שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהם הבתים היוסוניים של פרנק לויד רייט?
שנת 1936 הייתה שנה קשה לאמריקה. ארצות הברית הייתה שרויה עמוק בתוך השפל הגדול (Great Depression), שעדיין הקשה על רוב המשפחות באמריקה. כמעט כל מי שחלם אז על בית משלו נאלץ להסתפק בחלומות בלבד.
אבל כאן פונה הרברט ג'ייקובס (Herbert Jacobs), עיתונאי צעיר ממדיסון, ויסקונסין לאחד האדריכלים המפורסמים בעולם עם בקשה שנשמעה כמעט מגוחכת: תכנן לי בית יפה שיעלה לבנות רק 5,500 דולר.
האדריכל הנודע היה פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright), אחד העסוקים באמריקה ומי שחסכנות לא הייתה ממש מזוהה איתו. אבל רייט, במקום לסלק את ג'ייקובס, מקבל על עצמו את האתגר, יושב ומתכנן לו בית כזה.
התוצאה, מעבר לבית חדשני וזול, המנצל את החלל באופן חכם, הייתה פנינה אדריכלית מפתיעה ופורצת דרך. כי מה שיצא מאותה ישיבה שינה את ההתייחסות לדיור האמריקאי.
רייט יצר בית שתוכנן לתקופתו. אבל זה היה קונספט שלם שהוא כינה "בתים יוסוניים" (Usonian Houses או Usonian Homes), מהמילה Usonian שבה השתמש כקיצור לזהות האמריקאית שרצה להביע. USA, אתם יודעים.
רייט תכנן אדריכלות שתתאים לחיי היומיום, לא ליוקרה. זו הייתה אדריכלות למגורים במקום להערצה. הרעיון הארכיטקטוני שלו היה פשוט אך מהפכני ובמונחים קפיטליסטיים אפילו חתרנית: הבה נבנה בית יפה, מתוכנן ברצינות, אבל כזה שמשפחה ממעמד הביניים תוכל להרשות לעצמה.
הבתים ה"יוסוניים", או הבתים האוסוניים, שברו את כל הכללים של בתים באותה תקופה. לא היה מרתף, לא עליית גג, לא קומה שנייה. הגג היה שטוח עם שיפועי גג בולטים מהקיר החיצוני וכך הטילו צל על החלונות בקיץ והגנו מהגשם בחורף.
הקירות נבנו בשיטת board and batten, כלומר שכבות לוחות עץ עם פסים צרים בתפרים, שהיו זולים לבנייה אבל נראו מעולה.
גם מיקומי החלונות בלטו כאן במקוריות ושיקפו את הפילוסופיה של רייט שראה באור טבעי מרכיב חשוב וראוי להדגשה במבנה. וכך הכניס הבית היוסוני את האור בנדיבות לתוכו ויחד איתו את השמיים.
הרצפה הייתה מבטון עם צינורות מים חמים בתוכה בשיטה שרייט כינה radiant floor heating, שיטת חימום שנחשבת יעילה עד היום.
המטבח, שרייט סירב לקרוא לו בשמו והעדיף "מרחב העבודה" (workspace), הועבר לראשונה למרכז הבית ולא הוסתר בפינה. הרהיטים תוכננו כחלק מהמבנה עצמו.
מי חשב דווקא בשנות ה-30 הקשות של המאה ה-20, שיצמח מהשפל הכלכלי סגנון אדריכלי ייחודי שמקדש את האדמה וההתחברות אליה ולטבע.
ואכן, מעבר להתמקדות במחיר סביר והשילוב של יופי ופרקטיות, אחרי העיצוב החד-קומתי שיצר יעילות מרחבית ותוכניות קומה פתוחות, בלט כאן הקשר החזק לטבע והשימוש בחומרים מקומיים וטבעיים שמשתלבים עם הסביבה בצורה חלקה.
כל התכנון של פרנק לויד רייט היה חלק מרעיון אחד שהוא כינה "ארכיטקטורה אורגנית" (Organic architecture), כלומר בית שצומח מהאדמה, מהחומרים ומהצרכים האמיתיים של הדיירים. שאיפתו הייתה מעט רדיקלית ביחס לאדריכלות של תקופתו. הוא המציא מודרניזם מאופק, אחראי ונטול יהירות, צנוע בקנה המידה ולא מתנשא מעל הנוף, אלא משתרע לאורכו.
