שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה בין פיצה מרגריטה ללאומיות האיטלקית?
בעולם נחשבת הפיצה היום כג'אנק פוד, אבל באיטליה היא רחוקה במיוחד מלהכלל ברשימה הלא מכובדת הזו של הג'אנק פוד. כי הפיצה האיטלקית היא טעימה, בריאה יחסית ובעיקר פשוטה, מגוונת ומורכבת תמיד משלל חומרים טריים מאוד.
באיטליה רבים אוהבים את הסיפור על הפיצה מרגריטה, אחת הפופולריות שיש. אין ביטוי לאומי מרהיב יותר מזה שהיא נותנת ללאומיות האיטלקית, כדי להבין איך מזון ועוד מאכל עממי כמו פיצה, יכול להיות הרבה יותר מאוכל.
סיפור המרגריטה מתחיל בסוף המאה ה-19, עם אומברטו הראשון, מלך איטליה הראשון ובן לשושלת מפוארת של דוכסים, נסיכים ומלכים מקומיים.
בשנת 1889 מבקרת משפחת המלוכה בנאפולי הדרומית, מולדת הפיצה. מספרים שאומברטו ומשפחתו אפילו השתכנו בנאפולי למשך זמן מה.
זה היה בתקופה שהציבור המקומי בעיר היה מאוהב במאכל החם תרתי משמע שלו - הפיצה. הפיצה נולדה אמנם בנפולי אבל כבר החלה להגר צפונה ודי מהר היא עתידה להיות פופולרית בכל איטליה.
בכל אופן, אופה הפיצות הידוע בנפולי באותם ימים הוא טבח בשם רפאל אספוזיטו. הוא היה ידוע אז כמי שמכין פיצות מעולות ומיוחדות. אותו רפאל הוא גם אופה יצירתי במיוחד וכשהוא מתבקש להכין מאכל מקומי מיוחד למשפחת המלוכה, יש לו רעיון.
אספוזיטו יכול להכין פיצות מצוינות לאומברטו הראשון ולבני המשפחה המלכותית. אבל במיוחד הוא רוצה לפנק את רעייתו של אומברטו, מלכת איטליה ואהובת העם, מרגריטה דה סבויה.
בשבילה מחליט אספוזיטו יום אחד ליצור פיצה בצבעים. לפיצה החדשה שלו הוא קורא על שם המלכה הנערצת - "פיצה מרגריטה". זו לא סתם פיצה שמלטפת את האגו של מלכה אהובה. יש בה משהו נוסף.
כי המאה ה-19 ידועה כמאה של הלאומיות. כל אירופה נשטפה אז בעמים שרוצים עצמאות, עמים שגאים בארצם, עמים שרוצים להתאחד עם מיעוטים רחוקים שלהם שמצויים בממלכות אחרות, או אפילו עמים שרוצים לחזור למולדתם ואנחנו מתכוונים ליהודים הציונים, שמתחילים לחלום ולהגשים את המסע למדינה יהודית בארץ ישראל.
ממלכת איטליה היא מהארצות שנולדו באותו טרנד לאומי ששטף אז את אירופה. איטליה היא למעשה איחוד של נסיכויות קטנות, המתאחדות לאומה גדולה וחזקה ששמה איטליה.
משום כך מחליט אספוזיטו להכין פיצה בצבעי הדגל האיטלקי. כדי להכין פיצה "ולצבוע אותה" בצבעים הלאומיים מניח רפאל על הבצק הנהדר שהוא מכין את רסק העגבניות המיוחד שלו, את גבינת המוצרלה הנהדרת ועלים טריים של בזיליקום, צמח שנקרא בעברית "ריחן".
כך היו בפיצה הזו שלושת צבעי הדגל של איטליה: האדום של העגבנייה, הלבן של גבינת המוצרלה והירוק של הבזיליקום. היה בה את כל מה שטעים ואת כל מה שאיטלקי והיה לה סיפור על מלכה נערצת וממלכה שרוצה להיות אחת.
