שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי אספנות ועל מה היא מתבססת?
אספנות (Collecting) היא פעילות בה אנשים אוספים באופן שיטתי חפצים מסוגים מסוימים.
תחביב הבולאות, למשל, תחביב בו עוסקים חובבים באיסוף בולים, נולד באמצע המאה ה-19. פעם זה היה תחביב האספנות הפופולרי ביותר והיום פחות. התחביב הזה נולד במהלך העשור שאחרי הנפקת בול הדואר הראשון בשנת 1840.
אספנים אחרים מטפחים מאוספי חתימות, מפיות, בולים ועד צעצועים עתיקים, תקליטי ויניל, מכוניות ובקבוקי יין נדירים.
התופעה אינה חדשה אלא עתיקה במיוחד. ארכיאולוגים מצאו בקברים פרהיסטוריים אוספי צדפים ואבנים נדירות, מה שמעיד על כך שכבר האדם הקדמון חש צורך לשמר ולאסוף פריטים כאלה.
#למה אנשים אוספים דברים?
מספר צרכים אנושיים בסיסיים מזהה הפסיכולוגיה המודרנית ככאלה שעומדים בבסיס האספנות. הראשון הוא הצורך לסדר ולשליטה בעולם כאוטי (מבולגן).
כשאדם אוסף ומסדר חפצים לפי קטגוריות ברורות, הוא יוצר איזור סדר קטן שהוא שולט בו באופן מוחלט. זהו מעין מקלט נפשי מפני העולם המבלבל שמחוצה לו.
צורך נוסף הוא החיפוש אחר זהות אישית. האוסף הופך עבור האספן למעין כרטיס ביקור תרבותי שמספר על מי אנחנו, מה חשוב לנו ולמה אנחנו שייכים. אספן תקליטי ג'אז נדירים מבטא משהו שונה על עצמו מאשר אספן דגמי מכוניות מיניאטוריות. האוסף הופך לחלק מהזהות העצמית של כל אספן.
במשך עשרות שנים חקר הפסיכולוג האמריקאי ראסל בלק (Russell Belk) את נושא האספנות. המחקר שלו הראה שאספנים רבים חווים קשר רגשי עמוק עם החפצים שאספו. זהו גם ביטוי לצורך אנושי בסיסי להנצחה, לרצון להשאיר אחרינו דבר מה מוחשי שישרוד אותנו.
בתחביב האספנות יש גם ממד של ציד והשגה. חיפוש אחר פריט נדיר, מציאתו והוספה שלו לאוסף מעניקים לאספנים תחושת הישג ושחרור של דופמין במוח. התהליך דומה לציד פרהיסטורי, רק שהציד של ימינו הוא אחר גרסה נדירה של בובת ברבי או בול דואר משנות ה-40. מלכת בריטניה אליזבת השנייה ירשה אוסף בולים מרשים שהחל עוד בידי סבה המלך ג'ורג' החמישי.
פסיכולוגים מבחינים בין אספנות בריאה לבין הפרעת אגירה כפייתית (hoarding). אספנות בריאה היא מסודרת, סלקטיבית ומעניקה הנאה. אגירה כפייתית היא כאוטית, גורמת למצוקה, פוגעת בתפקוד היומיומי.
לדוגמאות לאספנים ואוספים ראו בתגית "אספנות".
אספן של קומיקס שלא מתייאש (עברית):
https://youtu.be/Yk7fCu3hD4s
אוספים בולים:
https://youtu.be/EeMB9le8WaI
אספן של מכוניות עתיקות (עברית):
https://youtu.be/I4s-ZNup13w
אספן בובות (עברית):
https://youtu.be/WgBlZv3A7_0
ואספן חנוכיות (עברית):
https://youtu.be/9V_nxXxRq_w?long=yes
מה לימדו קלפי העולם המופלא את הילדים?
שנות ה-70 היו עשור מעניין במיוחד. באותה תקופה לא כדורגל, לא כוכבי זמר או כוכבי קולנוע העסיקו את הילדים... טוב, ברור שהגזמנו, אבל נציין שלצד כל אלה העסיקו באותה תקופה את ילדי ישראל אלבומי קלפים של ידע ולימוד על העולם, על המדע, החלל, ההיסטוריה ועוד.
במה מדובר?
באותן שנים היו קלפי העולם המופלא הדבר הכי לוהט בעולם הילדים. הקלפים, שנמכרו במכולת ובקיוסק המקומי, הדביקו די מהר בהתלהבות כמעט כל ילד בישראל של אותם ימים. לא נדרשו בשבילם פרסומות או מבצעים מיוחדים. הם היו ישראליים להפליא. הילדים קיבלו חפיסות ראשונות בחינם, נדלקו ו"הדביקו" די מהר זה את זה בשיגעון האספנים. בתוך ימים ספורים מרגע שקיבל יחד בחינם את האלבום והקלפים הראשונים, הוא היה עמוק בעניין, סיפר לכל חבריו, שמיהרו גם הם לבקש בחינם את האלבום והקלפים הראשונים והחלו בקנייה היומיומית של "העולם המופלא".
מה היה הסוד של הקלפים הללו?
המחיר היה נגיש וה"קלפים" של סדרת "העולם המופלא" הכילו ציורים נפלאים, צבעוניים ומושקעים, בגרפיקה נהדרת, עשויים ביד אמן. מדהים היה גם האלבום המעוצב, מסודר לפי נושאים, שאליו היה צריך להדביק את ה"קלפים" שקנית, החלפת עם חברים או זכית במשחקים.
