שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו אוונגארד?
אוונגארד או "אוונט גארד" (Avant-garde) הוא משהו חדשני, בעל תעוזה אמנותית, פעמים רבות שנוי במחלוקת.
יצירות אוונגארדיות הן יצירות שיש בהן חדשנות רבה ואמיצה, לעיתים מהפכנות אמנותית, דברים שפעמים רבות אינם מובנים לאחרים מעבר ליוצר היצירה.
פירוש המילה בצרפתית היא "לפני המחנה", שכן היוצר מקדים את המחנה ויוצר דבר חדשני ופורץ קדימה. המושג בא מהעולם הצבאי של חיילים הנשלחים לפרוץ לפני הכוח הצבאי העיקרי.
הנה הסבר מושג האוונגרד:
https://youtu.be/u0hQydmGdYA
וכך נולד האוונגרד ממושג צבאי:
http://youtu.be/D_D4pwe7NSI
מיהו חלוץ הניו-מדיה נאם ג'ון פייק?
האמן הקוריאני נאם ג'ון פייק (Nam June Paik) נחשב לאבי אמנות הוידאו ארט והניו-מדיה. הוא התחיל כמוסיקאי שלמד בנעוריו נגינה בפסנתר והלחנה. בבגרותו הוא למד אצל המלחינים המודרניים-אוונגרדיים קרלהיינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג'. מיצירה של מוסיקה אלקטרונית, הוא הגיע במהירות לקונצרטים ומיצגים של אמנות מושגית ולעבודת האוונגרד הראשונה שלו "אופרה רובוט".
ג'ון פייק הוא אמן קוריאני שחדשנותו האמנותית העצומה והשימוש שעשה בתחומים כמו וידאו ואלקטרוניקה פרצו דרכים חדשות באמנות המודרנית. הוא פרץ דרך בתחומי אמנות רבים, כולל וידאו, פיסול, מוסיקה ומיצג ועיצב את התפיסה של האמנות המודרנית.
פייק היה הראשון שהבין את הפוטנציאל האמנותי הגלום בתחום הווידאו והטלוויזיה והוא נחשב אבי הוידאו ארט, אמנות הווידאו. מאז שנת 1965 שבה רכש את מצלמת הווידאו הראשונה שלו, שילב ג'ון פייק את טכנולוגיות וידאו ביצירות פיסול, במיצב ובמיצג. בין עבודות הווידאו המרשימות שלו, הוצג המיצג "חזיית טלוויזיה לפסל חי" (1969), שבו מנגנת צ'לנית כשלגופה חזייה העשויה משתי טלוויזיות. יצירה אחרת היא "טי-וי בודהה" (1974) שבה נראה פסל מגולף בעץ של בודהה "המתבונן" על עצמו.
כך הפך לאמן המשלב מגוון רחב של סוגי אמנות, כמו וידאו, פיסול, מיצבים ומיצגים. יצירותיו הטכנולוגיות ואף הווירטואוזיות שילבו מתמיד ידע טכנולוגי, יצירתיות ושילוב של אמנויות, אך גם שנינות, הומור ואבסורד.
יצירתו הגדולה ביותר היא "יותר זה יותר טוב" משנת 1998, שהדגימה את המורכבות והגודל שאליהם הגיעו יצירותיו. מדובר במגדל שבו 1003 מסכי וידאו (מוניטורים), שהוצג בפתיחה לאולימפיאדת סיאול, בדרום קוריאה מולדתו.
הנה סיפורו של אבי הוידאו ארט:
http://youtu.be/JmkYjGVVRFA
עבודות של נאם ג'ון פייק מוצגות בניו יורק:
http://youtu.be/Ra-OU33n434
על השיפוצים שצריך להכניס בכל פעם בפסלי הוידאו והטכנולוגיה של פייק:
http://youtu.be/rO_lwjhoSiU
"אוטוסטרדה אלקטרונית" שבו חוזה פייק את האינטרנט ב-1974:
http://youtu.be/3rPZYGuCFdw
ו"הגרוב הגלובלי" של פייק:
http://youtu.be/7UXwhIQsYXY
מיהי יסמין גודר?
