שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי ההיסטוריה של ריקוד הבאלט?
ההגדרה של מחול היא כל ריקוד המיועד לביצוע מול קהל, כולל על מסך כלשהו, כמו טלוויזיה וקולנוע. מכאן שהמחול הוא אמנות. והבלט (ballet), או באלט, נחשב לצורת המחול הוותיקה ביותר של התרבות המערבית.
תולדות הבלט מתחילים בתקופת הרנסאנס, באיטלקיה של המאה ה-15. לאחר מכן אימצו אותו בחצר של המלכה קטרינה דה מדיצ'י והבלט, שעדיין לא נקרא כך, התפשט באיטליה.
מכאן הגיע המחול המסוגנן והעדין לצרפת, בה גם זכה בשם הזה. המעניין הוא שהמילה בצרפתית "בלט" מקורה במילה האיטלקית "balleto" שמשמעותה ריקוד קטן, או הקטנה של המילה "ballo", בלטינית "לרקוד".
אחרי איטליה וצרפת יצא ריקוד הבלט והפך לפופולרי בכל אירופה. הוא הגיע גם לרוסיה, בה הוא התקבל בהתלהבות אמנותית רבה והתפתח לרמות גבוהות במיוחד של איכות והשקעה. בימינו מדברים על להקות הבלט הרוסיות בתור להקות בלט אולי הטובות ביותר בעולם.
אם עד אז שימש הבלט בעיקר כליווי לקונצרטים של מוזיקה קלאסית או אופרה, בתחילת המאה ה-19 החלו לכתוב מחזות שהבלט עמד במרכזם, כאמנות עיקרית ועצמאית. אז גם גדל מספר הרקדנים בהתמדה והבלט התפתח יותר ויותר.
ובתקופה הרומנטית הפכה רוסיה לפעילה מאוד בעולם הבלט. הוקמו בה אז לא מעט להקות בלט ונוצרו כוראוגרפיות מעולות ליצירות מוזיקליות שכתבו מלחינים רוסיים, בעיקר צ'ייקובסקי.
בין היצירות שנכתבו לבלט היו "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.
לאופנה החדשה מצטרפים גם מלחינים בצרפת, כמו ליאו דליב, המתחילים באותה תקופה לכתוב גם הם מוסיקה לבלט. אליהם יצטרפו גם ראוול, דביסי וקלוד סאטי הצרפתים.
בתחילת מאה ה-20 יכתוב מוסיקה חדשנית לבלט גם המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי. חשובה במיוחד המוסיקה שכתב למחולות של דיאגילב "ציפור האש" ו"פולחן האביב" שלו. המוסיקה שלו עוררה הרבה מחלוקת אך בהמשך יצרה שינוי במוסיקה כולה והייתה הבסיס למוסיקה המודרנית.
במהלך אמצע המאה ה-20 הפך הבלט בהדרגה מאמנות שממנה נהנים בעיקר בני המעמד הגבוה, לכזו הנפתחת בהדרגה לקהל הרחב.
במהלך המאה הזו תרמה התפתחות הבלט להפיכתו לסגנון אמנותי מהמרכזיים בתרבות המערבית. בין להקות הבלט המובילות כיום בעולם נמצאות להקות "הבולשוי בלט" ו"הניו-יורק סיטי באלט".
הנה סיפורו ההיסטורי של הבאלט (מתורגם):
https://youtu.be/OEekFTj5PvU
מצגת על תולדות הבאלט:
https://youtu.be/5aJheLRReE8
וסקירה היסטורית של ההיסטוריה של הבאלט:
https://youtu.be/2GwEY7TWm7Y
מהו האימפרסיוניזם בתולדות האמנות?
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
הנה סקירת סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/IkqFOqcvARs
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
מצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
וסיפורו של זרם האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/3jhHX_tpy70?long=yes
מה זה אוסטינטו במוסיקה?
אוסטינטו (Ostinato) במוסיקה הוא מוטיב חוזר שמניע יצירות מוסיקליות. זהו אחד האלמנטים המוסיקליים המרתקים והשימושיים ביותר שהתפתחו לאורך ההיסטוריה של המוסיקה המערבית והעולמית.