מתחת לכל קלף מודבק הודפס באלבום הסבר מילולי של נושא הציור ומשמעות המושג.
כן, זו הייתה אנציקלופדיה משחקית וחווייתית, משהו כמו אאוריקה של אז. בימים ההם, הרבה לפני האינטרנט והיוטיוב, טרם ה-VOD וערוצי הכבלים, הם היו גם המקור המופלא, תרתי משמע, שממנו שאבו הילדים ידע.
משחק בידורי, מסחרי, אבל רציני ואיכותי ומבקש באמת ובתמים להעשיר את ידיעותיו של הילד. וכן, להכניס כסף לכיסי היבואנים בישראל. מה לעשות, הכלכלה מובילה הרבה דברים, כולל טובים.
אם תשוו אותם למה שיש היום, אז אלבומי 'העולם המופלא', על העושר התכני, האיכותי והלא נגמר שבהם עשו סוג של גמיפיקציה קדמונית לידע כללי. הילדים מצאו את עצמם מחפשים איך לעזאזל הם משיגים את הקלף הכפול של החללית אפולו 11 ולמי יכול להיות המלך מונטזומה כפול, שיחליפו איתו.
אגב, לאנשי חברת נירם ששיווקה אותם, היה לב של בני אדם. ניתן היה לרכוש אז את הקלפים שחסרו לילד באלבום במחיר לא גבוה ולקבלם בדואר.
וכך הצליחה מדינה שלמה לגדל ילדים שקיבלו ערכים, בכל המובנים, ערכים שהלכו איתם למשך שנים ושרובם זוכרים עד היום.
היום מחליפים את הקלפים הללו סרטים וסדרות מדהימים בטלוויזיה:
https://youtu.be/c8aFcHFu8QM
וסיפור הנוסטלגיה של קלפי העולם המופלא (עברית):
https://youtu.be/HDhD-Iy4lN0?long=yes
איך נולדו סוכריות הפז ומי אוסף אותן?
לא רבים יודעים שסוכריות פז (Pez) הפופולאריות, תופעה של ממש בתרבות המודרנית, נולדו כתחליפי מנטה לעישון.
זה היה בשנת 1927, כשאדוארד האס, תעשיין אוסטרי, החל לשווק סוכריות מנטה לאנשים שחיפשו תחליף לעישון הלא-בריא. הוא מכר אותן בקופסאות פח וקרא להן PEZ, האותיות המרכזיות במילה הגרמנית PfeffErminZe, שפירושה מנטה.
רק בשנת 1948 החל האס למכור את הסוכריות במתקן שדימה מצית, מתקן ששולף סוכריה בודדת בלחיצת אגודל.
השינוי המשמעותי לכיוון הילדים היה כשהסוכריות החלו להימכר בשנות ה-50 בארה"ב. ב-1952 הן מגיעות לאמריקה. הסוכריות עם מיכלי השליפה המפורסמים שלהן יהפכו בארצות הברית לאייקון תרבותי.
השיווק התבסס על היכולת לשלוף סוכריה ביד אחת, פנה לבעלי מקצוע שאין להן שתי ידיים פנויות. אך במקביל להצלחה אצל המבוגרים, יהפכו סוכריות ה"פז" שנולדו רבע מאה לפני כן כממתק נגד עישון באוסטריה גם לעולם הילדים.
הטעם החריף של המנטה יורחב לטעמי פירות מגוונים ולעוד מגוון של טעמים למבוגרים.
להצעתו של אחד העובדים החברה החלה גם להלביש דמויות חביבות על מתקן השליפה דמוי המצית של הסוכריות. בתחילה היו שם מיקי מאוס ופופאיי ובהמשך דמויות נוספות שעיצבה החברה.
מעתה יוציא היצרן דמות חדשה בכל שנה ובהמשך כמות אדירה של דמויות עם רגליים שיאפשרו להעמיד את ה"מצת" על המדף.
כך הפכו דמויות הפז לפריטי אספנים יקרים שנמכרים כיום בסכומים של אלפי דולרים. בימינו יש סחר בין אספנים, בדמויות פז של אגדות תרבות כמו אלביס פרסלי, דמויות "מסע בין כוכבים", בובת הברבי, נשיאי ארה"ב ועוד רבים וטובים, אבל יקרים להחריד.
הנה מצגת וידאו של ההיסטוריה של סוכריות PEZ:
http://youtu.be/qcrTMtSrVFY
פס הייצור של סוכריות פז:
http://youtu.be/kbYCCgGhnyc
ומוזיאון סוכריות הפז:
http://youtu.be/7vvai1C_p0U
איך עלה ונפל ה-NFT שהבטיח מהפכה?
אן אף טי (NFT), "אסימון דיגיטלי" או "ניפטיז", הן מילות באזז המייצגות מושג חשוב בעולם הקריפטו שלרוב עוסק במטבעות הדיגיטליים.
ההבטחה הגדולה והמהפכנית של NFT לאמנים דיגיטליים הייתה שלראשונה בהיסטוריה הם יכולים למכור את יצירותיהם הדיגיטליות כמוצר ייחודי ו"מקורי", בדיוק כפי שאמנים מוכרים יצירות פיזיות, כמו ציור או פסל.
#ההבטחה
השיטה מתבססת על "אסימון בלתי-חליף" (Non-Fungible Token), בראשי התיבות המוכרים שלו NFT, שהוא אחת התופעות הטכנולוגיות המרתקות שהסעירו את העולם הדיגיטלי בשנים האחרונות.
