שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה הכי קרשצ'נדו בבולרו של ראוול?
ה"בולרו" (Bolero) של מוריס ראוול (Maurice Ravel) הוא אחת היצירות המפורסמות ביותר במוסיקה הקלאסית (classical music). הסיבה היא שהוא מחזיק בתואר הקרשצ'נדו (crescendo) הארוך ביותר בתולדות המוסיקה.
אבל מה בדיוק הופך אותו לכזה?
היצירה נמשכת כחמש עשרה דקות, וכל אותן דקות הן עלייה רציפה וחד-משמעית בעוצמה. היא מתחילה בפיאניסימו (pianissimo), כלומר שקטה ביותר, ומסתיימת בפורטיסימו (fortissimo), עוצמת נגינה חזקה מאוד. בין לבין אין ירידות, אין שינויי כיוון, אין הפסקות. זה קרשצ'נדו (crescendo) אחד ארוך מאוד.
הבסיס המוסיקלי של היצירה מפתיע בפשטותו. ראוול (Ravel) בנה אותה על שני נושאים מלודיים בלבד, כל אחד באורך שמונה עשרה תיבות, שחוזרים שוב ושוב לסירוגין. אין פה פיתוח מלודי מסורתי, אין מודולציות מורכבות, אין הפתעות הרמוניות. החומר המוסיקלי נשאר קבוע כמעט לחלוטין מהתחלה ועד הסוף.
מה שכן משתנה זו העוצמה והדרך שבה היא נבנית היא מה שמייחד את הבולרו. במקום לבקש מהנגנים לנגן חזק יותר, המלחין ראוול הוסיף כלים בהדרגה. היצירה פותחת בחליל בודד ואז מצטרפים אליו בהדרגה קלרינט, פגוט, סקסופון, כלי נשיפה ממתכת, מיתרים ועוד, עד שהתזמורת כולה משתתפת בשיא היצירה, ה"קלימקס" התזמורתי המרשים. כל כלי חדש מוסיף שכבת עוצמה נוספת והתוצאה היא עלייה והתחזקות איטית אך בלתי נמנעת.
מתחת לכל זה נשמע ה"אוסטינטו" (ostinato), מקצב קבוע שמנוגן בתוף הסנר וחוזר על עצמו מאות פעמים לאורך היצירה. התבנית הקצבית הזו, ממש כמו פעימת לב שאינה משתנה, מספקת את הבסיס היציב שמולו מתרחשת העלייה הדינמית.
מוריס ראוול עצמו הגדיר את היצירה כניסוי. לדבריו, אין כאן ניגודים ואין המצאה, מלבד התכנית עצמה והאופן שבו היא מבוצעת. המטרה הייתה ליצור משהו חדש, לא מלודיה שמתפתחת, אלא תחושה של מתח שבנוי רק מהדרגתיות של העלייה בעוצמה.
התוצאה היא יצירה שמושכת את הקהל למסע של חמש עשרה דקות שבסופו הוא מגיע לנקודת שבירה מוסיקלית. זה מה שהופך את ה"בולרו" של ראוול לקרשצ'נדו הארוך ביותר בהיסטוריה של המוסיקה.
וזה לא רק משום שהוא ארוך בזמן, אלא משום שהוא מבוסס כולו על תבנית אחת, עם רעיון יחיד ופשוט - של עלייה רציפה בעוצמה, מבלי לסטות ממנו לרגע.
הנה קצרצר על הבולרו של ראוול (מסך מלא):
https://youtu.be/9E2zePdFaoU
ביצוע שממחיש את ההתגברות בקנה מידה של המשתתפים:
https://youtu.be/V7kPvxnNWFg
בהופעה:
https://youtu.be/LwLABSm0yYc
קטע מהבולרו במחול מודרני של שחר בנימיני:
https://youtu.be/j_Z-NdERhoc
ביצוע כאילו ספונטני בקניון:
https://youtu.be/ILNDWCLVnpw
ועוד פלאש מוב:
https://youtu.be/IsF53JpBMlk
קרשצ'נדו
ה"בולרו" (Bolero) של מוריס ראוול (Maurice Ravel) הוא אחת היצירות המפורסמות ביותר במוסיקה הקלאסית (classical music). הסיבה היא שהוא מחזיק בתואר הקרשצ'נדו (crescendo) הארוך ביותר בתולדות המוסיקה.
