שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי עבודתו של העיתונאי ומדוע היא כה חשובה?
העיתונות היא אחד התחומים החשובים בתרבות ובחברה האנושית ובמיוחד במדינות דמוקרטיות.
את העיתונות בפרט והתקשורת החופשית בכלל נהוג לכנות "הרשות הרביעית", כאילו הן היו רשות שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות בהפרדת הרשויות ההכרחית לשלטון דמוקרטי: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
תפקיד העיתונאים (Reporters) הוא לדווח על חדשות ועל מה שקורה בתחומים שונים. הם עושים תחקיר, אוספים חומרים, מבררים פרטים וכותבים או מדווחים - בכתב בעיתון ובאתר האינטרנט שלו, בקולם ברדיו או בדיווח מצולם בטלוויזיה.
עיתונאים נוהגים גם לראיין אנשים, כלומר לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות שמעניינות את קוראי העיתון.
יש גם עיתונאים שמפרשים את החדשות וכותבים מאמרים מפורטים, עם דעות וחוויות אישיות בתחומים שונים שהם מסקרים. בעיתונות מכנים אותם "פרשנים", או אפילו "סופרים", כמו שנהג לעשות שנים רבות עיתון "הארץ".
הנה המקצוע של העיתונאים:
https://youtu.be/ACLL384Np4s
ועבודת העיתונאים בעיתון "מעריב" (עברית):
http://youtu.be/nFfwRk2TOsU?t=2m10s
מהי מסיבת עיתונאים ולמה צריך לכנס את העיתונות?
לא ברור למה בעברית הפכו אותה למסיבה, אבל מסיבת העיתונאים (Press conference), שבשפות אחרות מכנים "ועידת עיתונאים", היא אירוע מדיה. זוהי התכנסות שבה מוסרים יוזמיה, בדרך כלל דמויות ציבוריות, מנהיגים או בעלי תפקידים, מידע לציבור.
סוג הדיווחים תלוי בתחום ולא חסרות דוגמאות. פוליטיקאים יכריזו על מועמדות לתפקיד, מינויים חשובים, התפטרות מתפקיד וכדומה. שרים יכריזו על "תכנית שתשנה את המצב", אמנים בינלאומיים יודיעו על המופע שיקיימו בפארק הירקון או על סרטם החדש ואנשי שיווק יודיעו על מוצר חדשני או מהלך שיווקי מסעיר.
הם עושים זאת באמצעות עיתונאים וכלי תקשורת רלוונטיים, שהוזמנו על מנת להאזין לדברים, לצלמם ולהעבירם לפרסום בכלי התקשורת שלהם. בדרך כלל יהיו העיתונאים המשתתפים מי שמסקרים את התחום הנקשר לנושא האירוע. באירוע פוליטי ישתתפו הכתבים הפוליטיים, אירוע בטחוני יארח את הכתבים הבטחוניים ובאירוע פיננסי ישתתפו הכתבים הכלכליים של כלי התקשורת השונים.
כשמדובר במידע שמעניין גם עיתונאים מחו"ל, עיתונאי חוץ, יתקיים בסוף מסיבת העיתונאים גם חלק נוסף ונפרד, שבו יועבר המידע בשפה נוספת, לרוב באנגלית.
בדרך כלל בחלק השני של האירוע יכולים העיתונאים גם לשאול את הגורם המכנס אותה שאלות. המדהים הוא שפוליטיקאים, שהם בדרך כלל הכי משתמשים בכלי הזה, מקיימים לעתים קרובות מסיבות עיתונאים ללא שאלות בסוף הדברים.
מסיבת העיתונאים היא אירוע שמקובל בכל העולם. הכי קרוב למסיבה בו היא העובדה שגם אמנים, זמרים, מוסיקאים וספורטאים מפורסמים מקיימים התכנסויות כאלה. זה קורה בהזדמנויות מיוחדות כמובן.
מסיבות עיתונאים מתקיימות בדרך כלל במקומות המשמשים לאירוח מתאים, כמו אולם או חדר ישיבות גדול. במקרי חירום או פשע יוצא דופן יכנס את העיתונאים מפקד המשטרה האחראי במקום, יספק תדרוך או הודעה לעיתונות ולעתים יענה על שאלות ש"מדאיגות את הציבור".
