שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה מאפיין את ריקוד הג'ייב האנרגטי?
ריקוד הגַ'ייב (Jive) הוא אחד הריקודים הסלוניים המהירים והאנרגטיים ביותר, ריקוד שובב מטבעו, עם רגליים שעובדות ללא הפסקה, ברכיים מתכופפות וירכיים שמתנדנדות.
מה שמייחד את הג'ייב מריקודים אחרים הוא השמחה הגלומה בו. אין בו את הכובד של הטנגו (Tango) ולא את הרומנטיקה של הפוקסטרוט (Foxtrot).
הג'ייב טעון אנרגיה, הומור ותחושת חופש. הרקדנים מסתובבים, נפרדים, חוזרים זה לזה, ומבצעים צורות כמו "ווייפ" (Whip), בה נעים שני הרקדנים יחד, בתנועת קשת רחבה ומתואמת.
אף ששורשיו אינם בריקודים הלטיניים אלא בסווינג, בתחרויות ריקודים סלוניים מקובץ הג'ייב בדרך כלל עם ריקודים לטיניים.
הג'ייב נבחן בתחרויות לפי קצב, סנכרון בין בני הזוג, ביצוע טכני ואנרגיית הבמה. לא פלא שהוא תמיד מהריקודים האחרונים בתוכנית התחרות, כדי שישאיר בקהל רושם בלתי נשכח.
#הסגנון
בניגוד לריקודים סלוניים איטיים כמו הוולס (Waltz), הג'ייב מתאפיין בקצב מהיר במיוחד, כ-176 עד 208 פעימות לדקה.
הצעדים הבסיסיים של הג'ייב כוללים שלושה צעדים מהירים ואחריהם שני צעדי רקע. כל זה בתנועה עליזה ומזנקת שמזכירה אקרובטיקה קלילה.
#היסטוריה
מוצאו של הג'ייב הוא בארצות הברית של שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, שנים בהן הוא צמח מתוך סצנת המוסיקה השחורה האמריקאית, בהשפעה ישירה של הלינדי הופ (Lindy Hop) והסווינג (Swing).
עם השנים הוא התגבש לכדי ריקוד תחרותי מסודר.
לפופולריות רבה זכה הסגנון בשנות ה-30 בזכות זמר הג'אז המפורסם באותם ימים, קאב קאלוויי. השם ניתן לו בתחילת אותו עשור על ידי רקדנים שחורים אך הושאל מסלנג של נגני מוסיקת סווינג שנהגו ללעוג בשם "ג'ייב" לדיבורים מטופשים.
כשהחיילים האמריקאים הגיעו לאירופה במלחמת העולם השנייה, הם הביאו איתם את הג'ייב. בקרב הצעירים הריקוד צבר אהדה, אך המבוגרים פחות התחברו. הבריטים היו כה המומים מהריקוד, עד שהיו בפיקוד הצבאי מי ששקלו לאסור אותו בשל ה"פראיות" שלו.
בשנות ה-50 כינו מתנגדיו בביטול את מי שרקדו את ריקוד הג'ייב בכינוי המעליב "ג'ייב-בירדים" (Jive Birds), אך התואר הפך עם הזמן לאות כבוד.
בסופו של דבר הג'ייב כבש את אירופה ובשנות ה-60 אומץ כאחד מחמשת ריקודי הלטין הרשמיים בתחרויות הבינלאומיות, לצד הסמבה (Samba), הצ'ה-צ'ה (Cha-Cha-Cha), הרומבה (Rumba) והפסו דובלה (Paso Doble) - כל זאת תחת המסגרת של הפדרציה הבינלאומית לריקוד ספורטיבי (World Dance Council).
הנה ריקוד ג'ייב:
https://youtu.be/73KjGH7jcMI
ג' ייב בסטודיו:
https://youtu.be/8Xuh-5vfv-w
ג'ייב ברוקדים עם כוכבים:
https://youtu.be/LiHVPMnVJJY
ותולדות הג'ייב תוך כדי ריקוד:
https://youtu.be/34n_gnAiOho
ריקוד הג'ייב
ריקוד הגַ'ייב (Jive) הוא אחד הריקודים הסלוניים המהירים והאנרגטיים ביותר, ריקוד שובב מטבעו, עם רגליים שעובדות ללא הפסקה, ברכיים מתכופפות וירכיים שמתנדנדות.
