בעוד שמשרתים והעניים של מצרים העתיקה כמעט ולא לבשו דבר, נהגו הגברים בני המעמד הגבוה ללבוש בגד לבן עם קפלים. הבגד הנשי של המצריות הקדומות היה גם הוא לבן, אך ללא קפלים - זו הייתה פשוט שמלה ארוכה וישרה.

את הבגדים הללו יצרו המצרים מבד פשתה. המצרים גידלו פשתה שאותה טוו לחוטים. החוטים הללו נארגו בנול אריגה והפכו לבדים למלבושים קלים ואווריריים, שמתאימים למזג האוויר החם בה.

בנוסף לבגדים, במצרים העתיקה נהגו הנשים והגברים העשירים גם להתאפר, ענדו תכשיטים ועטו פאות נכריות, שכיסו ראשים מגולחים לחלוטין, מחשש לכינים.


הנה בגדים שונים שלבשו לפי המשוער המצרים הקדמונים:

http://youtu.be/oAyDXJ5ibgs


והסבר קצרצר על הלבוש המצרי הקדום:

https://youtu.be/tSKBOilYBiY?t=3m40s&end=3m57s

בדתות שונות נוהגות נשים דתיות ללכת בכיסוי ראש. בדתות שונות, בכל רחבי העולם, המנהג הזה הפך לנורמה נפוצה ואף למנהג קדוש ובל יעבור, חלק מקוד צניעות חברתי מחייב.

אבל איך זה שבתרבויות כה רבות מוכרחות נשים לכסות את ראשן?

למנהג כיסוי הראש הנשי שורשים עתיקים במיוחד. כבר בשנת 3,000 לפני הספירה נהגו במזרח הרחוק לכסות את הראש. הוא ממשיך גם במצרים העתיקה ותרבויות העתיקות של יוון ורומי, בהן נשים מתכסות בכיסוי ראש הדומה לרעלה מעל שערותיהן, כסמל של צניעות.

כיסוי הראש הנשי בדת המוסלמית הוא חובה בכל מקום ונפוץ בכל העולם. המוכרת ביותר היא הרעלה, שהיא אחד מסוגי החיג'אב (Hijab). החיג'אב, ככיסוי ראש, עוטף את השיער והצוואר של האישה. בארצות האיסלאם היה החיג'אב המסורתי לחלק מהנורמות החברתיות המחייבות צניעות נשית.

באיסלאם הדתי זה אגב לא רק החיג'אב, הרעלה ודומינו שנשים נדרשות לחבוש על ראשן. יש גם את הבורקה (Burka) שנהוגה בארצות הדתיות מאוד ומכסה את פניהן של הנשים כמעט לחלוטין. ולצידה קיים גם הג'לבאב, המכסה את הראש והגוף גם יחד. באיראן יש גרסה פחות מחמירה, העוטפת את הפנים מסביב מבלי להסתירן לגמרי. ועדיין, ב-2022 מתנהלת ברפובליקה האיראנית מחאת החיג'אב של הנשים.

גם בחלק מהזרמים של הנצרות חייבות נשים ונערות בכיסוי השיער, כשהן נכנסות לכנסייה או למנזר.

ביהדות, מוצאים את המקורות לנוהג הזה כבר במקרא. כאן כיסוי הראש הוא חובה לשני המינים. אצל הגברים העיקר שכיסוי הראש ייראה מכל צד של הראש. לרוב הוא בצורת כיפה, מגבעת או שטריימל, שהוא כובע כהה ומעט משונה, שנוהגים החרדים לחבוש (קראו על כך בתגית "שטריימל"). יהודים חרדים חובשים כובע, בנוסף לכיפה. אך אצלם שונה סוג הכובע מזרם לזרם. אם הזרם הליטאי, למשל, חובש מגבעות 'קנייטש', העשויות לבד, הזרם החסידי נוהג לחבוש "שטריימל" בעיקר בשבתות ואירועים, שגם ממנו יש סוגים שונים, המשתנים בין החסידויות.

הנשים בדת היהודית נדרשות לעטות כיסוי ראש, כחיוב הלכתי לאחר נישואיהן. לרוב הכיסוי הוא בצורת מטפחת צנועה. בעידן המודרני המטפחת הזו הפכה כבר מזמן לפריט אופנתי מרובה עיצובים, צבעים ותוספות.

במגזר החרדי רבות מעדיפות את הפאה הנוכרית. זו נחשבת כיסוי ראש, מכיוון ששערה האמיתי של האישה הדתית מוסתר מתחת לפאה שעשויה משיער סינתטי או טבעי, של נשים זרות, מהודו למשל. זה מבטיח ששערה של האישה החרדית אינו גלוי ומכאן "פאה נכרית".


