שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
למה עצים מגדלים פירות?
ממש כמו ילדים של בני-אדם וגורים של בעלי חיים, תפקיד הפרי שגדל על העץ הוא להרבות את העץ ולהמשיך את השושלת. הפרי גדל ומבשיל ואז הוא צונח על הקרקע ומפזר את גרעיניו על האדמה. גרעינים אלו מצמיחים צמחים חדשים וכך מפיץ הצמח את עצמו עוד ועוד.
כלומר, הפרי הוא מהאמצעים שבהם משתמשים צמחים להפצת זרעיהם. בתוך הפרי ישנם זרעים שתפקידם להרבות את הצמח. מסביב לזרעים יש בתוך הפרי חומר עסיסי ומזין, עטוף בקליפת הפרי. את התוכן הטעים הזה אוכלים בעלי חיים ומותירים את הזרעים שלרוב אינם מתעכלים. הזרעים הללו מתפזרים בחסות בעלי החיים וכך נובטים צמחים חדשים בכל עבר.
הנה הסבר על הפצת הזרעים באמצעות הפרי:
https://youtu.be/sdQf5JcX9wg
ושיר על העצים שאנו מגדלים:
http://youtu.be/D7dKRBZVLvI
איך נולד הקראט כיחידת מידה מגרעיני חרוב?
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
מהו בוסתן עצי הפרי?
בוסתן (Bustan) הוא גן ביתי צנוע, שבו עצי פרי, שיחי ירק וצמחי תבלין המיועדים לכלכלת המשפחה ולצריכה הביתית.
המילה 'בוסתן' היא מילה נרדפת למילים 'גן' ו'פרדס' בעברית. מקורה הוא בשפה הפרסית. היא ככל הנראה נולדה בתקופת האימפריה בפרס. משמעות המילה 'בוסתן' בפרסית היא "מקום של ריח". המילה "בו" בפרסית פירושה "ריח", בעוד "אסתן" משמעותו "מקום".
את הבוסתן, שנפוץ בעיקר במזרח התיכון דל-המשקעים, בונים בדרך כלל ליד מקור מים. כך מובטח שלא יחסרו בו מים להשקייה, על אף המיעוט בגשמים.
חומת הבוסתן הנהוגה בבוסתנים הקנתה להם במהלך הדורות מימד מסתורי משהו. הנוהג לתחום את הבוסתן בחומת אבנים או בטון, נוצר בכדי לשמור עליו מוגן ממי שיהיו מעוניינים ליטול לעצמם מפרי העץ ושאר הגידולים.
במזרח התיכון נהוג לומר שכמו הרעלה המוסלמית, המשקפת את נפש האישה שמאחוריה באמצעות העיניים החשופות, כך מסגיר שער הבוסתן שבמרכז החומה שלו, את קיומו של הבוסתן שמאחורי הגדר ומנגד שומר ומגן עליו ועל הירקות ופירות למאכל שבו.
מהרוחות הגנו על הבוסתן ברושים או עצים עמידים דומים, בעוד שבצד השמש, בצידו הדרומי של הבוסתן נוהגים לשתול חלקות של ירקות ותבלינים.
אם בעבר היו בוסתנים רבים בנוף הארץ ישראלי, כיום הביאו השפע וזמינות המזון הגדולה עבור המשפחה הישראלית להיעלמות כמעט מוחלטת של צורת הנוף האוטרקית הזו.
אם נשאר כיום ביטוי לצורת הנוף הזו, הרי שאפשר למצוא אותו על גג הבית, בצורה של פרגולת גפן וענבים תלויים בה, מה שנותן תנובה מתוקה ליושבי הבית והגנה מהשמש כל הגג בקיץ המזרח תיכוני הלוהט.
הנה בוסתן בישראל:
https://youtu.be/MUN_GRR5_Ts
הגפן היא מרכזית בבוסתן הים תיכוני (עברית):
https://youtu.be/AW8lmxhZy7Y
כך מתאימים את עצי הפרי לבוסתן (עברית):
https://youtu.be/D28Mv1F9ew0
כך בוחרים אותם במשתלה (עברית):
https://youtu.be/MI-LjjhfRj8
בוסתן חדשני בפיתוח במצרים:
https://youtu.be/In0QYAsLqXM
ושיקום בוסתן עתיק בישראל (עברית):
https://youtu.be/aO9-qlw3nbQ?long=yes
מה ההיסטוריה של עצי ההדר?
