כשפרצה בשנת 1889 בסנט-פטרסבורג "השפעת הרוסית" היא התפשטה במהירות למדינות רבות באירופה ובאמריקה. מעל מיליון קורבנות מתו ממנה. אחד מהם היה יורש העצר הבלגי.

שנתיים אחר פריצת המחלה פורסמו בעיתונים פרסומות ל"כדור העשן הקרבולי" - מוצר מהפכני שמונע הידבקות במחלה המסוכנת. אדים מהכמוסה שמועברים אל צינור שמחובר לאף אמורים לחסל את הנגיפים המדבקים.

היצרנים הבטוחים בעצמם התחייבו לפיצוי גדול של 100 לירות שטרלינג למי שיחלה במחלה לאחר שישתמש בכדור.

אבל גברת ששמה לואיסה אליזבת', שרכשה והשתמשה בכדור העשן, חלתה בשפעת על אף הכל. לאחר שהחברה סירבה לפצותה, היא הגישה תביעה שעשתה היסטוריה.

פסק הדין בתביעה היה לפסק דין מפורסם בתולדות המשפט בכל העולם. השופט פסק שבעצם הפרסום נוצר בין הצדדים חוזה מחייב והוא פסק שעל החברה לשלם ולפצות את הגברת הנחושה. השופט לינדלי אמר אז כי "איך שקוראים את המודעה של החברה המפרסמת... יש בה הבטחה מסוימת, שמובעת בלשון שאין לטעות בה."

מאז הוכר במרבית בתי המשפט בעולם הדין שהתחייבות בפרסום היא חוזה לכל דבר. פסק הדין הזה הוא מהידועים שבפסקי הדין בדיני חוזים. בפקולטות למשפטים בכל העולם, כולל במדינת ישראל. לומדים אותו עד היום.

מצד שני, כנראה שאז החלו להיווצר בעולם הפרסום "האותיות הקטנות"...


הנה סרטון על תביעת "קרליל נגד חברת כדור העשן הקרבולי":

http://youtu.be/vYRcKQGadRo


והסבר הפרשה המשפטית החשובה הזו:

http://youtu.be/vzHKe76Vylo