המונח אוסטינטו מגיע מאיטלקית ומשמעותו "עיקש" או "מתמיד". זה אכן תיאור מושלם לטכניקה המוסיקלית הזו שמבוססת על חזרה עיקשת ועקבית של תבנית מוסיקלית כלשהי. בעוד שהחזרה עצמה פשוטה להבנה (לופ של קטע שחוזר שוב ושוב ברצף), האפקט המוסיקלי שהיא יוצרת מורכב ומרתק,. כי אוסטינטו מוצלח יכול ליצור בסיס יציב, להגדיר אווירה, לבנות מתח או להדגיש שינויים בחלקים אחרים של היצירה.
המוסיקה העממית, האתנית, מכל רחבי העולם אימצה את האוסטינטו באופן אינטואיטיבי הרבה לפני שהיה לו שם רשמי. במוסיקה אפריקאית, תבניות קצב חוזרות יוצרות את הבסיס למבנים מוסיקליים מורכבים. באינדונזיה, מבוססת מוסיקת הגמלאן כולה על שכבות של תבניות חוזרות. כך גם ה"טאלה" (Tala) שמשמשת במוסיקה ההודית קלאסית כמסגרת מחזורית וקצבית שעליה מתפתח האלתור.
#קיצור תולדות האוסטינטו
במוסיקה המערבית התפתח האוסטינטו וקיבל צורות שונות לאורך תקופות המוסיקה השונות. בתקופת הבארוק הוא היה פופולרי, במיוחד בצורת ה"באסו אוסטינטו" (Basso Ostinato) בה חוזרת התבנית המוסיקלית בתפקידי הבס.
דוגמה מפורסמת מאותה תקופה היא ה"פסקליה בדו מינור" של באך (Bach), שבה תבנית בת 8 תווים בבס חוזרת 20 פעמים בעוד שהקולות העליונים מתפתחים ומשתנים מעליה. זוהי דוגמה מושלמת לאיך אוסטינטו יכול ליצור תחושת יציבות ובו-זמנית לאפשר חופש יצירתי והתפתחות.
בתקופה הקלאסית המוקדמת האוסטינטו מאבד מהפופולריות שלו. הוא חוזר בגדול בתקופה הרומנטית.
ה"בולרו" של ראוול (Ravel) מ-1928 מציג את האוסטינטו המפורסם ביותר בתולדות המוסיקה המערבית. יש בו מקצב תיפוף חוזר שנמשך לאורך כל היצירה בעוד שהמנגינה חוזרת שוב ושוב באוסטינטו מדויק, אך היא עוברת בין כלי התזמורת השונים, המנגנים אותה בתזמור משתנה, תוך שהעוצמה גוברת בהדרגה ובמעין קרשצ'נדו הולך וגובר, עד הסוף הרועם.
ראוול עצמו, אגב, כינה את היצירה "ניסוי בתזמור ללא מוסיקה", אך דווקא האוסטינטו העיקש שלה הפך אותה לאחת היצירות האהובות ביותר בקלאסיקה המודרנית.
במאה ה-20, הפך זרם המינימליזם במוסיקה את האוסטינטו לעיקרון מרכזי. פיליפ גלאס (Philip Glass) וסטיב רייך (Steve Reich) יצרו יצירות שלמות המבוססות על תבניות חוזרות שעוברות שינויים מזעריים והדרגתיים לאורך זמן, מה שיוצר למאזינים אפקט היפנוטי ומדיטטיבי. בשיר "Music for 18 Musicians" של רייך, למשל, התבניות החוזרות משתנות בהדרגתיות כה חבויה, כך שהמאזין בקושי חש בשינוי עד שפתאום המוסיקה נשמעת שונה לחלוטין.
גם המוסיקה הפופולרית אימצה את האוסטינטו בחום. "רוק אוסטינטו" הוא המונח שמתאר את הריף החוזר בגיטרה במוסיקת רוק, כמו הריף האייקוני ב-"Smoke on the Water" של דיפ פרפל (Deep Purple). במוסיקת טכנו ואלקטרוניקה, ה"לופים" (loops) החוזרים הם למעשה אוסטינטו דיגיטלי. גם בהיפ-הופ, ה"ביט" החוזר מהווה את הבסיס עליו הראפר מניח את המילים.
מה שהופך את האוסטינטו לכלי עוצמתי כל כך הוא הדואליות שלו, האפקט הכפול שהוא יוצר בו-זמנית - גם תחושת יציבות מרגיעה וגם מתח הולך ומצטבר. זה. קורה כי האוסטינטו מאפשר למוח גם להיאחז במשהו מוכר ובו בזמן גם לחוות מרכיבים חדשים במוסיקה. זו הסיבה שרבים המלחינים שהשתמשו באוסטינטו ליצירת אפקטים דרמטיים. דוגמאות? - המתח ההולך וגובר ביצירה "כוכבי הלכת" (The Planets) של גוסטב הולסט (Holst), האווירה המאיימת בפסקול של ג'ון ויליאמס (John Williams) לסרט "מלתעות", או האנרגיה המתפרצת בפרק הראשון של הסימפוניה ה-5 של בטהובן (Beethoven).