בניגוד למטבעות דיגיטליים דוגמת ביטקוין (Bitcoin) שבהם כל מטבע הוא זהה לחלוטין לאחר, בעולם ה-NFT מדובר ב"אסימון ייחודי". כלומר שכל יחידה של NFT היא שונה מאחרים וייחודית לחלוטין, ממש כמו יצירת אמנות, קלפי ספורט נדירים או דבר מה ויזואלי יחודי.
תכונה זו הפכה אותו לכלי האידיאלי ליצירת "מקוריות דיגיטלית" שתבוא לידי ביטוי ביכולת להוכיח בעלות על יצירת אמנות, תמונה, סרטון, תיעוד ספציפי של רגע היסטורי או כל נכס דיגיטלי אחר.
לאמנים, למשל, הבטיחה הכניסה לעולם ה-NFT עוד אפשרות לשיתוף אמנות ויצירת הכנסות. למעריציהם הייתה זו דרך חדשה ואולי אף מתגמלת בעתיד, לתמוך בעבודתם.
המנפיק פריטים שכאלו הוא שמחליט כמה NFTs יונפקו לכל יצירה או נכס דיגיטלי. זה גם מה שיקבע את ערכם - ממש כמו באספנות בולים או קלפי ספורט - ככל שיותר יחידות NFT יונפקו לנכס כזה, יפחת המחיר ליחידה, כי יש יותר ממנה והיא אינה נדירה.
האפשרות הזו מתבססת על טכנולוגיית הבלוקצ'יין (Blockchain) שמאחורי NFT. היא מאפשרת לתעד בצורה בלתי ניתנת לשינוי את שרשרת הבעלות על כל פריט אמנותי או ויזואלי אבל תמיד דיגיטלי, כשבכך היא יוצרת מעין "תעודת אותנטיות" דיגיטלית.
הזינוק של ה-NFT החל בימי מגפת הקורונה, כשאנשים כלואים בבית ולא מבזבזים על בילויים ונסיעות ומצאו בו את ההזדמנות לרכוש יצירה דיגיטלית ו"לעשות כסף" במסחר בה.
אספנים נטו להבטחה של אספנות דיגיטלית שאינה תופסת מקום בבית ומנגד מאפשרת להם להשתלב בעולם החדש של מסחר בשוק הולך וגדל של פריטים דיגיטליים ייחודיים.
אספנות פריטי NFT נדירים באינטרנט מעניקה לאספן יכולת להשוויץ בהם, להמתין שערכם יעלה ובבוא היום למכור אותם ברווח, עם פוטנציאל לרווחים אסטרונומיים.
בשיאו, העניק ה-NFT למחזיק בו בעלות על היצירה הדיגיטלית, בעלות שלא ניתנת להעתקה ומתועדת לתמיד. זו נראתה אז כמהפכה של בעלות דיגיטלית שהבטיחה לשנות את יחס האנושות לקניין רוחני, לאמנות ולנכסים וירטואליים.
#עסקאות לדוגמה
במידה רבה הכניס את ה-NFT למיינסטרים משחק וירטואלי מבוסס בלוקצ'יין שאפשר לשחקנים לגדל, לטפל ולסחור בחתולים וירטואליים צבעוניים. מכירותיו הניבו מעל 40 מיליון דולר.
בתחילה, היה זה NFT של קליפ של היוטיובר הוותיק Nyan Cat שנמכר בחצי מיליון דולר. בהמשך NyanCat גם מכר חתול קשת דיגיטלי תמורת 690 אלף דולר.
ג'ק דורסי, ממייסדי טוויטר, מכר במכירה פומבית של בלוקצ'יין צילום מסך של הציוץ הראשון שלו מ-2006, במחיר שעבר את ה-2.5 מיליון דולר.
היוצר בימיק (Beeple), למשל, הפך לסמל מהפכת ה-NFT בעסקה שהייתה לאגדה של העידן החדש באמנות. זה קרה במרץ 2021, כשתמורת 69 מיליון דולר הוא מכר בבית המכירות קריסטיס (Christie's) את היצירה הדיגיטלית שלו "Everydays: The First 5000 Days".
גם תאגידי ענק, סלבריטאים ומשקיעים זרמו לשוק ה-NFT. חברות כמו נייקי (Nike) ודיסני (Disney) החלו להנפיק כ-NFT אוספים דיגיטליים שלהן. קבוצות ספורט מכרו רגעים היסטוריים בספורט כ-NFT ותעשיית המשחקים ראתה הזדמנות לסחר בפריטים וירטואליים.
המטאוורס (Metaverse), אותם עולמות וירטואליים שבהם אנשים יכולים לקנות "קרקעות" דיגיטליות, נתפס כיעד הבא של ה-NFT, במיוחד לאחר שחברת מטא (Meta), לשעבר פייסבוק, הכריזה על השקעה משמעותית בתחום.
#הקריסה
אלא שמה שהחל כמהפכה דעך במהירות מפתיעה. בינואר 2022 הגיעו מחירי ה-NFT לשיאם ובחודשים שאחריו הם הלכו וקרסו, עם ירידות של עד 99% בערכם של אוספים שבשיאם היו מבוקשים ביותר.
הגורמים לקריסה היו כמה. ראשית, השוק הוצף בפרויקטים חסרי ערך אמיתי שנועדו לנצל את הבהלה לזהב החדש, הקריפטו-וויזואלי. שנית, התגלה שרבים מהסוחרים שדחפו את המחירים כלפי מעלה השתמשו בטכניקת "wash trading", בה הם קנו ומכרו נכסים לעצמם בכדי ליצור מצג שווא של ביקוש להם.