הנה כיסוי הראש הנשי בדתות השונות (עברית):

https://youtu.be/m5EyTGAklTw


טורקיה והחיג'אב הנשי, שבוטל בידי אטטורק וחזר בתקופת ארדואן:

https://youtu.be/7u3E7QblKSA


והפאה של הגבר החרדי היא כמובן משהו אחר (עברית):

https://youtu.be/tgAu1TrnhBM

ברומא נהגו האזרחים הרומים ללבוש טוגה (Toga) לבנה, בעוד שהקיסר היה נוהג ללבוש טוגה סגולה.

כי הטוגה ברומא הייתה יותר מסתם בגד. הרומאים הקדומים ראו בבגד הזה סמל מעמד, שהצביע על המעמד החברתי, המגדר וכדומה.

על חשיבות הטוגה בחברה הרומית תעיד העובדה שבין ההיסטוריונים הרומים היו כאלה שקראו לעצמם "הגנס טגאטה", שפירושו בלטינית או רומית "הגזע הלובש טוגה".


הנה הסבר על הטוגה:

https://youtu.be/jPfjw9geCzE


כך לבשו את הלבוש הרומי הקדום:

https://youtu.be/0EyStjkII-Y


הלבוש של החייל הרומאי באימפריה הרומית:

https://youtu.be/BzTt2uKUhYk


ותחפושות מודרניות למשפחה הרומית:

https://youtu.be/yM2J_iTlyEc

בימי קדם היה השימוש בצבעים ובפיגמנטים מאוד מצומצם. מקור הצבעים באותה תקופה היה בעיקר אורגני, כלומר הצבעים הגיעו מהטבע.

משום כך היה השימוש בצבעים יקר מאוד. רק האצילים והאנשים האמידים יכולים היו להרשות לעצמם לבוש שנתפר מאריגים יקרים וצבעוניים. ייקחו עוד שנים ודורות רבים עד שתעשיית הצבע תתפתח ואריגים צבעוניים יוזלו ויהיו זמינים גם לפשוטי העם.

מעמדות היו בחברה האנושית מאז ומתמיד. אבל בעולם העתיק הותרו בחברות שונות צבעים מסוימים רק למעמדות הגבוהים, בעוד שמעמדות נמוכים יותר לא הורשו ללבוש או להשתמש בהם.

ואכן, כך הבחין הצבע בעולם העתיק בין מעמדות. בסין העתיקה למשל, רק למשפחה המלכותית מותר היה להשתמש בצהוב.

באימפריה הרומית היה הצבע הסגול מותר רק במלבושים של המעמד השליט. הוא היה יקר להחריד וכונה אז "סגול מלכותי".

בתרבויות הים התיכון, הורשו בהמשך גם כוהני הדת ללבוש בגדים בצבע סגול.


הנה צבעים ומעמדות בהיסטוריה:

https://youtu.be/CYB-pmNs4VQ


הסגול שהיה עלול להביא למותו של מי שלובש אותו, אם הוא לא מהמעמד הנכון:

https://youtu.be/wBXLm162EI0


הבגדים וצבעיהם היקרים הפרידו בין מעמדות עוד ביוון העתיקה.




והיום, בצבעים, אופנה ומגוון עצום, הבגדים משקפים את מי שאנחנו:

https://youtu.be/8da1nXckEy4

בעיני רבים נראים ימי הביניים (Middle ages) כמו תקופה ארוכה של יותר מ-1,000 שנים של חושך ובערות. אבל כדאי לדעת שלצד אמונות, מלחמות, אבירים ומלכים, החיים בה כללו עולם תרבותי מרתק שכלל טקסים, מנהגים ואורח חיים ייחודי שעיצב את התרבות האירופית לדורות.

בתוך העולם הזה היו הבדלים ברורים וקיצוניים בין פשוטי העם, הצמיתים והאריסים, לבין האצילים והאצילות, שחייהם היומיומיים כללו זכויות יתר, הנאות ופינוקים, לצד מערכת חובות וכללים חברתיים ברורים ולא פעם נוקשים למדי.

חיי האצולה והמעמד הגבוה בימי הביניים מתרכזים כמעט תמיד בטירות ובאחוזות והשטחים החקלאיים שלהם. האצילים בימי הביניים מקבלים את הזכויות עליהם מהמלך ובתמורה הם מתחייבים לשרת אותו, בהגנה וביציאה למלחמה תחת דגלו.

