שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהם הפרחים האכילים?
האדם אוכל כבר אלפי שנים צמחי תבלין. אלו תורמים טעם ועניין למנות הכי פשוטות ועד להכי מתוחכמות ומורכבות במטבח. אבל בשנים האחרונות, עם התגברות הפרזנטציה והצילחות, נעשה יותר ויותר שימוש במטבח היוקרתי, בפרחים של ממש במזון. זה נראה כחידוש אבל זה לגמרי לא. כי לצד הנוי והיופי שלהם, מאז ומתמיד שימשו פרחים שונים את האדם גם לצורכי אכילה.
כבר בימי קדם ידעו את הסוד. לפרחים רבים יש ערכים תזונתיים ברורים והם יכולים לתרום לאכילה בריאה ומאוזנת. הסינים הקדמונים נהגו לאכול בסין העתיקה חבצלות. הרומאים ידועים בכך שהם זללו בהנאה שושנים וסיגליות. ההודים גם הם לא טמנו ידם באגרטל ואוכלים עד היום עלי כותרת של ורדים.
ואכן, פרחים אכילים (Edible flowers) הם פרחים שניתן לאכול בתיאבון, ללא חשש לבריאותנו. הם מוסיפים צבעוניות וטעם למנות השונות ולא פעם הם שמעניקים למנה טובה את "אפקט הוואו" של הסועדים.
ובאמת, בטבע יש צמחים רבים שהחלק האכיל בהם הוא הפרח, לא פעם אפילו החלק היחידי שניתן לאכול בצמח. השימושים בפרחים במזון הם מגוונים. פרחים אכילים שונים יכולים להוסיף טעם ויופי לסלטים ולמרקים. מפרחים מתוקים ניתן לעשות תה או להקפיאם בקוביות קרח. לשדרוג ההגשה, אפשר להוסיף עלי כותרת מיובשים לפנקייק או לבצק של עוגיות.
דוגמאות? - עלי הוורדים הטובים לריבה וקישוט עוגות, עלי פרח הגרניום שמוסיפים למשקאות קרים המוגשים לשולחן ומקפיאים בתוך קוביות קרח, חרציות לפיזור על הסלט, העלים הלשוניים והמתקתקים שבשולי פרח ציפורני החתול משמשים להוספת צבע, פרחי ועלי הכובע נזיר שהם פיקנטיים וטובים לתיבול הסלט, פרחי אמנון ותמר בעלי הטעם המתוק שמשמשים לסלטים, קינוחים ומשקאות, ציפורן סיני שניתן להניח על סלט ומוסיף לו צבע או להקפיא בקוביות קרח, או פרחי ההדרים שאפשר להוסיף לתבשילים ומרקים.
הנה הפרחים האכילים שהפכו למאכלים יומיומיים של רובנו:
https://youtu.be/bsyHwIIoQUA
כך מכינים סלט עם פרחים אכילים פחות ידועים:
https://youtu.be/N72gpAjk-t8
התאנה היא פרח אינסייד אאוט, פרח שפורח פנימה וגדל בעזרת צרעה:
https://youtu.be/8fpKDtLjvaI
אבל יש לוודא שמזהים היטב את הפרח ולא משתמשים במטבח במה שלא בטוחים לגמרי:
https://youtu.be/WnjCgjbV_dk
איך ארטישוק שאיננו מתוק יכול להמתיק אוכל?
ארטישוק (Artichoke) הוא ירק ירוק ומלא בעלים שצורתם גביע. הוא קרוב משפחה של החסה, החמנייה והארטישוק הירושלמי, כולם בנים למשפחת המורכבים.
הארטישוק הוא "פרח אכיל", כלומר פרח שניתן לאכול ואגב, הוא אחד הטעימים. אם היו נותנים לו לפרוח ולא קוטפים אותו, הוא היה פורח כפרח יפהפה בגווני סגול-כחול מיוחדים. הארטישוק שאנו מכירים הוא למעשה, הפרח של הצמח. לב הארטישוק הוא הניצן של הפרי ויש בו חומרים מזינים מאד. הללו גם נמצאים בקצות העלים שלו. אחרי ריכוך בבישול, הופך הארטישוק למאכל אהוב במקומות רבים בעולם.
