שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה לא שתו ב"תקופת היובש" באמריקה?
"תקופת היובש" (US Prohibition) הייתה תקופה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בה נאסרה מכירת אלכוהול באמריקה.
לתוספת הזו לחוקה דחפו רבים שיראו בה ניצחון עצום. ביניהם היו פוליטיקאים פרוטסטנטים ושמרנים שמרביתם אנגלוסקסים לבנים וכפריים שניהלו אז קרב מאסף על מקומם המרכזי באומה האמריקאית.
הכל התחיל ב-17 בינואר 1920, כשארצות הברית החליטה לאסור לחלוטין ייצור, מכירה, יבוא והובלה של משקאות אלכוהוליים. היה זה התיקון ה-18 לחוקה האמריקאית שאושרר בינואר 1919 והחוק שיישם אותו, חוק ולסטד (Volstead Act), שהפכו את המדינה כולה ל"יבשה" מאלכוהול - ומכאן השם "תקופת היובש" (Prohibition Era).
מאחורי האיסור עמדה תנועה חברתית רחבה שנקראה תנועת הריסון (Temperance Movement), שפעלה כבר מאמצע המאה ה-19. נשים נוצריות פרוטסטנטיות הובילו את המאבק, בראשות ארגונים כמו האיגוד הנשי הנוצרי לריסון (Women's Christian Temperance Union) וליגת האנטי-סאלון (Anti-Saloon League). הן האשימו את האלכוהול בהרס משפחות, בעוני ובאלימות ביתית.
תעשיינים כמו הנרי פורד (Henry Ford) תמכו באיסור, מתוך אמונה שפועלים מפוכחים יהיו יצרניים יותר. מלחמת העולם הראשונה חיזקה את התמיכה באיסור, כאשר רגשות אנטי-גרמניים הופנו כנגד מבשלי הבירה, שרובם היו ממוצא גרמני.
התוצאות היו הפוכות לחלוטין מהמצופה. במקום שהאמריקאים יפסיקו לשתות, פרחה תעשיית מחתרת ענקית. בכל עיר צצו ברים מחתרתיים שנקראו ספיקיזיס (Speakeasies, משהו כמו "לדבר בשקט") - שהכניסה אליהם הייתה דרך סיסמאות חשאיות שלחשו בקול שקט, מכאן השם.
הון עצום זרם לידי גנגסטרים כמו אל קפונה (Al Capone) שהרוויח הון עצום מהברחת אלכוהול והפך לסמל התקופה. ואגב, אירוניה מעניינת: רופאים היו רשאים לרשום וויסקי למטרות רפואיות במקרים של מחלות כמו דיכאון וחרדה.
וקל להבין שבתי מרקחת הפכו מבוקשים לאלכוהול רפואי. חנות תרופות אחת במדינת ניו יורק מכרה בשנה אחת חצי מיליון ליטר של אלכוהול רפואי. אפילו נשיא ארצות הברית, וורן הרדינג (Warren Harding), שתה וויסקי בבית הלבן בניגוד לחוק.
האיכות של האלכוהול המוברח הייתה לעתים קטלנית. משקאות ביתיים לקויים, שהכילו מתנול רעיל גרמו לעיוורון ולמוות. ממשלת ארצות הברית אף הרעילה בכוונה אלכוהול תעשייתי כדי להרתיע שותים, מדיניות ששנויה במחלוקת עד היום.
בסופו של דבר, האיסור נכשל. ב-5 בדצמבר 1933, ביטל התיקון ה-21 לחוקה את התיקון ה-18. עד היום מתנהל ויכוח על השאלה האם זה היה ניסוי מוצלח ואצילי שבוטל מוקדם מדי או אולי כישלון נורא שהביא, או לפחות תרם, ללא מעט בעיות בחברה האמריקאית של אותם ימים.