הדרים (Citrus) הם עשרות מינים של עצים ירוקי-עד, עם פירות מאד אהובים ובריאים. פירות ההדר מספקים מגוון טעמים גדול, שנע בין מתוק לחמוץ. פירות ההדר מכילים מיץ רב.
בימי הביניים הצטיידו ספינות בהדרים לקראת הפלגות ארוכות. ליים למשל, נבחר בזכות תכונותיו לחיזוק בריאותם של ספנים. באותה תקופה האמינו שבעזרת מוצרי מזון חמוצים, כמו הלימון, ניתן למנוע גם את ההידבקות במחלת הדבר, שעל פי האמונה המקובלת אז נתפסה כנגרמת מאוויר רע ומעופש.
אבל לא רבים יודעים שבמקור כללו ההדרים רק מספר קטן של מינים - אתרוג, פומלו, מנדרינה, קיי ליים וחלימי, פרי שקיומו התגלה רק בשנים האחרונות. מהם נוצרו על ידי הרכבה או הכלאה מיני הדרים נוספים, רבים מהם הם מהאהובים והבריאים שבפירות. ביניהם ניתן למנות כיום גם את התפוז, הלימון, האשכולית, המנדרינה, הפומלית, הקלמנטינה, התפוזינה ואחרים.
הרכבה היא חיבור של ענף מעץ אחד, אל עץ שני. כך ניתן לקבל על העץ המארח את ההרכבה את פירות העץ המקורי. על ידי הרכבת העצים יגדלו פירות טעימים על עץ שקודם לכן נתן פירות פחות מוצלחים. כך ניתן גם לייצר פירות חדשים וטעמים לא מוכרים. הלימון למשל, הוא פרי שנוצר מהרכבה של ליים ואתרוג. קראו על כך באאוריקה, בתגית "הרכבה".
אם הרבה פירות וירקות הגיעו אלינו מהעולם החדש, מאמריקה, ההדרים עשו את הדרך ההפוכה. קולומבוס וספניו הם שהביאו אותם לאמריקה.
מאז סוף המאה ה-18 החלו להבין את היתרונות הבריאותיים הגלומים במיץ ההדרים כמקור לוויטמינים.
הנה תולדות עצי ההדרים:
https://youtu.be/ZxhRgmr2yhY
חקלאות ההדרים:
https://youtu.be/bsMwuISCftE
היתרונות התזונתיים:
https://youtu.be/XuB6N1z9N8k
אורזי מנדרינות להפצה:
https://youtu.be/zeqAlsmoEns
וכך מתפתח פרי הדר:
https://youtu.be/QcFBUp_C1QA
מדוע כדאי לגזום את עצי הפרי?
כשגוזמים עצים, אנו מקצרים את ענפיהם. זה לכאורה לא דבר חכם... למה לגזום ענפים של עץ שרוצים שיגדל?
אבל הגיזום הוא דבר טוב. הוא מאפשר לעץ להתרכז במה שחשוב לגדילה בריאה ופוריה.
אז איך זה קורה?
קיצור הענפים מחזק את העץ ומאפשר לו להשתמש במזון שהוא מקבל, פחות לגידול הענפים הרבים שלו ויותר כדי להרבות את הפירות ולהפוך אותם גדולים ועסיסיים הרבה יותר.
גם הענפים, במקום לגדול ארוכים ולהתפרש בלי מבנה מסודר, כשמקצרים אותם אז מאפשרים לנם לצמוח ביחד לטובת הצמח והצמח יכול אז לגדול במבנה מלא ומוצק, בריא יותר וכזה שגדל היטב.
כך יוצא שככל שהעץ פחות מתפרש וגדל, הוא הופך עץ פורה יותר ובריא יותר.
הנה גיזום עצי פרי:
http://youtu.be/yNytXvxWJIY
מהם עצי הדקל?