הכוריאוגרפית יסמין גודר היא מהחשובים והבולטים שבכוריאוגרפים בישראל. היא מצליחה שוב ושוב לייצר יצירות מחול מעניינות ומפתיעות וזכתה לפרסים רבים ומוצדקים בכל רחבי העולם. רבים רואים בה את היורשת העתידית של אוהד נהרין במחול הישראלי והיא גם מהכוריאוגרפים היחידים שפיתחו שפה עצמאית, שאינה מושפעת מסגנונו של נהרין. היא פיתחה שפה פוסט-מודרנית מעניינת שמדלגת בין גבוה לעממי ואפילו אוונגרד ועבודותיה נחשבות לעבודות מרתקות וחדשניות.
עבודותיה של גודר הוצגו במסגרות חשובות מאד בעולם כולו, כולל בפסטיבל לינקולן-סנטר בניו-יורק, הפסטיבל הבינלאומי של טוקיו, פסטיבל אנזימי ברומא ועוד רבים אחרים. כיום גודר פועלת בסטודיו שלה ביפו. בין עבודותיה המעניינות בעבר היא עשתה את "הקיר של אלינה", "אני רעה אני", "פתאום ציפורים", העבודה "i feel funny today", "שתייים שעשוע ורוד" המצליחה ו"ראה אותה משתנה".
הנה יצירת המחול של גודר "ראה אותה משתנה":
http://youtu.be/Qb7bnUlhUiQ
והמחול "שתייים שעשוע ורוד" של יסמין גודר מ-2003:
http://youtu.be/9R1YGdghUi4
מהי היצירה המוסיקלית האיטית בעולם?
היצירה המוסיקלית האיטית ביותר בעולם היא יצירה של המלחין ג'ון קייג'. בשנת 2001 החלו לנגן את היצירה והיא תנוגן במשך 639 שנים. הנגינה שלה צפויה להסתיים בשנת 2640.
היצירה נקראת "איטי ככל האפשר" (As Slow as Possible ובקיצור ASLSP). האקורד מתחלף בה אחת לפרק זמן של שנה או חצי שנה, בהתאם לאורך הצליל. זה קורה ב-5 לספטמברֿ אחת לשנה, ביום הולדתו של המלחין.
אקורד הוא צירוף של כמה צלילים, רגע בהרמוניה של היצירה והוא אכן מתחלף אחת להרבה זמן. אבל העוגב מנגן, או יותר נכון פולט מעין זמזום נמוך ומדיטטיבי, לאורך כל הזמן שבין התחלפויות האקורדים.
קייג' לא ציין כמה זמן תימשך נגינת היצירה שלו. מה שקבע את האורך הוא למעשה תאריך ההתחלה של הביצוע, בדיוק 639 שנים לאחר שניקולאוס פאבר בנה את עוגב הכנסייה הראשון שלו.
אירוע החלפת האקורד ביצירה הזו מתקיים בכנסייה בהלברשטדט שבגרמניה ומגיעים אליו כ-100 מאזינים שבאים להאזין לאקורד הנוסף ביצירה ובעיקר לחוות חוויה אמנותית מעט מוזרה אך מרגשת, בהתחשב בכך שאיש מהם לא יחיה בסיום הביצוע של היצירה.
לערוך
הקונצרט החל בשנת 2001 בכנסיית סנט בורכרד לשעבר בהלברשטט, גרמניה, והוא אמור להסתיים בשנת 2640, למשך 639 שנים. למרות שקייג' לא ציין משך זמן ליצירה שלו, האורך נבחר מכיוון שתאריך ההתחלה של ההופעה הוא 639 שנים לאחר שניקולאוס פאבר בנה את עוגב הכנסייה הראשון. ביצועים אחרים של היצירה נמשכו בין 29 ל-70 דקות.
ההופעה של הלברשטט, על ידי עוגב אוטומטי, מתקדמת כל כך לאט שהמבקרים נאלצים להמתין חודשים לשינוי אקורד (לשינוי תו אחד, ב-2008, יותר מ-1,000 מבקרים הגיעו להאזין). הם מתרחשים בחמישי לחודש, אבל הבא מתוכנן רק ביולי 2012. האיבר פולט זמזום מדיטטיבי נמוך בכל עת. אתה יכול לשמוע אותו באתר האינטרנט של ASLSP.
הנה סרטון על היצירה האיטית בעולם:
http://youtu.be/irSOBLwBvb0
ואירוע החלפת האקורד הגדול:
http://youtu.be/bSoH4_valAs
מה ביטא הפסל "רוח זמננו" מהאסמבלאז'?
