המעצב התעשייתי מצרפת, פיליפ סטארק, הוא אחד ממעצבי-על המוכרים והנערצים ביותר בעולם כיום. כדרכם של מעצבי העל המודרניים, הוא רואה עצמו כמעצב תעשייתי רב תחומי. כלומר, גם הוא אינו עוסק רק בעיצוב מוצרים לבית אלא שולח את ידו וכשרונו גם לאדריכלות ועיצוב פנים ואף עיצב יכטות וכלי רכב.

בין השאר, עיצב סטארק שפעיל כבר מאז שנת 1968, את הכיסא המעצבים הנמכר ביותר בכל הזמנים - כיסא ה"לואי גוסט" - מעין גירסה מודרניסטית ושקופה של כיסא בסגנון המלך הצרפתי לואי ה-15.

עבודה אייקונית אחרת של פיליפ סטארק היא מסחטת הלימונים החייזרית "ג'וסי סליף" (Juicy Salif) שעיצב ב-1990 והפכה מאז לאחד הפריטים הידועים בעולם העיצוב ולפריט שהרבה אספנים רוכשים או מחפשים לרכוש.

בתל אביב עיצב סטארק את מגדלי YOO היוקרתיים, שגם קיבלו את השם מסדרת פרויקטים, בעלי אותו השם, שעיצב בכל העולם.


הנה סרטון עם ראיון ועבודות של פיליפ סטארק:

http://youtu.be/t6HLou_w5VM



הנה יאכטה שעיצב פיליפ סטרק בשביל מליונר רוסי:

http://youtu.be/vbucJO3zDCE?t=4s

הכסא מדגם "מאסטרס" (Masters) הוא אחד הכסאות הנודעים של מעצב-העל פיליפ סטארק. למעשה, כיסא מאסטרס הוא מחווה לשלושה מאבות העיצוב המודרני. סטארק שילב בגב הכסא את מראה המסגרת של שלושה מהכסאות המפורסמים בעיצוב המודרני. בכך הוא יצר שלם שבו משתלבים השלושה באופן יחודי ומעניין לעין.

הכסא המודרני עשוי פוליפרופילן בצבעים שונים. החלק המעניין בו הם הקווים המעוקלים ומשתרגים של גבו, הנפגשים בשילוב ציורי של חומר והחללים שבתוכו.

המחווה שעשה כיסא מאסטרס משלבת בין שלושה כיסאות שהם אייקונים עיצוביים היסטוריים מהמאה ה-20. מהגב המפורסם של סדרת כסאות ה-7 של ארנה יאקובסן, דרך גב כורסת הטוליפ של אירו ארניו וגב הכסא הנודע "אייפל" של צ'ארלס וריי איימס - שלושת עיצובי-העל מצוטטים בעבודה אחת, במחיר סביר יחסית ובכסאות מודרניים וצבעוניים.

כסא המאסטרס משקף את תחושת הנוחות שאמור ה"אדון", המאסטר, לחוש בישיבה על הכסא המשולב. סטארק, כדרכו, יצר בו עיצוב מקורי ויצירתי וקרץ לדמויות שהוא מעריץ, כמו שעשה פעם למלך לואי ה-14 ולמלכה ויקטוריה, בכסאות הרוחות שלו, "לואי גוסט" ו"ויקטוריה גוסט".


הנה כיסא ה"מאסטרס" של מעצב-העל פיליפ סטארק:

http://youtu.be/tFREGm0kEK0


הסבר על כסא המאסטרס של פיליפ סטארק:

http://youtu.be/BE2_8uxAdgc


מבט נוסף על כסא Masters chair בעיצובו של פיליפ סטארק:

http://youtu.be/5snPELlZnNc

ד"ר סקאד (Dr. Skud) הוא כינויו של חובט זבובים מעוצב, שעיצב אלוף העיצובים המודרניים של המוצרים היומיומיים, מעצב העל פיליפ סטארק.

מצליף הזבובים הזה אינו ההברקה הראשונה או היחידה של המעצב הנודע והיצירתי, עם הדמיון המפותח במיוחד, האחראי למוצרים מעוצבים רבים, ביניהם של אובייקטים יומיומיים כמו שעון, מכשיר רדיו, שרפרף ואפילו של מסחטת הלימון החייזרית והמפורסמת שלו, ג'ויסי סאליף (Juicy Salif).