וכך הגיע ה"חורף הקריפטוגרפי" הכללי של 2022, שבמהלכו קרסו מחירי מטבעות קריפטו רבים והאיצו את נפילת שוק ה-NFT. במקביל, גברה גם המודעות להשפעה הסביבתית השלילית של טכנולוגיית ה-NFT, בשל צריכת האנרגיה העצומה הנדרשת לתפעול רשתות בלוקצ'יין מבוססות "Proof of Work", מהסוגים שנדרשו לעולם ה-NFT.
בנוסף, הסתבר שהבטחות רבות לגבי שימושי NFT בעולם האמיתי לא התממשו. המטאוורס לא הפך למקום מפגש המוני כפי שחזו מראש ומכאן שהתועלת של בעלות על נכסים דיגיטליים התבררה כמוגבלת. גם עליית הריבית העולמית מיהרה והחזירה את המשקיעים לאפיקים מסורתיים יותר.
#ועדיין...
אף שהדרך שלו משקפת את המורכבות של חידושים דיגיטליים בעולם המודרני, יתכן שהסיפור של NFT, גם אם עבר טלטלות, לא הסתיים.
למרות הנפילה הדרמטית, מומחים רבים מאמינים שבטכנולוגיה מאחורי NFT עדיין גלום פוטנציאל משמעותי.
השימוש ב-NFT להוכחת בעלות על נכסים דיגיטליים, זכויות יוצרים ואפילו מסמכים רשמיים עשוי עדיין להתפתח לכיוונים מעשיים יותר.
יתכן שאת הרמז לזה סיפק האתר רדיט (Reddit), כשהצליח ליישם NFT כאוואטרים דיגיטליים ("Digital Collectible Avatars") בצורה שמשתמשים רבים אימצו.
הנה בקצרה על הניפטיז, בועת ה-NFT (עברית):
https://youtu.be/7fExFBKxGNs
הסבר יפה על NFT (עברית):
https://youtu.be/gfkx1vlrwnQ
וכך זה עובד (עברית):
https://youtu.be/ZkM9fLrzN-M
מיהם אספני המכוניות העתיקות?
לאסוף מכוניות עתיקות (Car collecting), זה לא כמו לאסוף בולים או מפיות. מדובר בתחביב יקר ומאתגר במיוחד. בשוק של איסוף המכוניות בכלל, נמצאים תחומי תעשייה מגוונים, המוקדשים לשחזור, תחזוקה והצגה של מכוניות אספנות.
כי, בניגוד לבולים או גלויות, אספני רכב מפתחים לא פעם קשר רגשי עמוק מאוד לכלי הרכב שאספו. המכוניות הללו, לא מעט מהן מכוניות קלאסיות, הופכות בשבילם הרבה יותר מסתם רכוש אי השקעה כספית. הריגוש והציד של דגמים נדירים או מרגשים כאלה, הקנייה והתחזוקה שלהם, כל אלה הם הוא בנפשו של האספן.
לפיכך, מי שאוספים מכוניות הקלאסיות עוסקים בשימור של ההיסטוריה שלהם ובשיתוף של סיפורים על כל רכב ורכב מהאוסף שלהם. פעולות כאלה מחייבות לא פעם תחזוקה יקרה ומורכבת של הרכב, שמירת תיעוד לצורכי טיפולים ופתרונות ואפילו מחקר מקיף של הדגם, מרכיביו ותיקונו.
ערכם של כלי רכב עתיקים, במיוחד דגמים קלאסיים, יכול לעלות ולהגיע לסכומים גבוהים במיוחד. ערכן של מכוניות אספנות, במיוחד הנדירות או בעלות החשיבות ההיסטורית או אפילו אלה שיש להם היסטוריית מירוצים מעניינת - הוא גדול.
אבל, כאמור, עם כל היכולות להגדיל את ערכו לאורך זמן, הדבר המדהים בערכו של אוסף כלי הרכב של האספן הוא לא רק כספי אלא גם רגשי. הקשר שנוצר בין אדם למכונה כזו הוא של אהבה, טיפוח, כאב כשמשהו נפגע בתאונה ודאגה להשיג חלקים נדירים כשצריך.
ובכלל, גם אם יש אספני מכוניות שרואים בכלי הרכב שלהם השקעה טובה, חלק גדול מהם עושה את זה בשביל דברים אחרים, כמו האהבה למכוניות הללו והגאווה על כך שהן של האספן ומעוררות עניין בקרב הקהל בתערוכות, מפגשים או סתם בנסיעת סופ"ש ברחוב.
הנה אספן מכוניות השף חיים כהן, מספר על תשוקתו (עברית):
https://youtu.be/I4s-ZNup13w
ניימר, שכשהוא לא משחק הוא אוסף מכוניות יוקרה (עברית):
https://youtu.be/uhSFoysR0Fg
ואספן מכוניות עתיקות שהפך את האוסף שלו למוזיאון (עברית):
https://youtu.be/qvbk1pyOihs
מהו תחביב איסוף הבולים?