מה שמייחד את הג'ייב מריקודים אחרים הוא השמחה הגלומה בו. אין בו את הכובד של הטנגו (Tango) ולא את הרומנטיקה של הפוקסטרוט (Foxtrot).
הג'ייב טעון אנרגיה, הומור ותחושת חופש. הרקדנים מסתובבים, נפרדים, חוזרים זה לזה, ומבצעים צורות כמו "ווייפ" (Whip), בה נעים שני הרקדנים יחד, בתנועת קשת רחבה ומתואמת.
אף ששורשיו אינם בריקודים הלטיניים אלא בסווינג, בתחרויות ריקודים סלוניים מקובץ הג'ייב בדרך כלל עם ריקודים לטיניים.
הג'ייב נבחן בתחרויות לפי קצב, סנכרון בין בני הזוג, ביצוע טכני ואנרגיית הבמה. לא פלא שהוא תמיד מהריקודים האחרונים בתוכנית התחרות, כדי שישאיר בקהל רושם בלתי נשכח.
#הסגנון
בניגוד לריקודים סלוניים איטיים כמו הוולס (Waltz), הג'ייב מתאפיין בקצב מהיר במיוחד, כ-176 עד 208 פעימות לדקה.
הצעדים הבסיסיים של הג'ייב כוללים שלושה צעדים מהירים ואחריהם שני צעדי רקע. כל זה בתנועה עליזה ומזנקת שמזכירה אקרובטיקה קלילה.
#היסטוריה
מוצאו של הג'ייב הוא בארצות הברית של שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, שנים בהן הוא צמח מתוך סצנת המוסיקה השחורה האמריקאית, בהשפעה ישירה של הלינדי הופ (Lindy Hop) והסווינג (Swing).
עם השנים הוא התגבש לכדי ריקוד תחרותי מסודר.
לפופולריות רבה זכה הסגנון בשנות ה-30 בזכות זמר הג'אז המפורסם באותם ימים, קאב קאלוויי. השם ניתן לו בתחילת אותו עשור על ידי רקדנים שחורים אך הושאל מסלנג של נגני מוסיקת סווינג שנהגו ללעוג בשם "ג'ייב" לדיבורים מטופשים.
כשהחיילים האמריקאים הגיעו לאירופה במלחמת העולם השנייה, הם הביאו איתם את הג'ייב. בקרב הצעירים הריקוד צבר אהדה, אך המבוגרים פחות התחברו. הבריטים היו כה המומים מהריקוד, עד שהיו בפיקוד הצבאי מי ששקלו לאסור אותו בשל ה"פראיות" שלו.
בשנות ה-50 כינו מתנגדיו בביטול את מי שרקדו את ריקוד הג'ייב בכינוי המעליב "ג'ייב-בירדים" (Jive Birds), אך התואר הפך עם הזמן לאות כבוד.
בסופו של דבר הג'ייב כבש את אירופה ובשנות ה-60 אומץ כאחד מחמשת ריקודי הלטין הרשמיים בתחרויות הבינלאומיות, לצד הסמבה (Samba), הצ'ה-צ'ה (Cha-Cha-Cha), הרומבה (Rumba) והפסו דובלה (Paso Doble) - כל זאת תחת המסגרת של הפדרציה הבינלאומית לריקוד ספורטיבי (World Dance Council).
הנה ריקוד ג'ייב:
https://youtu.be/73KjGH7jcMI
ג' ייב בסטודיו:
https://youtu.be/8Xuh-5vfv-w
ג'ייב ברוקדים עם כוכבים:
https://youtu.be/LiHVPMnVJJY
ותולדות הג'ייב תוך כדי ריקוד:
https://youtu.be/34n_gnAiOho