הטירה אז היא הרבה יותר מסתם מבצר בנוי מאבן. היא מהווה את המרכז התוסס של השלטון המקומי, על התרבות, הפוליטיקה וחיי החברה של המעמד הגבוה. החיים בחצר האצולה היו מורכבים ורבי-רבדים, עם מעמדות שונים, בחובות ובזכויות.

היו הבדלים משמעותיים בין האצולה הגבוהה (High Nobility), שכללה את הדוכסים, הרוזנים והברונים הגדולים - לבין האצולה הנמוכה (Lesser Nobility) שכללה אבירים ובעלי אחוזות קטנות יותר. העולם של האצולה הכיל ניגודים מרתקים: בין פאר ועושר לאידיאלים נוצריים של צניעות, בין כוח צבאי גס לתרבות מעודנת של שירה ואמנות.

הלבוש מילא תפקיד מכריע בהצגת המעמד החברתי. במאות ה-12 וה-13, השלב האחרון של ימי הביניים, האצילים והאצילות לבשו גלימות ארוכות מבדים יקרים שיובאו ממרחקים. המעבר למאה ה-14 הביא עמו מהפכה של ממש בלבוש האירופי. אז הופיע ה"הופלנד" (Houppelande), בגד מרשים שנלבש הן על-ידי גברים והן על-ידי נשים, עם שרוולים רחבים ועיטורים מורכבים.

האופנה שיחקה בחיי האצולה תפקיד מרכזי. בגדי האצילים נתפרו מבדים יקרים כמו משי ופרווה ונצבעו בצבעים עזים שבלטו אז בהיותם סמל למעמדם. במיוחד בחטו כסמל מעמדי הגוונים של סגול וארגמן, שהופקו בתהליך יקר מרכיכות-ים והופיעו רק על בגדי העשירים ביותר מקרב האצולה.

חיי המשפחה באצולה נעו בין מחויבויות פוליטיות לרגשות אישיים. נישואים באותה תקופה היו בראש ובראשונה עסקה פוליטית וכלכלית. יחד עם זאת, מכתבים ויומנים מהתקופה מגלים לנו שלצד הסידורים הפוליטיים, רבים מצאו דרכים לפתח קשרים אינטימיים ומשמעותיים. ועדיין, המתח בין האינטרסים המשפחתיים לרגשות האישיים יצר לא פעם קונפליקטים מורכבים.

תפקידי הגברים והנשים היו מוגדרים היטב, אם כי מעניין לגלות שנשים אצילות רבות תפסו עמדות כוח משמעותיות. בעוד שהגבר האציל עסק בענייני מלחמה, פוליטיקה ומשפט, האישה האצילה ניהלה את היום יום של האימפריה המשפחתית עצמה: את הטירה, על מאות משרתיה ואת החינוך הראשוני של הילדים. לעתים קרובות, כשבעלה יצא למסעות צבאיים, היא ניהלה את כל ענייני האחוזה.

ההיררכיה החברתית הייתה ברורה וקפדנית. האציל ומשפחתו חיו בחדרים הפרטיים המפוארים ביותר. לעומתם התגוררו המשרתים, האומנים והחיילים בקומות התחתונות. ארוחות בטירה היו אירועים מורכבים של טקס וראווה, כשהמאכלים המשובחים ביותר מוגשים לשולחן האדון, בעוד המנות הורדו בהדרגה במורד ההיררכיה החברתית.

חינוך הילדים השתנה, מן הסתם, לאורך התקופה ובין אזורים שונים. בשנים הראשונות, כל הילדים גדלו תחת השגחת אימם והמטפלות. בגיל מבוגר יותר, חלק מהבנים, בעיקר באצולה הגבוהה, נשלחו לטירות אחרות ללמוד את אמנות האבירות, קריאה וכתיבה בלטינית, לצד אמנויות לחימה וציד - שנחשב לא רק לספורט אלא גם לאימון צבאי חשוב. האחרים קיבלו את חינוכם בבית. הבנות למדו ניהול משק בית, אך גם, במיוחד במאות המאוחרות יותר, ספרות, מוסיקה, ריקוד, רקמה ושפות. בשעות הפנאי בטירה שיחקו משחקי לוח מתוחכמים כמו שחמט ומדי פעם היו בדחנים, ג'וקרים, משעשעים את אנשי הטירה במופעים מצחיקים.

התרבות בטירה הייתה עשירה ומגוונת. באולם הגדול התקיימו אירועי תרבות שונים. הופיעו בה זמרים נודדים. בדרום צרפת הם נקראו טרובדורים (Troubadours) ובצפונה טרוברים (Trouvères). מקביליהם, שנדדו עם שירים וסיפורים ברחבי אירופה, נקראו מיניסטרלים (Minstrels). במהלך החגים והפסטיבלים, הייתה הטירה למרכזן של חגיגות ראוותניות שנמשכו ימים ארוכים.