"רוח זמננו" היה פסל שנעשה בשנת 1919 על ידי ראול האוסמן, מייסד הדאדא. הוא סימל את מצבם של בני המעמד הבינוני באותן שנים. הפסל נוצר בתקופה של בתקופה קשה של מאבקים פוליטי והפגנות רבות והוא נועד לזעזע את הצופה.
העבודה הזו מעבירה מסר מגוחך ומכוער בכוונה. זו הייתה דרכו של האמן לבטא את מצב החברה ואת מצבו של הפרט הנטמע בה והופך לאחד מההמונים. הוא ראה במסר החברתי את תפקידו העיקרי של האמן.
הפסל נעשה בטכניקה שנקראת אסמבלא'ז. כלומר, הוא הורכב מחפצים שונים שלכל אחד מהם משמעות בעיני הפסל, מייסד הדאדא ראול האוסמן.
במרכז היצירה ראש עץ מגולף מהסוג ששימש בתחילת המאה הקודמת להדגמה של פיאות נוכריות. הוא מייצג את דלות הרוח של התקופה. לרקה הימנית הצמיד האמן נרתיק עור עם חלק ממכונת כתיבה בתוכו, סמל לשליטת המדיה בהמונים והשקרים שבהם היא מזינה את ההמונים. למצח הוצמד סרט מדידה, לוח עם המספר 22 ומנגנון של שעון. כוס מתקפלת הונחה על הקודקוד של הראש ומכשירי מדידה מוצמדים לו לרקה.
הנה סיפור היצירה "רוח זמננו" של ראול האוזמן:
https://youtu.be/8YrRdcW3wvQ
וסגנון הדאדא שהפסל היה מהעבודות הראשונות בו:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
איך הפך הריבוע השחור את מלביץ' לגדול האמנות המופשטת ובכל זאת הוא מת עני?
אחת הטרגדיות האמנותיות בתולדות האמנות היא זו של קזימר מלביץ' הרוסי. מלביץ' הוא הממציא את האמנות המופשטת וחשיבותו באמנות המודרנית לא קטנה משל פיקאסו, אך הוא מת בעוני וללא הערכה, לאחר שלא עמד בדרישות המשטר הקומוניסטי ולצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, מגוחכת בעיניו וההיפך מאמנות מופשטת, בה הוא כה האמין.
למעשה, סיפורו הטרגי של מלביץ' הוא טרגדיה של רדיפה ורמיסה של אמן דגול ופורץ דרך, בידי השלטון הקומוניסטי הרודני של ברית המועצות, עד לחיסולו הפיזי והאמנותי.
מלביץ' היה צייר מודרניסטי "רגיל" שצייר בסגנון קוביסטי ובהמשך "מופשט גאומטרי", סגנון בו הצורות הגאומטריות עומדות במרכז. המהפך בחייו של מי שיהיה גאון ההפשטה התחיל בשנת 1915. בתערוכה בעיר פטרוגרד (סנט פטרסבורג של ימינו) בשם "0.10" הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן".
בציור, שמלביץ' קרא לו "האפס של הצורה", הופיע רק ריבוע שחור על רקע לבן. לאחר שניטרלו את ההערות הציניות, הגיעו המבקרים למסקנה שמלביץ' הצליח להגיע בו להפשטה מוחלטת שמעולם לא נראתה באמנות עד אז.
הציור הזה היה רעידת אדמה. כמו האסלה של מרסל דושאן או המוסיקה הדודקפונית של שנברג, גם הוא שבר מסורות אמנותיות בנות אלפי שנים. מלביץ' הפך לרגע לכוכב עולמי בשמי האמנות ויצא לעבוד בחו"ל. שלוש שנים אחר כך, הוא הרחיק עוד יותר, בסדרת עבודות שנקראה "לבן על לבן", שבה הוא טען שהגיע לקצה יכולת הצבע. הוא ויתר לחלוטין על התיאור של האובייקט המצויר, כדי להשיג את התמצית שלו.
לסגנונו החדש קרא "סופרמטיזם", או "אמנות המבוססת על רגש אמנותי טהור". הוא הבהיר שמטרתו לבחון את החיים על ידי העברת התחושה האמנותית הטהורה. הוא יצר את מה שכינה במילותיו "צורות שנבנות משום דבר"...