סטארק הגיע גם לחובטי הזבובים, המשמשים למלאכה לא נעימה, אך גם להם חשובה לדעתו הצורה. העיצוב נאה בהחלט, אך הגימיק האמיתי והמפתיע ביותר שבו מתגלה כשמזיזים אותו מעט. לפתע מגלים על מצליף הזבובים פנים אנושיות של ממש, פניו של ד"ר סקאד הבדוי. מפתיע ומלהיב גם יחד.

בעיני רבים ד"ר סקאד הוא מתנה נהדרת, גם אם מעט קריפית, אך בכל מקרה אביזר קיץ מושלם ואף. משעשע. זוהי עוד דוגמה לדרך שבה מעצב גדול יכול להפוך מוצר מוכר ואפרורי ליצירת אמנות מודרניסטית, הומוריסטית ומעט יותר אנושית. לא סתם הוא מוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק - MOMA הנודע, כפריט עיצוב חשוב.

כיסא "לואי גוסט" (רוחו של לואי) שעיצב פיליפ סטארק בשנת 2002 עבור חברת "קרטל" הוא דוגמה ליצירתיות שלו. המעצב לקח כיסא בסגנון "לואי ה-15" ועיצב אותו בצורה מודרנית ושקופה, מפוליקרבונט שקוף. כך הוא חיבר בין הישן והחדש ויצר רהיט חדשני ויפה, שגם מתכתב עם העבר של עולם העיצוב.

אגב, כנראה שגם הציבור אהב את היצירה.. לואי גוסט הפך לכיסא המעצבים הנמכר בכל הזמנים ובתוך 10 שנים נמכרו מיליון וחצי ממנו, על אף המחיר הלא ממש נמוך..


הנה כסא לואי:

http://youtu.be/JrL2q4jrz6k


הנה סרטון על ההתמזגות המופלאה בסביבה של הכסא הפופולארי "לואי גוסט":

http://youtu.be/f8gFztBEl1o


והנה תמונות ששלחו ליצרנית לקוחות שקנו אותו מכל העולם:

http://youtu.be/DtdUGYUC5Fw?t=15s


ויש "רוחות" של מלכים נוספים, כמו המלכה ויקטוריה:

http://youtu.be/tbHzyFHnff4

מעצב-העל פיליפ סטארק מוכר בתור אחד ממעצבי המוצר והריהוט הידועים והמצליחים בעולם. את המגה-יכטה שעיצב הוא מכנה Motor Yacht A והיא נחשבת לאחת היכטות היפות בתבל, אם לא היפה שבהן.

הסופר-יאכטה הזו היא ענקית ומי שקונים אותה הם רק מיליארדרים אמיתיים. אורכה של כלי השיט המדהים הזה הוא כמעט 120 מטרים והיא כל כך מפוארת ומשוכללת, עד שקשה להאמין שיש דברים כאלו. בין השאר היא כוללת 3 בריכות שחייה, כולל אחת עם רצפת זכוכית וג'קוזי מובנה, סוויטה מרכזית ענקית, עם חלונות זכוכית חסינה מפני פצצות ומיטה מסתובבת ועוד 7 תאים מפוארים בהם ניתן לארח עד 14 אורחים. ביכטה גם חדר לאונג' ענק ומפואר, עם רהיטי עץ ועור וחלונות ענק ומקומות לינה לעוד 42 אנשי צוות, המשוכנים בחדרים אחרים שלה.

המהירות המרבית של היכטה, שעוצבה על ידי פיליפ סטארק, היא של 42 קמ"ש וטווח השיט שלה הוא כ-6,500 מיילים ימיים.

פתח בצד היאכטה מאפשר כניסה ויציאה מהחניון שבטנה, בו מאוחסנים כלי רכב ימיים, כגון סירות מנוע ואופנועי ים.


הנה היכטה של פיליפ סטארק:

https://youtu.be/e-a_764HKa0


מיליארדר רוסי מאפשר הצצה לתוכה:

https://youtu.be/vbucJO3zDCE


ושיר הלל ליופי והעושר המשייט הזה:

https://youtu.be/jn4AP6ccTtk

היא נבחרה ל"מוצר המאה" והוכרה כ"מכונית היפה ביותר שיוצרה מאז ומעולם", אבל דמיינו מכונית שברגע שמציתים את המנוע שלה, היא מקיצה לחיים ומזדקפת. ראשון מתרומם החלק האחורי שלה, כמו אצל חיה מוכנה לריצה. אחר כך עולה גם חלקה הקדמי והמכונית מתיישרת. כמו מטוס בהמראה, היא זוקפת את חרטומה למעלה ומתחילה לנסוע, אל האושר כנראה.

