מה לבשו האנשים במאה ה-18?
באירופה של המאה ה-18 הגיע "עידן הנאורות" לשיאו והניח את התשתית לעולם מתקדם ונא יותר מאי-פעם. אבל באותה מאה גם מתפתחת האופנה מאוד, בקרב כל המעמדות החברתיים, מהגבוה ועד הנמוך, תוך שהיא מציגה ניגודים קיצוניים בעולם האופנה.
באותה תקופה, של שלטון לואי ה-14 בצרפת, הופך סגנונו הראוותני מודל לחיקוי. בכל אירופה מחקים האצילים את מלבושי חצר המלכות הצרפתית. חצר ארמון ורסאי מכתיבה אז את הטרנדים לאריסטוקרטיה בכל אירופה והעיר פריס הופכת לבירת האופנה של העולם המערבי.
גברים אצילים לבשו מעילים ארוכים בשם ג'וסטוקור (justaucorps), עם אפודים מתחת, מכנסיים עד הברך הנקראים קולוט (culottes), גרביים לבנים ונעלי עור מאובזמות.
הפאות האבקתיות הלבנות היו אז הסטנדרט המקובל לשיער הגברי של האצילים, עם תלתלים בצדדים וקיו (queue) מאחור שנקשר בסרט שחור.
נשים ממעמד האצולה התעטפו בשמלות מורכבות בסגנון רוקוקו. הדגם המפורסם ביותר היה רוב א-לה-פרנסז (robe à la française) עם קפלים רחבים שזרמו מהכתפיים. התחתית נתמכה על ידי חישוקי פאניירס (paniers) שהרחיבו את הצללית לרוחב עד למטר ברגעי השיא. קורסז הדוק חיטב את המותניים עד כדי סכנה בריאותית ממשית. מקורות היסטוריים מתארים נשים שהתעלפו באולמות ריקוד כי לא יכלו לנשום כראוי בגללם.
המעמד הבינוני של הסוחרים ובעלי המלאכה חיקה את האופנה האריסטוקרטית בחומרים זולים יותר. הם לבשו בגדים דומים בצורתם אך מבדים פשוטים כמו כותנה או צמר.
האיכרים חיו במציאות שונה לחלוטין. הגברים עבדו במכנסיים רחבים וחולצות פשתן. נשות המעמד הפועל לבשו שמלות ארוכות עם סינרים מעשיים. הפער בלבוש שיקף את אי השוויון שיוביל בסוף אותה מאה למהפכה הצרפתית.
אחרי מותו של מלך צרפת לואי ה-14 יגיע סגנון אלגנטי ומכובד ושמו "רוקוקו". הסגנון יעלה את המעמד של צרפת באופנת הנשים. עבורן תתאפיין אופנת הרוקוקו באלגנטיות מאופקת, בצירוף לא מעט ראוותנות. בהמשך המאה הזו האופנה תעבור מ"רוקוקו" אל סגנון אופנה חדש שייוולד מתהפוכות כלכליות ותרבותיות.
משנות ה-50 של המאה ה-18 מתחילים שינויים הדרגתיים. גברים מאמצים את הפרוק קוט (frock coat), מעיל נוח יותר שהפך פופולרי בקרב מעמד הסוחרים. נשים החלו ללבוש בשנות ה-80 את רוב א'לאנגלז (robe à l'anglaise), שמלה פחות תפוחה בהשפעה אנגלית.
בשנות ה-70 של המאה ה-18 התפתחה "אופנת הפומפדור" שהתאפיינה בשמלות הנשים עם צללית דמוית יונה. יצרו את זה כריות שנשים לבשו אז מתחת לחצאית והבליטו את אחוריהן.
גם התסרוקות הנשיות הגיעו בשנות ה-70 לשיא ההפרזה. היו אז מבנים של שיער מעוטר בנוצות, פרחים, סרטים ואפילו דגמי ספינות מלאים. באחת הפעמים לא הצליחה המלכה הצרפתית מארי אנטואנט (Marie Antoinette) להיכנס לכרכרה שלה, בגלל תסרוקת גבוהה במיוחד שעיצבה לנשף.
החומרים והצבעים גילו אז מיד את מעמד הלובש. האצולה נהנתה ממשי סיני, קטיפה ותחרות מיובאות. הצבעים היו פסטלים עדינים כמו ורוד בהיר, תכלת רכה או ירוק מנטה. העניים, לעומתם, הסתפקו בצמר או פשתן בחום, אפור או כחול כהה, כי צביעה בצבעים בהירים הייתה יקרה מאוד.
אנקדוטה מפורסמת מאותם ימים מספרת על גבר עשיר שמתגאה בגרביים לבנות חדשות כל יום וכדי להוכיח את עושרו הוא משליך את הישנות אחרי לבישה אחת בלבד.
בעקבות המהפכה הצרפתית, התפתחה לקראת סוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 נטיה ללבוש יותר נוח ופשוט. שמלות הנשים נתפרו מבדים רכים ודקים יותר, כמו משי והפכו חפשיות וגולשות יותר.