אבל אחת התכונות המעניינות של ארטישוק היא שכל מה שאוכלים אחריו מרגיש יותר מתוק. הסיבה לכך הוא החומר המרכזי שבו, הנקרא סינארין (cynarin). החומר מגרה לנו את בלוטות הטעם וגורם להן לחוש מתיקות.
לארטישוק היסטוריה תרבותית עשירה. יש לו שמות נוספים, חלקם עתיקים כמו חרשף, חרשוף וקינרס, שם שנובע מאותו סינארין שמכיל הארטישוק. היוונים והרומאים ראו בו את ירק האהבה והאמינו בימי קדם שריבוי ארטישוקים בארוחה תעניק להם בנים זכרים.
כך מגדלים את הארטישוק:
https://youtu.be/uheQxoTVj9o
ובמטבח שלנו:
https://youtu.be/0S7UnNsjnw0
מה היופי של הברוקולי?
ברוקולי (Broccoli) הוא ירק עם ראשי פרחים ירוקים כהים, המסודרים בצורה שמזכירה עץ קטן. הוא קצת מזכיר קרובת משפחה שלו - הכרובית. למעשה, החלק שאנו אוכלים בברוקולי, הוא התפרחת הירוקה שלו. כן, הברוקולי הוא פרח אכיל.
אבל ברוקולי הוא גם אחת הדוגמאות היפות בטבע לפרקטלים, דברים שיש בהם דמיון עצמי. מהו דמיון עצמי? - אם תביטו היטב בברוקולי, תוכלו לראות שהוא מורכב מצורות של קונוסים (אצלנו בישראל נפוץ הזן העגול דווקא). מסתבר שאותם קונוסים בנויים על פי הגיון מתמטי מדהים שנקרא "סדרת פיבונאצ'י" (למדו על כך בהרחבה באאוריקה בתגית "סדרת פיבונאצ'י").
אבל הקונוסים שבברוקולי, חוזרים על עצמם בכל גודל בירק הזה. כל קונוס מורכב מחלקים שגם הם בצורת קונוס ובכל אחד מהם יש קונוסים קטנים וכך הלאה - הקונוסים של הברוקולי יחזרו שוב ושוב, בכל קנה מידה שנביט בו. זהו הפרקטל.
החוקרים משערים שמתי שהוא בתקופה הרומית החלו לפתח את הברוקולי, מצמח שנקרא כרוב בר. במשך מאות שנים השביחו אותו בתהליך של ברירה מלאכותית, על ידי דיכוי של התפתחות הפרחים. כך קיבל הגזע את מרב האנרגיה של הצמיחה.
רק במאה ה-16 החל הברוקולי לצאת מאיטליה למקומות אחרים באירופה, אבל הכניסה שלו למטבח האמיתי התרחשה במאה ה-20, כשהתגלו יתרונותיו התזונתיים וערכו הרפואי הרב.
מקור המלה "ברוקולי" הוא שיקוף של צורת העץ של הצמח הזה. הוא בא מהמלה הלטינית "ברקיום" שתהפוך באיטלקית ל"ברוקולו". פירושן הוא "ענף" או "זרוע".
הנה צמח וירק הברוקולי:
https://youtu.be/5AVu8XY5Zzw
הברוקולי מדגים היטב מהם פרקטלים:
https://youtu.be/XwWyTts06tU
כך הברוקולי גדל מהפרקטלים שלו:
https://youtu.be/CLiDcYuqT7w
גידול ואיסוף הברוקולי בשדות ארצות הברית:
https://youtu.be/kbTb3VRqZsY
וקלות העבודה אתו במטבח, כמו גם הערך התזונתי שלו, שהפכו את הברוקולי ללהיט (עברית):
https://youtu.be/6j3HpvcbimY
מה מלכותי בכרובית?
כרובית (Cauliflower) היא אחד מ"הפרחים האכילים", מיני מזון שהם למעשה פרחים. הירק הבריא הזה נחשב לחבר האריסטוקרטי של משפחת הכרוב. אמנם מבחינה ביולוגית קרובה הכרובית לכרוב, אבל הם עשו את דרכם אל שולחננו בנפרד.
