מבין הפיתוחים וההמצאות שליוו את דור המידע, נראה שהמצאת ה-mp3 היא המשמחת ביותר לאדם הפשוט. אמנם חוויית השיטוט והבחירה בחנויות התקליטים והדיסקים כמעט ונעלמה, אבל המוסיקה מעולם לא הייתה כה זמינה לכל כך הרבה אנשים. האם זה טוב? - כנראה שכן, על אף שכמו בכל מהפכה, יש גם כאן מי ששילמו עליה ביוקר ויש מי שנאלצו לשנות הרגלים עסקיים ואחרים.

הכל התחיל בשנות ה-80 של המאה הקודמת. צוות חוקרים במכון המחקר פראונהופר שבגרמניה, בראשות מהנדס אלקטרוניקה ומתמטיקאי גרמני בשם קרלהיינץ ברנדנבורג, מצא דרך ליצור אלגוריתם דחיסה שיכווץ קבצי קול לכ-1/12 מהגודל שלהם. זו הייתה מהפכה של ממש, בה הם הצליחו להרחיק את כל הצלילים שאינם בתדרים שבתחום השמע האנושי (בין 1000 ל-5000 הרץ), בידיעה שמרבית מה שהוציאו ממילא לא נשמע לאוזן אנושית. הבדלים קטנים בין צלילים קרובים וצלילים בעוצמה נמוכה יחסית הוקרבו למען מיזעור הקובץ.

קרלהיינץ וחבריו הציעו את הפורמט שפיתחו לתקן ה-MPEG, לצורך כיווץ קול בתעשיית הקולנוע, שם חיפשו פתרונות להפצת סרטים על גבי תקליטורים קומפקטיים אך מוגבלים בנפח המידע שניתן לשמור עליהם. אבל התעשייה בחרה בפורמט אחר והגרמנים נאלצו לחפש במקום אחר.

המקום הזה הלך ותפס אז. קראו לו WWW, האינטרנט בשבילכם, והוא בדיוק פרץ לעולם. אנשי המכון החליטו לקרוא לקובץ שלהם mp3 ולהציעו ליצרני תוכנות המרת צליל ונגני מוסיקה למחשב. לראשונים הציעו להוסיף תמורת תשלום פורמט כיווץ מדהים של שירים, שיהפוך את התוכנות שלהם ללהיטים בקופה. מיצרני תוכנות נגינת אודיו הם אפילו לא ביקשו תשלום, רק הציעו שהתוכנות שלהם יוכלו לנגן קבצי mp3.

התוצאה הייתה לא פחות ממדהימה. עשרות תוכנות המרה אפשרו למשתמשים להמיר מוסיקה לקבצי mp3 וצעירים מכל העולם החלו להמיר אוספים שלמים לקובץ החדש והקומפקטי, שתפס כה מעט על הכונן שלהם.

הצעירים הללו, שבעתיד יוגדרו כדור ה-Y, החלו לשלוח ולשתף שירים אחד עם השני במייל או בהעתקה מכונן לכונן. מכל עבר החלו לצוץ ברשת אתרים להורדת שירים בפורמט החדש. תוכנות נגן כמו winamp ניגנו את השירים ונשמעו מצויין. הן גם אפשרו לנגן פלייליסט, מושג חדש שנוצר ויחליף בהדרגה את האלבום. היתרון הנוסף שהוכנס לקובץ ה-mp3 היה שניתן היה לנגן אותו, תוך כדי ההורדה. המשמעות הייתה שבאינטרנט האיטי של אז, ההמתנה עד שיירד כל הקובץ נחסכה וזה היה פשוט כיף..

ואז המסיבה התפוצצה. האקר שפרץ תוכנת המרות הפיץ את האלגוריתם של הדחיסה ברשת ולשוק התווספו מאות תוכנות חינמיות להמרה ל-mp3. מה שהיה נהר הפך לנחשול וצונאמי של קבצי מוסיקה ושירים, שכמוהו לא הכיר העולם. עתה נוצרו גם תוכנות חינמיות לשיתוף קבצים, כמו נאפסטר, קאזאה ואימיול והעולם לא הפסיק להוריד ולשתף את השירים שפעם קנה בכסף רב. הצירוף 'זכויות יוצרים' החל להשמע כמו מונח מעולם המשפט הקדום והצעירים של היום כבר לא מתעניינים במוצרים מהעבר "הרחוק", כמו דיסקים... המהפכה הושלמה!