האדריכלות האורגנית של רייט הדגישה את הקשר בין מרחבי מגורים אנושיים לעולם הטבע. האגדה מספרת שפעם הוא אמר ש"בית עם מרתף הוא בית שמסתתר מפני הקרקע".
וכך נבנו עד מותו של פרנק רייט ב-1959 עשרות בתים יוסוניים כאלה ברחבי ארצות הברית. חלקם מוגנים כיום כאתרים היסטוריים. הבית של העיתונאי ג'ייקובס (Jacobs House) במדיסון, שנבנה ב-1936, נחשב בבירור לאב-טיפוס של כולם. הוא עדיין ניצב שם, עדות לרעיון שהתחיל בבקשה אחת - בקשה שהייתה אולי צנועה מדי, אבל עבור אדריכל גאון, שלימד את עצמו את המקצוע, הייתה בהחלט אפשרית.
הנה בית הרברט ג'ייקובס הזול ביותר של רייט:
https://youtu.be/igoHwe0OI4M
דוגמה לבית היוסיאני:
https://youtu.be/L4jTRRj_-uc
הסבר המונח:
https://youtu.be/wk81UUhpZJc
דוגמה מבריקה לבתים היוסיאניים:
https://youtu.be/W7oBDipq0Bk?long=yes
וגם החלונות הותאמו לעיצוב הייחודי הזה:
https://youtu.be/oPnDOxMXlUc?long=yes
מהו רישום או סקיצה?
רישום (Sketch), או סקיצה, הם שמותיה של שיטת ציור שבמרכזה עומד הקו ולא הצבע. בכך דומה הרישום לטכניקות גרפיות דוגמת התחריט וההדפס.
כמו בציור, על האמן הרושם לקבל החלטות על פרופורציות, קומפוזיציה, אור וצל ועוד. אבל אם בציור משתמש האמן בקו וצבע, הרי שברישום מצייר האמן על ידי שרטוט שבו הדגש הוא על הקו בלבד, כשרק משטחי אור-וצל מתלווים לעתים לקווי הרישום.
אם בעבר שימש הרישום ליצירת סקיצות מקדימות לציור או פיסול, כיום השתנו גבולות האמנות והרישום זוכה למעמד דומה לזה של הציור - כך מוצגים רישומים בתערוכות, נמכרים במחירי עתק ולא פעם יש תערוכות שמציגות עבודות רישום בלבד.
הרישום יכול להתבצע בשלל כלים ואמצעים, כמו עפרון, גרפיט, פחם, גירים, עפרונות צבעוניים ואפילו טושים.
כך אמן רושם:
https://youtu.be/MnZzy8N9PGs
הרישום הוא ההתחלה גם בעולם העיצוב:
https://youtu.be/C5VGVKPg6KY
מחברת סקיצות כוללת רישומים שעושה האמן או סקיצות לעבודות עתידיות:
https://youtu.be/nrNqe_UlO8w
וברוח היתולית, הנה מחברת הסקיצות:
https://youtu.be/KflV1CeCj4o
מהי אמנות הציור?
ציור הוא תחום אמנותי המתרכז ביצירה בצבע, על גבי משטח כמו בד, נייר וכדומה. הציירים מתמחים ביצירת אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק, תוך שימוש בטכניקות שונות.
אמנות הציור היא מצורות האמנות הקלאסיות, עם מגוון אדיר של עבודות שנוצרו לאורך אלפי שנות התרבות האנושית. היא נולדה בימי קדם, כשהאדם הקדמון צייר על קירות המערה אירועים שחווה במסעות הצייד שלו בסביבה.
עם הדורות חלו התפתחויות טכנולוגיות בתחום כלי הציור, הצבעים ושיפור היכולות לשמר את הציורים המוגמרים.
כיום עומדים לרשות הציירים סוגי צבעים שונים, כמו צבעי שמן, צבעי מים, אקריליק וטמפרה. לכל צבע יש יתרונות וגם חסרונות.