כי כבר בשנות ה-50, עת הוצגה לראשונה, נחשבה מכונית הסיטרואן DS לכלי הרכב החדשני והמהפכני ביותר של התקופה. העיצוב המדהים של מכונית הסיטרואן מדגם DS (בצרפתית Citron DS) הוא מהמפורסמים בתולדות עולם הרכב. כשהוצגה בתערוכת הרכב של פאריס ב-1955, כל כך התלהב הקהל הרב שפקד את האירוע, עד שבמהלך 45 הדקות הראשונות הוזמנו 750 יחידות ממנה. עד תום אותו יום הוזמנו 12 אלף יחידות ממכונית שאיש לא נסע בה!

ואכן, המכונית הזו עשתה לה שם בעיצוב העתידני הייחודי שלה, פרי כשרונו של הפסל האיטלקי פלמיניו ברטוני. במרוצת השנים היא זכתה בפרסים רבים בתחום העיצוב. אך בנוסף לתשבחות על העיצוב שלה, בלטה ה-DS גם בחידושים הטכנולוגיים הרבים שהוטמעו בה.

מצורתה האווירודינמית הייחודית כל כך, דרך מערכת הידרו-פנאומטית יחודית של מתלים, הפנסים המסתובבים כשהרכב פונה ועוד שלל תכונות שנראו כאילו הן גזורות ממכוניות קונספט עתידיות. המכונית הזו הייתה ושבה לחיים, כשבסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלו לייצר דור המשך למותג המנצח הזה.

בסרטים כמו "בחזרה לעתיד" ובסדרת הטלוויזיה "פנטומס" משנות ה-80, מצאה את עצמה הדי אס לא פעם מתעופפת באוויר. אך לא פחות מכך היא עופפה בתחום המוזות. אם זה כשזכתה בשנת 1999 לתואר "המוצר של המאה ה-20", בתחרות של מגזין העיצוב האנגלי "FX". אז היא השאירה אבק למוצרים אייקוניים כמו מחשב המקינטוש של אפל ומטוס הבואינג 747. ב-2009 בחרו בה, על פי ויקיפדיה, 20 מעצבי הרכב החשובים בעולם בתור "המכונית היפה ביותר שיוצרה אי-פעם". הסיטרואן DS זכתה גם במקום השלישי והמכובד, אחרי הפורד מודל T והמיני מיינור, בתור "המכונית המשפיעה ביותר במאה ה-20".


הנה סיטרואן די אס בקצרה:

https://youtu.be/LkPfBBVH1MM?t=18s


על המהפכנות והחדשנות שהביאה הסיטרואן DS לשוק הרכב:

https://youtu.be/vGOgzy4Tz2c


פצצת העיצוב סיטרואן DS:

https://youtu.be/C5kS3a_Cgdo


על המערכת ההידרופנאומטית שלה:

https://youtu.be/lldWIPDVBQ4


בסרטים היא "התעופפה" לא פעם:

https://youtu.be/i1tLPnFzeq8


וסרט תיעודי על הציטרואן DS הצרפתית הנפלאה:

https://youtu.be/kzW_ERSgFRY?long=yes

לא הרבה מכוניות עממיות הפכו לאגדה, כמו המכונית הצרפתית סיטרואן דה שבו (Citroen 2CV).

מכונית "דה שבו" מתוצרת חברת סיטרואן הצרפתית הייתה רכב עגלגל, שנוצר כרכב עממי, שיאפשר לנסוע בקלות גם בשבילי הכפר. האיכרים אהבו מאד את הרכב הזול ובעל העבירות המצוינת, עם העיצוב היחודי שנותר כל השנים ללא שינוי והיכולת שהוא נתן להם להגיע הביתה בנוחות ובבטחה.

הדה שבו צויד במנוע שני כוחות סוס, שממנו זכה לשם "שני כוחות סוס", בצרפתית דה-שבו. הוא היה רכב ההנעה הקדמית הפופולרי הראשון. הסיטרואן דה-שבו הוצג לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה ובמשך 42 שנים הוא זכה להצלחה מסחררת בצרפת ובאירופה כולה.

מעל 2.5 מיליון מכוניות מהדגם הזה נמכרו בעולם.