עולים מארצות ערב יספרו לכם תמיד על הדקלים בארצות שמהן באו. ילידי עיראק ייזכרו בגעגוע בתמרים הלחים והגדולים שאכלו כילדים מהדקלים שעל גדות נהר הפרת. העולים ממצרים יספרו בערגה על הדקלים בכפר שעל שפת הנילוס ולאחרים יזכיר "פרי התומר", הפרי של הדקל, כמו שכינה אותו אלתרמן בשירתו, את הפלמ"ח.
עצי הדקל (Palm tree), או בעצם בני משפחת הדקליים, הם צמחי יבשה קדמונים. ממצאים מראים שהמינים הראשונים של משפחת הדקליים הופיעו עוד לפני 85 מיליון שנה.
עץ התמר הוא עץ גבוה מאוד, מהגבוהים שבעצים. לאיסוף פירותיו של הדקל קוראים "גדיד תמרים".
בעת העתיקה סימל העץ הזה את ארץ ישראל ואת העם היהודי שבה. הוכחה סמלית לכך נתנו הרומאים כבר לפני כ-2,000 שנה, במטבע ושמו "יהודה שבויה", שהוציאו לרגל דיכוי המרד היהודי. על המטבע הופיעה יהודיה אבלה, כשהיא ישובה תחת עץ תמר ולידה חייל רומי עם רומח בידו.
כמה סוגי דקלים משמשים אצלנו וחלקם גם במדינות המערב. בישראל גדלים חלקם בר, כמו התמר המצוי ודקל דום מצרי, אך מרביתם מתורבתים ומשמשים לצורכי נוי וגינון - ביניהם וושינגטוניה חוטית שמקורה בקליפורניה ואריזונה שבארה"ב, וושינגטוניה חסונה, שמגיעה לגובה של 20 מטרים ויותר, הוֹוִיאָת בֶּלְמוֹר, צמח ביתי גבוה שמקורו באוסטרליה ותמר קנרי, שפירותיו אכילים אבל די תפלים.
#שימושים עתיקים
במוצרי הדקל עשו שימוש גם לייצור תרופות וגם בפולחן הדתי של דתות שונות.
ביהדות משמשים כפות תמרים לא פעם כסכך לסוכה. פרי העץ, התמר, הוא היחיד שנזכר גם בארבעת המינים וגם בשבעת המינים.
הנוצרים מקשטים את הכנסיות, ביום ראשון של שבוע לפני הפסחא, בכפות תמרים. אצלם הוא גם נקרא "יום ראשון של הדקלים", מתוך האמונה שישו התקבל כך על ידי תושבי ירושלים בימים שלפני צליבתו.
מגוון של עצי הדקל מהיפים בעולם:
https://youtu.be/QgUrsT7fUXI
משתלה עם דקלי זנב שועל:
https://youtu.be/XtBhI4Cbuz8
כך מפרים דקל נקבי עם אבקנים מעץ דקל זכר (עברית):
https://youtu.be/TitTfnRtaNg
גדיד בקיץ:
https://youtu.be/vjDWaOOtVLY
והשיר הנפלא "צל עץ תמר" (עברית):
https://youtu.be/vdzysWujnhI
מהו דקל הקוקוס, המכונה עץ הקוקוס?
עץ קוֹקוֹס (Coconut tree) הוא סוג של דקל. לכן הוא נקרא בעצם דֶּקֶל הקוֹקוֹס (Coconut palm). גובהו יכול להגיע ל-30 מטרים ואורכם של עליו מגיע ל-6 מטרים.
העץ ידוע בפרי המפורסם שלו, אגוז הקוקוס. תוכלו לקרוא עליו בתגית "קוקוס".
העץ, המשתייך למשפחת הדקליים, הוא המין היחידי מהסוג "קוֹקוֹס". תנאי הגידול הטבעיים שלו מחייבים לחות גבוהה של לפחות 70%. לכן הוא לא גדל במדבריות ובאזור הים התיכון, כולל בישראל - גם אם שאר תנאי הגידול האחרים מתקיימים בהם.
בזכות מאובני דקלים, שהתגלו בניו זילנד ובראג'סטאן שבהודו, סבורים החוקרים שעץ הקוקוס קיים כבר יותר מ-15 מיליון שנה. נהוג לחשוב שמקורו בדרום-מזרח אסיה, אם כי יש סברה שגורסת שמקורו איפה שהוא בדרום אמריקה.