אבל מה בדיוק הופך אותו לכזה?
היצירה נמשכת כחמש עשרה דקות, וכל אותן דקות הן עלייה רציפה וחד-משמעית בעוצמה. היא מתחילה בפיאניסימו (pianissimo), כלומר שקטה ביותר, ומסתיימת בפורטיסימו (fortissimo), עוצמת נגינה חזקה מאוד. בין לבין אין ירידות, אין שינויי כיוון, אין הפסקות. זה קרשצ'נדו (crescendo) אחד ארוך מאוד.
הבסיס המוסיקלי של היצירה מפתיע בפשטותו. ראוול (Ravel) בנה אותה על שני נושאים מלודיים בלבד, כל אחד באורך שמונה עשרה תיבות, שחוזרים שוב ושוב לסירוגין. אין פה פיתוח מלודי מסורתי, אין מודולציות מורכבות, אין הפתעות הרמוניות. החומר המוסיקלי נשאר קבוע כמעט לחלוטין מהתחלה ועד הסוף.
מה שכן משתנה זו העוצמה והדרך שבה היא נבנית היא מה שמייחד את הבולרו. במקום לבקש מהנגנים לנגן חזק יותר, המלחין ראוול הוסיף כלים בהדרגה. היצירה פותחת בחליל בודד ואז מצטרפים אליו בהדרגה קלרינט, פגוט, סקסופון, כלי נשיפה ממתכת, מיתרים ועוד, עד שהתזמורת כולה משתתפת בשיא היצירה, ה"קלימקס" התזמורתי המרשים. כל כלי חדש מוסיף שכבת עוצמה נוספת והתוצאה היא עלייה והתחזקות איטית אך בלתי נמנעת.
מתחת לכל זה נשמע ה"אוסטינטו" (ostinato), מקצב קבוע שמנוגן בתוף הסנר וחוזר על עצמו מאות פעמים לאורך היצירה. התבנית הקצבית הזו, ממש כמו פעימת לב שאינה משתנה, מספקת את הבסיס היציב שמולו מתרחשת העלייה הדינמית.
מוריס ראוול עצמו הגדיר את היצירה כניסוי. לדבריו, אין כאן ניגודים ואין המצאה, מלבד התכנית עצמה והאופן שבו היא מבוצעת. המטרה הייתה ליצור משהו חדש, לא מלודיה שמתפתחת, אלא תחושה של מתח שבנוי רק מהדרגתיות של העלייה בעוצמה.
התוצאה היא יצירה שמושכת את הקהל למסע של חמש עשרה דקות שבסופו הוא מגיע לנקודת שבירה מוסיקלית. זה מה שהופך את ה"בולרו" של ראוול לקרשצ'נדו הארוך ביותר בהיסטוריה של המוסיקה.
וזה לא רק משום שהוא ארוך בזמן, אלא משום שהוא מבוסס כולו על תבנית אחת, עם רעיון יחיד ופשוט - של עלייה רציפה בעוצמה, מבלי לסטות ממנו לרגע.
הנה קצרצר על הבולרו של ראוול (מסך מלא):
https://youtu.be/9E2zePdFaoU
ביצוע שממחיש את ההתגברות בקנה מידה של המשתתפים:
https://youtu.be/V7kPvxnNWFg
בהופעה:
https://youtu.be/LwLABSm0yYc
קטע מהבולרו במחול מודרני של שחר בנימיני:
https://youtu.be/j_Z-NdERhoc
ביצוע כאילו ספונטני בקניון:
https://youtu.be/ILNDWCLVnpw
ועוד פלאש מוב:
https://youtu.be/IsF53JpBMlk