ויש עוד הבדל ביניהם והוא קשור במבנה של הכרובית. כמו הברוקולי ועוד כמה ירקות, גם לכרובית יש פרחים בעלי צורה פרקטלית. כלומר, אם תביטו בחלק הלבן של הכרובית, תבינו שהוא בעצם פרח גדול. והפרח הזה מורכב, למעשה, מעותקים מוקטנים של עצמו. כל עותק מורכב מעותקים קטנים יותר של הפרח המקורי, וכל עותק מהקטנים מורכב מהמון עותקים קטנים נוספים. כך זה ממשיך ויורד לגדלים קטנים והולכים - כל חלק וחלק של הפרח שנביט בו בהגדלה, יהיה גם הוא דומה לצורת הפרח המקורי.
כיום נוטים לומר על הכרובית שהיא מלכה, אבל מסיבה בריאותית דווקא. מחקרים מודרניים רבים הראו שהכרובית היא סוג של "מזון על", שכן היא עוזרת לגוף בשלל משימות של שמירה והגנה על עצמו. מסיוע לגוף להילחם בתאים סרטניים, דרך סיוע בחיזוק הקיבה ועד לשיפור הלמידה, הזיכרון ותפקודי והגנה על המוח.
היא מוגשת בכל כך הרבה צורות ושילובים טעימים. מכרובית בטחינה ועד לשילוב המצוין של סלט כרובית, ברוקולי, אפונה וגזר. איכלו כרובית!
הנה הכרובית על ההיסטוריה והגידול שלה:
https://youtu.be/EM0AUU5W6iw
כך מגדלים ואוספים את הכרובית (עברית):
https://youtu.be/3k-RnD3nHvU
וההגיון הפרקטלי בכרובית:
https://youtu.be/XwWyTts06tU
כיצד חונטת התאנה פגים?
התאנה (Fig) היא עץ בר שגדל בארץ ישראל, או הובא לכאן בימי קדם, ככל הנראה מהרי פרס, עיראק או טורקיה. במצבו הטבעי גדל עץ התאנה בר ליד מעיינות.
האבסורד הוא שרבים בעולם מכירים רק את התאנים המיובשות. על אף טעמן, הן לא תחליף לטעם הנפלא של התאנה הטריה.
שרידי תאנים נמצאו באתרים פרהיסטוריים בני יותר מ-5,000 שנה. מאובני עלים של תאנה, קדומים אף יותר, נמצאו בסלעי גיר במעיינות עין גדי. משום כך החוקרים סבורים שהתאנה ופירותיה היו קיימים כבר אז ולא האדם הוא שתירבת אותם, כמו שעשה למיני עצים אחרים.
עוד בימי קדם אהבו את פירותיו המתוקים של עץ התאנה ואכלו אותם טריים או מיובשים. אבל כבר בימי התנ"ך הבינו שפירות התאנה הם לא התאנים, אלא הגרגרים שבתוכם. התאנים שאנו אוכלים הן למעשה תפרחת, מעין קבוצת פרחים בשרנית שגדלה כמבנה סגור, דמוי כד, שדווקא דפנותיו הפנימיות הן הפורחות בצפיפות.
בתחילת התהוותה נקראת התפרחת הזו "פגה". מעניין שגם התות הוא פגה, אבל בו הפריחה היא דווקא בצד החיצוני ונראית כנקודות הבהירות הקטנות, שבולטות מעט מהמרקם החיצוני האדום שלו.
אגב, בראשית התפתחות התאנה, היא קטנה וקשה. ומהתאנה הירוקה הזו, שעדיין לא הבשילה ונקראת פגה, ממנה קיבלו תינוקות שעדיין לא הבשילו את הכינוי "פגים".
בתנ"ך בשיר השירים נאמר "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ"
יש המשערים שהכוונה בחניטה היא הקשייה. כשתאנה החונטת את פגיה, היא סוגרת את פירותיה הקטנים במעין כיסוי קשה, שאותו אנו אוכלים בהנאה.