מכל מקום, "תקופת היובש" שנמשכה כ-13 שנים הדגימה את חוסר היכולת של החוק לכפות על אומה שלמה להפסיק הרגל מושרש חברתית, תוך שהיא מייצרת מאפיה אלימה ורצחנית ושוק שחור שלימים יוכח כמסוכן הרבה יותר משוק אלכוהול חוקי ומוסדר.
הנה תקופת היובש:
https://youtu.be/y4BDnlUQ3CA
תקופת היובש יצרה את המאפיה:
https://youtu.be/N-K60XXaPKw
והרצאה על תקופת היובש בארצות הברית (עברית):
https://youtu.be/Xg8oAHEnG5s?long=yes
מה היה הרנסנס של הארלם?
הארלם רנסאנס (Harlem Renaissance), או "הרנסאנס של הארלם" היה פיצוץ של פריחה תרבותית מרהיבה, לצד יצירתיות שחורה, שהתרחשו בשכונת הארלם שבמנהטן, החל משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.
בתקופה הזו, שנמשכה כ-15 שנים, עד המשבר הכלכלי הגדול, הפכה הארלם למרכז תוסס של אמנות, מוזיקה, ספרות ותיאטרון שהשפיע על התרבות האמריקאית כולה. כי תקופה זו הביאה לידי ביטוי את הכישרון היצירתי המדהים של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.
הסיפור מתחיל בהגירה הגדולה של השחורים מהדרום לצפון, בתחילת המאה ה-20. אלפי משפחות עזבו את חייהם הקשים תחת ההפרדה הגזעית והאפלייה של "חוקי ג'ים קרואו" הנפוצים בדרום, ועברו לערים הגדולות שבצפון, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. רבים מהם הגיעו להארלם, שהייתה במהירות לשכונה תוססת עם קהילה חזקה ומלאת חיים.
הארלם עצמה נוסדה במאה ה-17 כיישוב הולנדי קטן בשם "ניו הארלם" (Nieuw Haarlem), על שם העיר הארלם בהולנד. במהלך המאה ה-19 היא הפכה לשכונת מגורים יוקרתית של המעמד הבינוני-גבוה הלבן במנהטן, עם רחובות רחבים ובתי אבן חומים ומפוארים.
עם השינויים הכלכליים והחברתיים שאירעו בתחילת המאה ה-20, החלה הארלם לשנות את פניה והפכה למרכז תוסס של חיים רב-תרבותיים. הקהילה השחורה והגדולה, שהפכה דומיננטית בשכונה, התקיימה כשלצידה קהילות משגשגות של איטלקים, יהודים ופורטוריקנים. כל אחת מהן תרמה את חלקה לפסיפס התרבותי העשיר של הארלם.
אחד המוקדים של הפעילות החברתית, תרבותית ורוחנית בשכונה הייתה כנסיית האבינגדון, שהנהיג הכומר אדם קלייטון פאוול ג'וניור (Adam Clayton Powell Jr.). בנוסף למקום תפילה הפכה הכנסייה גם למרכז קהילתי שוקק חיים ופעילות, שתמך באמנים, סופרים ומוסיקאים צעירים.
האווירה התוססת בהארלם והמפגש שבין הקהילות המגוונות הצמיחו את הרנסנס בהארלם. השם רנסאנס, שמשמעותו "תחייה", ניתן לה כי זו הייתה תקופה של פריחת היצירה האפרו-אמריקאית, שעתידה להשפיע על התרבות האמריקאית כולה.
הרנסנס של הארלם הפך לתקופה בה פרחו אפרו-אמריקאים ובלטו ביצירתיות שלהם. רבים מבתי השכונה הגדולים הפכו למועדונים, לתיאטראות ולגלריות ורחובות הארלם החלו מתמלאים במוסיקה, אמנות וחיי לילה סוערים.
