שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
למה אנשים לא חייכו בתמונות ישנות?
אם בימינו לחייך בזמן צילום, זו כמעט פעולה אוטומטית, הרי שבתמונות ישנות מהמאה ה-19 לא תראו חיוכים. גם בדיוקנאות וגם בתמונות קבוצתיות מהתקופה ההיא, תראו תמיד פרצופים רציניים וחמורי סבר.
הסיבה הטכנולוגית למחסור בחיוכים באותם ימים, היא שהצילום אז חייב חשיפה ארוכה. המצולמים נדרשו שלא לזוז למשך זמן ארוך יחסית, עד שהתמונה הוטבעה על לוחות הצילום. קשה מאד להחזיק חיוך למשך זמן ארוך, כששרירי הפנים לא נעים וזזים. קשה עוד יותר שלא להיראות מטופש בצילום כזה. מי שניסו אז לחייך גילו לא פעם שהחיוך שלהם גם נראה מטושטש, וגם תרם להבעה שנראית קצת מרושעת...
אבל מעניינת לא פחות הסיבה התרבותית להיעדר החיוכים בתצלומים הללו. בעת ההיא, קובע במאמר מרתק פרופסור ניקולס ג'יוויס, חוקר מבית הספר לאמנות קיימברידג', חשבו על חיוכים בתמונות כדבר טיפשי. מרק טוויין, הסופר המפורסם, הרי אמר אז שתצלום הוא מסמך חשוב מאד ולעבור בו לדורות הבאים כשאתה מחייך חיוך מטופש, זה עונש...
פרופסור ג'יוויס אף מציין שאת הנוהג הזה ירשו המצטלמים מעידן הדיוקנאות המצוירים. באלו לא נראו אנשים בעלי מעמד כשהם מחייכים וזה היה הרבה לפני עידן לוחות הצילום. בציורים מאירופה של המאה ה-17, למשל, היחידים שחייכו חיוך רחב היו שוטים, סוטים, עניים או מוקיונים. הדיוקן אז לא היה "לכידה של הרגע", כמו שהוא היום, אלא העברה של מסר מוסרי לדורות הבאים. חיוך, לפי הגישה ה"נכונה" של אותם ימים, היה עבירה וטמטום של ממש.
ויש, אגב, גם סיבה אסתטית להיעדר החיוכים אז. בעידן שבו אין עדיין מודעות להגיינת הפה ודברים כמו צחצוח, שתלים או יישור שיניים, לאנשים היו בדרך כלל שיניים מכוערות. בני המעמד הגבוה נהגו אז לחייך מעט מאד בפני זרים ולעולם לא חייכו בציורים או בצילומים. כשהצטלמת או צויירת באותה תקופה, רצית להיות מונצח במיטבך. כמו בימינו, שיניים מוזנחות לא היו אז משהו לחשוף בצילום, לכן מרגע שהצלם התייצב ממול, קפצת את הפה היטב והסתרת את השיניים.
הנה הסבר להיעדר החיוכים בתמונות מהמאה ה-19 למשל:
http://youtu.be/ocUNn6KUN6k
מהן תמונות המוות מהתקופה הוויקטוריאנית?
תמונות המוות, או "תמונות הפוסט מורטום” כמו שכונו בתקופה הויקטוריאנית, היו תמונות שבהן הושיבו את המת לצילום אחרון אחרי מותו.
המנהג הזה לא היה מתקבל יפה בימינו, אבל בעבר הוא היה מקובל. המשפחה הכואבת לא יכולה הייתה להיפרד מהבן או הבת המתים, מבלי להצטלם אתם בפעם האחרונה. פעמים רבות הייתה תמונה זו היחידה שבה צולם המת בכלל, כי באותה תקופה צילומים היו דבר יקר ונעשו אצל אנשי מקצוע בלבד.
למעשה, בשנים הראשונות של הצילום, היו צילומים כאלה מהשימושים הפופולאריים של המצלמה. הם גם עשו צדק חברתי, כיוון שאפשרו לבני המעמד הבינוני לשמר את זכר מתיהם, ממש כמו שהעשירים עשו עוד לפני המצאת המצלמה, כשהזמינו ציירים לתעד את יקיריהם המתים.