פעם, כשהבולים היו שימושיים מאד ואנשים שלחו מכתבים רבים אחד לשני, רבים אספו בולים. בולאות (Stamp collecting), או איסוף בולים, הוא תחביב שבעבר היה מהתחביבים הנפוצים ביותר ובניגוד למעמדם השימושי של בולי הדואר, ממשיך להיות פעיל בקרב אספנים מובהקים. זהו ככל הנראה התחביב הנפוץ ביותר מכלל תחביבי האספנות. את תפוצתו של התחביב, בכל הגילאים, המקומות והמעמדות החברתיים, ניתן לזקוף לאופיו הרגוע והביתי של תחביב הבולאות, כמו גם לזמינותם ומחירם הנמוך של הבולים.
תחביב הבולאות נולד באמצע המאה ה-19, כעשור לאחר שהונפק בול הדואר הראשון בשנת 1840. על אף שהוא נולד כתחביב נשי, בשלב מסוים הפך איסוף בולים גם לתחביב גברי, השינוי התרחש ככל הנראה בשל הערך הכספי שהחל להיווצר למסחר בבולים לאספנים. עשור נוסף אחר-כך, בשנת 1860, כבר נולדו שווקים למסחר והחלפת בולים, הודפסו קטלוגים והוצמדו מחירים לכל בול. מאותו שלב הפכה אספנות בולים לבעלת פוטנציאל כספי.
משהתרבו הבולים בעולם ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הם הגיעו לכ-60 אלף בולים שונים, החלו רבים מהאספנים להתרכז באוספים לפי נושאים. יש מי שמטפחים אוספים לאומיים, המוקדשים לאיסוף בולים של מדינה או קבוצת מדינות, כמו בולים של חבר העמים הבריטי, בולים אמריקאים או בולים ממדינות מזרח אירופה לשעבר. אחרים מעדיפים להתרכז בתקופה מסוימת, כמו בולים מהמאה ה-19 או בולים מהעידן שאחרי מלחמת העולם הראשונה. יש כמובן רבים המטפחים אוסף שמוקדש לנושא אחד, כמו בולי טכנולוגיה, בולים בנושאים תנ"כיים, אישים דגולים, בולי בעלי חיים וכדומה.
כך אוספים בולים:
https://youtu.be/EeMB9le8WaI
יש אספני בולים שמטפחים אוספים מושקעים וגם קונים בולים בכסף רב:
https://youtu.be/RMiOjstOb8w
סדרת בולים שהקדיש השירות הבולאי לתכניות טלוויזיה חינוכיות (עברית):
https://youtu.be/zWEfBGw4hNQ
בולים מהגוש המזרחי מתקופת המלחמה הקרה:
https://youtu.be/FaT-aUwG6Ws
וסרט תיעודי על חייו של אספן בולים:
https://youtu.be/Rs-CRzmVuU0?long=yes
מהו אוסף קונכיות?
רבים מעריצים את יופיין של הקונכיות שמוטלות לא פעם בחופי הים. אבל האם ידעתם שיש אנשים שמקדישים להן את מיטב זמנם החופשי?
השתמרותם הטובה של הקונכיות, צורותיהן המיוחדות, ודגמי הצבע שהם עוטים, הביאו לכך שרבים שוקדים על אוספי קונכיות מושקים ביותר. איסוף הקונכיות בעיקר על ידי חובבים, אשר מתקשרים זה לזה, לשם החלפה והצטיידות של פריטים נדירים.
בתי מסחר גדולים עוסקים אף הם במכירת הקונכיות. במאות הקודמות עסקו באיסוף והקמת אוספים ענקיים אצילים ובני מלוכה, שזמנם הפנוי וממונם סייעו בידם להקים אוספים מפוארים. חלק ניכר מאוספים אלו נתרם לאוניברסיאות ומוזיאונים לטבע ומוצג בפני קהל גדול. האוספים הללו מסייעים לחוקרי טבע להגדיר ולמיין מיני רכיכות ובכך לסייע למחקר המדעי-השוואתי.
בסוף המאה העשרים גברה תודעת שמירת הטבע בארצות רבות ונאסרו שלייתם והסחר בקונכיות של מינים רבים. כך גם היה במדינת ישראל, שבה קיים אוסף לאומי ובנוסף לו בעיקר פריטים שנאספו בעבר על ידי חובבים וחוקרי טבע.
הנה אספן קונכיות עם אחד האוספים הגדולים בעולם:
https://youtu.be/TqiYHOV4dMk?t=24s
כך נראה אוסף הקונכיות:
https://youtu.be/Afy0jl0smpE
אספנים כאלה יכולים לעבוד במוזיאון:
https://youtu.be/5MXLcZxcIQw
ותצוגת פריטים נדירים ומעניינים ואמנות שנעשה בה שימוש בקונכיות:
http://youtu.be/H6KQLHbIeKA
מה היה השגעון של חבורת הזבל?
מי שגדלו בשנות השמונים ודאי זוכרים אותם, אולי לטובה ואולי במרחק הזמן ואחרי שהם עצמם הפכו להורים - קצת פחות. בעידן שלפני הולדת הפוליטיקלי קורקט, הם הציעו שילוב מנצח של יצורים מצוירים, כינויים מעליבים, מעשים מגעילים עד מקפיאי-דם ובקיצור - מה שילדים אוהבים...
כך או כך, היו זמנים שבהם הדבר הכי חם בעולם הילדים היה אוסף של דמויות משונות שנקראו "חבורת הזבל" (Garbage pail kids). כל כמה כאלה נמכרו במעטפת קלפים שעלתה חצי שקל והילדים עמדו בתור לצרוך אותן.
