מנהג ה"שבעה" (Shiva) היהודי, שבעת ימי האבל הראשונים שלאחר הקבורה ביהדות, הוא מנהג אבלות חכם וייחודי ברמה עולמית.

בימי ה"שבעה", במהלך השבוע הראשון שלאחר המוות, נאספים קרובי וידידי המת בבית האבלים בכדי לנחם אותם. הוא מהווה את הצעד הראשון בסולם האבל היהודי שכולל גם את "השלושים" ואת שנת האבל המלאה.

מקור המנהג הזה חוזר לספר בראשית, עת יוסף התאבל שבעה ימים על מות אביו יעקב. בתורה מסמל המספר 7 שלמות ומחזוריות, ממש כמו שבעת ימי הבריאה.

ה"שבעה" מאפשר לאבלים לשהות בתוך הכאב, לתת לו זמן ומקום, לעשות ולעכל את האובדן בהדרגה ולעשות זאת עם אנשים אהובים וכל מי שמזדהים עם הכאב, מי שבאים לחבק, להזיל דמעה משותפת, לצפות בתמונות מהאלבומים, לספר על חוויות עם הנפטר או להתפלל.


#הצד הנפשי
בשנות ה-70 נפגשו פסיכולוגים אמריקאים עם רבנים כדי לדון בטיפול ועיבוד השכול. הם יצאו מופתעים: מה שהפסיכולוגיה המודרנית "גילתה" על הצורך במרחב קהילתי ובזמן מובנה לעיבוד אובדן, היהדות כבר עשתה בפועל אלפי שנים קודם. מחקרים עכשוויים בתחום האבל מאששים שבני אדם זקוקים לזמן מוגדר ולנוכחות קהילתית כדי לעבד אובדן. השבעה נותנת בדיוק את זה: מסגרת, נוכחות וזמן.


#המנהג הדתי
החייבים בשבעה הם הקרובים הישירים בלבד: אב, אם, בן, בת, אח, אחות ובן זוג. בימי השבעה יושבים האבלים בבית, לא עובדים ולא יוצאים ממנו. האבל יושב על כסא נמוך, לא גוזז שיער, לא לובש נעלי עור ולא מתרחץ לתענוג. כל ההגבלות האלה אינן עונש אלא תמרור וסימן - בימי האבל איננו עסוקים בחיים הרגילים, אלא באובדן.

יש בתים שבני המשפחה האבלים יושבים במשך ימי ה"שבעה" על הרצפה ומכסים את המראות בבית. לא פעם קורעים בני המשפחה האבלה את בגדיהם ויש אף מי ששמים על ראשם אפר.

במשך שבעת ימי ה"שבעה" גם נאסף בכל יום ציבור של עשרה גברים, מניין של מתפללים למען המת.

הגאונות של השבעה נעוצה במה שהיא מאפשרת. הביקור של קרובים ומכרים, שנקרא ניחום אבלים, הופך את הבית לחלל מוגן שבו מותר להתפרק. יש מסורת שהמבקרים לא אמורים לפתוח בדיבור לפני האבלים, אלא לחכות שהם יפתחו. זאת כדי שלא לכפות שיחה על אבל או אבלה כשאינם מוכנים לכך.


#איך נכון ומנומס לנהוג בשבעה?
מרבית מי שמגיעים לבית שבעה לא תמיד יודעים מה לעשות. הם נעמדים בכניסה, מצליחים לפלוט דבר מה ובתוך מספר דקות יוצאים בתחושה לא-נוחה. זה מובן וברור אבל שווה לגלות שכשמגיעים לניחום אבלים בשבעה יש דברים שנכון לעשות ויש את מה שלא. הנה כמה כללים פשוטים ונימוסים, שהופכים את ההשתתפות ב"שבעה" למשמעותית יותר - גם למי שאבלים וגם למנחמים:

גם וגם - מי שהשתתפו בהלוויה לא מפטורים מניחום אבלים בשבעה, כי הלוויה היא לכבוד המת, בעוד שהשבעה נועדה לנחם את האבלים, לעודד את מי שנותרו בחיים.

הלבוש חשוב - לא צריך להתלבש באופן מיוחד, בטח לא בחליפה או בלבוש מהודר. אבל צעירות בחולצת בטן, מכנסיים קצרים או בגד אדום וצעקני ייצרו סביבם אי נוחות.

זמני ביקור - יש לכבד הוראות לגבי שעות שבהן מצוין במודעת האבל שלא להגיע. כי אצל אבלים זו לא המלצה, אלא בקשה לאפשר למשפחה לנוח.

משך הביקור - למי שאינם בני משפחה קרובים או חברי נפש, נכון להגיע לביקור ניחומים של 10 דקות עד חצי שעה. לרוב יש עוד מנחמים שיגיעו אחריהם וחשוב לאפשר לכולם לנחם.

מה אומרים? - עדיפים משפטים של "משתתף.ת בצערך" או "אין לי מילים" ופחות הביטוי "שלא תדעו עוד צער", שלא מתאים למי שנמצאים בשיא הכאב.

שיחות על המת - אם הכרתם את הנפטר, יפה לדבר עליו, לספר סיפורים שאולי אתם זוכרים והמשפחה לא או אפילו לא מכירים. זה בדיוק מה שמשפחות האבלים ירצו לשמוע.

אין חובה להביא דבר - לא חייבים, אבל חברים קרובים יכולים ומוזמנים לתאם מראש הבאה של כיבוד.

למי שלא מצליחים להגיע - עדיף לשלוח מסרון אמיתי וכן, מאשר להיעלם ולשתוק.


הנה השבעה היהודית (עברית):

https://youtu.be/TZcJ-HWK9IQ


הדתיים מקפידים על דברים רבים (עברית):

https://youtu.be/_K6ekULb6qs


נימוסים בביקור בבית בו מתקיימת "שבעה" (עברית):

https://youtu.be/cjfOcVa5jqc


בחיוך - כששני המתחזים באים לשבעה בסרט "שלאגר" ומסתבכים (עברית):

https://youtu.be/voHkXUbpXC4


וסצנה מהסרט המצוין "שבעה" (עברית):

https://youtu.be/njatfIjmzxQ?long=yes