הנה סיפורו של ה-mp3:

http://youtu.be/jCO9LV-D5f4?t=15s


והסבר שימושי על היתרונות של הקובץ:

http://youtu.be/g5n3lKNJiTc

סטרימינג (Streaming), או "הזרמת מדיה", היא טכנולוגיית אינטרנט שבה מעבירים מדיה דיגיטלית, כמו מוסיקה, רדיו או וידאו, באופן רציף ומתמשך. המשתמש נהנה מהמדיה בזמן אמת, כשהיא משוגרת אליו דרך האינטרנט והוא לא נאלץ להמתין עד שתרד כולה למכשיר שלו ורק אז יוכל ליהנות ממנה (כך היו הדברים בעבר).

בימים שהמחשב הפך למוקד בידור מרכזי והטלפון הנייד שלנו הפך לכל כך הרבה יותר מטלפון, סטרימינג היא אחת התופעות החזקות ביותר בטכנולוגיה הבידורית המודרנית. שירותים כמו "ספוטיפיי" (Spotify) ו"אפל מיוזיק" (Apple music) מספקים שירים בהזרמה, מהשרתים שלהם לאוזניות שלכם. הצעירים של ימינו, דור ה-X אם תרצו, אפילו לא יודעים מהם קבצי mp3.

הרעיון הפשוט בסטרימינג הוא שמרגע שהמשתמשים "התחברו" לספק המדיה, תוכן כמו מוסיקה וסרטים מועברים אליהם באופן שוטף וכמעט ללא המתנה. בדרך זו מאפשר הסטרימינג התגברות על עומסי העברת המידע ברשת האינטרנט תוך האזנה קלה ורציפה למוסיקה מהענן, צפייה בשידורים חיים באינטרנט ובסרטים ממאגרים מקוונים.

יכולות נהדרות אלה גם עודדו את הפרסונליזציה של שירותים כאלה, שלומדים כיום את המשתמשים וממליצים להם על אמנים, שירים וסגנונות מוסיקליים, למשל, שהם עשויים לאהוב. בכך הם מגבירים את הנאמנות לשירות, את השימוש בו וההמלצות עליו לחברים.

בסטרימינג משתמשים גם שירותי הווידאו, הסרטים וסדרות כמו יוטיוב (YouTube), או "נטפליקס" (Netflix), שנוהגים להזרים סרטונים וסרטים, גם באיכות גבוהה מאד - לטלוויזיות החכמות שבבית, למחשבים ולסמארטפונים בתנועה.

בשידור תוכן בסטרימינג, הוא מושמע או מוצג למשתמש, עוד בטרם הסתיים תהליך ההעברה של כל המידע המרכיב אותו. כלומר, כבר בזמן הזרמת התוכן דרך האינטרנט יכול המשתמש לשמוע או לצפות בחלק שכבר הספיק להגיע למחשבו או אל הטלפון שלו עד אותו הרגע.

השיטה לבצע זאת היא ב"הזרמת" המדיה בחלקים ולא בבת-אחת. במקום שהמשתמש יקבל את כל השיר למשל, ורק אז יתחיל להאזין לו, מועבר אליו חלק קטן מהשיר והוא מתחיל להתנגן, כשבזמן שהוא שומע את החלק שכבר אצלו, מוזרם אליו החלק הבא. כך מושמעים ברצף כל חלקי השיר, כיחידה אחת. כך בדיוק מנוגנים גם סרטים בסטרימינג, כשבכל שלב עוברים חלקים מהסרט (כמה אלפי פריימים), במקביל לצפייה בו.