#בחינוך המוסיקלי
לאוסטינטו יש גם ערך פדגוגי משמעותי. האפקט הזה מסייע לתלמידים בשיעורי מוסיקה להבין מבנים וצורות מוסיקליות, לפתח יכולות קצביות ולהעריך את היחסים והשינויים בין חלקים שונים ביצירה המוסיקלית.
זו ללא ספק אחת הסיבות שלימוד, תרגול והבנת האוסטינטו נפוצים כל כך ביצירות מוסיקליות ובמוסיקה לילדים, כמו גם בלימודי ובשיעורי המוסיקה הבסיסיים בבתי הספר.
הנה הסבר מדהים של האוסטינטו:
https://youtu.be/0VksrMqE_4c
כך משפיעה עלינו חזרתיות במוסיקה (מתורגם):
https://youtu.be/1lo8EomDrwA
אוסטינטו בפסקול הסרט "רקוויאם לחלום" של הנס זימר:
https://youtu.be/nj4mXWKgKXc
הריף החוזר ב-"Smoke on the Water" של להקת Deep Purple:
https://youtu.be/Rfirxs_NUcE
דייב גילמור ובתו רומאני שרה עם אוסטינטו בנבל:
https://youtu.be/JJsVvrRmZlU
הדגמה בתופים של האוסטינטו:
https://youtu.be/E6esDqji24g
אוסטינטו בהלחנת מוסיקה:
https://youtu.be/uwXCbk9ue1c
אוסטינטו שלא נגמר ב"בולרו של ראוול":
https://youtu.be/LwLABSm0yYc
אוסטינטו בשירת מקהלה:
https://youtu.be/0CJSZjmvfzg
"Sweet child of mine" של "רובים ושושנים":
https://youtu.be/HlEuo9aR7Qo
ה"פסקליה בדו מינור" של יוהאן סבסטיאן באך:
https://youtu.be/zzBXZ__LN_M?long=yes
ראוול
ההגדרה של מחול היא כל ריקוד המיועד לביצוע מול קהל, כולל על מסך כלשהו, כמו טלוויזיה וקולנוע. מכאן שהמחול הוא אמנות. והבלט (ballet), או באלט, נחשב לצורת המחול הוותיקה ביותר של התרבות המערבית.
תולדות הבלט מתחילים בתקופת הרנסאנס, באיטלקיה של המאה ה-15. לאחר מכן אימצו אותו בחצר של המלכה קטרינה דה מדיצ'י והבלט, שעדיין לא נקרא כך, התפשט באיטליה.
מכאן הגיע המחול המסוגנן והעדין לצרפת, בה גם זכה בשם הזה. המעניין הוא שהמילה בצרפתית "בלט" מקורה במילה האיטלקית "balleto" שמשמעותה ריקוד קטן, או הקטנה של המילה "ballo", בלטינית "לרקוד".
אחרי איטליה וצרפת יצא ריקוד הבלט והפך לפופולרי בכל אירופה. הוא הגיע גם לרוסיה, בה הוא התקבל בהתלהבות אמנותית רבה והתפתח לרמות גבוהות במיוחד של איכות והשקעה. בימינו מדברים על להקות הבלט הרוסיות בתור להקות בלט אולי הטובות ביותר בעולם.
אם עד אז שימש הבלט בעיקר כליווי לקונצרטים של מוזיקה קלאסית או אופרה, בתחילת המאה ה-19 החלו לכתוב מחזות שהבלט עמד במרכזם, כאמנות עיקרית ועצמאית. אז גם גדל מספר הרקדנים בהתמדה והבלט התפתח יותר ויותר.
ובתקופה הרומנטית הפכה רוסיה לפעילה מאוד בעולם הבלט. הוקמו בה אז לא מעט להקות בלט ונוצרו כוראוגרפיות מעולות ליצירות מוזיקליות שכתבו מלחינים רוסיים, בעיקר צ'ייקובסקי.
בין היצירות שנכתבו לבלט היו "מפצח האגוזים" ו"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי.