הצייר יבחר בכל ציור נושאי ציור שונים. אלו מחייבים טיפול שונה של הצייר ובחירת מקורות השראה, כמו ציור של טבע דומם, ציור מודל, ציור נוף וכדומה.
על הצייר לקחת בחשבון היבטים שונים בעבודתו ולהחליט על מרכיבים כמו קומפוזיציה, פרופורציות בציור, אור וצל וכדומה.
כמו כל אמן חזותי, גם הצייר נדרש להחליט על סגנון הציור - פיגורטיבי (Figurative), אקספרסיבי או מופשט.
בדיוק כמו אמנויות הפיסול, הגילוף, ההדפס והתבליט, הציור נחשב במשך שנים רבות לחלק מעולם האמנות החזותית, או בשם אחר שלו האמנות הפלסטית.
הכירו את אמנות הציור בתגית "ציור".
לסגנונות שונים ראו בתגית "סגנונות בציור".
לטכניקות הציור פנו לתגית "טכניקות ציור".
הנה הציירים הגדולים בהיסטוריה:
https://youtu.be/t4ftkrHtDd4
כך מציירים ציור נוף (עברית):
https://youtu.be/ZEq-dHjwAfQ
ציור דיוקן (עברית):
https://youtu.be/L6nPtR98kIE
משהו חביב - מה קורה כשציורי מוזיאון הפראדו בספרד מתעוררים לחיים?
https://youtu.be/rsI3qyF5SvA
והנה 100 הציורים הגדולים בהיסטוריה:
https://youtu.be/J4EuKCKWsN0?long=yes
כיצד בישר מאנה את המודרניזם?
בשנת 1863, הסלון הרשמי של פריז דחה מאות ציורים. נפוליאון השלישי, השליט שנבוך מהמחאה הציבורית, הורה לפתוח תערוכה מקבילה לציורים הדחויים. שם, בין עשרות אמנים מאוכזבים, היה תלוי ציור שיהפוך לאחד המשמעותיים הגדולים בתולדות האמנות: "ארוחת בוקר על הדשא" של הצייר הצרפתי אדואר מאנה (Édouard Manet).
בציור "ארוחת בוקר על הדשא" נראתה אישה עירומה לגמרי מביטה ישר אל הצופה, יושבת לצד שני גברים לבושים מחלוצות בורגניות. הקהל התרגש. המבקרים זעמו. מאנה, שלא תכנן מהפכה, יצר אחת בכל זאת. כי מה שהיה מהפכני אצל מאנה לא היה רק הנושא, אלא האופן והדרך בה הוא צייר את הדברים.
באמנות שלו, התמסר מאנה לבלתי צפוי שאותו הוא צייר ב"נימור", כתמי צל מול אור חזק. כדי לתת לדמויות עומק ונפח, הציירים שלפניו השתמשו בהדרגתיות עדינה של אור וצל. מאנה, כאמור וכמו רבים בתקופתו, חקר את האור והצל והכניס בחדות את הצבע השחור לאמנות. הוא צייר במשטחי צבע שטוחים, עם מעברים חדים. הדמויות נראו כמו גזירות נייר מודבקות על רקע ולא כפסלים תלת-ממדיים. הטכניקה הזאת, שנראתה בזמנה כחסרת מיומנות, הייתה למעשה החלטה מודעת לחלוטין שלו. מאנה לא רצה לצייר מה שהעין רואה בפועל, אלא את מה שהתודעה קולטת ברגע הראשון.
הרעיון הזה יהפוך לאבן יסוד של האמנות המודרנית. האימפרסיוניסטים שצמחו בעקבותיו ישאבו ממנו את הנטישה של ה"פיניש" המלוטש, הסיום המדויק והמוקפד של ציורים, לטובת רישום ספונטני של רגעים. בהמשך ינתחו האמנים ה"פוסט-אימפרסיוניסטים" דוגמת פול סזאן (Paul Cézanne) עוד יותר את השטחיות של הצורה, מה שיוביל בסופו של דבר היישר אל סגנון ה"קוביזם" של פיקאסו (Picasso).