#ביקורת
בעשורים האחרונים נראה שיותר ויותר כלי תקשורת מבקרים את מה שהם מכנים "המוסד המיושן הזה". לטענתם, מסיבת עיתונאים היא אירוע ארכאי, לא מעניין, בו מקדישים עיתונאים עסוקים שעות ארוכות לאירוע מעייף בדרך כלל.
באירוע כזה מקבל העיתונאי מידע שניתן להעביר אליו בשיחת וידאו או במייל פשוט, שיושלם על ידו בשיחת ועידה בשיחת טלפון או שתיים. מבחינתם לא הגיוני שכתבים, שתמיד ירצו "סקופ", עם מידע ראשוני או בלעדיות, נאלצים להתכנס ולהעביר מידע זהה לכל כלי התקשורת האחרים.
מהי מסיבת עיתונאים? (עברית לילדים)
https://youtu.be/JM0ntRoI_ls?t=12s
מסיבת העיתונאים הראשונה של נשיא ארה"ב (מתורגם):
https://youtu.be/uYET-P7_vbk
ולמה העיתונאים לא רוקדים במסיבה שלהם? - הפרודיה המתבקשת בחיוך (עברית):
https://youtu.be/C6X5-xV-mQM
על מה כתב אמיל זולא את מאמרו "אני מאשים"?
הוא היה עיתונאי נודע בצרפת של המאה ה-19. הוא סיכן את כל המוניטין והיוקרה שלו ונלחם למען זיכויו של דרייפוס, קצין יהודי שלא הכיר ונתפס באותם ימים כמרגל ובוגד בצרפת. נתחיל בסוף: זולא ניצח ודרייפוס זוכה ושוחרר מאשמה.
אבל רגע להתחלה האמיצה. שמו היה אמיל זולא (Emile Zola). בן אדם. עיתונאי נחשב.
סיפורו מתחיל כשהוא מפרסם את המאמר "אני מאשים...". הנושא הוא פרשת דרייפוס. זו עדיין לא כל כך פרשה אלא יותר משפט, שהסתיים בהרשעה משפילה בבגידה של הקצין היהודי. המורשע הוא קצין נאמן לאומה הצרפתית ולערכיה, אבל בעת שהמאמר מתפרסם הוא מושמץ ונחשב בוגד. על המשפט תוכלו לקרוא בתגית "משפט דרייפוס".
לנשיא צרפת זולא כותב במאמר בין השאר את המשפט (בתרגום חופשי) "התדמית של צרפת כולה מוכתמת בזוהמה זאת ובדפי ההיסטוריה עוד יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופתך כנשיא."
חשוב לשים לב לניסוח שלו. זה אינו פשע נגד יהודי או נגד היהודים - זה "פשע נגד החברה".
וכך, במכתב גלוי לנשיא צרפת, שהתפרסם בעיתון המכובד "ל'אורור", מאשים זולא את המאשימה, את ממשלת צרפת. הוא מוקיע את המשפט כולו וטוען, בלי סימני שאלה כלשהם, לחפותו של הקצין היהודי המורשע.
לא מחמת הספק ולא בהיעדר מספיק הוכחות, אלא מהיותו זכאי לחלוטין, מאשים זולא, טפלו על דרייפוס אשמה והמרגל האמיתי מסתובב חופשי!
זו הייתה רעידת אדמה של ממש. צרפת של אותם ימים היא אנטישמית והדעות כלפי היהודים הן שליליות ביותר. כחובבי היסטוריה או כיהודים אנו מכירים את התעמולה האנטישמית של הממשל הנאצי כחצי מאה אחר כך. אבל לא כולנו מודעים לכך שגם את ההשראה וגם את החומרים האיומים לתעמולה הארסית והמקוממת שלהם נגד היהודים, יכולים היו גבלס והיטלר לקחת מהתקשורת הצרפתית של ימי משפט דרייפוס.
אגב נאציזם, זולא הצביע מבלי לדעת על הקשר ההיסטורי בין העבר ובין מה שעתיד לקרות בעוד כמה עשורים. הוא ראה את האנטישמיות כתוצאה של כמעט אלפיים שנה של מה שכינה "רדיפה טיפשית ודעות קדומות על היהודים מצד אומות העולם".
אז הנה בא עיתונאי סופר נחשב, אובייקטיבי, מלב האליטה הצרפתית, בשר מבשרה של הבורגנות הסולדת מיהודי הרפובליקה, וטוען שהקצין היהודי חף מפשע.
