652 איש רקדו את הריקוד בנשוויל, טנסי ארה"ב, אבל בדאבלין אירלנד שברו 1700 אנשים את השיא העולמי ורקדו ריקוד אירי בשורה אחת.


הנה השיא העולמי בריקוד אירי בשורה:

http://youtu.be/vCa8z6ovxZw

מקורו של הריקוד האירי, בעל המסורת העתיקה, בתרבותם של השבטים הקלטיים שבאירלנד. הריקוד ייחודי בזה שמופעלות בו הרגליים בלבד, בעוד הידיים צמודות לגוף ולא מניעים אותם כלל. גם פניהם של הרוקדים והרוקדות של הריקודים האיריים הן חתומות וללא חיוכים או הבעות פנים.

בשנים האחרונות הופך הריקוד של אירלנד מוכר בכל העולם, תודות להרכבי מחול שמופיעים בכל הבמות, כמו "לורד אוף דה דאנס" ו"ריברדאנס". במופעים אלה נעשים עיבודים חדשניים לריקודים האירים, שחלקם קצת פחות נאמנים לגירסה העממית המיוחדת שלו.


הנה ריקוד הסטפס האירי בגירסת הבמה של להקה מצליחה:

http://youtu.be/gtumveJHue8


והריקוד האירי בסולו ובזוגות מתוך פסטיבל מוסיקה ומחול באירלנד:

http://youtu.be/QXCsjgzj498?t=7m41s


ריקודים בסגנון אירי במופע רחוב מרהיב:

https://youtu.be/Rnsz-pE2Kj8

את ריקוד הסטפס (Steps או Tap dance) רוקדים בנעלי סטפס המפיקים מקצבים שונים, ברקיעות על הרצפה. אבל איך הוא נולד והלהיב כה רבים באמריקה?

די ברור היום שריקוד הסטפס הוא הריקוד הכי אמריקאי שיש. יש לו אפילו יום משלו בלוח השנה של האומה האמריקאית, ה-25 במאי. זהו יום ההולדת של מי שנחשב אבי הסטפס, ביל "בוג'נגלס" רובינסון.

אבל הסטפס נולד הרבה לפני מיסטר בוג'נגלס. מקורו היה ככל הידוע במופעי המינסטריל של אמצע המאה ה-18. במקורו הוא הגיע משילוב בין ריקודים איריים, בריטיים וסקוטיים, הורנפיפס וג'יגס. אלה התחברו באמריקה לריקודי העבדים שמקורם במורשת הריקוד של שבטי אפריקה המקוריים, שמהם הם נלקחו לעבדות.

עוד אחד מאבות סגנון הסטפס היה רקדן שחור בשם וויליאם הנרי ליין הנקרא גם "מאסטר ג'ובה". הוא נהג להופיע עם שחקנים לבנים ולחבר בין המסורות.

עם הזמן ירדה, כשהפופולריות של מופעי המינסטריל הלכה וירדה, החלו לעלות על במות הבידור מופעי סטפס. חוק גזעני אסר באותה תקופה על מופעי סולו של אמנים שחורים, שהיום נוהגים לקרוא להם "אפרו-אמריקאים". התוצאה שהחוק הזה יצר הם צמדים של רקדנים, שחור ולבן, שאפיינו אז את מרבית מופעי הוודוויל.

את המנהג של רקדני סטפס לרקוד סטפס כשהם לבושים בטוקסידו מהודר החל באותה תקופה הצמד המפורסם "באק ובאבלס".

בוג'נגלס, מי שהיה חצי מצמד רקדנים מפורסם, ביחד עם ג'ורג' דאבליו קופר, התפצל ממנו ב-1908 והיה לרקדן הסולו השחור הראשון. למרבה ההפתעה, לא זו בלבד שהוא לא הוכנס לכלא, אלא ההיפך המוחלט. הוא זכה להצלחה עולמית וכיכב בשלל סרטים, כולל בתפקידים ראשיים.

היום זוכרים לו בעיקר את התפקיד לצד שירלי טמפל, הילדה-רקדנית שהייתה הכוכבת הגדולה של התקופה. אבל את בוג'נגלס כדאי לזכור דווקא בתור הרקדן שאיחד בתחילת המאה ה-20 רקדנים לבנים ושחורים לריקוד הסטפס והפך אותו לריקוד כל אמריקאי.

השילוב בין הסטפס לריקוד האירי המפורסם מגיע בשנות ה-20, כשבצורת באירלנד מביאה לגל של הגירה אירית לארצות הברית. הסטפס, שעד אותו זמן הושפע בעיקר מריקודי שבטים באפריקה ומכוריאוגרפיה של הבידור האמריקאי, מקבל משנה מרץ ושפה מורחבת ומרתקת.

בשנות ה-30 הסטפס מושפע ומשפיע מסגנון שנקרא "לינדי הופ". הוא מופיע באינספור סרטי מיוזיקל, מחזות זמר מצליחים. העתיד שלו נראה מובטח ומי שרוקד על במה - רוקד אותו.

אבל התפוצצות והצלחה מסחררת של שני סגנונות אופנתיים וצעירים עתידה להעיב בעוד שני עשורים על ההצלחה שלו.

מצד אחד עלה סגנון חדש ומלהיב, סגנון הרוקנ'רול של שנות ה-50. מצד שני הגיע למרכז הבמה ריקוד הג'אז, שהיו לו צעדי ריקוד משותפים עם הסטפס. ריקוד הג'אז התפתח מסגנון הסטפס, אבל בשלב מסוים הוא נפרד ממנו והפך בעצמו לסגנון ריקוד מצליח.

וכך, כששני הסגנונות הללו הופכים יותר ויותר פופולריים, הם הלכו ודחקו את הסטפס ממרכז הבמה. הסטפס נשאר ריקוד סנטימנטלי אמריקאי, שריד מפואר ומתקתק של תקופה בה שחורים החלו את המסע למרכז הבמה והיו לאמנים לגיטימיים, גם אם עדיין לא לגמרי שווי זכויות.

שנים אחר כך, בתחילת האלף הבא, יגיעו ימים של נשיאים וסגני נשיא שחורים. ביל "בוג'נגלס" רובינסון, זכה כבר לשיר מרגש משלו והוכר כאבי הסטפס.


הנה סיפורו של ריקוד הסטפס בארצות הברית (מתורגם):

https://youtu.be/XzgT4xcFNNo


ביל רובינסון "בוג'נגלס", אבי הסטפס, ב-1932:

https://youtu.be/vj1KYaCIA5o


ה"אחים ניקולאס" שהדהימו את הקהל בסטפס אקרובטי ומיומן, כאן בסרט "Stormy Weather" שנצבע בשנים האחרונות:

https://youtu.be/IoMbeDhG9fU


אמני רחוב רוקדים סטפס, או טאפ:

https://youtu.be/d8g2n2XeAeA


ואדם שגילה את הסטפס מאוחר בחייו ומאז הולך עם לוח עץ ורוקד בכל מקום:

https://youtu.be/mUFJxZST9sc