הדה שבו התפרסמה בקולנוע מאד, במיוחד בסרטי "הגל החדש" הצרפתי, בהם היא נחשבה למכונית המצולמת ביותר. אבל גם בלי עולם הקולנוע, הדה שבו הציע הרבה ערך. עבור הצעירים, הרכב הזה התפרסם במיוחד בחסכון שהוא נתן לבעליו. זה התבטא גם בתחזוקה הזולה שלו וגם בצריכת הדלק הנמוכה באופן מדהים של הדה-שבו.

עד כמה נמוכה? - ב-3 ליטרים של דלק ניתן היה לנסוע 100 קילומטרים!


הנה הסיטרואן דה שבו, שבארץ יש מי שכינו "פחנוע" אבל גם אצלנו הייתה מוערכת:

http://youtu.be/1LNmnlDeKh0?t=6s


איפה יותר טבעי לנסוע בדה שבו אם לא בפאריס:

http://youtu.be/BUH5UQl2ehk


הדה שבו מככבת בסרטים של לואי דה פינס:

https://youtu.be/IerzAJbvTPE


כמו בסרטים המשוגעים של אשף הקומדיה הצרפתי לואי דה פינס:

https://youtu.be/Ls8oFvRUWZA


מצגת וידאו של מטיילי דה שבו שמוכיחים את העבירות המצוינת שלה בשטח:

http://youtu.be/-gTNkBLHJSo


והאיש שהפך את אחת ממכוניות הסיטרואן דה-שבו שלו לאופנוע ואת רעותה לסירה:

https://youtu.be/hFMWgSgB4sg

מכנסי הפָּדֶלֶפוֹן (Flared pants או Bell-bottoms) היו מכנסיים מתרחבים, שכונו גם מכנסי פעמון (Bell-bottoms) ובצרפתית מכנסי פיל (pattes d'elephant).

המכנסיים המתרחבים נולדו בסוף שנות ה-60 והיו אהובים על דור ילדי הפרחים. בתמונות וסרטים רבים מהתקופה ניתן לראות היפים והיפיות דקיקות במכנסי פדלפון, כשהם רוקדים במופעי רוק והפגנות מחאה או שרים שירי חופש בהתלהבות.

בשנות השבעים הם הפכו לפריט האופנה המרכזי של בני-העשרה והם כונו אז מכנסי סן-טרופה. זמרים וזמרות בשנות ה-70 הופיעו כמעט תמיד בפדלופון ובמיוחד זכורות מאז שתי הזמרות של להקת אבבא, שעטו בקביעות את המכנסיים המתרחבים על גופן החטוב.

מאז עשה הפָּדֶלֶפוֹן כמה קאמבקים קטנים. בשנת 2008 הוא התקמבק ונשים יפות כמו ויקטוריה בקהאם נראו מסתובבות במכנסי פדלפון מרהיבות של מעצבים. גם ב-2001 נרשמה התלהבות חוזרת בעולם וכן הלאה, בגל רטרו לסוונטיז שעובר כאן שנים האחרונות.

מקור המילה "פָּדֶלֶפוֹן" הוא מצרפתית שבה pattes d'éléphant פירושו "רגלי פיל". זאת על שום צורתם, המתרחבת בחלק התחתון כמו רגליו של הפיל. ואגב, "מכנסי פיל", הכינוי שהודבק לעתים לפדלופון, הלכו כמעט תמיד בשילוב עם נעלי פלטפורמה גבוהות, עוד פריט חובה בסוונטיז.


הנה הסיפור של מכנסי הפדלפון (עברית):

https://youtu.be/6bRDU_luB7M


מכנסי הפדלפון כחלק מאופנת הסוונטיז:

https://youtu.be/lUr3QyZ9Un4


ג'ון טראבולטה הטווסי בסרט "שיגעון המוסיקה" - ריקודים במכנסי סן טרופז:

https://youtu.be/lMZ9_yrCIqU


הדור הצעיר לובש אותם:

https://youtu.be/zCUQVhs3RNM


מכנסי פעמון של ימינו:




ותמיר אהרוני בפדלפון הפופולרי עם קול וקליפ מופלאים:

https://youtu.be/JmU85spsz0s

אופנת החלל (Space Fashion) הייתה חידוש אופנתי מרהיב, שפעם ריגש את עולם האופנה לחלוטין. תור הזהב של הסגנון החללי הזה היה בשנות ה-60, העשור שבו יצא האדם אל החלל. הוא נוצר בהשראת המרוץ לחלל של המעצמות הגדולות, ארצות הברית וברית המועצות. המרוץ לחלל החל כשהקוסמונאוט יורי גגארין פרץ אל החלל בשנת 1961 והגיע לשיאו בשנת 1969, כשפסע האסטרונאוט ניל ארמסטרונג את פסיעותיו הראשונות על אדמת הירח.