אגוזי קוקוס שהגיעו לחופים רחוקים רמזו על מה שהסתבר כעובדה. לפרי הקוקוס כושר ציפה גבוה במיוחד ומבית הגידול הטבעי שלו הוא התפשט לאזורים טרופיים רבים, לצד אזורים שאינם טרופיים.
הנה דקל הקוקוס המופלא ושימושיו בהודו:
https://youtu.be/gKjvpjlceYE
מחזור חייו:
https://youtu.be/wxBeY23bcQY
השימושים של הקוקוס ועץ הקוקוס:
https://youtu.be/rdw77C5Yivc
מחזור חייו של עץ הקוקוס:
https://youtu.be/Z0_5MdQ2sGk
וכך מאלפים קופים לקטוף את הקוקוס (עברית):
https://youtu.be/PzHov5PEnyU
מהי פריחת הדובדבן ביפן?
ביפאן כולם מדברים על פריחת הדובדבן, או ה"סאקורה" בלשון היפאנית. הפריחה המדהימה הזו מגיעה בכל אביב ועצי הדובדבן פורחים בה בשלל הגוונים שבין לבן לאדום. בכל שנה, תיירים מכל העולם זורמים לערי יפאן לצפות במחזה המיוחד של פריחת עץ הדובדבן.
הסאקורה מופיעה רבות באמנות היפאנית. בתרבות היפאנית היא מסמלת את החיים החמקמקים וברי-החלוף. ביפאן הקדישו לסאקורה את פסטיבל ה"האנאמי" השנתי, שחוגג את יופי הסאקורה ומוקדש לצפייה בפרחים.
הנה פריחת הדובדבן היפאנית:
http://youtu.be/K4v0N-g3c5U
התקופה בה הדובדבן פורח היא הוורודה ביותר:
https://youtu.be/xO3_9U0wwA8
עוד ממראות הסקורה ביפן:
http://youtu.be/cfxZAZmC3lo
מצגת וידאו על הפריחה של הדובדבן:
http://youtu.be/oP8U7hd76AA
והסקורה בעיר קיוטו, כולל ב"נתיב הפילוסופים" שבו נשתלו מאות עצי דובדבן הפורחים באביב:
https://youtu.be/nGX3etBZBl0
ממש כמו ילדים של בני-אדם וגורים של בעלי חיים, תפקיד הפרי שגדל על העץ הוא להרבות את העץ ולהמשיך את השושלת. הפרי גדל ומבשיל ואז הוא צונח על הקרקע ומפזר את גרעיניו על האדמה. גרעינים אלו מצמיחים צמחים חדשים וכך מפיץ הצמח את עצמו עוד ועוד.
כלומר, הפרי הוא מהאמצעים שבהם משתמשים צמחים להפצת זרעיהם. בתוך הפרי ישנם זרעים שתפקידם להרבות את הצמח. מסביב לזרעים יש בתוך הפרי חומר עסיסי ומזין, עטוף בקליפת הפרי. את התוכן הטעים הזה אוכלים בעלי חיים ומותירים את הזרעים שלרוב אינם מתעכלים. הזרעים הללו מתפזרים בחסות בעלי החיים וכך נובטים צמחים חדשים בכל עבר.
הנה הסבר על הפצת הזרעים באמצעות הפרי:
https://youtu.be/sdQf5JcX9wg
ושיר על העצים שאנו מגדלים:
http://youtu.be/D7dKRBZVLvI
החרוב (Carob) הוא אחד המאכלים העתיקים והמוזכרים ביותר בימי קדם.
רובנו פוגשים אותו בצלחת פירות הארץ של ט"ו בשבט. איכשהו המיתוג שלו אינו להיט, אם לשפוט מכך שכמעט תמיד הוא יהיה הפרי שיוותר בה אחרון.
גודלם האחיד של גרעיני החרוב, שאינם אכילים, הפך אותם ליחידת משקל בעלת שימוש ייחודי. במשקל של כ-2 גרם לכל אחד מהם, הם קיבלו את הכינוי "קראט" ושימשו לשקילת זהב ויהלומים. עד היום מודדים תכשיטים ומתכות יקרות ביחידת המידה קראט.