טורנירי האבירים התקופתיים שילבו ספורט, בידור ופוליטיקה, כשמשפחות אצולה הפגינו את כוחן וקשרו בריתות. פשוטי העם הכפריים היו מגיעים לקרבות שבהם אבירים התחרו זה בזה, כדי להריע לאדונם המנצח אבירים אחרים וללעוג למפסידים שאתגרו אותו. בטורנירים המרהיבים נמכר גם אוכל והתקיימו הופעות של להטוטנים ומוסיקאים נודדים.

מעניין במיוחד לראות כיצד השתנתה רמת האוריינות והתרבות האינטלקטואלית לאורך התקופה. בעוד שבמאות המוקדמות של ימי הביניים, רוב האצילים היו אנאלפביתים, המאות ה-12 וה-13 הביאו עמן התעוררות תרבותית. בטירות החלו להופיע ספריות קטנות, כשיותר ויותר אצילים ואצילות למדו קרוא וכתוב, לא רק בשפתם המקומית אלא גם בלטינית.

מסדרי האבירים הדתיים, שצמחו בעקבות מסעי הצלב, השפיעו עמוקות על התרבות האצילית. הם יצרו אידיאל חדש, של אבירות המשלבת כוח צבאי עם אדיקות דתית והשפיעו על הקוד המוסרי והחברתי של האצולה כולה.


הנה החיים בימי הביניים:

https://youtu.be/yHughcfloZM


הפאודלים:

https://youtu.be/Z2-f4ZXKsUE


החיים בטירות האצילים של ימי הביניים:

https://youtu.be/aYMNbLxnEMU


השוו אותם לחיי המעמדות הנמוכים בימי הביניים:

https://youtu.be/ydXi-KiMv7o?long=yes

ההיסטוריה של הסנדלים (Sandals) קשורה קשר הדוק להתפתחות הציוויליזציה האנושית ולאבולוציה של הנעל.

בסנדלים השתמש האדם במשך אלפי שנים, עוד מימי קדם. העדויות לשימוש בהם מתחילות כבר מתרבויות העולם העתיק. הם מרבים להופיע באיורים עתיקים ואינספור שרידי סנדלים נמצאו בחפירות ארכאולוגיות.

השתמשו בהם באימפריות כמו אלה של מצרים העתיקה, יוון ורומי.

הסנדלים המוקדמים ביותר היו סוליות שטוחות ופשוטות שיצרו הקדמונים מחומרים כמו עורות בעלי חיים, עשב ארוג או קליפות. אלה הוצמדו לכפות הרגליים בעזרת רצועות עור, חבל או חוט.

הסוליות שימשו בעיקר להגנה מפני משטחים חמים או גסים, אך גם מטעמי היגיינה במקומות חוליים או בוציים.

בימי המקרא הסנדלים הם מה שמכונה בתנ"ך נעליים. לעברית תגיע המילה "סנדל" מהשפה היוונית. הסנדלים, מכל מקום, ננעלו אז עם חבל או עם רצועת עור שנמתחה לאורך כף הרגל.

סנדלים במצרים העתיקה לבשו כולם - גברים ונשים כאחד, מפשוטי העם ועד בני משפחת המלוכה. סנדלי האצבע שנמצאו בקברו של תות ענח' אמון, היו מעור, שעליו שובצו אבנים טובות ורקעו ריקועי זהב.

הסנדל העתיק מעוטר לא פעם בעיטורים, קישוטים ועיצובים מורכבים, כשיש הערכה ליופי ולאסתטיקה העיצובית של הסנדלים.

היוונים והרומאים הקדמונים נועלים גם הם סנדלים, כשהסנדלים שלהם לרוב משוכללים יותר, שימושיים ומעוצבים כחלק מהאופנה.

האלים והאלות היוונים תוארו לא פעם כשהם נועלים סנדלים מעוטרים בעיצובים דקורטיביים, אזרחים רגילים, לעומתם, נעלו סנדלים פשוטים יותר עשויים מחומרים כמו עור או בד ארוג.

סנדלי עור שימשו גם אצל חיילים רומאים. הם השתמשו כבר בסנדלים חזקים, בעלי סוליות עור עבות וניטים או מסמרי מתכת, שחיזקו אותם. המסמרים הללו הגדילו את האחיזה של הסנדל במשטחים חלקים ובנוסף גם סייעו להגביר את קול הצעידה של החיילים, "קלאנק, קלאנק", כשהם צעדו או תקפו את האויב.