ברוב צילומי המוות נראות דמויות המתים ברורות וחדות הרבה יותר מדמויותיהן המטושטשות של בני המשפחה החיים, המצולמים לידם. הסיבה הייתה טכנית - לצילום בזמנים ההם נדרש זמן חשיפה ארוך מאד ודמות בני המשפחה הנעים ונושמים, נקלטה בצורה פחות חדה מדמותם של המתים, שלא זזו ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות.
פעמים רבות העמידו את המת לצילום כשהוא נתמך באמצעות דוכן, שהוצב מאחוריו. הצלמים גם עשו מאמצים לשוות למתים מראה “חי”, על ידי הוספת סומק ללחיים ולעיתים אפילו על ידי ציור עיניים בתמונה, מעל העפעפיים הסגורים של המת.
תמונות אלה נקראו לעיתים “ממנטו מורי”, כשם הציווי התרבותי העתיק - לחיות את החיים, מכיוון שהמוות הוא בלתי נמנע ויכול לקרות בכל רגע. אם תחשבו על זה, הן אינן מפחידות, אלא יותר מהוות ביטוי של אהבה גדולה וגעגוע מיידי לאדם אהוב.
הנה סיפורן של תמונות המוות העצובות מהתקופה הוויקטוריאנית:
https://youtu.be/oF29vcZNMQY
הסבר התופעה של תמונות מוות מהעבר הרחוק:
http://youtu.be/mYytf471Tf8
תמונות מוות ויקטוריאניות:
https://youtu.be/6p9mZFcYhqo
וכך העמידו את המתים לצילום:
https://youtu.be/ZqWSRPuBrqs
מהו הצילום הראשון בהיסטוריה?
הצילום הראשון אי-פעם נעשה על ידי הצרפתי ניספור נייפס ונקרא "נוף מחלון בלה-גרא" (View from the Window at Le Gras). נייפס היה הראשון שקיבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה והצליח לשמר אותו לתמיד. האיכות הייתה נמוכה אבל זו הייתה תחילתה של מהפכה.
זה קרה בשנת 1827 כשניספור נייפס (Nicephore Niepce) הצליח לראשונה לצלם ולשמר תמונה מפותחת, כזו שמנציחה את המראה שאותו צילמה. נייפס העמיד מצלמה מעץ על אדן החלון שבחדר עבודתו ובמשך שעות היא "צילמה" את המראה הנשקף מחלונו. לאחר יותר מ-8 שעות של חשיפה לשמש, הונצח מה שהעולם מכיר בו רשמית כ"צילום הראשון בהיסטוריה".
זו הייתה מהפכה נסתרת. שש שנים אחר-כך מת נייפס משבץ לב, לאחר שעוד הספיק לרשום פטנט על שמירת הצילומים. מי שיהפוך את תגליתו למסחרית ויפיץ אותה להמונים יהיה לואי דאגר, צרפתי נוסף שיצליח לשפר את שיטת הצילום של נייפס ולקצר את זמן הצילום לדקות ספורות.
דאגר החל למכור את הדאגֵרוֹטִיפּ (Daguerreotype), שיטת הצילום שקרא על שמו והפכה לשיטת הצילום המסחרית הראשונה בעולם. הצילומים בשיטה זו הונצחו מעתה על דאגרוטיפים, לוחות מתכת שעברו אידוי בחומרים רגישים לאור. מעתה צלמים יכולים היו להביא עימם את הלוחות ולצלם. נפתח פתח של ממש לעולם הצילום.
את הצילום להמונים אנו חייבים דווקא לממשלת צרפת. היא רכשה בשנת 1839 את הפטנטים מיורשיו של נייפס ומלואי דאגר. במחווה היסטורית ומיוחדת במינה, שחררה הממשלה הצרפתית את הפטנט והנוסחה לצילום, לשימוש חופשי. כך הפך הצילום לטכנולוגיה להמונים. מאז נחשב יום הפרסום ליצירת דאגרוטיפים ליום שבו הומצא הצילום.