הנה עץ התאנה ופירותיו (ללא מילים):
https://youtu.be/ocm2U0hJnf0
ההיסטוריה של עצי התאנה:
https://youtu.be/JuZMKUk_Xnk
עץ תאנה גדול (עברית):
https://youtu.be/Km47wXk-rus
מין של צרעות שמגדל בתוך התאנים את הביצים:
https://youtu.be/JfkiYfrStrU
וסיפור על עץ תאנה לילדים (עברית):
https://youtu.be/EDt2_MWXUas
מה ההיסטוריה של הכרובית שהייתה לאימפריית בריאות?
הכרובית (Cauliflower) היא אחד מסוגי הירק הבריאים ביותר וגם מקור למאכלים טעימים מאד. אבל מאיפה היא באה?
מוצאה המדויק לא ידוע בדיוק, אם כי הסברה היא שהכרובית בויתה מכרוב הבר שבאגן הים התיכון.
איכשהו השתרשה הדעה שהיא נולדה או לפחות התגלתה לראשונה באי קפריסין, אם כי הנושא רחוק מלהיות מוסכם.
כך או כך, אנשי יוון העתיקה כללו אותה בתפריט שלהם. הרומאים, שהמשיכו את המסורת הקלאסית שלהם, גם בתחום הקולינרי, אימצו לשולחנם את הפרח או הלב של הכרובית, כלומר החלק הלבן שלה.
עם הזמן החלו לצרוך אותה בהתלהבות באיטליה, לאחר שהבינו שגם העלים והגבעולים הירוקים שלה הם טעימים - גם בבישול וגם כחלק מסלט נא.
בנדידתה ההיסטורית באירופה הגיעה הכרובית במאה ה-16 לצרפת ולשולחנו של המלך לואי ה-14. היא אומצה בהתלהבות בממלכה הצרפתית וחקלאי חבל ברטאן שבצפון-מערב צרפת הפכו למומחים בגידול כרוביות.
בתחילת המאה ה-19 הגיעה הכרובית עד הודו ואז החלו לגדל שם זן של כרובית שהותאם לאקלים החם והלח של תת היבשת ההודית.
בימינו מגדלים כרובית בעיקר בשל התפרחת שלה. מבושלת או מטוגנת, כבושה, אפויה או טריה וקצוצה לתוך סלט - הכרובית היא ממלכות הבריאות של המטבח שלנו.
הנה תולדות הכרובית והגידול שלה:
https://youtu.be/EM0AUU5W6iw
האדם אוכל כבר אלפי שנים צמחי תבלין. אלו תורמים טעם ועניין למנות הכי פשוטות ועד להכי מתוחכמות ומורכבות במטבח. אבל בשנים האחרונות, עם התגברות הפרזנטציה והצילחות, נעשה יותר ויותר שימוש במטבח היוקרתי, בפרחים של ממש במזון. זה נראה כחידוש אבל זה לגמרי לא. כי לצד הנוי והיופי שלהם, מאז ומתמיד שימשו פרחים שונים את האדם גם לצורכי אכילה.
כבר בימי קדם ידעו את הסוד. לפרחים רבים יש ערכים תזונתיים ברורים והם יכולים לתרום לאכילה בריאה ומאוזנת. הסינים הקדמונים נהגו לאכול בסין העתיקה חבצלות. הרומאים ידועים בכך שהם זללו בהנאה שושנים וסיגליות. ההודים גם הם לא טמנו ידם באגרטל ואוכלים עד היום עלי כותרת של ורדים.
ואכן, פרחים אכילים (Edible flowers) הם פרחים שניתן לאכול בתיאבון, ללא חשש לבריאותנו. הם מוסיפים צבעוניות וטעם למנות השונות ולא פעם הם שמעניקים למנה טובה את "אפקט הוואו" של הסועדים.
ובאמת, בטבע יש צמחים רבים שהחלק האכיל בהם הוא הפרח, לא פעם אפילו החלק היחידי שניתן לאכול בצמח. השימושים בפרחים במזון הם מגוונים. פרחים אכילים שונים יכולים להוסיף טעם ויופי לסלטים ולמרקים. מפרחים מתוקים ניתן לעשות תה או להקפיאם בקוביות קרח. לשדרוג ההגשה, אפשר להוסיף עלי כותרת מיובשים לפנקייק או לבצק של עוגיות.