באירופה של ימי הביניים, כמו בתחומים רבים, הסנדלים יוצאים מהאופנה, שגם היא נחלשת לטובת שימושיות פשוטה ועוני השורר בה. את הסנדלים מחליפות אז נעליים סגורות ומגפיים.

במקומות ואזורים אחרים בעולם, כולל באסיה, אפריקה ודרום אמריקה, ממשיכים להשתמש בהם. הם עונים על הצורך האנושי לאיוורור הרגל במקומות עם אקלים חם הרבה יותר.

במאה ה-20, הסנדלים חוזרים בגדול וחווים פריחה מחודשת ופופולריות עצומה. במיוחד היא בולטת החל משנות ה-60, כחלק מהתנועה של ההיפים. הסנדל משתלט עוד יותר גם בשנות ה-70 הבוהמיינית. בארץ הופכים אותם בני הקיבוצים לסמל של הצבר שחורש את הארץ והסנדלים התנ"כיים הופכים ואופנתיים.

בניינטיז מגיעות התפתחויות חדשות. חומרים חדשים, חזקים ועמידים מבעבר בפני מים, כמו גם הסקוץ' המאפשר סגירה ופתיחה נוחים בהרבה, מאפשרים לסנדלים להפוך נוחים, צבעוניים ואופנתיים מאי פעם.

משם הופכת הפופולריות של הסנדל לעולמית. הם הבחירה הפופולרית והפרקטית ביותר למזג אוויר חם ולאירועים מזדמנים ולא מחייבים.

הסנדלים ננעלים היום על ידי אנשים בכל גיל ולכל צורך. מכפכפים לים ועד לסנדלי טיולים עמידים במיוחד, מסנדלי יום יום פשוטים וסנדלי מעצבים יוקרתיים - הסנדלים של היום זמינים במגוון אינסופי של סגנונות, עיצובים, חומרים ושימושים ולמבוגרים שבינינו הם גם סוג של הצהרה אישית וביטוי עצמי למי שהם חשים שהם - לא רשמיים, לא כבדים, צעירים לנצח.


כך מייצרים סנדלים לטיולים (עברית):

https://youtu.be/I1hmNfl54gY


הסנדלים הרומיים נעשו מעור כך:

https://youtu.be/gC-Cu73TjY4


סנדלי הטיולים שלנו הם ממש לא רעים:

https://youtu.be/RqBMfZVuCLc


והסנדלים המשעשעים של אנדרדוס (עברית):

https://youtu.be/YazsxvoJc7I

כובען (Hatter) הוא בעל מקצוע היוצר כובעים וכיסויי ראש אחרים. כמו חייט וסנדלר, פעם המקצוע הזה היה יוקרתי והכובען יצר בשביל בעלי הממון כובעי יוקרה איכותיים וייחודיים משלהם.

זהו אחד המקצועות העתיקים שכמעט ולא שרד. לא שאין כובענים גם היום, פה ושם יש אפילו כוכבים, כמו הכובען המפורסם סטיבן ג'ונס, אבל הם מעטים מאד ועוסקים בעיקר בתפירה של כובעים מיוחדים לתעשיית האופנה העילית, לבתי עיצוב יוקרתיים ולזמרים ואנשי במה מפורסמים מאד.

עוד מהמאה ה-16 מתועדים בעלי מקצוע המייצרים קישוטי ראש וכובעים. הכובענים נהגו למכור את הכובעים שיצרו לנשים, גברים וילדים. אבל אם בעבר מכרו כובענים בחנויותיהם כובעים שייצרו ועיצבו בהזמנה גם לג'נטלמנים, כיום מוכר הכובען המעצב בעיקר כובעי נשים מיוחדים. מרבית הכובעים לגברים הם מוצרי מדף שאינם בעלי עיצוב חדש, מתוצרת מפעלים גדולים, ובעלי פסי ייצור המוניים.

כובענים ייצרו לאורך ההיסטוריה, מגוון של כובעים ששימשו לצרכים שונים. היו כובעים שנועדו להצביע על מעמד חברתי גבוה, דוגמת כובע הצילינדר, שהיה חלק מחליפת שלושת החלקים של הג'נטלמן האירופי.

היו כמובן כובעי תפקיד צבאיים, כמו כובע הקצין או כומתת החייל. כובע הצבא הצרפתי וכובעי הצבא הטורקי - כולם דוגמאות לכובעים שהם חלק מהמדים. היו כובעים לבעלי מקצוע, כמו כובע הקאובוי של הבוקרים והמגבעת של הבלש הפרטי, שהונצחה שוב ושוב בסרטי ה"פילם נואר" של שנות ה-50.