מאנה שבר גם את חומת הנושאים. האמנות הגבוהה של המאה ה-19 עסקה במיתולוגיה, בדת ובהיסטוריה. מאנה, מלא בביקורת חברתית על התקופה בה הוא חי, צייר שתיינים בבתי קפה, כובסות עייפות, שחקנים עממיים ואנשי רחוב. עם סצינות רחוב חטופות והצצה לרגעים פרטיים של אנשים פשוטים, הפריז של ימיו, על בתי הקפה ומסיבות הריקודים שלה, עלתה על הקנבס מבלי להתנצל. זה היה מסר ברור: חיי היומיום הם נושא לגיטימי בדיוק כמו הקרבות של טרויה.
האמנות המודרנית תאמץ את הרעיון הזה לחלוטין.
אלמנט נוסף שמאנה הכניס ואחרים יפתחו בהמשך, הוא המבט של הדמות. ביצירה "אולימפיה" (Olympia) משנת 1865, אישה שוכבת עירומה מביטה ישר אל הצופה בעיניים קרות, חסרות בושה. ביצירות המסורתיות, נשים בציורים נרדמות, מסתובבות או מתעלמות. כאן, הצופה נתפס בפעולה. זה הרגיש מאיים כי זה שבר את מוסכמת הנצְפּוּת שהגדירה את יחסי הצופה עם הציור.
מאנה מת ב-1883, לפני שיזכה לראות כמה מגדולי ממשיכיו שמגיעים לבשלות. אבל המודרניזם שהגיע עשרות שנים לאחר מכן נשא את טביעת אצבעותיו בכל פינה: צבע שטוח, יומיום כנושא, מבט כמאתגר ואמנות שאינה מתנצלת.
הנה סיפור חייו של האימפרסיוניסט מאנה:
https://youtu.be/Jnm14W0oQ5c
הציור "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה (עברית):
https://youtu.be/pWd_0tcfe54
כמה מציוריו:
https://youtu.be/I6JqgVNETPM
ומצגת וידאו של מציורים המרתקים של האימפרסיוניסט השקט:
https://youtu.be/B98n2om-x8o?long=yes
אור וצל
שנת 1936 הייתה שנה קשה לאמריקה. ארצות הברית הייתה שרויה עמוק בתוך השפל הגדול (Great Depression), שעדיין הקשה על רוב המשפחות באמריקה. כמעט כל מי שחלם אז על בית משלו נאלץ להסתפק בחלומות בלבד.
אבל כאן פונה הרברט ג'ייקובס (Herbert Jacobs), עיתונאי צעיר ממדיסון, ויסקונסין לאחד האדריכלים המפורסמים בעולם עם בקשה שנשמעה כמעט מגוחכת: תכנן לי בית יפה שיעלה לבנות רק 5,500 דולר.
האדריכל הנודע היה פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright), אחד העסוקים באמריקה ומי שחסכנות לא הייתה ממש מזוהה איתו. אבל רייט, במקום לסלק את ג'ייקובס, מקבל על עצמו את האתגר, יושב ומתכנן לו בית כזה.
התוצאה, מעבר לבית חדשני וזול, המנצל את החלל באופן חכם, הייתה פנינה אדריכלית מפתיעה ופורצת דרך. כי מה שיצא מאותה ישיבה שינה את ההתייחסות לדיור האמריקאי.
רייט יצר בית שתוכנן לתקופתו. אבל זה היה קונספט שלם שהוא כינה "בתים יוסוניים" (Usonian Houses או Usonian Homes), מהמילה Usonian שבה השתמש כקיצור לזהות האמריקאית שרצה להביע. USA, אתם יודעים.
רייט תכנן אדריכלות שתתאים לחיי היומיום, לא ליוקרה. זו הייתה אדריכלות למגורים במקום להערצה. הרעיון הארכיטקטוני שלו היה פשוט אך מהפכני ובמונחים קפיטליסטיים אפילו חתרנית: הבה נבנה בית יפה, מתוכנן ברצינות, אבל כזה שמשפחה ממעמד הביניים תוכל להרשות לעצמה.