העתיד היה שלו. בשלב הזה בקריירה שלו נראה היה שמלביץ' יזכה בחייו לחשיבות עצומה באמנות של המאה ה-20. אך מזלו עתיד היה להתהפך. בשנת 1927, לאחר הישגים ניכרים בעולם, נקרא מלביץ לחזור לברית המועצות. זה היה עידן שבו פוליטיקאים סובייטים התנגדו לאמנות מודרנית. הם קראו לו לסדר ולשוב הביתה. תרתי משמע.
משחזר מלביץ' למולדתו, הוא נדרש לשנות את סגנונו. במקום לפתח את האמנות המופשטת ולהוביל בגאוניותו את הזרם המהפכני שלו, נאלץ מלביץ' לציית לדרישות השלטון ולצייר איכרים ועובדי משק בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.
כמה נורא.
כי לטווח ארוך לא הצליח מלביץ' הגאה להתאים את עצמו לרוח הזו. הוא הלך ונדחק לעוני ובדידות קשים. בשנת 1935 הוא מת חסר-כל וללא שמץ מהכבוד המגיע לו כאחד האמנים הדגולים של העידן המודרני.
הריבוע השחור שלו שינה את מהלך האמנות והשפיע על זרמים כמו הדאדא, הסוריאליזם והמינימליזם, אבל הוא, הגאון שהקדים את כולם, לא זכה לראות את שמו מתנוסס בגאון כאחד מגדולי המודרניזם בציור ואמנות המאה ה-20 בכלל.
הנה היצירה המהפכנית של קזימיר מלביץ' - "ריבוע שחור על רקע לבן":
http://youtu.be/cBBJYKhZvw0
סיפורו של הריבוע השחור על רקע לבן:
https://youtu.be/ZY5PtopO-LI
דיון על הציור המפורסם:
http://youtu.be/lYy1z0DFxeU
ממשיכי דרכו באמנות עושים גם היום חיל:
https://youtu.be/9aGRHOpMRUg
ופרויקט של עירית פתח תקווה שמפרגן למורשת מלביץ' ובמיוחד למשולש, הריבוע והעיגול שבהם ראה את המרכיבים החשובים ביצירה:
http://youtu.be/qQEoXMJuBhA
אוונגארד או "אוונט גארד" (Avant-garde) הוא משהו חדשני, בעל תעוזה אמנותית, פעמים רבות שנוי במחלוקת.
יצירות אוונגארדיות הן יצירות שיש בהן חדשנות רבה ואמיצה, לעיתים מהפכנות אמנותית, דברים שפעמים רבות אינם מובנים לאחרים מעבר ליוצר היצירה.
פירוש המילה בצרפתית היא "לפני המחנה", שכן היוצר מקדים את המחנה ויוצר דבר חדשני ופורץ קדימה. המושג בא מהעולם הצבאי של חיילים הנשלחים לפרוץ לפני הכוח הצבאי העיקרי.
הנה הסבר מושג האוונגרד:
https://youtu.be/u0hQydmGdYA
וכך נולד האוונגרד ממושג צבאי:
http://youtu.be/D_D4pwe7NSI
האמן הקוריאני נאם ג'ון פייק (Nam June Paik) נחשב לאבי אמנות הוידאו ארט והניו-מדיה. הוא התחיל כמוסיקאי שלמד בנעוריו נגינה בפסנתר והלחנה. בבגרותו הוא למד אצל המלחינים המודרניים-אוונגרדיים קרלהיינץ שטוקהאוזן וג'ון קייג'. מיצירה של מוסיקה אלקטרונית, הוא הגיע במהירות לקונצרטים ומיצגים של אמנות מושגית ולעבודת האוונגרד הראשונה שלו "אופרה רובוט".
ג'ון פייק הוא אמן קוריאני שחדשנותו האמנותית העצומה והשימוש שעשה בתחומים כמו וידאו ואלקטרוניקה פרצו דרכים חדשות באמנות המודרנית. הוא פרץ דרך בתחומי אמנות רבים, כולל וידאו, פיסול, מוסיקה ומיצג ועיצב את התפיסה של האמנות המודרנית.