ומכאן, כיאה לעידן הלאומיות, הפיצה של אספוזיטו הפכה במהירות לפיצה הלאומית של האיטלקים. נכון להיום, אומרים שהמרגריטה היא גם הפיצה האיטלקית הנפוצה ביותר בעולם המערבי ואולי גם המוכרת ביותר בעולם. אז כנראה שהיא כבר מזמן לא רק פיצה לאומית, אלא ממש פיצה בינלאומית...
הנה סיפורה של הפיצה מרגריטה שאספוזיטו הכין למלכה:
https://youtu.be/PRn5iONxSQQ
כך תכינו מרגריטה פיצה בצבעי הדגל האיטלקי:
https://youtu.be/3bRQjJKJE-g
מתכון (עברית):
https://youtu.be/Zw177Bl1H9Q
ובואו לאכול פיצה טעימה במיוחד (עברית):
https://youtu.be/X9SZYijcZw8
למה משמש הריחן הידוע כבזיליקום?
בזיליקום (Basil), בעברית "רֵיחָן" ובזיקה לשמו הערבי "רַיְחַאן", הוא אחד מצמחי התבלין הפופולריים שיש. הוא משמש במטבח כאחד מעשבי התיבול האהובים ובמטבח האיטלקי הוא מרכזי במיוחד.
כבר מאות שנים שעושים לו כבוד באירופה. כך, למשל, נוהגים במקומות שונים לשים ענף של ריחן בידי המתים, כדי להבטיח להם מסע בטוח לעולם הבא.
אבל באיטליה הריחן הוא סמל האהבה. מי ששם בשערותיו ענף קטן של בזיליקום רומז בכך לאהובתו על כוונתו להינשא לה. היא, אגב, אם תרצה לרמוז לו שתסכים, תניח במרפסת הבית עציץ או כלי עמוס בעלי בזיליקום.
#היסטוריה
לא הצטבר המון ידע על תולדות הבזיליקום. ככל הידוע, מקורו באזורים הטרופיים. ידועים כיום סעיקר אזורים במרכז אפריקה ודרום-מזרח אסיה, בהם גדל הריחן בימי קדם.
ביוון העתיקה כל כך העריכו את ריחו ותכונותיו של הצמח, עד שהמליכו אותו כ"מלך התבלינים". ואכן, מקור השם "בזיליקום" במילה היוונית "בזילאוס" (Basileus), שפירושה מלכותי, מלך, או שולט. וכן המילה "בזיליקה" לכנסיה הנוצרית העתיקה, באה מהמעמד שלה בתור מקום מרכזי ושולט.
בכנסייה היוונית-אורתודוקסית מאמינים עד היום שהריחן יצמח ליד קברו של המשיח בתחיית המתים. מכאן באה חשיבותו הדתית והשימוש בו בהכנה של "המים הקדושים" לטקסים שלהם ושל זרמי כנסיות קרובים, כמו אלה של הבולגרים, הסרבים, הרומנים והמקדונים. אצל חלקם אף מניחים בזיליקום מתחת למזבח.
גם בדת ההינדואיזם ההודית, שהריחן מכונה בה "טולסי", יש לו מעמד קדוש ומשמעותי. בהודו מניחים עלי ריחן בפיות המתים, כדי להבטיח שיגיעו אל האל.
#מטבח
במטבח הבזיליקום ידוע בריחו ובמאכלים הרבים שניתן לתבל בעליו. בעיקר הוא אהוב במטבח האיטלקי, בו הבזיליקום תורם לרטבים, הבולט בהם הוא רוטב הפסטו ולסלטים שונים. יש מנות איטלקיות שרבים בעולם רואים כמושלמות, לא מעט בזכותו. המוכרות ביניהן הן הפסטה עם פסטו והפיצה נפוליטנה.
#בריאות
הבזיליקום מוכר ברפואה העממית גם כצמח מרפא שיכול לעזור בניקוי הגוף, בבקרת הסוכר אצל חולי סוכרת ולבריאות השיניים.