הנה סיפורו של הצילום הראשון אי-פעם:
https://youtu.be/78KfCkCN3ck
נסיון לברר מה בדיוק רואים בתמונה הראשונה בהיסטוריה:
https://youtu.be/XW5QocpVkAU
שחזור של הצילום המפורסם בימינו:
https://youtu.be/WDYaZg9lX_A
וכמה תמונות ראשונות ופורצות דרך, עם הסברים:
https://youtu.be/3LkaFCa29mQ
תמונות עתיקות
אם בימינו לחייך בזמן צילום, זו כמעט פעולה אוטומטית, הרי שבתמונות ישנות מהמאה ה-19 לא תראו חיוכים. גם בדיוקנאות וגם בתמונות קבוצתיות מהתקופה ההיא, תראו תמיד פרצופים רציניים וחמורי סבר.
הסיבה הטכנולוגית למחסור בחיוכים באותם ימים, היא שהצילום אז חייב חשיפה ארוכה. המצולמים נדרשו שלא לזוז למשך זמן ארוך יחסית, עד שהתמונה הוטבעה על לוחות הצילום. קשה מאד להחזיק חיוך למשך זמן ארוך, כששרירי הפנים לא נעים וזזים. קשה עוד יותר שלא להיראות מטופש בצילום כזה. מי שניסו אז לחייך גילו לא פעם שהחיוך שלהם גם נראה מטושטש, וגם תרם להבעה שנראית קצת מרושעת...
אבל מעניינת לא פחות הסיבה התרבותית להיעדר החיוכים בתצלומים הללו. בעת ההיא, קובע במאמר מרתק פרופסור ניקולס ג'יוויס, חוקר מבית הספר לאמנות קיימברידג', חשבו על חיוכים בתמונות כדבר טיפשי. מרק טוויין, הסופר המפורסם, הרי אמר אז שתצלום הוא מסמך חשוב מאד ולעבור בו לדורות הבאים כשאתה מחייך חיוך מטופש, זה עונש...
פרופסור ג'יוויס אף מציין שאת הנוהג הזה ירשו המצטלמים מעידן הדיוקנאות המצוירים. באלו לא נראו אנשים בעלי מעמד כשהם מחייכים וזה היה הרבה לפני עידן לוחות הצילום. בציורים מאירופה של המאה ה-17, למשל, היחידים שחייכו חיוך רחב היו שוטים, סוטים, עניים או מוקיונים. הדיוקן אז לא היה "לכידה של הרגע", כמו שהוא היום, אלא העברה של מסר מוסרי לדורות הבאים. חיוך, לפי הגישה ה"נכונה" של אותם ימים, היה עבירה וטמטום של ממש.
ויש, אגב, גם סיבה אסתטית להיעדר החיוכים אז. בעידן שבו אין עדיין מודעות להגיינת הפה ודברים כמו צחצוח, שתלים או יישור שיניים, לאנשים היו בדרך כלל שיניים מכוערות. בני המעמד הגבוה נהגו אז לחייך מעט מאד בפני זרים ולעולם לא חייכו בציורים או בצילומים. כשהצטלמת או צויירת באותה תקופה, רצית להיות מונצח במיטבך. כמו בימינו, שיניים מוזנחות לא היו אז משהו לחשוף בצילום, לכן מרגע שהצלם התייצב ממול, קפצת את הפה היטב והסתרת את השיניים.
הנה הסבר להיעדר החיוכים בתמונות מהמאה ה-19 למשל:
http://youtu.be/ocUNn6KUN6k
תמונות המוות, או "תמונות הפוסט מורטום” כמו שכונו בתקופה הויקטוריאנית, היו תמונות שבהן הושיבו את המת לצילום אחרון אחרי מותו.
המנהג הזה לא היה מתקבל יפה בימינו, אבל בעבר הוא היה מקובל. המשפחה הכואבת לא יכולה הייתה להיפרד מהבן או הבת המתים, מבלי להצטלם אתם בפעם האחרונה. פעמים רבות הייתה תמונה זו היחידה שבה צולם המת בכלל, כי באותה תקופה צילומים היו דבר יקר ונעשו אצל אנשי מקצוע בלבד.
למעשה, בשנים הראשונות של הצילום, היו צילומים כאלה מהשימושים הפופולאריים של המצלמה. הם גם עשו צדק חברתי, כיוון שאפשרו לבני המעמד הבינוני לשמר את זכר מתיהם, ממש כמו שהעשירים עשו עוד לפני המצאת המצלמה, כשהזמינו ציירים לתעד את יקיריהם המתים.