כמובן שהיו גם כובעים לנשים. לבעלות תפקיד, כמו האחיות והפקידה, היו כובעים שהצביעו על תפקידן. היו להן גם כובעי קוקטייל כחלק מלבוש הערב הנשי. המעצבת האגדית קוקו שאנל תרמה את חלקה להקטנת הכובעים האלה, במקום הכובעים הגדולים והמוגזמים של תחילת המאה ה-20.


כובען מודרני בעבודה:

https://youtu.be/pMfUVOZeIWw?t=30s


כובען שנזכר כמה הכובע היה חשוב פעם:

https://youtu.be/DGIG0X8MCfA


כובענית בישראל (עברית):

https://youtu.be/mAvOQAIh6go


כך מייצרים מגבעות:

https://youtu.be/h5dP2qRXdFY


סיפור הכובען המשוגע לילדים:

https://youtu.be/-SdGBMiUWsw

פאה (Wig) היא אחד מפריטי האופנה העתיקים בהיסטוריה. יש עדויות על חבישת פאות כבר במאה ה-11 לפני הספירה. לאירופה הגיעה הפאה הרבה יותר מאוחר.

לפריט אופנתי הן הפכו ככל הנראה בימי הביניים. באותה התקופה היו הכינים אחת הצרות המעיקות של תושבי אירופה. הפתרון הסטרילי של בני האצולה, בעלי הממון, היה לגלח את הראש ולחבוש פאות מסוגננות על ראשיהם. כך הפכה אז הפאה לפריט אופנתי של בני המעמד הגבוה באירופה. בציורים ובפסלים מאותה התקופה אנו רואים בדרך כלל את האצילים חבושי פאות גנדרניות.

במאה ה-16 הגיע עידן המלוכה האבסולוטית באירופה. ממש במקביל לה חזרו הפאות לאופנה. מלכי ומלכות אירופה התהדרו בפאות מפוארות וגדולות באופן מוגזם. ברבים מבתי המלוכה הללו המשיכו להשתמש בפאות הללו עד למאה ה-19.

גם האופנה הצרפתית של אצילי צרפת במאות האחרונות הכילה את הפאה כפריט חובה. המלך לואי ה-13 היה הראשון שחבש פאה ושוב היא הפכה אופנתית ורווחת בקרב אצילי צרפת, עד לתקופה שלפני המהפכה הצרפתית. כמובן שרק האצילים יכולים היו להרשות את הפאות היקרות כל כך, בעוד העניים המשיכו להתגרד ולקנא..

בדרך כלל האצילים גם בזקו על פאות האצילים הללו אבקות ריחניות. הריחות הכבדים של האבקות הללו נישאו למרחק והשניאו את האצולה על העם העני עוד יותר. הצדק הפואטי יגיע די מהר, כשבמהפכה הצרפתית יובאו רבים מהאצילים הללו אל הגיליוטינה ויאבדו את הפאות שלהם, ביחד עם הראש..

בממלכות אחרות הפאות המשיכו לשרת את האצולה עוד זמן רב ורק במאה ה-20 איבדו הפאות את תפקידן האופנתי והמעמדי. בעולם המודרני הן הפכו להיות בעיקר כיסוי ראש למתקרחים ולנשים המחוייבות בכיסוי ראש ומעדיפות את מראה השיער, על פני המטפחת.


כך נראו הפאות האירופיות של בני המעמד העליון:

http://youtu.be/prMwslgrtfI


גם לאמריקה הן הגיעו עם האירופים:

http://youtu.be/n57NZCjOAKI


כך נולדו הפאות של המצרים הקדמונים:

http://youtu.be/zM12-NzIDS0


וכך מייצרים אותן היום:

http://youtu.be/dv5wXwuApK4

באירופה של המאה ה-18 הגיע "עידן הנאורות" לשיאו והניח את התשתית לעולם מתקדם ונא יותר מאי-פעם. אבל באותה מאה גם מתפתחת האופנה מאוד, בקרב כל המעמדות החברתיים, מהגבוה ועד הנמוך, תוך שהיא מציגה ניגודים קיצוניים בעולם האופנה.

באותה תקופה, של שלטון לואי ה-14 בצרפת, הופך סגנונו הראוותני מודל לחיקוי. בכל אירופה מחקים האצילים את מלבושי חצר המלכות הצרפתית. חצר ארמון ורסאי מכתיבה אז את הטרנדים לאריסטוקרטיה בכל אירופה והעיר פריס הופכת לבירת האופנה של העולם המערבי.