אצלו האומה עצמה היא הנאשמת.
הסערה הציבורית שמאמרו חולל הייתה עצומה. כמו בסרט טוב (ובאמת עשו על זה סרט), הגלגל התהפך וזולה עצמו הואשם עתה בהוצאת דיבה. בעצת ידידיו הוא מיהר ונמלט לאנגליה. אפילו זו הצהרה מתריסה כי השנאה בין צרפת ואנגליה של אותם ימים גם היא לא קטנה.
לקח זמן וזיכוי שלם של דרייפוס, עד שזולא ינצח וישוב לצרפת. הוא עתיד להתקבל כגיבור לאומי. אבל חורשי הרע והנוקמים לא שכחו את הקטגוריה הקשה שלימד על הממשלה הצרפתית. האם ישיבו לו כגמולו?
נראה שכן. בשנת 1902 מת אמיל זולא במפתיע ולא ממחלה. הסיבה הייתה הרעלת פחמן חד-חמצני, מעשן תנור העצים שבדירתו. צריך להבין שמוות כזה הוא נדיר ביותר. ארובות לא נחסמות, ודאי לא בפריז, בה מגיע מנקה ארובות ומסיר אחת לזמן את הפחם שמצטבר בארובה. מישהו, נסו לחשוב מאיזה צד של המתרס האנטישמי, עלה על גג הבניין שלו וחסם את ארובת דירתו. החסימה בארובה הובילה לחנק של העיתונאי הישן ומותו מהעשן היה רצח פוליטי לכל דבר.
הנה תקציר ה"אני מאשים" ופרשת דרייפוס (מתורגם):
https://youtu.be/GUjmcWogX7Q
על פרשת דרייפוס ומאמר ה"אני מאשים" (מתורגם):
https://youtu.be/BrGhIzH-kgg
קדימון לסרט שנעשה עליו:
https://youtu.be/tPhH_7WfTiQ
דיוקנו כפי שיצר אותו הצייר מאנה:
https://youtu.be/znKX9WcowfY
ופודקסט עם פרופסור הרסגור מ"שעה היסטורית" על האיש וה"אני מאשים" שלו (עברית):
https://youtu.be/QD04R79Bt88?long=yes
עיתונאים
העיתונות היא אחד התחומים החשובים בתרבות ובחברה האנושית ובמיוחד במדינות דמוקרטיות.
את העיתונות בפרט והתקשורת החופשית בכלל נהוג לכנות "הרשות הרביעית", כאילו הן היו רשות שהתווספה לשלוש הרשויות הקלאסיות בהפרדת הרשויות ההכרחית לשלטון דמוקרטי: הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת.
תפקיד העיתונאים (Reporters) הוא לדווח על חדשות ועל מה שקורה בתחומים שונים. הם עושים תחקיר, אוספים חומרים, מבררים פרטים וכותבים או מדווחים - בכתב בעיתון ובאתר האינטרנט שלו, בקולם ברדיו או בדיווח מצולם בטלוויזיה.
עיתונאים נוהגים גם לראיין אנשים, כלומר לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות שמעניינות את קוראי העיתון.
יש גם עיתונאים שמפרשים את החדשות וכותבים מאמרים מפורטים, עם דעות וחוויות אישיות בתחומים שונים שהם מסקרים. בעיתונות מכנים אותם "פרשנים", או אפילו "סופרים", כמו שנהג לעשות שנים רבות עיתון "הארץ".
הנה המקצוע של העיתונאים:
https://youtu.be/ACLL384Np4s
ועבודת העיתונאים בעיתון "מעריב" (עברית):
http://youtu.be/nFfwRk2TOsU?t=2m10s
לא ברור למה בעברית הפכו אותה למסיבה, אבל מסיבת העיתונאים (Press conference), שבשפות אחרות מכנים "ועידת עיתונאים", היא אירוע מדיה. זוהי התכנסות שבה מוסרים יוזמיה, בדרך כלל דמויות ציבוריות, מנהיגים או בעלי תפקידים, מידע לציבור.
סוג הדיווחים תלוי בתחום ולא חסרות דוגמאות. פוליטיקאים יכריזו על מועמדות לתפקיד, מינויים חשובים, התפטרות מתפקיד וכדומה. שרים יכריזו על "תכנית שתשנה את המצב", אמנים בינלאומיים יודיעו על המופע שיקיימו בפארק הירקון או על סרטם החדש ואנשי שיווק יודיעו על מוצר חדשני או מהלך שיווקי מסעיר.