הבתים ה"יוסוניים", או הבתים האוסוניים, שברו את כל הכללים של בתים באותה תקופה. לא היה מרתף, לא עליית גג, לא קומה שנייה. הגג היה שטוח עם שיפועי גג בולטים מהקיר החיצוני וכך הטילו צל על החלונות בקיץ והגנו מהגשם בחורף.
הקירות נבנו בשיטת board and batten, כלומר שכבות לוחות עץ עם פסים צרים בתפרים, שהיו זולים לבנייה אבל נראו מעולה.
גם מיקומי החלונות בלטו כאן במקוריות ושיקפו את הפילוסופיה של רייט שראה באור טבעי מרכיב חשוב וראוי להדגשה במבנה. וכך הכניס הבית היוסוני את האור בנדיבות לתוכו ויחד איתו את השמיים.
הרצפה הייתה מבטון עם צינורות מים חמים בתוכה בשיטה שרייט כינה radiant floor heating, שיטת חימום שנחשבת יעילה עד היום.
המטבח, שרייט סירב לקרוא לו בשמו והעדיף "מרחב העבודה" (workspace), הועבר לראשונה למרכז הבית ולא הוסתר בפינה. הרהיטים תוכננו כחלק מהמבנה עצמו.
מי חשב דווקא בשנות ה-30 הקשות של המאה ה-20, שיצמח מהשפל הכלכלי סגנון אדריכלי ייחודי שמקדש את האדמה וההתחברות אליה ולטבע.
ואכן, מעבר להתמקדות במחיר סביר והשילוב של יופי ופרקטיות, אחרי העיצוב החד-קומתי שיצר יעילות מרחבית ותוכניות קומה פתוחות, בלט כאן הקשר החזק לטבע והשימוש בחומרים מקומיים וטבעיים שמשתלבים עם הסביבה בצורה חלקה.
כל התכנון של פרנק לויד רייט היה חלק מרעיון אחד שהוא כינה "ארכיטקטורה אורגנית" (Organic architecture), כלומר בית שצומח מהאדמה, מהחומרים ומהצרכים האמיתיים של הדיירים. שאיפתו הייתה מעט רדיקלית ביחס לאדריכלות של תקופתו. הוא המציא מודרניזם מאופק, אחראי ונטול יהירות, צנוע בקנה המידה ולא מתנשא מעל הנוף, אלא משתרע לאורכו.
האדריכלות האורגנית של רייט הדגישה את הקשר בין מרחבי מגורים אנושיים לעולם הטבע. האגדה מספרת שפעם הוא אמר ש"בית עם מרתף הוא בית שמסתתר מפני הקרקע".
וכך נבנו עד מותו של פרנק רייט ב-1959 עשרות בתים יוסוניים כאלה ברחבי ארצות הברית. חלקם מוגנים כיום כאתרים היסטוריים. הבית של העיתונאי ג'ייקובס (Jacobs House) במדיסון, שנבנה ב-1936, נחשב בבירור לאב-טיפוס של כולם. הוא עדיין ניצב שם, עדות לרעיון שהתחיל בבקשה אחת - בקשה שהייתה אולי צנועה מדי, אבל עבור אדריכל גאון, שלימד את עצמו את המקצוע, הייתה בהחלט אפשרית.
הנה בית הרברט ג'ייקובס הזול ביותר של רייט:
https://youtu.be/igoHwe0OI4M
דוגמה לבית היוסיאני:
https://youtu.be/L4jTRRj_-uc
הסבר המונח:
https://youtu.be/wk81UUhpZJc
דוגמה מבריקה לבתים היוסיאניים:
https://youtu.be/W7oBDipq0Bk?long=yes
וגם החלונות הותאמו לעיצוב הייחודי הזה:
https://youtu.be/oPnDOxMXlUc?long=yes
רישום (Sketch), או סקיצה, הם שמותיה של שיטת ציור שבמרכזה עומד הקו ולא הצבע. בכך דומה הרישום לטכניקות גרפיות דוגמת התחריט וההדפס.