הסאונד המוביל של "הרנסאנס" הזה היו הבלוז והג'אז שנבע ממנו. כסגנון מוסיקלי חדשני שערבב מסורות אפריקאיות עם הרמוניות מערביות, לג'אז היה מקום של כבוד בתרומתו לקהילה השחורה והענקית של הארלם. מי שבעבר היו מדוכאים כעבדים, מצאו את עצמם בניו יורק כשהם מפתחים דרכי ביטוי אמנותי נהדרות וזוכים להצלחה, שנאסרה עליה בעבר.
הג'אז חגג את החיים במועדונים המפורסמים שקמו בשכונה, בדגש על ה"קוטון קלאב" (Cotton Club), "מועדון הכותנה" האגדי, לצד ה"סבוי בולרום" (Savoy Ballroom), בהם הופיעו תזמורות ואמנים שחורים בפני קהל לבן.
במידה רבה סימל הרנסנס של הארלם את כוח המוח השחור והמשוחרר של אמריקה. לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong) המציא בו מחדש את האלתור הווירטואוזי בחצוצרה, בעוד דיוק אלינגטון (Duke Ellington) יוצר כאן תזמורות ג'אז מתוחכמות ומצליחות, שהפכו את המוסיקה השחורה לאמנות גבוהה באמריקה.
במחול, הפך הסווינג שהתפתח מהג'אז לריקוד הלאומי של אמריקה והשפיע בהמשך על כל תרבות הפופ המודרנית.
בספרות, יצרו משוררים וסופרים, כמו לנגסטון יוז (Langston Hughes) וזורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston), יצירות שחגגו את הגאווה השחורה ואת היופי של התרבות האפרו-אמריקאית.
באמנות החזותית, יצר אהרון דאגלס (Aaron Douglas) סגנון ייחודי שמיזג אלמנטים אפריקאים עם מודרניזם אמריקאי והשפיע על דורות של אמנים אחריו.
ומה שהפך את רנסנס הארלם למיוחד כל כך היה שהוא לא היה רק תנועה אמנותית - הוא היה הצהרה של זהות, גאווה ועוצמה תרבותית. במסגרתו, זכו לראשונה אמנים אפרו-אמריקאים להכרה רחבה והשפיעו על הזרם המרכזי של התרבות האמריקאית.
המוסיקה, הספרות והאמנות שנוצרו בתקופה זו לא רק שינו את פני האמנות האמריקאית, אלא אף סללו את הדרך לתנועות זכויות האזרח שיבואו בהמשך.
השפעת הרנסנס של הארלם ממשיכה להדהד בארצות הברית עד היום. תקופה זו הראתה לעולם את העושר והעומק של התרבות האפרו-אמריקאית, והוכיח שאמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי מתמשך ולביטוי של זהות תרבותית.
הנה סיפורו של הרנסאנס ההארלמי:
https://youtu.be/9gboEyrj02g
על התנועה שצמחה מהדיכוי לשמחת החיים:
https://youtu.be/nnU0pDo9PtU
הרנסאנס השחור בשחור לבן - צילומי התקופה:
https://youtu.be/0ivWbxiVFTs
אופנת הרנסנס של הארלם:
https://youtu.be/Pt0lB2y1Zp0
זה היה גם רנסנס לתנועת הלהט"ב:
https://youtu.be/71fKS2SF-0U
מועדון הכותנה המפורסם בהארלם:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
סרטון תיעודי קצר על הארלם והרנסאנס שלה:
https://youtu.be/SkTVYtjKiF8?long=yes
מה היה מועדון הכותנה המיתולוגי?
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
מהי המאפיה, ארגון הפשע האלים?
המאפיה (The Mafia) הוא ארגון פשיעה חשאי ולרוב אכזרי, שמטיל את חיתתו על אנשי הסביבה ועוסק במגוון סוגי פשיעה, כמו סחיטה, איומים, פרוטקשן, הימורים, סמים ועוד. מקור השם מאיטלקית, אך היום משתמשים בו גם באמריקה.