פייק היה הראשון שהבין את הפוטנציאל האמנותי הגלום בתחום הווידאו והטלוויזיה והוא נחשב אבי הוידאו ארט, אמנות הווידאו. מאז שנת 1965 שבה רכש את מצלמת הווידאו הראשונה שלו, שילב ג'ון פייק את טכנולוגיות וידאו ביצירות פיסול, במיצב ובמיצג. בין עבודות הווידאו המרשימות שלו, הוצג המיצג "חזיית טלוויזיה לפסל חי" (1969), שבו מנגנת צ'לנית כשלגופה חזייה העשויה משתי טלוויזיות. יצירה אחרת היא "טי-וי בודהה" (1974) שבה נראה פסל מגולף בעץ של בודהה "המתבונן" על עצמו.
כך הפך לאמן המשלב מגוון רחב של סוגי אמנות, כמו וידאו, פיסול, מיצבים ומיצגים. יצירותיו הטכנולוגיות ואף הווירטואוזיות שילבו מתמיד ידע טכנולוגי, יצירתיות ושילוב של אמנויות, אך גם שנינות, הומור ואבסורד.
יצירתו הגדולה ביותר היא "יותר זה יותר טוב" משנת 1998, שהדגימה את המורכבות והגודל שאליהם הגיעו יצירותיו. מדובר במגדל שבו 1003 מסכי וידאו (מוניטורים), שהוצג בפתיחה לאולימפיאדת סיאול, בדרום קוריאה מולדתו.
הנה סיפורו של אבי הוידאו ארט:
http://youtu.be/JmkYjGVVRFA
עבודות של נאם ג'ון פייק מוצגות בניו יורק:
http://youtu.be/Ra-OU33n434
על השיפוצים שצריך להכניס בכל פעם בפסלי הוידאו והטכנולוגיה של פייק:
http://youtu.be/rO_lwjhoSiU
"אוטוסטרדה אלקטרונית" שבו חוזה פייק את האינטרנט ב-1974:
http://youtu.be/3rPZYGuCFdw
ו"הגרוב הגלובלי" של פייק:
http://youtu.be/7UXwhIQsYXY
הכוריאוגרפית יסמין גודר היא מהחשובים והבולטים שבכוריאוגרפים בישראל. היא מצליחה שוב ושוב לייצר יצירות מחול מעניינות ומפתיעות וזכתה לפרסים רבים ומוצדקים בכל רחבי העולם. רבים רואים בה את היורשת העתידית של אוהד נהרין במחול הישראלי והיא גם מהכוריאוגרפים היחידים שפיתחו שפה עצמאית, שאינה מושפעת מסגנונו של נהרין. היא פיתחה שפה פוסט-מודרנית מעניינת שמדלגת בין גבוה לעממי ואפילו אוונגרד ועבודותיה נחשבות לעבודות מרתקות וחדשניות.
עבודותיה של גודר הוצגו במסגרות חשובות מאד בעולם כולו, כולל בפסטיבל לינקולן-סנטר בניו-יורק, הפסטיבל הבינלאומי של טוקיו, פסטיבל אנזימי ברומא ועוד רבים אחרים. כיום גודר פועלת בסטודיו שלה ביפו. בין עבודותיה המעניינות בעבר היא עשתה את "הקיר של אלינה", "אני רעה אני", "פתאום ציפורים", העבודה "i feel funny today", "שתייים שעשוע ורוד" המצליחה ו"ראה אותה משתנה".
הנה יצירת המחול של גודר "ראה אותה משתנה":
http://youtu.be/Qb7bnUlhUiQ
והמחול "שתייים שעשוע ורוד" של יסמין גודר מ-2003:
http://youtu.be/9R1YGdghUi4
היצירה המוסיקלית האיטית ביותר בעולם היא יצירה של המלחין ג'ון קייג'. בשנת 2001 החלו לנגן את היצירה והיא תנוגן במשך 639 שנים. הנגינה שלה צפויה להסתיים בשנת 2640.
היצירה נקראת "איטי ככל האפשר" (As Slow as Possible ובקיצור ASLSP). האקורד מתחלף בה אחת לפרק זמן של שנה או חצי שנה, בהתאם לאורך הצליל. זה קורה ב-5 לספטמברֿ אחת לשנה, ביום הולדתו של המלחין.
אקורד הוא צירוף של כמה צלילים, רגע בהרמוניה של היצירה והוא אכן מתחלף אחת להרבה זמן. אבל העוגב מנגן, או יותר נכון פולט מעין זמזום נמוך ומדיטטיבי, לאורך כל הזמן שבין התחלפויות האקורדים.