#גינון
ראשית, אם קניתם עציץ ריחן והוא נובל, זה מפני שהרבה ענפי בזיליקום נאבקים בחלל קטן על המים והדשן המוגבלים. אם תפרידו אותם לכמה עציצים נפרדים - תקבלו ים של ריחן.
בגינון יש שיטות שונות להשבחת טעמו של הבזיליקום והרכות של עליו. כדי להשיג את שניהם נוהגים הגננים למנוע את פריחת הבזיליקום. עושים זאת על ידי גיזום מתמיד של ניצני הפריחה שלו, כל אימת שהם מופיעים.
הבזיליקום הוא צמח שונא קור. חורף קר יכול לחסל אותו. הידענים עוטפים אותו בחממה קטנה, חצי בקבוק בעציץ קטן או שקית גדולה בעציץ יותר גדול.
אחד הדברים הנהדרים בבזיליקום הוא שקל להשריש וליצור מחתיכת ענף קטנה עוד ועוד צמחי ריחן חדשים. פשוט חותכים ענף קטן ומכניסים לכוס מים או צנצנת. הוא יגדל שם, יוציא שורשים ותוך כמה שבועות יהיה לכם שתיל גדול לשתילה בעציץ.
הגננים נוהגים להבדיל בין כמה זני בזיליקום. בין הבולטים בהם יש את זן ה"ג'נובס", בעל הטעם הקלאסי וזן שקיבל את הכינוי "מלכת סיאם" ומציע טעם חריף יותר.
הנה הבזיליקום וההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/unUoQ5tUNm0
את הריחן, הבזיליקום, אפשר לגדל בקלות (עברית):
https://youtu.be/aOSutGqGIjU
כך משרישים המון בזיליקום:
https://youtu.be/9E78RrwRA3U
כך שומרים עליו ומגדלים בהצלחה גם בחורף (עברית):
https://youtu.be/c7ugf3lQ5h0
כך מגדלים בזיליקום באנגלית:
https://youtu.be/uhYnR1ciT7M?long=yes
ייבוש הריחן:
https://youtu.be/eALhSi60N-E?long=yes
פיצה מרגריטה
בעולם נחשבת הפיצה היום כג'אנק פוד, אבל באיטליה היא רחוקה במיוחד מלהכלל ברשימה הלא מכובדת הזו של הג'אנק פוד. כי הפיצה האיטלקית היא טעימה, בריאה יחסית ובעיקר פשוטה, מגוונת ומורכבת תמיד משלל חומרים טריים מאוד.
באיטליה רבים אוהבים את הסיפור על הפיצה מרגריטה, אחת הפופולריות שיש. אין ביטוי לאומי מרהיב יותר מזה שהיא נותנת ללאומיות האיטלקית, כדי להבין איך מזון ועוד מאכל עממי כמו פיצה, יכול להיות הרבה יותר מאוכל.
סיפור המרגריטה מתחיל בסוף המאה ה-19, עם אומברטו הראשון, מלך איטליה הראשון ובן לשושלת מפוארת של דוכסים, נסיכים ומלכים מקומיים.
בשנת 1889 מבקרת משפחת המלוכה בנאפולי הדרומית, מולדת הפיצה. מספרים שאומברטו ומשפחתו אפילו השתכנו בנאפולי למשך זמן מה.
זה היה בתקופה שהציבור המקומי בעיר היה מאוהב במאכל החם תרתי משמע שלו - הפיצה. הפיצה נולדה אמנם בנפולי אבל כבר החלה להגר צפונה ודי מהר היא עתידה להיות פופולרית בכל איטליה.
בכל אופן, אופה הפיצות הידוע בנפולי באותם ימים הוא טבח בשם רפאל אספוזיטו. הוא היה ידוע אז כמי שמכין פיצות מעולות ומיוחדות. אותו רפאל הוא גם אופה יצירתי במיוחד וכשהוא מתבקש להכין מאכל מקומי מיוחד למשפחת המלוכה, יש לו רעיון.