"חבורת הזבל" נולדה ופותחה בארצות הברית, בידי שני אמנים, מארק ניוגאדן וארט שפיגלמן. הראשון פחות מפורסם אבל השני נודע בעולם כמאייר מופלא שזכה, בלי קשר לחבורת הזבל, בפרס הפוליצר - על קומיקס השואה שלו "מאוס" .
לארץ הגיע שגעון "חבורת הזבל" ב-1987, כשיצא לראשונה אלבום המגעילים שלהם. אליו אספו אז הילדים את הקלפים-מדבקות שקנו או החליפו זה עם זה, במה שהפך לספורט לאומי של מחליפי יצורים הזויים, לא צפויים, משעשעים, ממש לא בנאליים ועם ארומה חתרנית משהו או לפחות סאטירית.
בישראל הם נחשבו הלהיט הכי גדול בתחום משחקי הילדים אי-פעם. הפסיכולוגים ידעו אז להסביר שהקלפים הללו מרגיעים את הילדים ואף מקלים על סיוטי הלילה שלהם. הם כנראה צדקו, כי רמת הגועל והדחייה של חלקי גוף כרותים, נזלת מתפרצת, קיא מבודל, התפוצצות גופות ושאר איברים ונוזלי גוף ועד מרחצי דמים ועצמות שבורות, לא הרתיעו אפילו ילד אחד. כולם היו שם - קונים, צוחקים, קונים ומחליפים.
החלפת הקלפים הגיעה למימדים מפלצתיים. כמו כל סדרת קלפים מסוגה, גם "חבורת הזבל" טיפחה אספנות כפייתית אצל חובביה והורים נאלצו לממן כמות אדירה של מעטפות, עם "דמויות שכבר יש לי"...
בין הדמויות המיתולוגיות ותפוחות הלחיים של "חבורת הזבל" היו יצורים מצויירים כמו "צחי פחי", "מוצי פיצוצי", "שרגא גע גע", "גל עצמות", "רון מצא מטמון" (כשהמטמון נמצא, הו הגועל, באפו שלו) וכמובן "צחי מגולחי".
אי שם בשלהי שנות ה-80 הקלפים של סדרת "חבורת הזבל" נעלמו. הם חזרו אמנם, חלקם בסדרות עם שמות מעוותים לא פחות, כמו "פסיכי בריבוע", "חבורת המוטרפים" ו"בית ספר למופרעים", אבל ההצלחה העצומה של אותה סדרה ראשונה ופורצת-דרך לא חזרה.
בארצות הברית קלפי חבורת הזבל קיימים עד היום. בארץ הם הפכו לזיכרון, לא ממש מתוק אבל כזה שניתן לחייך כשנתקלים או נזכרים באחת הדמויות השונות שכיכבו בהם.
הנה קלפי חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/2UI1tYEn3UY?t=102
חברי החבורה של הזבל:
https://youtu.be/d8rbTJ2LApk
והבה נקדיש זמן לנוסטלגיה של חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/e5ALhDxMk-w?long=yes
מתי נולדה ה"שנה טובה" שהפכה גם לאוסף?
פעם, בטרם היות הדואר האלקטרוני והפייסבוק, היו נשלחות, קצת לפני ראש השנה, ומגיעות בתיבת הדואר לקראת החג גלויות ה"שנה טובה", עם הברכה "לשנה טובה תיכתבו".
הכינוי העממי לכרטיסי הברכה לשנה החדשה היה "שנות טובות".
רבים שמרו אותן, לא מעט מהם אף טיפחו אוספים מושקעים של "שנות טובות" והיו מראים אותם בגאווה לקרובים וחברים.
אבל מהיכן הגיע המנהג לשלוח "שנה טובה"?
#נושאים
הנושאים השתנו. אם פעם היו אלה ציורים עם נושאים יהודיים, של קברי האבות, סמלים יהודיים כמו שופר וספרי תורה, דיוקנאות צדיקים, הכותל וסיפורי התנ"ך, עתה התווספו אליהם נושאים ציוניים.
האגרות החלו להציג את חיי החברה ועסקו בנושאים כמו העלייה לארץ, הווי החלוצים, הגשמת החזון הציוני וההתיישבות בארץ. הרצל, שדות וחקלאים, ירקות, פירות ותבואת הארץ הקדימו. אחריהם לא איחרו להגיע גם צה"ל ומצביאיו, נצחונות, כלי נשק ומצעדים.
עם השנים החלו להופיע גם האיגרות הנפתחות, קישוטי הציפורים והפרחים המעוטרים ונוצצים בזהב. טכנולוגיות חדשות הפציעו והוסיפו לפירורי הזהב גם ריחות מגוונים שהוצמדו אל ה"שנות טובות" שקיבלת.
עוד ועוד שכלולים הגיעו כשעם ישראל נכנס אל סטודיו לצילום ומתחיל לצלם את עצמו, על רקע נופי ערים וכפרים בארץ וחידושי הקידמה. רבים שלחו לקרוביהם בארץ ובעולם "שנות טובות" עם תמונתם ואיחולים אישיים לשנה החדשה.
#היסטוריה
מדובר בנוהג עתיק ששורשיו בקהילות היהודיות של גרמניה, עוד במאה ה-14. מגרמניה של ימי הביניים נפוץ המנהג לכל אירופה והיהודים התרגלו שחלק ממנהגי חודש אלול הן ברכות השנה טובה האישיות. המצאת הדפוס אפשרה לאמנים לצייר ברכות מעוצבות והתפתחה תעשייה נאה של "שנות טובות".