המאפיה נולדה למעשה בסיציליה. שם הייתה ה"קוזה נוסטרה", המאפיה הסיציליאנית, שצמחה מארגון עממי, המאפיה, שהתבסס על קודים של כבוד. מטרתו הייתה להילחם בשחיתות של השלטון המקומי בסיציליה, שהיה אז מחובר אל שלטון זר ואף נשלט על ידו. משם יצא המושג לאיטליה והפך נפוץ לכנופיות פשע דומות.
במהלך ההגירה הגדולה, של המאה ה-20, הגיעה המאפיה מאיטליה והתפשטה לארצות הברית. באמריקה צברה המאפיה כוח רב, בין השאר בעסקי אלכוהול, בשוק השחור של "תקופת היובש", עת נאסרה מכירת אלכוהול באמריקה.
חברי המאפיה נקראו כבר אז מאפיונר, או באיטלקית "מאפיוזו". הם נהגו להסתובב עם מכוניות מפוארות ולבלות בברים, לרוב באזור אחורי של המקום או בחדר סגור להם בלבד ולנהל משם את מעשי הפשיעה שלהם. ברחוב כינו אותם אז "גנגסטרים", כלומר "חברי כנופיה", מהשורש gang-כנופיה.
לאחר שצברה כוח רב והשפעה והטילה אימה על אזרחי אמריקה, החלה נגד המאפיה סדרה של חקירות FBI בשנות ה-70 וה-80. לא מעט מראשי הכנופיות הללו הוכנסו לכלא, מה שהפחית משמעותית את כוחה והשפעתה של המאפיה באמריקה.
אבל מאמריקה התפתח המושג "מאפיה" והתפשט לעולם כולו. הוא הפך לכינוי גנרי (כללי) לארגוני פשע במדינות שונות, בהן לא פעם היה מדובר אכן בגנגסטרים שהיו במקור איטלקים, אבל ממש לא תמיד.
במקביל להיסטוריה, אחראי הקולנוע האמריקאי לכך שהגנגסטרים של המאפיה הפכו לדמויות ידועות כל כך. בענייני המאפיה, לא תמיד קל להפריד בין אמת לדמיון. סופרו סיפורים ונולדו אגדות מאפיה ובהדרגה הפכה המאפיה לחלק מהתרבות האמריקאית ונכנסה לסרטים מצליחים, כמו סדרת סרטי "הסנדק".
בהמשך הופקו גם סדרות טלוויזיה מצליחות, כמו "הסופרנוס", שעסקה בגיבורים מהמאפיה האיטלקית. כך נוצר מצב שגנגסטרים הפכו לדמויות מוכרות ומרתקות ובהדרגה החלו גם מפרסמים מסחריים לא לחשוש מפרסום מוצריהם באמצעות פרסומות, חלקן בהומור וחלקן לא, המתבססות על דימויים, הווי וסיפורים מעולמה של המאפיה האיטלקית.
גם אם ברוב הפעמים מיוחס המושג "מאפיה" לארגון הסיציליאני - אמריקאי המקורי, כיום משתמשים בו לא פעם לגבי כל קבוצת אנשים העוסקת בפשע מאורגן. לפיכך מוזכרות פעמים רבות בתקשורת ובתרבות המאפיה הרוסית, המאפיה התל-אביבית או המאפיה היפנית, ששמה היפני הוא בכלל "יאקוזה".
הנה סיפורה של המאפיה:
https://youtu.be/OZliu-WRgLk
על סרט שנעשה על קרבות המאפיה בבוסטון (עברית):
https://youtu.be/e2zm6BPcOjY
הגנגסטרים הידועים בהיסטוריה
https://youtu.be/-Qx9Rw9og8Q
וכמה מסרטי המאפיה הגדולים:
https://youtu.be/mghDRQVrX10
ומבחינה חיוכית כדאי שתראו את "זהו זה" על המאפיה (עברית):
https://youtu.be/Hfs9E_IqBgg?long=yes
תקופת היובש
"תקופת היובש" (US Prohibition) הייתה תקופה, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, בה נאסרה מכירת אלכוהול באמריקה.