גברים אצילים לבשו מעילים ארוכים בשם ג'וסטוקור (justaucorps), עם אפודים מתחת, מכנסיים עד הברך הנקראים קולוט (culottes), גרביים לבנים ונעלי עור מאובזמות.

הפאות האבקתיות הלבנות היו אז הסטנדרט המקובל לשיער הגברי של האצילים, עם תלתלים בצדדים וקיו (queue) מאחור שנקשר בסרט שחור.

נשים ממעמד האצולה התעטפו בשמלות מורכבות בסגנון רוקוקו. הדגם המפורסם ביותר היה רוב א-לה-פרנסז (robe à la française) עם קפלים רחבים שזרמו מהכתפיים. התחתית נתמכה על ידי חישוקי פאניירס (paniers) שהרחיבו את הצללית לרוחב עד למטר ברגעי השיא. קורסז הדוק חיטב את המותניים עד כדי סכנה בריאותית ממשית. מקורות היסטוריים מתארים נשים שהתעלפו באולמות ריקוד כי לא יכלו לנשום כראוי בגללם.

המעמד הבינוני של הסוחרים ובעלי המלאכה חיקה את האופנה האריסטוקרטית בחומרים זולים יותר. הם לבשו בגדים דומים בצורתם אך מבדים פשוטים כמו כותנה או צמר.

האיכרים חיו במציאות שונה לחלוטין. הגברים עבדו במכנסיים רחבים וחולצות פשתן. נשות המעמד הפועל לבשו שמלות ארוכות עם סינרים מעשיים. הפער בלבוש שיקף את אי השוויון שיוביל בסוף אותה מאה למהפכה הצרפתית.

אחרי מותו של מלך צרפת לואי ה-14 יגיע סגנון אלגנטי ומכובד ושמו "רוקוקו". הסגנון יעלה את המעמד של צרפת באופנת הנשים. עבורן תתאפיין אופנת הרוקוקו באלגנטיות מאופקת, בצירוף לא מעט ראוותנות. בהמשך המאה הזו האופנה תעבור מ"רוקוקו" אל סגנון אופנה חדש שייוולד מתהפוכות כלכליות ותרבותיות.

משנות ה-50 של המאה ה-18 מתחילים שינויים הדרגתיים. גברים מאמצים את הפרוק קוט (frock coat), מעיל נוח יותר שהפך פופולרי בקרב מעמד הסוחרים. נשים החלו ללבוש בשנות ה-80 את רוב א'לאנגלז (robe à l'anglaise), שמלה פחות תפוחה בהשפעה אנגלית.

בשנות ה-70 של המאה ה-18 התפתחה "אופנת הפומפדור" שהתאפיינה בשמלות הנשים עם צללית דמוית יונה. יצרו את זה כריות שנשים לבשו אז מתחת לחצאית והבליטו את אחוריהן.

גם התסרוקות הנשיות הגיעו בשנות ה-70 לשיא ההפרזה. היו אז מבנים של שיער מעוטר בנוצות, פרחים, סרטים ואפילו דגמי ספינות מלאים. באחת הפעמים לא הצליחה המלכה הצרפתית מארי אנטואנט (Marie Antoinette) להיכנס לכרכרה שלה, בגלל תסרוקת גבוהה במיוחד שעיצבה לנשף.

החומרים והצבעים גילו אז מיד את מעמד הלובש. האצולה נהנתה ממשי סיני, קטיפה ותחרות מיובאות. הצבעים היו פסטלים עדינים כמו ורוד בהיר, תכלת רכה או ירוק מנטה. העניים, לעומתם, הסתפקו בצמר או פשתן בחום, אפור או כחול כהה, כי צביעה בצבעים בהירים הייתה יקרה מאוד.

אנקדוטה מפורסמת מאותם ימים מספרת על גבר עשיר שמתגאה בגרביים לבנות חדשות כל יום וכדי להוכיח את עושרו הוא משליך את הישנות אחרי לבישה אחת בלבד.

בעקבות המהפכה הצרפתית, התפתחה לקראת סוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 נטיה ללבוש יותר נוח ופשוט. שמלות הנשים נתפרו מבדים רכים ודקים יותר, כמו משי והפכו חפשיות וגולשות יותר.


הנה האופנה באירופה של המאה ה-18:

https://youtu.be/UpnwWP3fOSA


כך התלבשה האישה העובדת במאה ה-18:

https://youtu.be/nUmO7rBMdoU


וכך התלבש הג'נטלמן:

https://youtu.be/fpS4B5oMhgo

פיגמנטים (Pigments), או צִבְעָנים, הם בעצם צבעים טבעיים המשמשים כחומרי הגלם של עולם הציור והצבע.