מעבר לברכה הרגילה לשנה טובה, שליחת אגרות ברכה לראש השנה הייתה הדרך היהודית לשמור על קשר, לעיתים בין בני משפחה המתגוררים רחוק זה מזה ואין באפשרותם לבקר זה אצל זה.
מאז נפוץ המנהג היהודי לשלוח אגרות ברכה לראש השנה וממנהג של כל בני העם היהודי הוא הפך גם למנהג אהוב במדינת ישראל הצעירה, ממנהגי הגלות היחידים שכמעט ולא השתנו "בעליה לארץ".
בשנות ה-90, עם הולדת האינטרנט והטלפון הנייד, בעת שהפך לצורת התקשורת השלטת בישראל, עברו גם ה"שנות טובות" לרשת. אנשים שלחו אותם באמצעות אתרי ברכות שאפשרו להכניס ברכה מילולית לעיצובים מוכנים, או סתם לבחור ברכה מתאימה. אחרים צרפו למייל שלהם תמונה וברכה "מהלב".
בהמשך הגיעו הרשתות החברתיות. הפייסבוק והווטסאפ כבשו את הזירה ומה שלא היה שם נשלח במסרונים כמותיים לכל אנשי הקשר.
אמנם יש עוד מי שמתעקשים לשלוח את אגרות השנה טובה בדואר, אבל המנהג הזה, פעם אחד הפופולאריים בישראל, הולך ונמוג והופך לזיכרון מתוק של גלויות צבעוניות ותמימות להפליא, ממש כמו שאולי היינו אנחנו.
ככה זה היה פעם:
https://youtu.be/Uxocnv9WPmo
על מנהג שליחת "כרטיסי שנה טובה":
https://youtu.be/ORdVR9iW_J0
המנהג היהודי הזה שירת הרבה מטרות חברתיות:
https://youtu.be/r8-lrqmHEbE
מצגת וידאו של "שנות טובות":
https://youtu.be/G-WmBpIYMzA
ויש מי שעוד שומרים על הגחלת ושולחים שנות טובות בדואר:
https://youtu.be/YAU85xcUcy8
אספנות (Collecting) היא פעילות בה אנשים אוספים באופן שיטתי חפצים מסוגים מסוימים.
תחביב הבולאות, למשל, תחביב בו עוסקים חובבים באיסוף בולים, נולד באמצע המאה ה-19. פעם זה היה תחביב האספנות הפופולרי ביותר והיום פחות. התחביב הזה נולד במהלך העשור שאחרי הנפקת בול הדואר הראשון בשנת 1840.
אספנים אחרים מטפחים מאוספי חתימות, מפיות, בולים ועד צעצועים עתיקים, תקליטי ויניל, מכוניות ובקבוקי יין נדירים.
התופעה אינה חדשה אלא עתיקה במיוחד. ארכיאולוגים מצאו בקברים פרהיסטוריים אוספי צדפים ואבנים נדירות, מה שמעיד על כך שכבר האדם הקדמון חש צורך לשמר ולאסוף פריטים כאלה.
#למה אנשים אוספים דברים?
מספר צרכים אנושיים בסיסיים מזהה הפסיכולוגיה המודרנית ככאלה שעומדים בבסיס האספנות. הראשון הוא הצורך לסדר ולשליטה בעולם כאוטי (מבולגן).
כשאדם אוסף ומסדר חפצים לפי קטגוריות ברורות, הוא יוצר איזור סדר קטן שהוא שולט בו באופן מוחלט. זהו מעין מקלט נפשי מפני העולם המבלבל שמחוצה לו.
צורך נוסף הוא החיפוש אחר זהות אישית. האוסף הופך עבור האספן למעין כרטיס ביקור תרבותי שמספר על מי אנחנו, מה חשוב לנו ולמה אנחנו שייכים. אספן תקליטי ג'אז נדירים מבטא משהו שונה על עצמו מאשר אספן דגמי מכוניות מיניאטוריות. האוסף הופך לחלק מהזהות העצמית של כל אספן.
במשך עשרות שנים חקר הפסיכולוג האמריקאי ראסל בלק (Russell Belk) את נושא האספנות. המחקר שלו הראה שאספנים רבים חווים קשר רגשי עמוק עם החפצים שאספו. זהו גם ביטוי לצורך אנושי בסיסי להנצחה, לרצון להשאיר אחרינו דבר מה מוחשי שישרוד אותנו.
בתחביב האספנות יש גם ממד של ציד והשגה. חיפוש אחר פריט נדיר, מציאתו והוספה שלו לאוסף מעניקים לאספנים תחושת הישג ושחרור של דופמין במוח. התהליך דומה לציד פרהיסטורי, רק שהציד של ימינו הוא אחר גרסה נדירה של בובת ברבי או בול דואר משנות ה-40. מלכת בריטניה אליזבת השנייה ירשה אוסף בולים מרשים שהחל עוד בידי סבה המלך ג'ורג' החמישי.
פסיכולוגים מבחינים בין אספנות בריאה לבין הפרעת אגירה כפייתית (hoarding). אספנות בריאה היא מסודרת, סלקטיבית ומעניקה הנאה. אגירה כפייתית היא כאוטית, גורמת למצוקה, פוגעת בתפקוד היומיומי.
לדוגמאות לאספנים ואוספים ראו בתגית "אספנות".