אחד המעצבים שניסחו את אופנת החלל של שנות ה-60 היה מעצב האופנה הצרפתי פורץ הדרך אנדרה קוראז', מי שנחשב גם לממציא שמלת המיני. בשנת 1967 הוא הציג את קולקציית "עידן החלל" (Space Age) שלו, שהכילה אופנה עתידנית ופורצת דרך. קוראז' הרבה להשתמש בגווני לבן וכסף, בחומרים חדשניים כמו ה-PVC, עם גזרות A עתידניות ורחוקות מהגוף ואקססוריז פוסט-תעשייתיים.

דמות מרכזית נוספת בין מעצבי אופנת החלל היה פייר קרדן הצרפתי, מהנודעים והמצליחים שבמעצבים. עם סריגי הגולף שלו, שנוצרו בהשראת אופנת החלל ועם שאר עיצוביו מלאי ההשראה, גם הוא קידם את אופנת העתיד החללית הזו.

אבל האופנה העתידנית-חללית הזו לא שרדה זמן רב. היא אמנם השפיעה על יוצרי קולנוע בסרטים וסדרות של מדע בדיוני ועל כוכבי פופ, כמו דיוויד בואי עם עיצובי התלבושות המרהיבים, אבל בתצוגות האופנה היא הגיחה מפעם לפעם בעיקר בעיצובי קונספט, מרתקים ומלאי דימיון, אך לא ממש מסחריים.


מצגת וידאו של עיצוב אופנת החלל של שנות השישים:

http://youtu.be/WoT2z14YemI


אופנת החלל של שנות ה-60:

http://youtu.be/d7E9jDxWF30


קולקציית החלל של אנדרה קוראז':

https://youtu.be/bn7p22LlrVE


הוא המשיך לפתח את זה בשנות ה-70:

https://youtu.be/eENJc2VFkPw


הקולקציה החללית של פייר קרדן:

http://youtu.be/AzBxsz54qko


עוד מאופנת החלל של הסיקטיז:

http://youtu.be/OtzvVDJjtYo


ותסרוקות חלל:

http://youtu.be/nh-IRZM8fFM

כשפיליפ סטארק קיבל הזמנה מחברת Alessi, לעצב מסחטה למטבח, הוא יכול היה לעצב עוד מוצר רגיל-אך-מעוצב, אך המעצב סטארק החליט להבריק. כך נולדה מסחטת המיץ החייזרית Juicy Salif.

הכל החל כשהוא ישב במסעדה וצייר על מפית סקיצה למסחטת לימון. הוא רצה שהיא תהיה שונה מכל מוצרי המטבח הרגילים שנוצרו עד אז. סטארק חלם על עיצוב מלהיב ומשלהב את הדימיון, משהו שיהיה חייזרי וחיצוני לכל העיצובים הרגילים שנפוצו למסחטות הללו, משהו שלא יהיה דומה לשאר..

ואכן, זה הצליח לו בגדול וקצת בקטן. הוא יצר אייקון עיצובי של ממש והקנה למכשיר מטבח כמעט סתמי את היכולת להיות מושא החשק של חובבי עיצוב בעולם כולו. שכן מרגע צאתה של "ג'וסי סליף" לשוק בשנת 1990 היא נחשבה לדוגמה מצוינת לשימוש של סטארק בצורות אורגניות ובשילובים יחודיים של חומרים לא-שגרתיים. המבנה הארגונומי המדויק שלה מחושב היטב ומבטיח להפוך אותה לשימושית במיוחד. מהצד השני, העיצוב המיוחד שלה הופך אותה ליצירת אמנות.

כך הפכה מסחטת מיץ מפוסלת, מיד עם צאתה לשוק, לפריט אספנות נחשק, מפוסל וחייזרי למשעי. אבל ג'וסי סליף, גם אם אינה סוחטת מיצים מוצלחת מדי ונחשבת היום לקוריוז מקסים ולכישלון בשימושיות שלה - היא דוגמה לחשיבה השונה של סטארק על כיצד יכולים להיראות חפצים שימושיים של היום-יום ולעיצוב תעשייתי שונה מהרגיל.