הנה שוק הסטרימינג המודרני שבמרכזו נטפליקס (עברית):

https://youtu.be/aeeFnx0nzDI


הסבר על הסטרימינג ויתרונותיו:

https://youtu.be/UpbfcI7Zbqw


ספוטיפיי - שירות הסטרימינג המוסיקלי המוביל כיום (עברית):

https://youtu.be/tI7Wsj-NhVg?t=19s


והסטרימינג של המוזיקה הוא שהמליך סופית את הסינגל על פני האלבום (עברית):

https://youtu.be/pREu6urcI8k

אם חייתם בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, ודאי הורגלתם לשלם על מוסיקה לא מעט כסף. הדיסקים עלו כסף, קלטות עלו כסף, והופעות עלו כסף רב (גם היום).

לתוך המציאות הזו פרץ שון פאנינג, בחור צעיר עם תוכנה מבריקה, נפסטר שמה. נפסטר, או נאפסטר (Napster), הייתה שירות שיתוף הקבצים הראשון בעולם. היא אפשרה למיליוני גולשים להעביר ביניהם מוסיקה דרך האינטרנט, מבלי שהיא הייתה צריכה להישמר בשרתי החברה, מה שאסור לפי חוקי זכויות היוצרים.

למעשה, המשתמשים אפילו לא היו צריכים להעביר שירים או קבצים ביניהם. התוכנה פשוט אפשרה להם לחפש מה שרצו במנוע החיפוש שבה, לקבל את התוצאות בקובצי MP3 ולהורידם אל המחשב האישי שלהם.

זו הייתה הברקה שסחפה במהירות את כל חובבי המוסיקה שהחזיקו מחשב בבית. כולם החלו לשתף את המוסיקה שלהם עם אחרים ולחפש שירים ויצירות שאהבו. ההורדה הייתה מהירה וכל משתמש מרוצה סיפר מיד לכל חבריו.

מעל 50 מיליון משתמשים הורידו את הפלא המוסיקלי החינמי הזה. בתוך זמן קצר נוצר והועבר מאגר המוסיקה הגדול בהיסטוריה האנושית ולמעשה שירות המוסיקה החינמי הגדול בעולם.

חברות התקליטים השתוללו מזעם. הן פנו לבתי המשפט והגישו תביעות ענק להסרת התוכנה מהמחשבים וכיבוי השרתים שמאפשרים למשתמשים לחפש קבצים. גם להקת מטאליקה גילתה ששירים שעוד לא הציעה למכירה הורדו על ידי משתמשי נאפסטר בטירוף. אז גם היא הצטרפה ובית המשפט החליט לסגור את השירות. בהסדר עם התובעים, נאפסטר נאלצה לשלם 26 מיליון דולר לחברות ההפקה ובשנת 2002 היא הכריזה על פשיטת רגל.

הצער, אגב, נמשך שבועיים כי מיד החלו לעלות תוכנות דומות ברחבי האינטרנט וכל הסיפור החל מהתחלה, רק בלי נאפסטר...

אגב, פאנינג עצמו לא הרוויח דבר מנפסטר, אבל הפך לדמות נערצת וליזם מצליח. גם שותפו להקמת נאפסטר, שון פארקר, מי שהגדיר את נאפסטר כ"מהפכה תרבותית", הקים והשקיע בכמה מיזמים נוספים והיה למיליארדר. במיוחד הוא הצליח כשהיה לאחד המשקיעים החשובים במיזם של סטודנט צעיר, שביקש להיוועץ עימו לגבי פרויקט שנקרא "דה פייסבוק" והיה לרשת החברתית הגדולה בהיסטוריה.


הנה סרטון על המהפכה של תוכנת נאפסטר:

http://youtu.be/jo2xticav9I


ולנאפסטר יש תפקיד היסטורי בחיסול האלבומים (עברית):

https://youtu.be/pREu6urcI8k

האייפוד (iPod) לא היה נגן ה-mp3 הראשון בעולם. הוא אפילו לא היה הטוב שבהם, או הזול, או המתוחכם, הקטן או המלהיב. הוא פשוט היה נגן mp3 של חברת אפל ובשנת 2001 הוא החל לא פחות ממהפכה.