לתוספת הזו לחוקה דחפו רבים שיראו בה ניצחון עצום. ביניהם היו פוליטיקאים פרוטסטנטים ושמרנים שמרביתם אנגלוסקסים לבנים וכפריים שניהלו אז קרב מאסף על מקומם המרכזי באומה האמריקאית.
הכל התחיל ב-17 בינואר 1920, כשארצות הברית החליטה לאסור לחלוטין ייצור, מכירה, יבוא והובלה של משקאות אלכוהוליים. היה זה התיקון ה-18 לחוקה האמריקאית שאושרר בינואר 1919 והחוק שיישם אותו, חוק ולסטד (Volstead Act), שהפכו את המדינה כולה ל"יבשה" מאלכוהול - ומכאן השם "תקופת היובש" (Prohibition Era).
מאחורי האיסור עמדה תנועה חברתית רחבה שנקראה תנועת הריסון (Temperance Movement), שפעלה כבר מאמצע המאה ה-19. נשים נוצריות פרוטסטנטיות הובילו את המאבק, בראשות ארגונים כמו האיגוד הנשי הנוצרי לריסון (Women's Christian Temperance Union) וליגת האנטי-סאלון (Anti-Saloon League). הן האשימו את האלכוהול בהרס משפחות, בעוני ובאלימות ביתית.
תעשיינים כמו הנרי פורד (Henry Ford) תמכו באיסור, מתוך אמונה שפועלים מפוכחים יהיו יצרניים יותר. מלחמת העולם הראשונה חיזקה את התמיכה באיסור, כאשר רגשות אנטי-גרמניים הופנו כנגד מבשלי הבירה, שרובם היו ממוצא גרמני.
התוצאות היו הפוכות לחלוטין מהמצופה. במקום שהאמריקאים יפסיקו לשתות, פרחה תעשיית מחתרת ענקית. בכל עיר צצו ברים מחתרתיים שנקראו ספיקיזיס (Speakeasies, משהו כמו "לדבר בשקט") - שהכניסה אליהם הייתה דרך סיסמאות חשאיות שלחשו בקול שקט, מכאן השם.
הון עצום זרם לידי גנגסטרים כמו אל קפונה (Al Capone) שהרוויח הון עצום מהברחת אלכוהול והפך לסמל התקופה. ואגב, אירוניה מעניינת: רופאים היו רשאים לרשום וויסקי למטרות רפואיות במקרים של מחלות כמו דיכאון וחרדה.
וקל להבין שבתי מרקחת הפכו מבוקשים לאלכוהול רפואי. חנות תרופות אחת במדינת ניו יורק מכרה בשנה אחת חצי מיליון ליטר של אלכוהול רפואי. אפילו נשיא ארצות הברית, וורן הרדינג (Warren Harding), שתה וויסקי בבית הלבן בניגוד לחוק.
האיכות של האלכוהול המוברח הייתה לעתים קטלנית. משקאות ביתיים לקויים, שהכילו מתנול רעיל גרמו לעיוורון ולמוות. ממשלת ארצות הברית אף הרעילה בכוונה אלכוהול תעשייתי כדי להרתיע שותים, מדיניות ששנויה במחלוקת עד היום.
בסופו של דבר, האיסור נכשל. ב-5 בדצמבר 1933, ביטל התיקון ה-21 לחוקה את התיקון ה-18. עד היום מתנהל ויכוח על השאלה האם זה היה ניסוי מוצלח ואצילי שבוטל מוקדם מדי או אולי כישלון נורא שהביא, או לפחות תרם, ללא מעט בעיות בחברה האמריקאית של אותם ימים.