אספוזיטו יכול להכין פיצות מצוינות לאומברטו הראשון ולבני המשפחה המלכותית. אבל במיוחד הוא רוצה לפנק את רעייתו של אומברטו, מלכת איטליה ואהובת העם, מרגריטה דה סבויה.
בשבילה מחליט אספוזיטו יום אחד ליצור פיצה בצבעים. לפיצה החדשה שלו הוא קורא על שם המלכה הנערצת - "פיצה מרגריטה". זו לא סתם פיצה שמלטפת את האגו של מלכה אהובה. יש בה משהו נוסף.
כי המאה ה-19 ידועה כמאה של הלאומיות. כל אירופה נשטפה אז בעמים שרוצים עצמאות, עמים שגאים בארצם, עמים שרוצים להתאחד עם מיעוטים רחוקים שלהם שמצויים בממלכות אחרות, או אפילו עמים שרוצים לחזור למולדתם ואנחנו מתכוונים ליהודים הציונים, שמתחילים לחלום ולהגשים את המסע למדינה יהודית בארץ ישראל.
ממלכת איטליה היא מהארצות שנולדו באותו טרנד לאומי ששטף אז את אירופה. איטליה היא למעשה איחוד של נסיכויות קטנות, המתאחדות לאומה גדולה וחזקה ששמה איטליה.
משום כך מחליט אספוזיטו להכין פיצה בצבעי הדגל האיטלקי. כדי להכין פיצה "ולצבוע אותה" בצבעים הלאומיים מניח רפאל על הבצק הנהדר שהוא מכין את רסק העגבניות המיוחד שלו, את גבינת המוצרלה הנהדרת ועלים טריים של בזיליקום, צמח שנקרא בעברית "ריחן".
כך היו בפיצה הזו שלושת צבעי הדגל של איטליה: האדום של העגבנייה, הלבן של גבינת המוצרלה והירוק של הבזיליקום. היה בה את כל מה שטעים ואת כל מה שאיטלקי והיה לה סיפור על מלכה נערצת וממלכה שרוצה להיות אחת.
ומכאן, כיאה לעידן הלאומיות, הפיצה של אספוזיטו הפכה במהירות לפיצה הלאומית של האיטלקים. נכון להיום, אומרים שהמרגריטה היא גם הפיצה האיטלקית הנפוצה ביותר בעולם המערבי ואולי גם המוכרת ביותר בעולם. אז כנראה שהיא כבר מזמן לא רק פיצה לאומית, אלא ממש פיצה בינלאומית...
הנה סיפורה של הפיצה מרגריטה שאספוזיטו הכין למלכה:
https://youtu.be/PRn5iONxSQQ
כך תכינו מרגריטה פיצה בצבעי הדגל האיטלקי:
https://youtu.be/3bRQjJKJE-g
מתכון (עברית):
https://youtu.be/Zw177Bl1H9Q
ובואו לאכול פיצה טעימה במיוחד (עברית):
https://youtu.be/X9SZYijcZw8
בזיליקום (Basil), בעברית "רֵיחָן" ובזיקה לשמו הערבי "רַיְחַאן", הוא אחד מצמחי התבלין הפופולריים שיש. הוא משמש במטבח כאחד מעשבי התיבול האהובים ובמטבח האיטלקי הוא מרכזי במיוחד.
כבר מאות שנים שעושים לו כבוד באירופה. כך, למשל, נוהגים במקומות שונים לשים ענף של ריחן בידי המתים, כדי להבטיח להם מסע בטוח לעולם הבא.
אבל באיטליה הריחן הוא סמל האהבה. מי ששם בשערותיו ענף קטן של בזיליקום רומז בכך לאהובתו על כוונתו להינשא לה. היא, אגב, אם תרצה לרמוז לו שתסכים, תניח במרפסת הבית עציץ או כלי עמוס בעלי בזיליקום.
#היסטוריה
לא הצטבר המון ידע על תולדות הבזיליקום. ככל הידוע, מקורו באזורים הטרופיים. ידועים כיום סעיקר אזורים במרכז אפריקה ודרום-מזרח אסיה, בהם גדל הריחן בימי קדם.