קייג' לא ציין כמה זמן תימשך נגינת היצירה שלו. מה שקבע את האורך הוא למעשה תאריך ההתחלה של הביצוע, בדיוק 639 שנים לאחר שניקולאוס פאבר בנה את עוגב הכנסייה הראשון שלו.
אירוע החלפת האקורד ביצירה הזו מתקיים בכנסייה בהלברשטדט שבגרמניה ומגיעים אליו כ-100 מאזינים שבאים להאזין לאקורד הנוסף ביצירה ובעיקר לחוות חוויה אמנותית מעט מוזרה אך מרגשת, בהתחשב בכך שאיש מהם לא יחיה בסיום הביצוע של היצירה.
לערוך
הקונצרט החל בשנת 2001 בכנסיית סנט בורכרד לשעבר בהלברשטט, גרמניה, והוא אמור להסתיים בשנת 2640, למשך 639 שנים. למרות שקייג' לא ציין משך זמן ליצירה שלו, האורך נבחר מכיוון שתאריך ההתחלה של ההופעה הוא 639 שנים לאחר שניקולאוס פאבר בנה את עוגב הכנסייה הראשון. ביצועים אחרים של היצירה נמשכו בין 29 ל-70 דקות.
ההופעה של הלברשטט, על ידי עוגב אוטומטי, מתקדמת כל כך לאט שהמבקרים נאלצים להמתין חודשים לשינוי אקורד (לשינוי תו אחד, ב-2008, יותר מ-1,000 מבקרים הגיעו להאזין). הם מתרחשים בחמישי לחודש, אבל הבא מתוכנן רק ביולי 2012. האיבר פולט זמזום מדיטטיבי נמוך בכל עת. אתה יכול לשמוע אותו באתר האינטרנט של ASLSP.
הנה סרטון על היצירה האיטית בעולם:
http://youtu.be/irSOBLwBvb0
ואירוע החלפת האקורד הגדול:
http://youtu.be/bSoH4_valAs
אוונגרד
"רוח זמננו" היה פסל שנעשה בשנת 1919 על ידי ראול האוסמן, מייסד הדאדא. הוא סימל את מצבם של בני המעמד הבינוני באותן שנים. הפסל נוצר בתקופה של בתקופה קשה של מאבקים פוליטי והפגנות רבות והוא נועד לזעזע את הצופה.
העבודה הזו מעבירה מסר מגוחך ומכוער בכוונה. זו הייתה דרכו של האמן לבטא את מצב החברה ואת מצבו של הפרט הנטמע בה והופך לאחד מההמונים. הוא ראה במסר החברתי את תפקידו העיקרי של האמן.
הפסל נעשה בטכניקה שנקראת אסמבלא'ז. כלומר, הוא הורכב מחפצים שונים שלכל אחד מהם משמעות בעיני הפסל, מייסד הדאדא ראול האוסמן.
במרכז היצירה ראש עץ מגולף מהסוג ששימש בתחילת המאה הקודמת להדגמה של פיאות נוכריות. הוא מייצג את דלות הרוח של התקופה. לרקה הימנית הצמיד האמן נרתיק עור עם חלק ממכונת כתיבה בתוכו, סמל לשליטת המדיה בהמונים והשקרים שבהם היא מזינה את ההמונים. למצח הוצמד סרט מדידה, לוח עם המספר 22 ומנגנון של שעון. כוס מתקפלת הונחה על הקודקוד של הראש ומכשירי מדידה מוצמדים לו לרקה.
הנה סיפור היצירה "רוח זמננו" של ראול האוזמן:
https://youtu.be/8YrRdcW3wvQ
וסגנון הדאדא שהפסל היה מהעבודות הראשונות בו:
https://youtu.be/ABNwtDyx7T4
אחת הטרגדיות האמנותיות בתולדות האמנות היא זו של קזימר מלביץ' הרוסי. מלביץ' הוא הממציא את האמנות המופשטת וחשיבותו באמנות המודרנית לא קטנה משל פיקאסו, אך הוא מת בעוני וללא הערכה, לאחר שלא עמד בדרישות המשטר הקומוניסטי ולצייר אמנות מגוייסת, ריאליסטית, מגוחכת בעיניו וההיפך מאמנות מופשטת, בה הוא כה האמין.