לאופנה החדשה מצטרפים גם מלחינים בצרפת, כמו ליאו דליב, המתחילים באותה תקופה לכתוב גם הם מוסיקה לבלט. אליהם יצטרפו גם ראוול, דביסי וקלוד סאטי הצרפתים.
בתחילת מאה ה-20 יכתוב מוסיקה חדשנית לבלט גם המלחין הרוסי איגור סטרווינסקי. חשובה במיוחד המוסיקה שכתב למחולות של דיאגילב "ציפור האש" ו"פולחן האביב" שלו. המוסיקה שלו עוררה הרבה מחלוקת אך בהמשך יצרה שינוי במוסיקה כולה והייתה הבסיס למוסיקה המודרנית.
במהלך אמצע המאה ה-20 הפך הבלט בהדרגה מאמנות שממנה נהנים בעיקר בני המעמד הגבוה, לכזו הנפתחת בהדרגה לקהל הרחב.
במהלך המאה הזו תרמה התפתחות הבלט להפיכתו לסגנון אמנותי מהמרכזיים בתרבות המערבית. בין להקות הבלט המובילות כיום בעולם נמצאות להקות "הבולשוי בלט" ו"הניו-יורק סיטי באלט".
הנה סיפורו ההיסטורי של הבאלט (מתורגם):
https://youtu.be/OEekFTj5PvU
מצגת על תולדות הבאלט:
https://youtu.be/5aJheLRReE8
וסקירה היסטורית של ההיסטוריה של הבאלט:
https://youtu.be/2GwEY7TWm7Y
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
הנה סקירת סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/IkqFOqcvARs
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
מצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
וסיפורו של זרם האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/3jhHX_tpy70?long=yes
אוסטינטו (Ostinato) במוסיקה הוא מוטיב חוזר שמניע יצירות מוסיקליות. זהו אחד האלמנטים המוסיקליים המרתקים והשימושיים ביותר שהתפתחו לאורך ההיסטוריה של המוסיקה המערבית והעולמית.
המונח אוסטינטו מגיע מאיטלקית ומשמעותו "עיקש" או "מתמיד". זה אכן תיאור מושלם לטכניקה המוסיקלית הזו שמבוססת על חזרה עיקשת ועקבית של תבנית מוסיקלית כלשהי. בעוד שהחזרה עצמה פשוטה להבנה (לופ של קטע שחוזר שוב ושוב ברצף), האפקט המוסיקלי שהיא יוצרת מורכב ומרתק,. כי אוסטינטו מוצלח יכול ליצור בסיס יציב, להגדיר אווירה, לבנות מתח או להדגיש שינויים בחלקים אחרים של היצירה.
המוסיקה העממית, האתנית, מכל רחבי העולם אימצה את האוסטינטו באופן אינטואיטיבי הרבה לפני שהיה לו שם רשמי. במוסיקה אפריקאית, תבניות קצב חוזרות יוצרות את הבסיס למבנים מוסיקליים מורכבים. באינדונזיה, מבוססת מוסיקת הגמלאן כולה על שכבות של תבניות חוזרות. כך גם ה"טאלה" (Tala) שמשמשת במוסיקה ההודית קלאסית כמסגרת מחזורית וקצבית שעליה מתפתח האלתור.
#קיצור תולדות האוסטינטו
במוסיקה המערבית התפתח האוסטינטו וקיבל צורות שונות לאורך תקופות המוסיקה השונות. בתקופת הבארוק הוא היה פופולרי, במיוחד בצורת ה"באסו אוסטינטו" (Basso Ostinato) בה חוזרת התבנית המוסיקלית בתפקידי הבס.
דוגמה מפורסמת מאותה תקופה היא ה"פסקליה בדו מינור" של באך (Bach), שבה תבנית בת 8 תווים בבס חוזרת 20 פעמים בעוד שהקולות העליונים מתפתחים ומשתנים מעליה. זוהי דוגמה מושלמת לאיך אוסטינטו יכול ליצור תחושת יציבות ובו-זמנית לאפשר חופש יצירתי והתפתחות.
בתקופה הקלאסית המוקדמת האוסטינטו מאבד מהפופולריות שלו. הוא חוזר בגדול בתקופה הרומנטית.
ה"בולרו" של ראוול (Ravel) מ-1928 מציג את האוסטינטו המפורסם ביותר בתולדות המוסיקה המערבית. יש בו מקצב תיפוף חוזר שנמשך לאורך כל היצירה בעוד שהמנגינה חוזרת שוב ושוב באוסטינטו מדויק, אך היא עוברת בין כלי התזמורת השונים, המנגנים אותה בתזמור משתנה, תוך שהעוצמה גוברת בהדרגה ובמעין קרשצ'נדו הולך וגובר, עד הסוף הרועם.