במהלך הדורות השתמשו בפיגמנטים לכל סוגי הצבעים, מהצבעים של ציורי הפרסקו שצוירו על הקירות, דרך צבעי הטמפרה שבהם מוהלים פיגמנטים בביצים, אך גם לצבעי השמן שבהם ציירו הציירים הקלאסיים, לצבעי אקוורל (צבעי מים) ועוד.

מבחינה ביולוגית, כל תרכובת צבעונית שמצויה בתאים של יצורים חיים היא פיגמנט. מרבית התאים החיים מכילים פיגמנטים. בעלי חיים חסרי פיגמנטים נקראים לבקנים.

בימים עברו שימשו פיגמנטים טבעיים לצביעת בגדים, בדים, צמר, חוטים ועוד. הם נלקחו מצדפות, קונכיות ובעלי חיים שמייצרים צבענים שונים באופן טבעי. מהארגמון למשל, יצרו צבע אדום. את מתכת הכספית נהגו לערבב עם גופרית וכך ליצור את צבע הוורמיליון.

בתעשייה נוהגים להשתמש בפיגמנטים לצביעה של חומרים שונים וליצירת צבעים לתעשייה, של פלסטיק צבעוני, דיו, בדי טקסטיל, צבעים מאכל למוצרי מזון וכדומה. כיום יש בנוסף לפיגמנטים טבעיים גם פיגמנטים מלאכותיים, שאינם מהחי.

באמנות הציור מהווים הפיגמנטים את החומרים החשובים ביותר ליצירת הצבעים השונים. בצבעי השמן מערבבים אותם עם שמנים, ליצירה של הצבע הסופי. צבעי המים הם שקופים יותר. על ידי כך שחוזרים בצביעה שוב ושוב על מקום מסוים, ניתן לייצר בהם דרגות כהות שונות של גווני הצבע. הצטברות הפיגמנטים על הנייר היא שיוצרת צבע חזק יותר.


הנה ייצור פיגמנטים או צבעים טבעיים בעבודת יד (עברית):

https://youtu.be/YFtpoENECiA


כך הפיגמנטים הופכים לצבעים:

https://youtu.be/9cUDDQt7xfs


אחד הפיגמנטים הבעייתיים בתקופות קדומות היה הכחול:

https://youtu.be/v2JZDdKtZ0Q


כך נמכרים הפיגמנטים בחנויות:

http://youtu.be/Icrm9sjjfkE


וכיום יש גם פיגמנטים מטאליים (מתכתיים):

https://youtu.be/nuZeIQ6Xh6E

בשנת 1858 תפר בפאריס צ'רלס פרדריק וורת' (Charles Frederick Worth) כמה שמלות לאשתו, דוגמנית בחנות הבדים שבה עבד גם הוא. כשהלקוחות החלו לבקש גם הם לרכוש שמלות כמו שהוא תופר לרעייתו, סירבו השותפים בחנות הבדים לתת ידם לעסק נחות כמו חייטות.

וורת' זיהה הזדמנות ועזב את החנות. הוא מצא לו שותף להקמת בית האופנה הראשון בהיסטוריה. המותג שלו היה "וורת' אנד בוברג" והוא היה הראשון שהוסיף תוויות לבגדים שתפר, עם שם העסק.

ההצלחה הייתה מדהימה. זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהנשים לא נשאלו איך הן רוצות את בגדיהן, אלא בחרו ממה שהציג מעצב בגדים. הנשים ראו והאמינו שמעצב האופנה יודע טוב יותר מהן.

האופנה הפכה אז לקנות אצל וורת' כמובן. כל נשות החברה של פריז ואפילו מלכת צרפת, כולן עמדו בתור לקנות בגדים שהוא עיצב והחליט בשבילן שהם יפים להן וכך נולד בעצם מקצוע מעצב האופנה.


הנה סיפורו של מייסד תחום עיצוב האופנה:

https://youtu.be/4_W5j2bsMqE


דוגמנית העל הבריטית הכי ותיקה מספרת עליו:

https://youtu.be/LbJRvQnymAs


מצגת וידאו על האיש:

https://youtu.be/ncvgIJTDF2w


עיצובים של וורת':

https://youtu.be/qqIuzUQqduw


והמחשה של אי הנוחות בבגדים של התקופה נותנות שחקניות שמצטלמות לסדרה (עברית):

https://youtu.be/jE-Qn_1AZmA