כמו בציור, על האמן הרושם לקבל החלטות על פרופורציות, קומפוזיציה, אור וצל ועוד. אבל אם בציור משתמש האמן בקו וצבע, הרי שברישום מצייר האמן על ידי שרטוט שבו הדגש הוא על הקו בלבד, כשרק משטחי אור-וצל מתלווים לעתים לקווי הרישום.
אם בעבר שימש הרישום ליצירת סקיצות מקדימות לציור או פיסול, כיום השתנו גבולות האמנות והרישום זוכה למעמד דומה לזה של הציור - כך מוצגים רישומים בתערוכות, נמכרים במחירי עתק ולא פעם יש תערוכות שמציגות עבודות רישום בלבד.
הרישום יכול להתבצע בשלל כלים ואמצעים, כמו עפרון, גרפיט, פחם, גירים, עפרונות צבעוניים ואפילו טושים.
כך אמן רושם:
https://youtu.be/MnZzy8N9PGs
הרישום הוא ההתחלה גם בעולם העיצוב:
https://youtu.be/C5VGVKPg6KY
מחברת סקיצות כוללת רישומים שעושה האמן או סקיצות לעבודות עתידיות:
https://youtu.be/nrNqe_UlO8w
וברוח היתולית, הנה מחברת הסקיצות:
https://youtu.be/KflV1CeCj4o
ציור הוא תחום אמנותי המתרכז ביצירה בצבע, על גבי משטח כמו בד, נייר וכדומה. הציירים מתמחים ביצירת אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק, תוך שימוש בטכניקות שונות.
אמנות הציור היא מצורות האמנות הקלאסיות, עם מגוון אדיר של עבודות שנוצרו לאורך אלפי שנות התרבות האנושית. היא נולדה בימי קדם, כשהאדם הקדמון צייר על קירות המערה אירועים שחווה במסעות הצייד שלו בסביבה.
עם הדורות חלו התפתחויות טכנולוגיות בתחום כלי הציור, הצבעים ושיפור היכולות לשמר את הציורים המוגמרים.
כיום עומדים לרשות הציירים סוגי צבעים שונים, כמו צבעי שמן, צבעי מים, אקריליק וטמפרה. לכל צבע יש יתרונות וגם חסרונות.
הצייר יבחר בכל ציור נושאי ציור שונים. אלו מחייבים טיפול שונה של הצייר ובחירת מקורות השראה, כמו ציור של טבע דומם, ציור מודל, ציור נוף וכדומה.
על הצייר לקחת בחשבון היבטים שונים בעבודתו ולהחליט על מרכיבים כמו קומפוזיציה, פרופורציות בציור, אור וצל וכדומה.
כמו כל אמן חזותי, גם הצייר נדרש להחליט על סגנון הציור - פיגורטיבי (Figurative), אקספרסיבי או מופשט.
בדיוק כמו אמנויות הפיסול, הגילוף, ההדפס והתבליט, הציור נחשב במשך שנים רבות לחלק מעולם האמנות החזותית, או בשם אחר שלו האמנות הפלסטית.
הכירו את אמנות הציור בתגית "ציור".
לסגנונות שונים ראו בתגית "סגנונות בציור".
לטכניקות הציור פנו לתגית "טכניקות ציור".
הנה הציירים הגדולים בהיסטוריה:
https://youtu.be/t4ftkrHtDd4
כך מציירים ציור נוף (עברית):
https://youtu.be/ZEq-dHjwAfQ
ציור דיוקן (עברית):
https://youtu.be/L6nPtR98kIE
משהו חביב - מה קורה כשציורי מוזיאון הפראדו בספרד מתעוררים לחיים?
https://youtu.be/rsI3qyF5SvA
והנה 100 הציורים הגדולים בהיסטוריה:
https://youtu.be/J4EuKCKWsN0?long=yes
בשנת 1863, הסלון הרשמי של פריז דחה מאות ציורים. נפוליאון השלישי, השליט שנבוך מהמחאה הציבורית, הורה לפתוח תערוכה מקבילה לציורים הדחויים. שם, בין עשרות אמנים מאוכזבים, היה תלוי ציור שיהפוך לאחד המשמעותיים הגדולים בתולדות האמנות: "ארוחת בוקר על הדשא" של הצייר הצרפתי אדואר מאנה (Édouard Manet).