מכל מקום, "תקופת היובש" שנמשכה כ-13 שנים הדגימה את חוסר היכולת של החוק לכפות על אומה שלמה להפסיק הרגל מושרש חברתית, תוך שהיא מייצרת מאפיה אלימה ורצחנית ושוק שחור שלימים יוכח כמסוכן הרבה יותר משוק אלכוהול חוקי ומוסדר.
הנה תקופת היובש:
https://youtu.be/y4BDnlUQ3CA
תקופת היובש יצרה את המאפיה:
https://youtu.be/N-K60XXaPKw
והרצאה על תקופת היובש בארצות הברית (עברית):
https://youtu.be/Xg8oAHEnG5s?long=yes
הארלם רנסאנס (Harlem Renaissance), או "הרנסאנס של הארלם" היה פיצוץ של פריחה תרבותית מרהיבה, לצד יצירתיות שחורה, שהתרחשו בשכונת הארלם שבמנהטן, החל משנות ה-20 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת.
בתקופה הזו, שנמשכה כ-15 שנים, עד המשבר הכלכלי הגדול, הפכה הארלם למרכז תוסס של אמנות, מוזיקה, ספרות ותיאטרון שהשפיע על התרבות האמריקאית כולה. כי תקופה זו הביאה לידי ביטוי את הכישרון היצירתי המדהים של הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית.
הסיפור מתחיל בהגירה הגדולה של השחורים מהדרום לצפון, בתחילת המאה ה-20. אלפי משפחות עזבו את חייהם הקשים תחת ההפרדה הגזעית והאפלייה של "חוקי ג'ים קרואו" הנפוצים בדרום, ועברו לערים הגדולות שבצפון, בחיפוש אחרי חיים טובים יותר. רבים מהם הגיעו להארלם, שהייתה במהירות לשכונה תוססת עם קהילה חזקה ומלאת חיים.
הארלם עצמה נוסדה במאה ה-17 כיישוב הולנדי קטן בשם "ניו הארלם" (Nieuw Haarlem), על שם העיר הארלם בהולנד. במהלך המאה ה-19 היא הפכה לשכונת מגורים יוקרתית של המעמד הבינוני-גבוה הלבן במנהטן, עם רחובות רחבים ובתי אבן חומים ומפוארים.
עם השינויים הכלכליים והחברתיים שאירעו בתחילת המאה ה-20, החלה הארלם לשנות את פניה והפכה למרכז תוסס של חיים רב-תרבותיים. הקהילה השחורה והגדולה, שהפכה דומיננטית בשכונה, התקיימה כשלצידה קהילות משגשגות של איטלקים, יהודים ופורטוריקנים. כל אחת מהן תרמה את חלקה לפסיפס התרבותי העשיר של הארלם.
אחד המוקדים של הפעילות החברתית, תרבותית ורוחנית בשכונה הייתה כנסיית האבינגדון, שהנהיג הכומר אדם קלייטון פאוול ג'וניור (Adam Clayton Powell Jr.). בנוסף למקום תפילה הפכה הכנסייה גם למרכז קהילתי שוקק חיים ופעילות, שתמך באמנים, סופרים ומוסיקאים צעירים.
האווירה התוססת בהארלם והמפגש שבין הקהילות המגוונות הצמיחו את הרנסנס בהארלם. השם רנסאנס, שמשמעותו "תחייה", ניתן לה כי זו הייתה תקופה של פריחת היצירה האפרו-אמריקאית, שעתידה להשפיע על התרבות האמריקאית כולה.
הרנסנס של הארלם הפך לתקופה בה פרחו אפרו-אמריקאים ובלטו ביצירתיות שלהם. רבים מבתי השכונה הגדולים הפכו למועדונים, לתיאטראות ולגלריות ורחובות הארלם החלו מתמלאים במוסיקה, אמנות וחיי לילה סוערים.