זה החל כשחברת המחשבים הצומחת מחדש, חברת אפל, הוציאה באיחור את נגן המוסיקה שלה. בשוק כבר היו רבים כאלה, חלקם מצוינים. ועדיין אפל עשתה את מה שהיא תמיד ידעה לעשות.

האייפוד היה נגן מוסיקה מעוצב למשעי, עם איכות צליל מעולה ומסך טקסט שגלגל ניווט מכני שימש לגלול בו את רשימת השירים והתיקיות. בצידי הגלגל היו כפתורי ההפעלה, לנגינת השירים.

האייפוד היה נוח להפעלה והיה בו מקום ליותר מ-1,000 שירים. זה לא קרה סתם, אלא בשילוב המצוין של כונן קשיח קטנטן וחדשני, עם "עיצוב אפלי" ואיכות צליל נהדרת.

אבל אפל עשתה עוד מעשה גאוני. סטיב ג'ובס והמעצב הראשי שלו, ג'ונתן אייבס, שני אלופים בהבנת השיווק והמיתוג, החליטו על צבעו הלבן של האייפוד, צבע של טוהר וניקיון. סטיב ג'ובס, המינימליסט וחובב הזן, ביחד עם ג'ונתן אייבס, המעצב שהוכיח את גאוניותו בעיצוב מחשב ה-iMac, הפליאו להצמיד לאייפוד גם אוזניות בצבע לבן.

מה העניין, אתם ודאי שואלים. ובכן, בתקופה שבה כל יצרן קוריאני או יפאני שיווק נגני mp3, לא בלט אף נגן לטובה. כולם היו טובים פחות או יותר, אבל היו טמונים בכיס והאוזניות שלהם היו לרוב שחורות.

כמו האיימק, המחשב המעוצב שהוציאו שנים ספורות לפני כן ושבלט מול כל המחשבים צבועי הקרם והמשעממים, בלטו לפתע לעיני כולם האוזניות המעוצבות, עם החוט הלבן של האייפוד. הלבן של האוזניות הבליט את המשתמש בהם כבעלים גאה של אייפוד וכמי ששוחר איכות ויוקרה.

למה יוקרה, מיינד יו? - כי האייפוד היה יקר.

אבל כולם רצו אותו ולרבים מהם היה מספיק כסף כדי לקנות את המכשיר הנחשק, הטכנולוגי והמתומחר בהתאם.

האייפוד, מיותר לציין, הפך להיט היסטרי. בארצות הברית השתמשו בו מעל 60% מבעלי הנגנים וגם בשאר העולם רכשו אותו כמו לחמניות חמות. בדור השני שלו הגיע גלגל המגע. אחר כך למדה אפל לשלב בגלגל המגע גם לחיצה ובדור הרביעי נכנסו הכפתורים לתוך הגלגל עצמו. המינימליזם האהוב כל כך על ג'ובס הושלם.

כשהוצג ה"אייפוד פוטו" הסתבר שהאייפוד הפך גם לאלבום תמונות אישי וה"אייפוד וידאו" שאחריו, אייפוד מהדור החמישי, החל לנגן גם סרטוני וידאו.

שלמות. לא פחות.

על הדרך הצליחה אפל לעשות מהפכה גם בהרגלי ההורדה. אם כל הנגנים אפשרו לנגן קבצי מוסיקה שרובם היו לא חוקיים, מהורדות באיכות נמוכה מהרשת או המרות של דיסקים שנעשו בבית, אפל פתחה את חנות המוסיקה המקוונת שלה, iTunes, שבניגוד לכל התחזיות הפכה ללהיט היסטרי.

הנוחות בה ניתן היה לקנות שיר במחיר של דולר ולקבלו מיידית, באיכות שמע מעולה ובלי חיפושים או המתנה, "פיתתה" רבים מבעלי האייפוד לרכוש מוסיקה באופן חוקי.