ברוב צילומי המוות נראות דמויות המתים ברורות וחדות הרבה יותר מדמויותיהן המטושטשות של בני המשפחה החיים, המצולמים לידם. הסיבה הייתה טכנית - לצילום בזמנים ההם נדרש זמן חשיפה ארוך מאד ודמות בני המשפחה הנעים ונושמים, נקלטה בצורה פחות חדה מדמותם של המתים, שלא זזו ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות.
פעמים רבות העמידו את המת לצילום כשהוא נתמך באמצעות דוכן, שהוצב מאחוריו. הצלמים גם עשו מאמצים לשוות למתים מראה “חי”, על ידי הוספת סומק ללחיים ולעיתים אפילו על ידי ציור עיניים בתמונה, מעל העפעפיים הסגורים של המת.
תמונות אלה נקראו לעיתים “ממנטו מורי”, כשם הציווי התרבותי העתיק - לחיות את החיים, מכיוון שהמוות הוא בלתי נמנע ויכול לקרות בכל רגע. אם תחשבו על זה, הן אינן מפחידות, אלא יותר מהוות ביטוי של אהבה גדולה וגעגוע מיידי לאדם אהוב.
הנה סיפורן של תמונות המוות העצובות מהתקופה הוויקטוריאנית:
https://youtu.be/oF29vcZNMQY
הסבר התופעה של תמונות מוות מהעבר הרחוק:
http://youtu.be/mYytf471Tf8
תמונות מוות ויקטוריאניות:
https://youtu.be/6p9mZFcYhqo
וכך העמידו את המתים לצילום:
https://youtu.be/ZqWSRPuBrqs
הצילום הראשון אי-פעם נעשה על ידי הצרפתי ניספור נייפס ונקרא "נוף מחלון בלה-גרא" (View from the Window at Le Gras). נייפס היה הראשון שקיבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה והצליח לשמר אותו לתמיד. האיכות הייתה נמוכה אבל זו הייתה תחילתה של מהפכה.
זה קרה בשנת 1827 כשניספור נייפס (Nicephore Niepce) הצליח לראשונה לצלם ולשמר תמונה מפותחת, כזו שמנציחה את המראה שאותו צילמה. נייפס העמיד מצלמה מעץ על אדן החלון שבחדר עבודתו ובמשך שעות היא "צילמה" את המראה הנשקף מחלונו. לאחר יותר מ-8 שעות של חשיפה לשמש, הונצח מה שהעולם מכיר בו רשמית כ"צילום הראשון בהיסטוריה".
זו הייתה מהפכה נסתרת. שש שנים אחר-כך מת נייפס משבץ לב, לאחר שעוד הספיק לרשום פטנט על שמירת הצילומים. מי שיהפוך את תגליתו למסחרית ויפיץ אותה להמונים יהיה לואי דאגר, צרפתי נוסף שיצליח לשפר את שיטת הצילום של נייפס ולקצר את זמן הצילום לדקות ספורות.
דאגר החל למכור את הדאגֵרוֹטִיפּ (Daguerreotype), שיטת הצילום שקרא על שמו והפכה לשיטת הצילום המסחרית הראשונה בעולם. הצילומים בשיטה זו הונצחו מעתה על דאגרוטיפים, לוחות מתכת שעברו אידוי בחומרים רגישים לאור. מעתה צלמים יכולים היו להביא עימם את הלוחות ולצלם. נפתח פתח של ממש לעולם הצילום.
את הצילום להמונים אנו חייבים דווקא לממשלת צרפת. היא רכשה בשנת 1839 את הפטנטים מיורשיו של נייפס ומלואי דאגר. במחווה היסטורית ומיוחדת במינה, שחררה הממשלה הצרפתית את הפטנט והנוסחה לצילום, לשימוש חופשי. כך הפך הצילום לטכנולוגיה להמונים. מאז נחשב יום הפרסום ליצירת דאגרוטיפים ליום שבו הומצא הצילום.
הנה סיפורו של הצילום הראשון אי-פעם:
https://youtu.be/78KfCkCN3ck
נסיון לברר מה בדיוק רואים בתמונה הראשונה בהיסטוריה:
https://youtu.be/XW5QocpVkAU
שחזור של הצילום המפורסם בימינו:
https://youtu.be/WDYaZg9lX_A
וכמה תמונות ראשונות ופורצות דרך, עם הסברים:
https://youtu.be/3LkaFCa29mQ