הנה הג'וסי סאליף:

https://youtu.be/QSk4nC2hjgM


פרסומת נאה למוצר נאה:

http://youtu.be/TteylEa-I08


היא מעוררת מחלוקת:

https://youtu.be/41qp1MnnX3g


בדיקה של סוחט המיץ החייזרי במטבח:

http://youtu.be/J__8lbSsB-Q


סרטון אנימציה שמדגים מה אפשר לעשות עם מוצר מעניין שכזה:

http://youtu.be/Q3a1o_NgDiU?t=43s


ומבט בתלת-מימד במסחטת המיצים היפהפיה הזו:

http://youtu.be/QZD00ynjmPY

חצאית המיני (Mini skirt) היא אולי החצאית הידועה בעולם. עולם האופנה המודרנית לא היה מה שהוא ללא אותה פיסת בד מתירנית וקצרה כל כך שחושפת טפח כה גדול מרגלי האישה ומאריכה אותן בהתאם. מפתה ומהפכנית, הייתה חצאית המיני לחלק ממהפכת שחרור האישה וזכותה להגדרה עצמית ולנראות שהיא קובעת לעולם שמסביבה, או במילים פשוטות "לא לדפוק חשבון"..

חצאית המיני ושמלת המיני הוצגו לראשונה בשנת 1964, תחת הכינוי "ילדת הירח". חתומים עליה שניים, שהייתה ביניהם גם סוג של יריבות באשר לקרדיט. מי שכנראה המציא את חצאית המיני היה מעצב האופנה הצרפתי אנדרה קוראז', שבשנת 1964 הגה את רעיון החצאית הקצרצרה, שעלתה לראשונה מעל הברך.

מהצד השני של תעלת למנש ישבה המעצבת הבריטית מרי קוואנט שהוסיפה למיני את המגפיים הגבוהים קראה לה מיני על שם מכונית המיני קופר האהובה שלה והפכה את הרעיון האופנתי והמהפכני להצלחה שיווקית ומסחרית מרשימה.

המיני שלה יהפוך מעין ראש חץ לגל המוד הבריטי, אותה התפרצות אופנתית שתהפוך את האי הבריטי למרכזי באופנת הסיקסטיז.

מהרגע הראשון הפכו שמלות מיני וחצאיות מיני למרכיב מרכזי במלתחה הנשית של בנות הנעורים והצעירות בעולם המערבי. היא הייתה מתירנית והתאימה ככפפה ליד בעשור הצעיר והמלהיב שבו יצאה לאור, עשור האופנה העתידנית והמרד בדור ההורים.

במיוחד תפסה את העין גזרת העיפרון הדקיקה, שהתאימה למודל הגוף הפופולארי באותן שנים, בהשראת המראה הרזוני של הדוגמנית הבריטית טוויגי.

מאז ועד מותו של קוראז' המשיכו הוויכוחים הלא נגמרים בין שני המעצבים, כשלטענתו היא מסחרה את הרעיון שהומצא על ידו, בעוד שהיא אמרה "שנינו לא המצאנו את חצאית המיני, אלא הנערות שלבשו אותה ברחובות".

אבל שום דם רע לא אמור לקלקל את העובדה ששניהם היו נחוצים כדי לספק את הצורך לפריטים חדשים וצעירים לקורבנות האופנה של שנות ה-60, עשור שגם כך נחשב לאחד הזמנים המתירניים והמרטיטים באופנה של המאה העשרים והציע כזכור גם את הביקיני החשוף לשפת הים.


הנה הסיפור של המיני וכיצד הוא ניצח בסיקסטיז אצל הנשים:

https://youtu.be/ZPUs_RoNZ-8


המיני בין העיצובים של אנדרה קוראז':

https://youtu.be/3qbV4Q0Cijc


הבריטים שמייחסים את המצאת המיני למרי קוואנט:

https://youtu.be/A3u2PNxI2aM


ועדיין הנה המיני המשובץ בתולדות חייו של המעצב הנודע:

https://youtu.be/HW7b-ecK8Ho

רבים רואים בה את אחת המעצבות המהפכניות של המאה ה-20 ומהאחראיות לרוח המהפכנית ששלטה ברחוב הלונדוני בסיקסטיז. את אותו עשור של שנות ה-60 היא סיכמה פעם במילים:

"מסיבה אחת גדולה, שרצה על פני עשור שלם".