ביוון העתיקה כל כך העריכו את ריחו ותכונותיו של הצמח, עד שהמליכו אותו כ"מלך התבלינים". ואכן, מקור השם "בזיליקום" במילה היוונית "בזילאוס" (Basileus), שפירושה מלכותי, מלך, או שולט. וכן המילה "בזיליקה" לכנסיה הנוצרית העתיקה, באה מהמעמד שלה בתור מקום מרכזי ושולט.
בכנסייה היוונית-אורתודוקסית מאמינים עד היום שהריחן יצמח ליד קברו של המשיח בתחיית המתים. מכאן באה חשיבותו הדתית והשימוש בו בהכנה של "המים הקדושים" לטקסים שלהם ושל זרמי כנסיות קרובים, כמו אלה של הבולגרים, הסרבים, הרומנים והמקדונים. אצל חלקם אף מניחים בזיליקום מתחת למזבח.
גם בדת ההינדואיזם ההודית, שהריחן מכונה בה "טולסי", יש לו מעמד קדוש ומשמעותי. בהודו מניחים עלי ריחן בפיות המתים, כדי להבטיח שיגיעו אל האל.
#מטבח
במטבח הבזיליקום ידוע בריחו ובמאכלים הרבים שניתן לתבל בעליו. בעיקר הוא אהוב במטבח האיטלקי, בו הבזיליקום תורם לרטבים, הבולט בהם הוא רוטב הפסטו ולסלטים שונים. יש מנות איטלקיות שרבים בעולם רואים כמושלמות, לא מעט בזכותו. המוכרות ביניהן הן הפסטה עם פסטו והפיצה נפוליטנה.
#בריאות
הבזיליקום מוכר ברפואה העממית גם כצמח מרפא שיכול לעזור בניקוי הגוף, בבקרת הסוכר אצל חולי סוכרת ולבריאות השיניים.
#גינון
ראשית, אם קניתם עציץ ריחן והוא נובל, זה מפני שהרבה ענפי בזיליקום נאבקים בחלל קטן על המים והדשן המוגבלים. אם תפרידו אותם לכמה עציצים נפרדים - תקבלו ים של ריחן.
בגינון יש שיטות שונות להשבחת טעמו של הבזיליקום והרכות של עליו. כדי להשיג את שניהם נוהגים הגננים למנוע את פריחת הבזיליקום. עושים זאת על ידי גיזום מתמיד של ניצני הפריחה שלו, כל אימת שהם מופיעים.
הבזיליקום הוא צמח שונא קור. חורף קר יכול לחסל אותו. הידענים עוטפים אותו בחממה קטנה, חצי בקבוק בעציץ קטן או שקית גדולה בעציץ יותר גדול.
אחד הדברים הנהדרים בבזיליקום הוא שקל להשריש וליצור מחתיכת ענף קטנה עוד ועוד צמחי ריחן חדשים. פשוט חותכים ענף קטן ומכניסים לכוס מים או צנצנת. הוא יגדל שם, יוציא שורשים ותוך כמה שבועות יהיה לכם שתיל גדול לשתילה בעציץ.
הגננים נוהגים להבדיל בין כמה זני בזיליקום. בין הבולטים בהם יש את זן ה"ג'נובס", בעל הטעם הקלאסי וזן שקיבל את הכינוי "מלכת סיאם" ומציע טעם חריף יותר.
הנה הבזיליקום וההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/unUoQ5tUNm0
את הריחן, הבזיליקום, אפשר לגדל בקלות (עברית):
https://youtu.be/aOSutGqGIjU
כך משרישים המון בזיליקום:
https://youtu.be/9E78RrwRA3U
כך שומרים עליו ומגדלים בהצלחה גם בחורף (עברית):
https://youtu.be/c7ugf3lQ5h0
כך מגדלים בזיליקום באנגלית:
https://youtu.be/uhYnR1ciT7M?long=yes
ייבוש הריחן:
https://youtu.be/eALhSi60N-E?long=yes