ראוול עצמו, אגב, כינה את היצירה "ניסוי בתזמור ללא מוסיקה", אך דווקא האוסטינטו העיקש שלה הפך אותה לאחת היצירות האהובות ביותר בקלאסיקה המודרנית.
במאה ה-20, הפך זרם המינימליזם במוסיקה את האוסטינטו לעיקרון מרכזי. פיליפ גלאס (Philip Glass) וסטיב רייך (Steve Reich) יצרו יצירות שלמות המבוססות על תבניות חוזרות שעוברות שינויים מזעריים והדרגתיים לאורך זמן, מה שיוצר למאזינים אפקט היפנוטי ומדיטטיבי. בשיר "Music for 18 Musicians" של רייך, למשל, התבניות החוזרות משתנות בהדרגתיות כה חבויה, כך שהמאזין בקושי חש בשינוי עד שפתאום המוסיקה נשמעת שונה לחלוטין.
גם המוסיקה הפופולרית אימצה את האוסטינטו בחום. "רוק אוסטינטו" הוא המונח שמתאר את הריף החוזר בגיטרה במוסיקת רוק, כמו הריף האייקוני ב-"Smoke on the Water" של דיפ פרפל (Deep Purple). במוסיקת טכנו ואלקטרוניקה, ה"לופים" (loops) החוזרים הם למעשה אוסטינטו דיגיטלי. גם בהיפ-הופ, ה"ביט" החוזר מהווה את הבסיס עליו הראפר מניח את המילים.
מה שהופך את האוסטינטו לכלי עוצמתי כל כך הוא הדואליות שלו, האפקט הכפול שהוא יוצר בו-זמנית - גם תחושת יציבות מרגיעה וגם מתח הולך ומצטבר. זה. קורה כי האוסטינטו מאפשר למוח גם להיאחז במשהו מוכר ובו בזמן גם לחוות מרכיבים חדשים במוסיקה. זו הסיבה שרבים המלחינים שהשתמשו באוסטינטו ליצירת אפקטים דרמטיים. דוגמאות? - המתח ההולך וגובר ביצירה "כוכבי הלכת" (The Planets) של גוסטב הולסט (Holst), האווירה המאיימת בפסקול של ג'ון ויליאמס (John Williams) לסרט "מלתעות", או האנרגיה המתפרצת בפרק הראשון של הסימפוניה ה-5 של בטהובן (Beethoven).
#בחינוך המוסיקלי
לאוסטינטו יש גם ערך פדגוגי משמעותי. האפקט הזה מסייע לתלמידים בשיעורי מוסיקה להבין מבנים וצורות מוסיקליות, לפתח יכולות קצביות ולהעריך את היחסים והשינויים בין חלקים שונים ביצירה המוסיקלית.
זו ללא ספק אחת הסיבות שלימוד, תרגול והבנת האוסטינטו נפוצים כל כך ביצירות מוסיקליות ובמוסיקה לילדים, כמו גם בלימודי ובשיעורי המוסיקה הבסיסיים בבתי הספר.
הנה הסבר מדהים של האוסטינטו:
https://youtu.be/0VksrMqE_4c
כך משפיעה עלינו חזרתיות במוסיקה (מתורגם):
https://youtu.be/1lo8EomDrwA
אוסטינטו בפסקול הסרט "רקוויאם לחלום" של הנס זימר:
https://youtu.be/nj4mXWKgKXc
הריף החוזר ב-"Smoke on the Water" של להקת Deep Purple:
https://youtu.be/Rfirxs_NUcE
דייב גילמור ובתו רומאני שרה עם אוסטינטו בנבל:
https://youtu.be/JJsVvrRmZlU
הדגמה בתופים של האוסטינטו:
https://youtu.be/E6esDqji24g
אוסטינטו בהלחנת מוסיקה:
https://youtu.be/uwXCbk9ue1c
אוסטינטו שלא נגמר ב"בולרו של ראוול":
https://youtu.be/LwLABSm0yYc
אוסטינטו בשירת מקהלה:
https://youtu.be/0CJSZjmvfzg
"Sweet child of mine" של "רובים ושושנים":
https://youtu.be/HlEuo9aR7Qo
ה"פסקליה בדו מינור" של יוהאן סבסטיאן באך:
https://youtu.be/zzBXZ__LN_M?long=yes