הסאונד המוביל של "הרנסאנס" הזה היו הבלוז והג'אז שנבע ממנו. כסגנון מוסיקלי חדשני שערבב מסורות אפריקאיות עם הרמוניות מערביות, לג'אז היה מקום של כבוד בתרומתו לקהילה השחורה והענקית של הארלם. מי שבעבר היו מדוכאים כעבדים, מצאו את עצמם בניו יורק כשהם מפתחים דרכי ביטוי אמנותי נהדרות וזוכים להצלחה, שנאסרה עליה בעבר.
הג'אז חגג את החיים במועדונים המפורסמים שקמו בשכונה, בדגש על ה"קוטון קלאב" (Cotton Club), "מועדון הכותנה" האגדי, לצד ה"סבוי בולרום" (Savoy Ballroom), בהם הופיעו תזמורות ואמנים שחורים בפני קהל לבן.
במידה רבה סימל הרנסנס של הארלם את כוח המוח השחור והמשוחרר של אמריקה. לואי ארמסטרונג (Louis Armstrong) המציא בו מחדש את האלתור הווירטואוזי בחצוצרה, בעוד דיוק אלינגטון (Duke Ellington) יוצר כאן תזמורות ג'אז מתוחכמות ומצליחות, שהפכו את המוסיקה השחורה לאמנות גבוהה באמריקה.
במחול, הפך הסווינג שהתפתח מהג'אז לריקוד הלאומי של אמריקה והשפיע בהמשך על כל תרבות הפופ המודרנית.
בספרות, יצרו משוררים וסופרים, כמו לנגסטון יוז (Langston Hughes) וזורה ניל הרסטון (Zora Neale Hurston), יצירות שחגגו את הגאווה השחורה ואת היופי של התרבות האפרו-אמריקאית.
באמנות החזותית, יצר אהרון דאגלס (Aaron Douglas) סגנון ייחודי שמיזג אלמנטים אפריקאים עם מודרניזם אמריקאי והשפיע על דורות של אמנים אחריו.
ומה שהפך את רנסנס הארלם למיוחד כל כך היה שהוא לא היה רק תנועה אמנותית - הוא היה הצהרה של זהות, גאווה ועוצמה תרבותית. במסגרתו, זכו לראשונה אמנים אפרו-אמריקאים להכרה רחבה והשפיעו על הזרם המרכזי של התרבות האמריקאית.
המוסיקה, הספרות והאמנות שנוצרו בתקופה זו לא רק שינו את פני האמנות האמריקאית, אלא אף סללו את הדרך לתנועות זכויות האזרח שיבואו בהמשך.
השפעת הרנסנס של הארלם ממשיכה להדהד בארצות הברית עד היום. תקופה זו הראתה לעולם את העושר והעומק של התרבות האפרו-אמריקאית, והוכיח שאמנות יכולה להיות כלי רב עוצמה לשינוי חברתי מתמשך ולביטוי של זהות תרבותית.
הנה סיפורו של הרנסאנס ההארלמי:
https://youtu.be/9gboEyrj02g
על התנועה שצמחה מהדיכוי לשמחת החיים:
https://youtu.be/nnU0pDo9PtU
הרנסאנס השחור בשחור לבן - צילומי התקופה:
https://youtu.be/0ivWbxiVFTs
אופנת הרנסנס של הארלם:
https://youtu.be/Pt0lB2y1Zp0
זה היה גם רנסנס לתנועת הלהט"ב:
https://youtu.be/71fKS2SF-0U
מועדון הכותנה המפורסם בהארלם:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
סרטון תיעודי קצר על הארלם והרנסאנס שלה:
https://youtu.be/SkTVYtjKiF8?long=yes
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
המאפיה (The Mafia) הוא ארגון פשיעה חשאי ולרוב אכזרי, שמטיל את חיתתו על אנשי הסביבה ועוסק במגוון סוגי פשיעה, כמו סחיטה, איומים, פרוטקשן, הימורים, סמים ועוד. מקור השם מאיטלקית, אך היום משתמשים בו גם באמריקה.