דוגמאות? - עלי הוורדים הטובים לריבה וקישוט עוגות, עלי פרח הגרניום שמוסיפים למשקאות קרים המוגשים לשולחן ומקפיאים בתוך קוביות קרח, חרציות לפיזור על הסלט, העלים הלשוניים והמתקתקים שבשולי פרח ציפורני החתול משמשים להוספת צבע, פרחי ועלי הכובע נזיר שהם פיקנטיים וטובים לתיבול הסלט, פרחי אמנון ותמר בעלי הטעם המתוק שמשמשים לסלטים, קינוחים ומשקאות, ציפורן סיני שניתן להניח על סלט ומוסיף לו צבע או להקפיא בקוביות קרח, או פרחי ההדרים שאפשר להוסיף לתבשילים ומרקים.
הנה הפרחים האכילים שהפכו למאכלים יומיומיים של רובנו:
https://youtu.be/bsyHwIIoQUA
כך מכינים סלט עם פרחים אכילים פחות ידועים:
https://youtu.be/N72gpAjk-t8
התאנה היא פרח אינסייד אאוט, פרח שפורח פנימה וגדל בעזרת צרעה:
https://youtu.be/8fpKDtLjvaI
אבל יש לוודא שמזהים היטב את הפרח ולא משתמשים במטבח במה שלא בטוחים לגמרי:
https://youtu.be/WnjCgjbV_dk
ארטישוק (Artichoke) הוא ירק ירוק ומלא בעלים שצורתם גביע. הוא קרוב משפחה של החסה, החמנייה והארטישוק הירושלמי, כולם בנים למשפחת המורכבים.
הארטישוק הוא "פרח אכיל", כלומר פרח שניתן לאכול ואגב, הוא אחד הטעימים. אם היו נותנים לו לפרוח ולא קוטפים אותו, הוא היה פורח כפרח יפהפה בגווני סגול-כחול מיוחדים. הארטישוק שאנו מכירים הוא למעשה, הפרח של הצמח. לב הארטישוק הוא הניצן של הפרי ויש בו חומרים מזינים מאד. הללו גם נמצאים בקצות העלים שלו. אחרי ריכוך בבישול, הופך הארטישוק למאכל אהוב במקומות רבים בעולם.
אבל אחת התכונות המעניינות של ארטישוק היא שכל מה שאוכלים אחריו מרגיש יותר מתוק. הסיבה לכך הוא החומר המרכזי שבו, הנקרא סינארין (cynarin). החומר מגרה לנו את בלוטות הטעם וגורם להן לחוש מתיקות.
לארטישוק היסטוריה תרבותית עשירה. יש לו שמות נוספים, חלקם עתיקים כמו חרשף, חרשוף וקינרס, שם שנובע מאותו סינארין שמכיל הארטישוק. היוונים והרומאים ראו בו את ירק האהבה והאמינו בימי קדם שריבוי ארטישוקים בארוחה תעניק להם בנים זכרים.
כך מגדלים את הארטישוק:
https://youtu.be/uheQxoTVj9o
ובמטבח שלנו:
https://youtu.be/0S7UnNsjnw0
ברוקולי (Broccoli) הוא ירק עם ראשי פרחים ירוקים כהים, המסודרים בצורה שמזכירה עץ קטן. הוא קצת מזכיר קרובת משפחה שלו - הכרובית. למעשה, החלק שאנו אוכלים בברוקולי, הוא התפרחת הירוקה שלו. כן, הברוקולי הוא פרח אכיל.
אבל ברוקולי הוא גם אחת הדוגמאות היפות בטבע לפרקטלים, דברים שיש בהם דמיון עצמי. מהו דמיון עצמי? - אם תביטו היטב בברוקולי, תוכלו לראות שהוא מורכב מצורות של קונוסים (אצלנו בישראל נפוץ הזן העגול דווקא). מסתבר שאותם קונוסים בנויים על פי הגיון מתמטי מדהים שנקרא "סדרת פיבונאצ'י" (למדו על כך בהרחבה באאוריקה בתגית "סדרת פיבונאצ'י").
אבל הקונוסים שבברוקולי, חוזרים על עצמם בכל גודל בירק הזה. כל קונוס מורכב מחלקים שגם הם בצורת קונוס ובכל אחד מהם יש קונוסים קטנים וכך הלאה - הקונוסים של הברוקולי יחזרו שוב ושוב, בכל קנה מידה שנביט בו. זהו הפרקטל.