העולם, מיותר לציין, הופתע. הסתבר שאנשים כן מוכנים לשלם על מוסיקה להורדה, אם רק נותנים להם לעשות את זה בנוחות, במהירות, בסטייל ובמחיר הוגן. אחת ההברקות של אפל הייתה שהם אפשרו לרכוש שירים בודדים ולא דרשו שהמשתמש יקנה אלבום שלם בשביל לשמוע שיר אהוב אחד. שינוי קטן זה, אגב, עתיד לשנות את הרגלי ההאזנה של הדורות הבאים וליצור מודל עסקי מטורף לתעשיית הסטרימינג שתצמח ממנו. שירים בודדים, פלייליסטים שיוצרים משתמשים או ידוענים - כל אלה יחליפו את האלבומים, שהפכו לזיכרון מתקופות אחרות.

והייתה גם סדרת האייפוד נאנו, של מכשירים זעירים וזולים יחסית למוצרי אפל. אלה אפשרו לכולם ליהנות מהתפוח האיכותי של ג'ובס.

ועדיין, דומה שההפתעה הגדולה הגיעה דווקא מהאייפון, הטלפון הסלולארי של אפל שיצא מעט אחר כך ושינה גם את האייפוד. כי כשאפל ראתה את ההצלחה האדירה של מסך המגע באייפון וההתנפלות על האפליקציות שלו, היא החליטה שמה שטוב לטלפון החכם יהיה טוב גם לנגני המוסיקה שלה.

התוצאה המשעשעת הייתה שהאייפון, שהוצג בהכרזה עליו כ"טלפון סלולארי משולב אייפוד", הפך להשראה לאייפוד טאץ', נגן משוכלל עם ממשק מולטי-טאץ' כמו של האייפון, שאפשר היה להתקין בו אפליקציות, לשלוח מיילים, לשמוע מוסיקה, לצפות בסרטונים ואפילו לגלוש באינטרנט.

הכל היה בו, מלבד שיחות טלפון. כי הלכו גלגל הניווט והתפריטים עם הספריות, נעלמו רשימת האמנים והשירים ברשימה - הטאץ' הציע פשוט אייפון, ללא הטלפון.


הנה סיפורו של האייפוד:

http://youtu.be/z3G45_GnNco


האבולוציה של האייפוד:

http://youtu.be/kVX-Ko1NLAc


וכל דגמי האייפוד לדורותיהם:

http://youtu.be/YtD3pLDBcuQ

קודק (Codec) הוא תוכנה שממירה בין סוגי הקבצים הנהוגים כיום בעולם המחשבים. כדי להבין מה היא עושה, כדאי להבין מהו קידוד וידאו.

אחת המשימות בעולם האינטרנט היא כיצד לצמצם את גודלם של קובצי וידאו וסאונד, תוך פגיעה מינימלית באיכותם. הקטנה כזו של הגודל מסייעת להעברה מהירה יותר של הקבצים ומאפשרת צפייה רציפה בסרטים או האזנה ללא הפסקות למוסיקה וקליפים מקוונים.

קידוד וידאו הוא פתרון טכנולוגי שנועד להקטין את נפחם של הקבצים השונים. הקודק הוא תוכנה, או אלגוריתם המשמשים לקידודם, כך שידרשו פחות נפח אחסון וניתן יהיה לשדרם באמצעות רוחב פס נמוך יותר.

אנקודר ודיקודר הם רכיבי תוכנה או חומרה שמאפשרים המרה של קודקים. קיימים אלגוריתמים שונים לקידוד וידאו ואודיו והבחירה ביניהם היא בהתאם לצרכים, או ליתר פשטות, בהתאם לסוג הקובץ, הפורמט הרצוי.

הקידוד מתבצע באמצעות תוכנה או מכשיר שנקראים "מקודד" (Encoder). כשמעוניינים לצפות או להאזין לקובץ וידאו או סאונד מקודד שכזה, משתמשים ברכיב שעושה את הפעולה ההפוכה ומפענח את הקובץ. רכיב זה נקרא "דיקודר" (Decoder).