ובימי קדם אכן לא פעם כונו ה"מעות", המטבעות הפשוטים ביותר, במילה "חרובין".
מקור שמו של החרוב לא ברור. אולי הוא נקרא חרוב על שום הדמיון לחרב, או משום היותו יבש וחרב.
#תזונתית
בכל שנה, עם בוא הסתיו, פורחים עצי החרוב. פירות החרוב מבשילים רק כשהוא על העץ, מה שאומר שלא כדאי לקטוף מהם כשהם עדיין בוסר. הפירות מבשילים למשך חודשים רבים ובסתיו שלאחר מכן הם נעשים כהים ומתוקים.
פעם, בעידן שלפני החטיפים המסחריים, נהגו הילדים למצוץ מהחרובים את המתוק שבהם.
את החרובים כמעט ולא תמצאו בשווקים ובחנויות שאינן חנויות טבע. אוהביהם מחפשים את עצי החרוב המשמשים כהצללה בגנים ובחורשות ואוספים מהם למשך שנה שלמה.
עליית המטבח הטבעוני בעולם המודרני גילתה לטבעונים את החרוב ומוצריו. כמו שמכינים סילאן מהתמרים, כך מייצרים גם את דבש החרובים המתוק והסמיך כל כך. במטבחים רבים משמש הדבש הטעים הזה כממתיק למאפים שונים ולעוגות.
הטבעונות אוהבת את החרוב גם כתחליף טבעי למעדנים שונים. עבור רבים מחליף את השוקולד הרגיל שוקולד החרובים הטעים והמזין, שאותו מורחים על הלחם. מחרובים מייצרים כיום גם תחליפי קקאו לעוגות.
#תולדות החרוב
את החרוב מגדלים בני האדם מעל 4,000 שנה. איכשהו הוא הצליח להתחבב על האדם.
אף שמוצאו מהאזור שלנו, במקרא החרוב לא מוזכר. בימי המשנה והתלמוד לעומת זאת, הוא רווח יותר ומוזכר לא מעט.
מסופר על רבי שמעון בר יוחאי ובנו ששרדו שנים רבות מחרובים ומים, עת הסתתרו מהרומאים במערה בגליל.
בעת העתיקה נודע שמם של החרוב ומוצריו שנוצרו אז בארץ ישראל והם נמכרו למצרים וליוון. החרובים מישראל הגיעו אז עד לצפון אפריקה.
באותם ימים החזיקו הנוודים חרובים כחטיף מתוק ומזין. גם צליינים יוונים וקפריסאים נהגו לשאת את החרובים בכיסיהם כצידה לדרך.
כיום החרוב נפוץ ברחבי הארצות שעל חופי הים התיכון, גם כעצי בר וגם כגידול חקלאי.
אם חייבים - אפשר להתקיים מחרובים בלבד. ואכן, גם אם בעבר הוא נחשב למאכל עניים, כיום הוא סוג של סופר פוד, מזון-על של ממש. זאת בזכות הערכים התזונתיים שלו וטעמו.
הנה ליקוט החרובים (עברית):
https://youtu.be/xA80D4vAOlk
מטעי חרובים באוסטרליה:
https://youtu.be/nFcpStnOm4A
קציר החרובים:
https://youtu.be/8tGJ2ZJ3_KY
כך מייצרים סירופ חרובים:
https://youtu.be/-KVcz_iFuZY
והכנת משקה חרובים (עברית):
https://youtu.be/HOfE5M8E5Ng
בוסתן (Bustan) הוא גן ביתי צנוע, שבו עצי פרי, שיחי ירק וצמחי תבלין המיועדים לכלכלת המשפחה ולצריכה הביתית.
המילה 'בוסתן' היא מילה נרדפת למילים 'גן' ו'פרדס' בעברית. מקורה הוא בשפה הפרסית. היא ככל הנראה נולדה בתקופת האימפריה בפרס. משמעות המילה 'בוסתן' בפרסית היא "מקום של ריח". המילה "בו" בפרסית פירושה "ריח", בעוד "אסתן" משמעותו "מקום".