המאפיה נולדה למעשה בסיציליה. שם הייתה ה"קוזה נוסטרה", המאפיה הסיציליאנית, שצמחה מארגון עממי, המאפיה, שהתבסס על קודים של כבוד. מטרתו הייתה להילחם בשחיתות של השלטון המקומי בסיציליה, שהיה אז מחובר אל שלטון זר ואף נשלט על ידו. משם יצא המושג לאיטליה והפך נפוץ לכנופיות פשע דומות.
במהלך ההגירה הגדולה, של המאה ה-20, הגיעה המאפיה מאיטליה והתפשטה לארצות הברית. באמריקה צברה המאפיה כוח רב, בין השאר בעסקי אלכוהול, בשוק השחור של "תקופת היובש", עת נאסרה מכירת אלכוהול באמריקה.
חברי המאפיה נקראו כבר אז מאפיונר, או באיטלקית "מאפיוזו". הם נהגו להסתובב עם מכוניות מפוארות ולבלות בברים, לרוב באזור אחורי של המקום או בחדר סגור להם בלבד ולנהל משם את מעשי הפשיעה שלהם. ברחוב כינו אותם אז "גנגסטרים", כלומר "חברי כנופיה", מהשורש gang-כנופיה.
לאחר שצברה כוח רב והשפעה והטילה אימה על אזרחי אמריקה, החלה נגד המאפיה סדרה של חקירות FBI בשנות ה-70 וה-80. לא מעט מראשי הכנופיות הללו הוכנסו לכלא, מה שהפחית משמעותית את כוחה והשפעתה של המאפיה באמריקה.
אבל מאמריקה התפתח המושג "מאפיה" והתפשט לעולם כולו. הוא הפך לכינוי גנרי (כללי) לארגוני פשע במדינות שונות, בהן לא פעם היה מדובר אכן בגנגסטרים שהיו במקור איטלקים, אבל ממש לא תמיד.
במקביל להיסטוריה, אחראי הקולנוע האמריקאי לכך שהגנגסטרים של המאפיה הפכו לדמויות ידועות כל כך. בענייני המאפיה, לא תמיד קל להפריד בין אמת לדמיון. סופרו סיפורים ונולדו אגדות מאפיה ובהדרגה הפכה המאפיה לחלק מהתרבות האמריקאית ונכנסה לסרטים מצליחים, כמו סדרת סרטי "הסנדק".
בהמשך הופקו גם סדרות טלוויזיה מצליחות, כמו "הסופרנוס", שעסקה בגיבורים מהמאפיה האיטלקית. כך נוצר מצב שגנגסטרים הפכו לדמויות מוכרות ומרתקות ובהדרגה החלו גם מפרסמים מסחריים לא לחשוש מפרסום מוצריהם באמצעות פרסומות, חלקן בהומור וחלקן לא, המתבססות על דימויים, הווי וסיפורים מעולמה של המאפיה האיטלקית.
גם אם ברוב הפעמים מיוחס המושג "מאפיה" לארגון הסיציליאני - אמריקאי המקורי, כיום משתמשים בו לא פעם לגבי כל קבוצת אנשים העוסקת בפשע מאורגן. לפיכך מוזכרות פעמים רבות בתקשורת ובתרבות המאפיה הרוסית, המאפיה התל-אביבית או המאפיה היפנית, ששמה היפני הוא בכלל "יאקוזה".
הנה סיפורה של המאפיה:
https://youtu.be/OZliu-WRgLk
על סרט שנעשה על קרבות המאפיה בבוסטון (עברית):
https://youtu.be/e2zm6BPcOjY
הגנגסטרים הידועים בהיסטוריה
https://youtu.be/-Qx9Rw9og8Q
וכמה מסרטי המאפיה הגדולים:
https://youtu.be/mghDRQVrX10
ומבחינה חיוכית כדאי שתראו את "זהו זה" על המאפיה (עברית):
https://youtu.be/Hfs9E_IqBgg?long=yes