הנה ההסבר של הקודקים:

https://youtu.be/7YQ1mikDhIo


יש לנו את זה ביותר מסובך...

https://youtu.be/_nPsBwMivCk


ופיתוח של קודק משוכלל וחדשני יותר:

https://youtu.be/kbUpKpbiyBs

אין הרבה חברות מסחריות דוגמת "ספוטיפיי" (Spotify), שבתוך שנים ספורות הפכו כה אהובות על הציבור. החברה מספקת שירים בהזרמה לכל מכשיר שיש לכם - לטלפון החכם, למחשב, טלוויזיה חכמה, עוזרת אישית או אפילו השעון החכם שלכם.

החברה השוודית הזו נותנת שירות מצוין ובמחיר סביר, תוך נגישות למיליוני שירים, אלבומים ורשימות השמעה (פלייליסטים) נהדרות של מוסיקה.

ספוטיפיי נחשבת לחברת הסטרימינג הגדולה בעולם, כלומר החברה להזרמת מוזיקה עם מספר המנויים הגדול בתבל. היא האחראית העיקרית למהפכת הסטרימינג, שגמלה מאות מיליוני צרכני מוסיקה מהורדות בלתי חוקיות של שירים ואלבומים, לטובת שירות בתשלום מלא. דמי המנוי הללו מתגמלים גם את ספוטיפיי כמובן, אבל גם את היוצרים ואת חברות התקליטים. לכם הם מספקים מוסיקה באיכות האזנה מצוינת, ישירות מהמקור.

אחד הצדדים הכי מעניינים ומיוחדים בשירות של ספוטיפיי הוא הפרסונליזציה שמופעלת בה. האלגוריתמים שלה לומדים בהתמדה את המשתמשים ומרבים להמליץ להם על אמנים, שירים וסגנונות מוסיקליים שהם ורק הם עשויים לאהוב. זה הכי בולט בפיצ'ר שנקרא Discover Weekly. מדובר ברשימה שבועית מופלאה שעולה בכל יום שני ומציעה לך שירים ומוזיקה שהאלגוריתם הגאוני שלהם חושב שעשוי להתאים לטעמך השבוע.

וואו. בכך הופכת ספוטיפיי מעוד שירות להאזנה למוסיקה, יש רבים כאלה, לכלי מיוחד ומעולה לטיפוח הטעם המוסיקלי ולגילוי של שירים ומוסיקה חדשה שאנו עשויים לאהוב.

ובל נטעה - חברות רבות עושות פרסונליזציה. אבל נדיר מאוד למצוא שירות שמצליח לדייק כל כך וממש לתת שירות מיטבי למשתמשים שלו. חברת "נטפליקס" (Netflix), למשל, שנוהגת להזרים סדרות וסרטים לטלוויזיה ולמכשירים של מנוייה, לא מצליחה להמליץ על כך טוב ומפספסת המון. גם אם נחשוב שאולי קל יותר לנצח בתחום המוסיקה מאשר בסרטים או סדרות, כדאי להיות מודעים לכך שגם מתחרותיה של ספוטיפיי בתחום המוזיקה לא הצליחו להגיע ליכולות שלה. היא פשוט טובה. ויפה ונעימה ומגניבה... טוב, שוודית אבל למזלנו לא יקרה כמו שוודיה.


הנה ספוטיפיי (עברית):

https://youtu.be/jSrckknI__s


על המנוי (עברית):

https://youtu.be/tI7Wsj-NhVg?t=19s


זו למידת המכונה שמאפשרת לספוטיפיי להציע את הרשימה השבועית המופלאה שלהם:

https://youtu.be/ai_aImEbBRw


כך פועלת מערכת ההמלצות המצוינת של ספוטיפיי:

https://youtu.be/N_U4tEh9p_8


הסבר על התכונות, כולל הפרסונליזציה שעושה ספוטיפיי (עברית):

https://youtu.be/coNq64f99bA


וכל האבולוציה של תעשיית המוסיקה עד ספוטיפיי:

https://youtu.be/-bVketPj5to?long=yes