את הבוסתן, שנפוץ בעיקר במזרח התיכון דל-המשקעים, בונים בדרך כלל ליד מקור מים. כך מובטח שלא יחסרו בו מים להשקייה, על אף המיעוט בגשמים.
חומת הבוסתן הנהוגה בבוסתנים הקנתה להם במהלך הדורות מימד מסתורי משהו. הנוהג לתחום את הבוסתן בחומת אבנים או בטון, נוצר בכדי לשמור עליו מוגן ממי שיהיו מעוניינים ליטול לעצמם מפרי העץ ושאר הגידולים.
במזרח התיכון נהוג לומר שכמו הרעלה המוסלמית, המשקפת את נפש האישה שמאחוריה באמצעות העיניים החשופות, כך מסגיר שער הבוסתן שבמרכז החומה שלו, את קיומו של הבוסתן שמאחורי הגדר ומנגד שומר ומגן עליו ועל הירקות ופירות למאכל שבו.
מהרוחות הגנו על הבוסתן ברושים או עצים עמידים דומים, בעוד שבצד השמש, בצידו הדרומי של הבוסתן נוהגים לשתול חלקות של ירקות ותבלינים.
אם בעבר היו בוסתנים רבים בנוף הארץ ישראלי, כיום הביאו השפע וזמינות המזון הגדולה עבור המשפחה הישראלית להיעלמות כמעט מוחלטת של צורת הנוף האוטרקית הזו.
אם נשאר כיום ביטוי לצורת הנוף הזו, הרי שאפשר למצוא אותו על גג הבית, בצורה של פרגולת גפן וענבים תלויים בה, מה שנותן תנובה מתוקה ליושבי הבית והגנה מהשמש כל הגג בקיץ המזרח תיכוני הלוהט.
הנה בוסתן בישראל:
https://youtu.be/MUN_GRR5_Ts
הגפן היא מרכזית בבוסתן הים תיכוני (עברית):
https://youtu.be/AW8lmxhZy7Y
כך מתאימים את עצי הפרי לבוסתן (עברית):
https://youtu.be/D28Mv1F9ew0
כך בוחרים אותם במשתלה (עברית):
https://youtu.be/MI-LjjhfRj8
בוסתן חדשני בפיתוח במצרים:
https://youtu.be/In0QYAsLqXM
ושיקום בוסתן עתיק בישראל (עברית):
https://youtu.be/aO9-qlw3nbQ?long=yes
הדרים (Citrus) הם עשרות מינים של עצים ירוקי-עד, עם פירות מאד אהובים ובריאים. פירות ההדר מספקים מגוון טעמים גדול, שנע בין מתוק לחמוץ. פירות ההדר מכילים מיץ רב.
בימי הביניים הצטיידו ספינות בהדרים לקראת הפלגות ארוכות. ליים למשל, נבחר בזכות תכונותיו לחיזוק בריאותם של ספנים. באותה תקופה האמינו שבעזרת מוצרי מזון חמוצים, כמו הלימון, ניתן למנוע גם את ההידבקות במחלת הדבר, שעל פי האמונה המקובלת אז נתפסה כנגרמת מאוויר רע ומעופש.
אבל לא רבים יודעים שבמקור כללו ההדרים רק מספר קטן של מינים - אתרוג, פומלו, מנדרינה, קיי ליים וחלימי, פרי שקיומו התגלה רק בשנים האחרונות. מהם נוצרו על ידי הרכבה או הכלאה מיני הדרים נוספים, רבים מהם הם מהאהובים והבריאים שבפירות. ביניהם ניתן למנות כיום גם את התפוז, הלימון, האשכולית, המנדרינה, הפומלית, הקלמנטינה, התפוזינה ואחרים.
הרכבה היא חיבור של ענף מעץ אחד, אל עץ שני. כך ניתן לקבל על העץ המארח את ההרכבה את פירות העץ המקורי. על ידי הרכבת העצים יגדלו פירות טעימים על עץ שקודם לכן נתן פירות פחות מוצלחים. כך ניתן גם לייצר פירות חדשים וטעמים לא מוכרים. הלימון למשל, הוא פרי שנוצר מהרכבה של ליים ואתרוג. קראו על כך באאוריקה, בתגית "הרכבה".
