שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה עושות המקוננות?
בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.
כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.
המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).
המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.
אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?
כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.
המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.
על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.
כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.
אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.
הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:
https://youtu.be/hLUOmbrzNUk
מקוננות באי סרדיניה:
https://youtu.be/kJUQxelrZX4
המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:
https://youtu.be/E5u2ntuK8no
מקוננות בלוויה בסיציליה:
https://youtu.be/8VevOqMPP5Y
בקניה יש גם מקוננים גברים:
https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y
ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":
https://youtu.be/Itta6IJg4rs
אבל
בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.
כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.
המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי).
המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת הידועה ומי שמכונה במוסיקה הים-תיכונית "המלכה האם", שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית בכרם התימנים בתל אביב. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.
אבל זה מנהג מוזר... למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?
כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים.
המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב ולהתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.
על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך.
כי הקינה מאפשרת איכשהו לאדם, להתעלות מעל לכאב הפרטי ולהשתתף ברגשות שהם משותפים לכל בני-האדם. ובכך הוא יכול ולו גם לזמן קצר, לא להרגיש בודד כל כך בעולם.
אולי משום כך חוזר מדי פעם ומתגבר המנהג של הקינה. אפילו באירופה, בה הוא שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות.
הנה מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:
https://youtu.be/hLUOmbrzNUk
מקוננות באי סרדיניה:
https://youtu.be/kJUQxelrZX4
המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:
https://youtu.be/E5u2ntuK8no
מקוננות בלוויה בסיציליה:
https://youtu.be/8VevOqMPP5Y
בקניה יש גם מקוננים גברים:
https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y
ולהיט הקינה הישראלי של הזמרת אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":
https://youtu.be/Itta6IJg4rs