כי מעצבת האופנה מרי קוואנט (Mary Quant) ידועה בקרב רבים כמי שהפכה את חצאית המיני (Mini skirt) ללהיט עולמי וכמי שהייתה מהנשים המשפיעות ביותר על הצעירות של שנות החמישים והשישים.

היא נודעה בצבעים העזים של עיצוביה, בחומרים הבלתי שגרתיים ששילבה בבגדים (כמו ה-PVC) ובתעוזה הרבה של הבגדים שמכרה.

אבל הסיפור שלה הוא במידה רבה סיפור ההצלחה של מי ששיגרה לעולם פריט אופנה שהפך די מהר מהברקה אופנתית לחלק בלתי נפרד ואף מרכזי במהפכת שחרור האישה, השחרור של שנות ה-60 של המאה ה-20.

קוואנט הייתה מהמעצבות הידועות ביותר של "סווינגינג לונדון", רוח הנעורים ששטפה את בירת אנגליה בסוף שנות ה-50 ובמהלך שנות ה-60.

סיפורה מתחיל בשנת 1954, כשהיא פותחת את "Bazaar", החנות הראשונה שלה בלונדון. בתוך כמה שנים היא מצליחה להפוך את רובע צ'לסי שבעיר ללב המהפכה התרבותית שהשתלטה עליה.

כמעצבת צעירה, ומי שלא פעם דיגמנה בעצמה את עיצוביה ואת פריטי האופנה שהמציאה, היא הייתה קשובה יותר ממעצבים אחרים לטרנדים אצל הצעירות האנגליות. את חצאיות המיני היא גילתה כשנערות צעירות רבות הגיעו לבוטיק המיתולוגי שלה וביקשו לקצר את החצאיות שלהן לאורך מינימלי.

היא גם זו שב-1966 העניקה לחצאית ה"מיני" את שמה, על שם דגם המכונית החביב עליה. אבל הוויכוח מי עיצב את החצאית המהפכנית מעולם לא הוכרע. גם אם קוואנט חתומה עליה, יש את המעצב הצרפתי אנדרה קוראז', שהציג עוד ב-1964 שמלות הוט קוטור קצרצרות בפריז, בהשראת עידן החלל. השמלות הללו היו כבר אז להיט ענקי וקוראז' נהג לומר "ודאי שאני המצאתי את המיני - מרי קוואנט רק מיסחרה את הרעיון".

היא מצידה אמרה אז על המיני "שנינו לא המצאנו את חצאית המיני, אלא הנערות שלבשו אותה ברחובות".

והיא אכן נעתרה לנערות האנגליות והוסיפה משלה, תוך שהיא הופכת את החנות למרכז השיגור של אופנה צעירה ונועזת. התגובות הקשות שהיא ספגה, אגב, לא איחרו גם הן להגיע. רבים מהמבוגרים עם הכובע האנגלי ומאנשי העסקים שעברו ברחוב, נהגו אז להקיש על חלון הראווה שלה במטריות שלהם ולמחות בקול על הלבוש ה"לא מוסרי" שהיא מוכרת...

אבל עם חוג לקוחות שכלל לא מעט אמנים וסלבריטאים, קוואנט הייתה כבר השם החם של התקופה. בשנות ה-60, הלקוחות באו בהמוניהן לחנות ועיצוביה עמדו בלב תחושת השחרור והחופש הזכורים כל כך לנשות התקופה.

על לקוחותיה נמנו אז כוכבות-על כמו בריז'יט ברדו, אודרי הפבורן וטוויגי - הדוגמנית שהייתה לסמל של התקופה. הבוטיק שלה היה מעין מקום מפגש חובה לחוג החברים שלה באותם ימים. הוא כלל את חברי ה"ביטלס" לנון ומקרטני, את הצייר דיוויד הוקני ואת מיק ג'אגר סולן "הרולינג סטונס". כל מי שעמדו אז בלב הסצנה התרבותית והצעירה של לונדון.

לגברים קוואנט הפיצה ודחפה אז את "תספורת הבוב", אותה תספורת צעירה וחדשנית אז, שמזוהה עד היום עם חברי "הביטלס" בשנותיהם הראשונות.