אם הרבה פירות וירקות הגיעו אלינו מהעולם החדש, מאמריקה, ההדרים עשו את הדרך ההפוכה. קולומבוס וספניו הם שהביאו אותם לאמריקה.
מאז סוף המאה ה-18 החלו להבין את היתרונות הבריאותיים הגלומים במיץ ההדרים כמקור לוויטמינים.
הנה תולדות עצי ההדרים:
https://youtu.be/ZxhRgmr2yhY
חקלאות ההדרים:
https://youtu.be/bsMwuISCftE
היתרונות התזונתיים:
https://youtu.be/XuB6N1z9N8k
אורזי מנדרינות להפצה:
https://youtu.be/zeqAlsmoEns
וכך מתפתח פרי הדר:
https://youtu.be/QcFBUp_C1QA
עצי פרי
כשגוזמים עצים, אנו מקצרים את ענפיהם. זה לכאורה לא דבר חכם... למה לגזום ענפים של עץ שרוצים שיגדל?
אבל הגיזום הוא דבר טוב. הוא מאפשר לעץ להתרכז במה שחשוב לגדילה בריאה ופוריה.
אז איך זה קורה?
קיצור הענפים מחזק את העץ ומאפשר לו להשתמש במזון שהוא מקבל, פחות לגידול הענפים הרבים שלו ויותר כדי להרבות את הפירות ולהפוך אותם גדולים ועסיסיים הרבה יותר.
גם הענפים, במקום לגדול ארוכים ולהתפרש בלי מבנה מסודר, כשמקצרים אותם אז מאפשרים לנם לצמוח ביחד לטובת הצמח והצמח יכול אז לגדול במבנה מלא ומוצק, בריא יותר וכזה שגדל היטב.
כך יוצא שככל שהעץ פחות מתפרש וגדל, הוא הופך עץ פורה יותר ובריא יותר.
הנה גיזום עצי פרי:
http://youtu.be/yNytXvxWJIY
עולים מארצות ערב יספרו לכם תמיד על הדקלים בארצות שמהן באו. ילידי עיראק ייזכרו בגעגוע בתמרים הלחים והגדולים שאכלו כילדים מהדקלים שעל גדות נהר הפרת. העולים ממצרים יספרו בערגה על הדקלים בכפר שעל שפת הנילוס ולאחרים יזכיר "פרי התומר", הפרי של הדקל, כמו שכינה אותו אלתרמן בשירתו, את הפלמ"ח.
עצי הדקל (Palm tree), או בעצם בני משפחת הדקליים, הם צמחי יבשה קדמונים. ממצאים מראים שהמינים הראשונים של משפחת הדקליים הופיעו עוד לפני 85 מיליון שנה.
עץ התמר הוא עץ גבוה מאוד, מהגבוהים שבעצים. לאיסוף פירותיו של הדקל קוראים "גדיד תמרים".
בעת העתיקה סימל העץ הזה את ארץ ישראל ואת העם היהודי שבה. הוכחה סמלית לכך נתנו הרומאים כבר לפני כ-2,000 שנה, במטבע ושמו "יהודה שבויה", שהוציאו לרגל דיכוי המרד היהודי. על המטבע הופיעה יהודיה אבלה, כשהיא ישובה תחת עץ תמר ולידה חייל רומי עם רומח בידו.
כמה סוגי דקלים משמשים אצלנו וחלקם גם במדינות המערב. בישראל גדלים חלקם בר, כמו התמר המצוי ודקל דום מצרי, אך מרביתם מתורבתים ומשמשים לצורכי נוי וגינון - ביניהם וושינגטוניה חוטית שמקורה בקליפורניה ואריזונה שבארה"ב, וושינגטוניה חסונה, שמגיעה לגובה של 20 מטרים ויותר, הוֹוִיאָת בֶּלְמוֹר, צמח ביתי גבוה שמקורו באוסטרליה ותמר קנרי, שפירותיו אכילים אבל די תפלים.
#שימושים עתיקים
במוצרי הדקל עשו שימוש גם לייצור תרופות וגם בפולחן הדתי של דתות שונות.
ביהדות משמשים כפות תמרים לא פעם כסכך לסוכה. פרי העץ, התמר, הוא היחיד שנזכר גם בארבעת המינים וגם בשבעת המינים.