בציור "ארוחת בוקר על הדשא" נראתה אישה עירומה לגמרי מביטה ישר אל הצופה, יושבת לצד שני גברים לבושים מחלוצות בורגניות. הקהל התרגש. המבקרים זעמו. מאנה, שלא תכנן מהפכה, יצר אחת בכל זאת. כי מה שהיה מהפכני אצל מאנה לא היה רק הנושא, אלא האופן והדרך בה הוא צייר את הדברים.
באמנות שלו, התמסר מאנה לבלתי צפוי שאותו הוא צייר ב"נימור", כתמי צל מול אור חזק. כדי לתת לדמויות עומק ונפח, הציירים שלפניו השתמשו בהדרגתיות עדינה של אור וצל. מאנה, כאמור וכמו רבים בתקופתו, חקר את האור והצל והכניס בחדות את הצבע השחור לאמנות. הוא צייר במשטחי צבע שטוחים, עם מעברים חדים. הדמויות נראו כמו גזירות נייר מודבקות על רקע ולא כפסלים תלת-ממדיים. הטכניקה הזאת, שנראתה בזמנה כחסרת מיומנות, הייתה למעשה החלטה מודעת לחלוטין שלו. מאנה לא רצה לצייר מה שהעין רואה בפועל, אלא את מה שהתודעה קולטת ברגע הראשון.
הרעיון הזה יהפוך לאבן יסוד של האמנות המודרנית. האימפרסיוניסטים שצמחו בעקבותיו ישאבו ממנו את הנטישה של ה"פיניש" המלוטש, הסיום המדויק והמוקפד של ציורים, לטובת רישום ספונטני של רגעים. בהמשך ינתחו האמנים ה"פוסט-אימפרסיוניסטים" דוגמת פול סזאן (Paul Cézanne) עוד יותר את השטחיות של הצורה, מה שיוביל בסופו של דבר היישר אל סגנון ה"קוביזם" של פיקאסו (Picasso).
מאנה שבר גם את חומת הנושאים. האמנות הגבוהה של המאה ה-19 עסקה במיתולוגיה, בדת ובהיסטוריה. מאנה, מלא בביקורת חברתית על התקופה בה הוא חי, צייר שתיינים בבתי קפה, כובסות עייפות, שחקנים עממיים ואנשי רחוב. עם סצינות רחוב חטופות והצצה לרגעים פרטיים של אנשים פשוטים, הפריז של ימיו, על בתי הקפה ומסיבות הריקודים שלה, עלתה על הקנבס מבלי להתנצל. זה היה מסר ברור: חיי היומיום הם נושא לגיטימי בדיוק כמו הקרבות של טרויה.
האמנות המודרנית תאמץ את הרעיון הזה לחלוטין.
אלמנט נוסף שמאנה הכניס ואחרים יפתחו בהמשך, הוא המבט של הדמות. ביצירה "אולימפיה" (Olympia) משנת 1865, אישה שוכבת עירומה מביטה ישר אל הצופה בעיניים קרות, חסרות בושה. ביצירות המסורתיות, נשים בציורים נרדמות, מסתובבות או מתעלמות. כאן, הצופה נתפס בפעולה. זה הרגיש מאיים כי זה שבר את מוסכמת הנצְפּוּת שהגדירה את יחסי הצופה עם הציור.
מאנה מת ב-1883, לפני שיזכה לראות כמה מגדולי ממשיכיו שמגיעים לבשלות. אבל המודרניזם שהגיע עשרות שנים לאחר מכן נשא את טביעת אצבעותיו בכל פינה: צבע שטוח, יומיום כנושא, מבט כמאתגר ואמנות שאינה מתנצלת.
הנה סיפור חייו של האימפרסיוניסט מאנה:
https://youtu.be/Jnm14W0oQ5c
הציור "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה (עברית):
https://youtu.be/pWd_0tcfe54
כמה מציוריו:
https://youtu.be/I6JqgVNETPM
ומצגת וידאו של מציורים המרתקים של האימפרסיוניסט השקט:
https://youtu.be/B98n2om-x8o?long=yes