לצד חצאיות המיני, היא עיצבה את השמלות הגיאומטריות המזוהות גם הן איתה, לצד חולצות ושמלות מיני בצבעים עזים, יצרה את הצווארונים הנשלפים ואפילו הביאה את שמיכות הפוך לאנגליה.

בשנות ה-90 עיצבה קוואנט גם את המכנסונים הקצרצרים שלה, שנקראו ה-Hot Pants ועוטרו אז במה שיהפוך לסמלה המפורסם - סמל פרח החיננית.

בשנת 2000 קוואנט פרשה מהמותג הנושא את שמה, כשאיש העסקים ג'יימס מטסומיה רכש אותו. ביפן המותג הוא פופולרי ביותר גם היום.

ובכלל, קוואנט הייתה לא רק מעצבת אופנה, אלא גם אשת עסקים מבריקה. עם השנים היא הקימה גם חברת איפור מצליחה, שנודעה במיוחד במסקרה העמידה שהיא הייתה הראשונה לפתח ולהשיק.

מי ששמה הועמד לא פעם לצד שאנל ודיור, בתור אושיית אופנה ששינתה את העולם, היא ללא ספק מי שהבגדים שהיא עיצבה סימלו את רוח הסיקסטיז.


הנה סקירה קצרה על קוואנט:

https://youtu.be/T9vtaIqDF9s


מעצבת האופנה מרי קוואנט כיכבה באופנה של הסיקסטיז:

https://youtu.be/Y11sqIDlQLI


העיצובים והתרומה שלה לאופנת שנות ה-60 ושנות ה-70:

https://youtu.be/9UYwteHLEBs


עם הדוגמניות הלובשות את עיצוביה ב-1967:

https://youtu.be/SB5eIfHXkWQ


הקולקציה הרטובה שלה מ-1963:

https://youtu.be/buhFLCzKLoU


וקוואנט מספרת על מוצרי האיפור שהיא מייצרת:

https://youtu.be/EztpFM3wjqU

אי האלמוגים ביקיני (Bikini Atoll) שבאוקיינוס השקט הוא למעשה אטול (אי המצוי שיש בו רק שונית אלמוגים שמקיפה לגונה ונוצרה מסביב להר געש קדום ששקע במים) שתושביו פונו ב-1946 על ידי ארה"ב והוא הפך לאתר ניסויים גרעיניים. באתר הופצצו בפצצות גרעין מאות ספינות ומטוסים, כדי לבדוק את הפצצות שנבדקו. כיום, לאחר 23 הניסויים הגרעיניים עתירי הקרינה שנעשו עליו, האטול ביקיני אינו ראוי למגורי אדם. לא זו בלבד שלא ניתן לחיות בו - כל בעלי החיים בסביבתו הוכחדו. האי היפה הפך לאתר צלילה מרהיב, בעיקר בשל מאות כלי השיט והמטוסים הטבועים שבו.

האי ביקיני הוא אחד מאיי מרשל במיקרונזיה. איים אלה נמצאים באוקיינוס השקט. שמו בשפה המקומית, מרשלית, הוא משהו כמו "משטח אגוזי הקוקוס".

אבל את פרסומו העולמי קיבל האי ביקיני דווקא בגלל בגדי הים שנקראו על שמו. ימים אחדים אחרי הפיצוץ הראשון בו, הוצג בפאריס בגד ים נועז שלראשונה הורכב משני חלקים וחשף את רוב גופה של האישה. הוא מותג בתור "בגד הים הקטן ביותר בעולם". המעצב לואי ראר הצהיר שבגד הים צפוי לעורר התלהבות דומה ל"אפקט גרעיני" והחליט לכנות את בגד הים המהפכני "ביקיני", על שם האי הזעיר עם הפצצות.

אגב, ל"פצצות הנשיות" ייקח יותר מ-10 שנים לאמץ את בגד הים המינימלי הזה ולהפוך את הביקיני לחלק משחרור האישה...


הנה ההיסטוריה האופנתית של הביקיני:

https://youtu.be/PAZkCexL32s


סיפורו של בגד הים ביקיני:

http://youtu.be/9yqUR-WEwU0


ההיסטוריה של בגד הים הנשי עד לביקיני:

https://youtu.be/U0GJqquLBh8


האי ביקיני היום:

http://youtu.be/olvFTpCYMY8


וסרט תיעודי על תולדות הביקיני והאי המפורסם שהיה לו השראה:

https://youtu.be/Y8oi3lH71EU?long=yes