הנוצרים מקשטים את הכנסיות, ביום ראשון של שבוע לפני הפסחא, בכפות תמרים. אצלם הוא גם נקרא "יום ראשון של הדקלים", מתוך האמונה שישו התקבל כך על ידי תושבי ירושלים בימים שלפני צליבתו.
מגוון של עצי הדקל מהיפים בעולם:
https://youtu.be/QgUrsT7fUXI
משתלה עם דקלי זנב שועל:
https://youtu.be/XtBhI4Cbuz8
כך מפרים דקל נקבי עם אבקנים מעץ דקל זכר (עברית):
https://youtu.be/TitTfnRtaNg
גדיד בקיץ:
https://youtu.be/vjDWaOOtVLY
והשיר הנפלא "צל עץ תמר" (עברית):
https://youtu.be/vdzysWujnhI
עץ קוֹקוֹס (Coconut tree) הוא סוג של דקל. לכן הוא נקרא בעצם דֶּקֶל הקוֹקוֹס (Coconut palm). גובהו יכול להגיע ל-30 מטרים ואורכם של עליו מגיע ל-6 מטרים.
העץ ידוע בפרי המפורסם שלו, אגוז הקוקוס. תוכלו לקרוא עליו בתגית "קוקוס".
העץ, המשתייך למשפחת הדקליים, הוא המין היחידי מהסוג "קוֹקוֹס". תנאי הגידול הטבעיים שלו מחייבים לחות גבוהה של לפחות 70%. לכן הוא לא גדל במדבריות ובאזור הים התיכון, כולל בישראל - גם אם שאר תנאי הגידול האחרים מתקיימים בהם.
בזכות מאובני דקלים, שהתגלו בניו זילנד ובראג'סטאן שבהודו, סבורים החוקרים שעץ הקוקוס קיים כבר יותר מ-15 מיליון שנה. נהוג לחשוב שמקורו בדרום-מזרח אסיה, אם כי יש סברה שגורסת שמקורו איפה שהוא בדרום אמריקה.
אגוזי קוקוס שהגיעו לחופים רחוקים רמזו על מה שהסתבר כעובדה. לפרי הקוקוס כושר ציפה גבוה במיוחד ומבית הגידול הטבעי שלו הוא התפשט לאזורים טרופיים רבים, לצד אזורים שאינם טרופיים.
הנה דקל הקוקוס המופלא ושימושיו בהודו:
https://youtu.be/gKjvpjlceYE
מחזור חייו:
https://youtu.be/wxBeY23bcQY
השימושים של הקוקוס ועץ הקוקוס:
https://youtu.be/rdw77C5Yivc
מחזור חייו של עץ הקוקוס:
https://youtu.be/Z0_5MdQ2sGk
וכך מאלפים קופים לקטוף את הקוקוס (עברית):
https://youtu.be/PzHov5PEnyU
ביפאן כולם מדברים על פריחת הדובדבן, או ה"סאקורה" בלשון היפאנית. הפריחה המדהימה הזו מגיעה בכל אביב ועצי הדובדבן פורחים בה בשלל הגוונים שבין לבן לאדום. בכל שנה, תיירים מכל העולם זורמים לערי יפאן לצפות במחזה המיוחד של פריחת עץ הדובדבן.
הסאקורה מופיעה רבות באמנות היפאנית. בתרבות היפאנית היא מסמלת את החיים החמקמקים וברי-החלוף. ביפאן הקדישו לסאקורה את פסטיבל ה"האנאמי" השנתי, שחוגג את יופי הסאקורה ומוקדש לצפייה בפרחים.
הנה פריחת הדובדבן היפאנית:
http://youtu.be/K4v0N-g3c5U
התקופה בה הדובדבן פורח היא הוורודה ביותר:
https://youtu.be/xO3_9U0wwA8
עוד ממראות הסקורה ביפן:
http://youtu.be/cfxZAZmC3lo
מצגת וידאו על הפריחה של הדובדבן:
http://youtu.be/oP8U7hd76AA
והסקורה בעיר קיוטו, כולל ב"נתיב הפילוסופים" שבו נשתלו מאות עצי דובדבן הפורחים באביב:
https://youtu.be/nGX3etBZBl0