למעשה, סיפורו הטרגי של מלביץ' הוא טרגדיה של רדיפה ורמיסה של אמן דגול ופורץ דרך, בידי השלטון הקומוניסטי הרודני של ברית המועצות, עד לחיסולו הפיזי והאמנותי.
מלביץ' היה צייר מודרניסטי "רגיל" שצייר בסגנון קוביסטי ובהמשך "מופשט גאומטרי", סגנון בו הצורות הגאומטריות עומדות במרכז. המהפך בחייו של מי שיהיה גאון ההפשטה התחיל בשנת 1915. בתערוכה בעיר פטרוגרד (סנט פטרסבורג של ימינו) בשם "0.10" הציג מלביץ' את הציור המהפכני "ריבוע שחור על רקע לבן".
בציור, שמלביץ' קרא לו "האפס של הצורה", הופיע רק ריבוע שחור על רקע לבן. לאחר שניטרלו את ההערות הציניות, הגיעו המבקרים למסקנה שמלביץ' הצליח להגיע בו להפשטה מוחלטת שמעולם לא נראתה באמנות עד אז.
הציור הזה היה רעידת אדמה. כמו האסלה של מרסל דושאן או המוסיקה הדודקפונית של שנברג, גם הוא שבר מסורות אמנותיות בנות אלפי שנים. מלביץ' הפך לרגע לכוכב עולמי בשמי האמנות ויצא לעבוד בחו"ל. שלוש שנים אחר כך, הוא הרחיק עוד יותר, בסדרת עבודות שנקראה "לבן על לבן", שבה הוא טען שהגיע לקצה יכולת הצבע. הוא ויתר לחלוטין על התיאור של האובייקט המצויר, כדי להשיג את התמצית שלו.
לסגנונו החדש קרא "סופרמטיזם", או "אמנות המבוססת על רגש אמנותי טהור". הוא הבהיר שמטרתו לבחון את החיים על ידי העברת התחושה האמנותית הטהורה. הוא יצר את מה שכינה במילותיו "צורות שנבנות משום דבר"...
העתיד היה שלו. בשלב הזה בקריירה שלו נראה היה שמלביץ' יזכה בחייו לחשיבות עצומה באמנות של המאה ה-20. אך מזלו עתיד היה להתהפך. בשנת 1927, לאחר הישגים ניכרים בעולם, נקרא מלביץ לחזור לברית המועצות. זה היה עידן שבו פוליטיקאים סובייטים התנגדו לאמנות מודרנית. הם קראו לו לסדר ולשוב הביתה. תרתי משמע.
משחזר מלביץ' למולדתו, הוא נדרש לשנות את סגנונו. במקום לפתח את האמנות המופשטת ולהוביל בגאוניותו את הזרם המהפכני שלו, נאלץ מלביץ' לציית לדרישות השלטון ולצייר איכרים ועובדי משק בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי.
כמה נורא.
כי לטווח ארוך לא הצליח מלביץ' הגאה להתאים את עצמו לרוח הזו. הוא הלך ונדחק לעוני ובדידות קשים. בשנת 1935 הוא מת חסר-כל וללא שמץ מהכבוד המגיע לו כאחד האמנים הדגולים של העידן המודרני.
הריבוע השחור שלו שינה את מהלך האמנות והשפיע על זרמים כמו הדאדא, הסוריאליזם והמינימליזם, אבל הוא, הגאון שהקדים את כולם, לא זכה לראות את שמו מתנוסס בגאון כאחד מגדולי המודרניזם בציור ואמנות המאה ה-20 בכלל.
הנה היצירה המהפכנית של קזימיר מלביץ' - "ריבוע שחור על רקע לבן":
http://youtu.be/cBBJYKhZvw0
סיפורו של הריבוע השחור על רקע לבן:
https://youtu.be/ZY5PtopO-LI
דיון על הציור המפורסם:
http://youtu.be/lYy1z0DFxeU
ממשיכי דרכו באמנות עושים גם היום חיל:
https://youtu.be/9aGRHOpMRUg
ופרויקט של עירית פתח תקווה שמפרגן למורשת מלביץ' ובמיוחד למשולש, הריבוע והעיגול שבהם ראה את המרכיבים החשובים ביצירה:
http://youtu.be/qQEoXMJuBhA