החוקרים משערים שמתי שהוא בתקופה הרומית החלו לפתח את הברוקולי, מצמח שנקרא כרוב בר. במשך מאות שנים השביחו אותו בתהליך של ברירה מלאכותית, על ידי דיכוי של התפתחות הפרחים. כך קיבל הגזע את מרב האנרגיה של הצמיחה.
רק במאה ה-16 החל הברוקולי לצאת מאיטליה למקומות אחרים באירופה, אבל הכניסה שלו למטבח האמיתי התרחשה במאה ה-20, כשהתגלו יתרונותיו התזונתיים וערכו הרפואי הרב.
מקור המלה "ברוקולי" הוא שיקוף של צורת העץ של הצמח הזה. הוא בא מהמלה הלטינית "ברקיום" שתהפוך באיטלקית ל"ברוקולו". פירושן הוא "ענף" או "זרוע".
הנה צמח וירק הברוקולי:
https://youtu.be/5AVu8XY5Zzw
הברוקולי מדגים היטב מהם פרקטלים:
https://youtu.be/XwWyTts06tU
כך הברוקולי גדל מהפרקטלים שלו:
https://youtu.be/CLiDcYuqT7w
גידול ואיסוף הברוקולי בשדות ארצות הברית:
https://youtu.be/kbTb3VRqZsY
וקלות העבודה אתו במטבח, כמו גם הערך התזונתי שלו, שהפכו את הברוקולי ללהיט (עברית):
https://youtu.be/6j3HpvcbimY
כרובית (Cauliflower) היא אחד מ"הפרחים האכילים", מיני מזון שהם למעשה פרחים. הירק הבריא הזה נחשב לחבר האריסטוקרטי של משפחת הכרוב. אמנם מבחינה ביולוגית קרובה הכרובית לכרוב, אבל הם עשו את דרכם אל שולחננו בנפרד.
ויש עוד הבדל ביניהם והוא קשור במבנה של הכרובית. כמו הברוקולי ועוד כמה ירקות, גם לכרובית יש פרחים בעלי צורה פרקטלית. כלומר, אם תביטו בחלק הלבן של הכרובית, תבינו שהוא בעצם פרח גדול. והפרח הזה מורכב, למעשה, מעותקים מוקטנים של עצמו. כל עותק מורכב מעותקים קטנים יותר של הפרח המקורי, וכל עותק מהקטנים מורכב מהמון עותקים קטנים נוספים. כך זה ממשיך ויורד לגדלים קטנים והולכים - כל חלק וחלק של הפרח שנביט בו בהגדלה, יהיה גם הוא דומה לצורת הפרח המקורי.
כיום נוטים לומר על הכרובית שהיא מלכה, אבל מסיבה בריאותית דווקא. מחקרים מודרניים רבים הראו שהכרובית היא סוג של "מזון על", שכן היא עוזרת לגוף בשלל משימות של שמירה והגנה על עצמו. מסיוע לגוף להילחם בתאים סרטניים, דרך סיוע בחיזוק הקיבה ועד לשיפור הלמידה, הזיכרון ותפקודי והגנה על המוח.
היא מוגשת בכל כך הרבה צורות ושילובים טעימים. מכרובית בטחינה ועד לשילוב המצוין של סלט כרובית, ברוקולי, אפונה וגזר. איכלו כרובית!
הנה הכרובית על ההיסטוריה והגידול שלה:
https://youtu.be/EM0AUU5W6iw
כך מגדלים ואוספים את הכרובית (עברית):
https://youtu.be/3k-RnD3nHvU
וההגיון הפרקטלי בכרובית:
https://youtu.be/XwWyTts06tU
פרחים אכילים
התאנה (Fig) היא עץ בר שגדל בארץ ישראל, או הובא לכאן בימי קדם, ככל הנראה מהרי פרס, עיראק או טורקיה. במצבו הטבעי גדל עץ התאנה בר ליד מעיינות.
האבסורד הוא שרבים בעולם מכירים רק את התאנים המיובשות. על אף טעמן, הן לא תחליף לטעם הנפלא של התאנה הטריה.