הם עושים זאת באמצעות עיתונאים וכלי תקשורת רלוונטיים, שהוזמנו על מנת להאזין לדברים, לצלמם ולהעבירם לפרסום בכלי התקשורת שלהם. בדרך כלל יהיו העיתונאים המשתתפים מי שמסקרים את התחום הנקשר לנושא האירוע. באירוע פוליטי ישתתפו הכתבים הפוליטיים, אירוע בטחוני יארח את הכתבים הבטחוניים ובאירוע פיננסי ישתתפו הכתבים הכלכליים של כלי התקשורת השונים.
כשמדובר במידע שמעניין גם עיתונאים מחו"ל, עיתונאי חוץ, יתקיים בסוף מסיבת העיתונאים גם חלק נוסף ונפרד, שבו יועבר המידע בשפה נוספת, לרוב באנגלית.
בדרך כלל בחלק השני של האירוע יכולים העיתונאים גם לשאול את הגורם המכנס אותה שאלות. המדהים הוא שפוליטיקאים, שהם בדרך כלל הכי משתמשים בכלי הזה, מקיימים לעתים קרובות מסיבות עיתונאים ללא שאלות בסוף הדברים.
מסיבת העיתונאים היא אירוע שמקובל בכל העולם. הכי קרוב למסיבה בו היא העובדה שגם אמנים, זמרים, מוסיקאים וספורטאים מפורסמים מקיימים התכנסויות כאלה. זה קורה בהזדמנויות מיוחדות כמובן.
מסיבות עיתונאים מתקיימות בדרך כלל במקומות המשמשים לאירוח מתאים, כמו אולם או חדר ישיבות גדול. במקרי חירום או פשע יוצא דופן יכנס את העיתונאים מפקד המשטרה האחראי במקום, יספק תדרוך או הודעה לעיתונות ולעתים יענה על שאלות ש"מדאיגות את הציבור".
#ביקורת
בעשורים האחרונים נראה שיותר ויותר כלי תקשורת מבקרים את מה שהם מכנים "המוסד המיושן הזה". לטענתם, מסיבת עיתונאים היא אירוע ארכאי, לא מעניין, בו מקדישים עיתונאים עסוקים שעות ארוכות לאירוע מעייף בדרך כלל.
באירוע כזה מקבל העיתונאי מידע שניתן להעביר אליו בשיחת וידאו או במייל פשוט, שיושלם על ידו בשיחת ועידה בשיחת טלפון או שתיים. מבחינתם לא הגיוני שכתבים, שתמיד ירצו "סקופ", עם מידע ראשוני או בלעדיות, נאלצים להתכנס ולהעביר מידע זהה לכל כלי התקשורת האחרים.
מהי מסיבת עיתונאים? (עברית לילדים)
https://youtu.be/JM0ntRoI_ls?t=12s
מסיבת העיתונאים הראשונה של נשיא ארה"ב (מתורגם):
https://youtu.be/uYET-P7_vbk
ולמה העיתונאים לא רוקדים במסיבה שלהם? - הפרודיה המתבקשת בחיוך (עברית):
https://youtu.be/C6X5-xV-mQM
הוא היה עיתונאי נודע בצרפת של המאה ה-19. הוא סיכן את כל המוניטין והיוקרה שלו ונלחם למען זיכויו של דרייפוס, קצין יהודי שלא הכיר ונתפס באותם ימים כמרגל ובוגד בצרפת. נתחיל בסוף: זולא ניצח ודרייפוס זוכה ושוחרר מאשמה.
אבל רגע להתחלה האמיצה. שמו היה אמיל זולא (Emile Zola). בן אדם. עיתונאי נחשב.
סיפורו מתחיל כשהוא מפרסם את המאמר "אני מאשים...". הנושא הוא פרשת דרייפוס. זו עדיין לא כל כך פרשה אלא יותר משפט, שהסתיים בהרשעה משפילה בבגידה של הקצין היהודי. המורשע הוא קצין נאמן לאומה הצרפתית ולערכיה, אבל בעת שהמאמר מתפרסם הוא מושמץ ונחשב בוגד. על המשפט תוכלו לקרוא בתגית "משפט דרייפוס".