באירופה של המאה ה-18 הגיע "עידן הנאורות" לשיאו והניח את התשתית לעולם מתקדם ונא יותר מאי-פעם. אבל באותה מאה גם מתפתחת האופנה מאוד, בקרב כל המעמדות החברתיים, מהגבוה ועד הנמוך, תוך שהיא מציגה ניגודים קיצוניים בעולם האופנה.
באותה תקופה, של שלטון לואי ה-14 בצרפת, הופך סגנונו הראוותני מודל לחיקוי. בכל אירופה מחקים האצילים את מלבושי חצר המלכות הצרפתית. חצר ארמון ורסאי מכתיבה אז את הטרנדים לאריסטוקרטיה בכל אירופה והעיר פריס הופכת לבירת האופנה של העולם המערבי.
גברים אצילים לבשו מעילים ארוכים בשם ג'וסטוקור (justaucorps), עם אפודים מתחת, מכנסיים עד הברך הנקראים קולוט (culottes), גרביים לבנים ונעלי עור מאובזמות.
הפאות האבקתיות הלבנות היו אז הסטנדרט המקובל לשיער הגברי של האצילים, עם תלתלים בצדדים וקיו (queue) מאחור שנקשר בסרט שחור.
נשים ממעמד האצולה התעטפו בשמלות מורכבות בסגנון רוקוקו. הדגם המפורסם ביותר היה רוב א-לה-פרנסז (robe à la française) עם קפלים רחבים שזרמו מהכתפיים. התחתית נתמכה על ידי חישוקי פאניירס (paniers) שהרחיבו את הצללית לרוחב עד למטר ברגעי השיא. קורסז הדוק חיטב את המותניים עד כדי סכנה בריאותית ממשית. מקורות היסטוריים מתארים נשים שהתעלפו באולמות ריקוד כי לא יכלו לנשום כראוי בגללם.
המעמד הבינוני של הסוחרים ובעלי המלאכה חיקה את האופנה האריסטוקרטית בחומרים זולים יותר. הם לבשו בגדים דומים בצורתם אך מבדים פשוטים כמו כותנה או צמר.
האיכרים חיו במציאות שונה לחלוטין. הגברים עבדו במכנסיים רחבים וחולצות פשתן. נשות המעמד הפועל לבשו שמלות ארוכות עם סינרים מעשיים. הפער בלבוש שיקף את אי השוויון שיוביל בסוף אותה מאה למהפכה הצרפתית.
אחרי מותו של מלך צרפת לואי ה-14 יגיע סגנון אלגנטי ומכובד ושמו "רוקוקו". הסגנון יעלה את המעמד של צרפת באופנת הנשים. עבורן תתאפיין אופנת הרוקוקו באלגנטיות מאופקת, בצירוף לא מעט ראוותנות. בהמשך המאה הזו האופנה תעבור מ"רוקוקו" אל סגנון אופנה חדש שייוולד מתהפוכות כלכליות ותרבותיות.
משנות ה-50 של המאה ה-18 מתחילים שינויים הדרגתיים. גברים מאמצים את הפרוק קוט (frock coat), מעיל נוח יותר שהפך פופולרי בקרב מעמד הסוחרים. נשים החלו ללבוש בשנות ה-80 את רוב א'לאנגלז (robe à l'anglaise), שמלה פחות תפוחה בהשפעה אנגלית.
בשנות ה-70 של המאה ה-18 התפתחה "אופנת הפומפדור" שהתאפיינה בשמלות הנשים עם צללית דמוית יונה. יצרו את זה כריות שנשים לבשו אז מתחת לחצאית והבליטו את אחוריהן.
גם התסרוקות הנשיות הגיעו בשנות ה-70 לשיא ההפרזה. היו אז מבנים של שיער מעוטר בנוצות, פרחים, סרטים ואפילו דגמי ספינות מלאים. באחת הפעמים לא הצליחה המלכה הצרפתית מארי אנטואנט (Marie Antoinette) להיכנס לכרכרה שלה, בגלל תסרוקת גבוהה במיוחד שעיצבה לנשף.
החומרים והצבעים גילו אז מיד את מעמד הלובש. האצולה נהנתה ממשי סיני, קטיפה ותחרות מיובאות. הצבעים היו פסטלים עדינים כמו ורוד בהיר, תכלת רכה או ירוק מנטה. העניים, לעומתם, הסתפקו בצמר או פשתן בחום, אפור או כחול כהה, כי צביעה בצבעים בהירים הייתה יקרה מאוד.
אנקדוטה מפורסמת מאותם ימים מספרת על גבר עשיר שמתגאה בגרביים לבנות חדשות כל יום וכדי להוכיח את עושרו הוא משליך את הישנות אחרי לבישה אחת בלבד.
בעקבות המהפכה הצרפתית, התפתחה לקראת סוף המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 נטיה ללבוש יותר נוח ופשוט. שמלות הנשים נתפרו מבדים רכים ודקים יותר, כמו משי והפכו חפשיות וגולשות יותר.