שרידי תאנים נמצאו באתרים פרהיסטוריים בני יותר מ-5,000 שנה. מאובני עלים של תאנה, קדומים אף יותר, נמצאו בסלעי גיר במעיינות עין גדי. משום כך החוקרים סבורים שהתאנה ופירותיה היו קיימים כבר אז ולא האדם הוא שתירבת אותם, כמו שעשה למיני עצים אחרים.
עוד בימי קדם אהבו את פירותיו המתוקים של עץ התאנה ואכלו אותם טריים או מיובשים. אבל כבר בימי התנ"ך הבינו שפירות התאנה הם לא התאנים, אלא הגרגרים שבתוכם. התאנים שאנו אוכלים הן למעשה תפרחת, מעין קבוצת פרחים בשרנית שגדלה כמבנה סגור, דמוי כד, שדווקא דפנותיו הפנימיות הן הפורחות בצפיפות.
בתחילת התהוותה נקראת התפרחת הזו "פגה". מעניין שגם התות הוא פגה, אבל בו הפריחה היא דווקא בצד החיצוני ונראית כנקודות הבהירות הקטנות, שבולטות מעט מהמרקם החיצוני האדום שלו.
אגב, בראשית התפתחות התאנה, היא קטנה וקשה. ומהתאנה הירוקה הזו, שעדיין לא הבשילה ונקראת פגה, ממנה קיבלו תינוקות שעדיין לא הבשילו את הכינוי "פגים".
בתנ"ך בשיר השירים נאמר "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ"
יש המשערים שהכוונה בחניטה היא הקשייה. כשתאנה החונטת את פגיה, היא סוגרת את פירותיה הקטנים במעין כיסוי קשה, שאותו אנו אוכלים בהנאה.
הנה עץ התאנה ופירותיו (ללא מילים):
https://youtu.be/ocm2U0hJnf0
ההיסטוריה של עצי התאנה:
https://youtu.be/JuZMKUk_Xnk
עץ תאנה גדול (עברית):
https://youtu.be/Km47wXk-rus
מין של צרעות שמגדל בתוך התאנים את הביצים:
https://youtu.be/JfkiYfrStrU
וסיפור על עץ תאנה לילדים (עברית):
https://youtu.be/EDt2_MWXUas
הכרובית (Cauliflower) היא אחד מסוגי הירק הבריאים ביותר וגם מקור למאכלים טעימים מאד. אבל מאיפה היא באה?
מוצאה המדויק לא ידוע בדיוק, אם כי הסברה היא שהכרובית בויתה מכרוב הבר שבאגן הים התיכון.
איכשהו השתרשה הדעה שהיא נולדה או לפחות התגלתה לראשונה באי קפריסין, אם כי הנושא רחוק מלהיות מוסכם.
כך או כך, אנשי יוון העתיקה כללו אותה בתפריט שלהם. הרומאים, שהמשיכו את המסורת הקלאסית שלהם, גם בתחום הקולינרי, אימצו לשולחנם את הפרח או הלב של הכרובית, כלומר החלק הלבן שלה.
עם הזמן החלו לצרוך אותה בהתלהבות באיטליה, לאחר שהבינו שגם העלים והגבעולים הירוקים שלה הם טעימים - גם בבישול וגם כחלק מסלט נא.
בנדידתה ההיסטורית באירופה הגיעה הכרובית במאה ה-16 לצרפת ולשולחנו של המלך לואי ה-14. היא אומצה בהתלהבות בממלכה הצרפתית וחקלאי חבל ברטאן שבצפון-מערב צרפת הפכו למומחים בגידול כרוביות.
בתחילת המאה ה-19 הגיעה הכרובית עד הודו ואז החלו לגדל שם זן של כרובית שהותאם לאקלים החם והלח של תת היבשת ההודית.
בימינו מגדלים כרובית בעיקר בשל התפרחת שלה. מבושלת או מטוגנת, כבושה, אפויה או טריה וקצוצה לתוך סלט - הכרובית היא ממלכות הבריאות של המטבח שלנו.
הנה תולדות הכרובית והגידול שלה:
https://youtu.be/EM0AUU5W6iw