לנשיא צרפת זולא כותב במאמר בין השאר את המשפט (בתרגום חופשי) "התדמית של צרפת כולה מוכתמת בזוהמה זאת ובדפי ההיסטוריה עוד יירשם שפשע זה נגד החברה קרה בתקופתך כנשיא."
חשוב לשים לב לניסוח שלו. זה אינו פשע נגד יהודי או נגד היהודים - זה "פשע נגד החברה".
וכך, במכתב גלוי לנשיא צרפת, שהתפרסם בעיתון המכובד "ל'אורור", מאשים זולא את המאשימה, את ממשלת צרפת. הוא מוקיע את המשפט כולו וטוען, בלי סימני שאלה כלשהם, לחפותו של הקצין היהודי המורשע.
לא מחמת הספק ולא בהיעדר מספיק הוכחות, אלא מהיותו זכאי לחלוטין, מאשים זולא, טפלו על דרייפוס אשמה והמרגל האמיתי מסתובב חופשי!
זו הייתה רעידת אדמה של ממש. צרפת של אותם ימים היא אנטישמית והדעות כלפי היהודים הן שליליות ביותר. כחובבי היסטוריה או כיהודים אנו מכירים את התעמולה האנטישמית של הממשל הנאצי כחצי מאה אחר כך. אבל לא כולנו מודעים לכך שגם את ההשראה וגם את החומרים האיומים לתעמולה הארסית והמקוממת שלהם נגד היהודים, יכולים היו גבלס והיטלר לקחת מהתקשורת הצרפתית של ימי משפט דרייפוס.
אגב נאציזם, זולא הצביע מבלי לדעת על הקשר ההיסטורי בין העבר ובין מה שעתיד לקרות בעוד כמה עשורים. הוא ראה את האנטישמיות כתוצאה של כמעט אלפיים שנה של מה שכינה "רדיפה טיפשית ודעות קדומות על היהודים מצד אומות העולם".
אז הנה בא עיתונאי סופר נחשב, אובייקטיבי, מלב האליטה הצרפתית, בשר מבשרה של הבורגנות הסולדת מיהודי הרפובליקה, וטוען שהקצין היהודי חף מפשע.
אצלו האומה עצמה היא הנאשמת.
הסערה הציבורית שמאמרו חולל הייתה עצומה. כמו בסרט טוב (ובאמת עשו על זה סרט), הגלגל התהפך וזולה עצמו הואשם עתה בהוצאת דיבה. בעצת ידידיו הוא מיהר ונמלט לאנגליה. אפילו זו הצהרה מתריסה כי השנאה בין צרפת ואנגליה של אותם ימים גם היא לא קטנה.
לקח זמן וזיכוי שלם של דרייפוס, עד שזולא ינצח וישוב לצרפת. הוא עתיד להתקבל כגיבור לאומי. אבל חורשי הרע והנוקמים לא שכחו את הקטגוריה הקשה שלימד על הממשלה הצרפתית. האם ישיבו לו כגמולו?
נראה שכן. בשנת 1902 מת אמיל זולא במפתיע ולא ממחלה. הסיבה הייתה הרעלת פחמן חד-חמצני, מעשן תנור העצים שבדירתו. צריך להבין שמוות כזה הוא נדיר ביותר. ארובות לא נחסמות, ודאי לא בפריז, בה מגיע מנקה ארובות ומסיר אחת לזמן את הפחם שמצטבר בארובה. מישהו, נסו לחשוב מאיזה צד של המתרס האנטישמי, עלה על גג הבניין שלו וחסם את ארובת דירתו. החסימה בארובה הובילה לחנק של העיתונאי הישן ומותו מהעשן היה רצח פוליטי לכל דבר.
הנה תקציר ה"אני מאשים" ופרשת דרייפוס (מתורגם):
https://youtu.be/GUjmcWogX7Q
על פרשת דרייפוס ומאמר ה"אני מאשים" (מתורגם):
https://youtu.be/BrGhIzH-kgg
קדימון לסרט שנעשה עליו:
https://youtu.be/tPhH_7WfTiQ
דיוקנו כפי שיצר אותו הצייר מאנה:
https://youtu.be/znKX9WcowfY
ופודקסט עם פרופסור הרסגור מ"שעה היסטורית" על האיש וה"אני מאשים" שלו (עברית):
https://youtu.be/QD04R79Bt88?long=yes