אספן של קומיקס שלא מתייאש (עברית):
https://youtu.be/Yk7fCu3hD4s
אוספים בולים:
https://youtu.be/EeMB9le8WaI
אספן של מכוניות עתיקות (עברית):
https://youtu.be/I4s-ZNup13w
אספן בובות (עברית):
https://youtu.be/WgBlZv3A7_0
ואספן חנוכיות (עברית):
https://youtu.be/9V_nxXxRq_w?long=yes
שנות ה-70 היו עשור מעניין במיוחד. באותה תקופה לא כדורגל, לא כוכבי זמר או כוכבי קולנוע העסיקו את הילדים... טוב, ברור שהגזמנו, אבל נציין שלצד כל אלה העסיקו באותה תקופה את ילדי ישראל אלבומי קלפים של ידע ולימוד על העולם, על המדע, החלל, ההיסטוריה ועוד.
במה מדובר?
באותן שנים היו קלפי העולם המופלא הדבר הכי לוהט בעולם הילדים. הקלפים, שנמכרו במכולת ובקיוסק המקומי, הדביקו די מהר בהתלהבות כמעט כל ילד בישראל של אותם ימים. לא נדרשו בשבילם פרסומות או מבצעים מיוחדים. הם היו ישראליים להפליא. הילדים קיבלו חפיסות ראשונות בחינם, נדלקו ו"הדביקו" די מהר זה את זה בשיגעון האספנים. בתוך ימים ספורים מרגע שקיבל יחד בחינם את האלבום והקלפים הראשונים, הוא היה עמוק בעניין, סיפר לכל חבריו, שמיהרו גם הם לבקש בחינם את האלבום והקלפים הראשונים והחלו בקנייה היומיומית של "העולם המופלא".
מה היה הסוד של הקלפים הללו?
המחיר היה נגיש וה"קלפים" של סדרת "העולם המופלא" הכילו ציורים נפלאים, צבעוניים ומושקעים, בגרפיקה נהדרת, עשויים ביד אמן. מדהים היה גם האלבום המעוצב, מסודר לפי נושאים, שאליו היה צריך להדביק את ה"קלפים" שקנית, החלפת עם חברים או זכית במשחקים.
מתחת לכל קלף מודבק הודפס באלבום הסבר מילולי של נושא הציור ומשמעות המושג.
כן, זו הייתה אנציקלופדיה משחקית וחווייתית, משהו כמו אאוריקה של אז. בימים ההם, הרבה לפני האינטרנט והיוטיוב, טרם ה-VOD וערוצי הכבלים, הם היו גם המקור המופלא, תרתי משמע, שממנו שאבו הילדים ידע.
משחק בידורי, מסחרי, אבל רציני ואיכותי ומבקש באמת ובתמים להעשיר את ידיעותיו של הילד. וכן, להכניס כסף לכיסי היבואנים בישראל. מה לעשות, הכלכלה מובילה הרבה דברים, כולל טובים.
אם תשוו אותם למה שיש היום, אז אלבומי 'העולם המופלא', על העושר התכני, האיכותי והלא נגמר שבהם עשו סוג של גמיפיקציה קדמונית לידע כללי. הילדים מצאו את עצמם מחפשים איך לעזאזל הם משיגים את הקלף הכפול של החללית אפולו 11 ולמי יכול להיות המלך מונטזומה כפול, שיחליפו איתו.
אגב, לאנשי חברת נירם ששיווקה אותם, היה לב של בני אדם. ניתן היה לרכוש אז את הקלפים שחסרו לילד באלבום במחיר לא גבוה ולקבלם בדואר.
וכך הצליחה מדינה שלמה לגדל ילדים שקיבלו ערכים, בכל המובנים, ערכים שהלכו איתם למשך שנים ושרובם זוכרים עד היום.
היום מחליפים את הקלפים הללו סרטים וסדרות מדהימים בטלוויזיה:
https://youtu.be/c8aFcHFu8QM
וסיפור הנוסטלגיה של קלפי העולם המופלא (עברית):
https://youtu.be/HDhD-Iy4lN0?long=yes
לא רבים יודעים שסוכריות פז (Pez) הפופולאריות, תופעה של ממש בתרבות המודרנית, נולדו כתחליפי מנטה לעישון.
זה היה בשנת 1927, כשאדוארד האס, תעשיין אוסטרי, החל לשווק סוכריות מנטה לאנשים שחיפשו תחליף לעישון הלא-בריא. הוא מכר אותן בקופסאות פח וקרא להן PEZ, האותיות המרכזיות במילה הגרמנית PfeffErminZe, שפירושה מנטה.
רק בשנת 1948 החל האס למכור את הסוכריות במתקן שדימה מצית, מתקן ששולף סוכריה בודדת בלחיצת אגודל.
השינוי המשמעותי לכיוון הילדים היה כשהסוכריות החלו להימכר בשנות ה-50 בארה"ב. ב-1952 הן מגיעות לאמריקה. הסוכריות עם מיכלי השליפה המפורסמים שלהן יהפכו בארצות הברית לאייקון תרבותי.
השיווק התבסס על היכולת לשלוף סוכריה ביד אחת, פנה לבעלי מקצוע שאין להן שתי ידיים פנויות. אך במקביל להצלחה אצל המבוגרים, יהפכו סוכריות ה"פז" שנולדו רבע מאה לפני כן כממתק נגד עישון באוסטריה גם לעולם הילדים.
הטעם החריף של המנטה יורחב לטעמי פירות מגוונים ולעוד מגוון של טעמים למבוגרים.
להצעתו של אחד העובדים החברה החלה גם להלביש דמויות חביבות על מתקן השליפה דמוי המצית של הסוכריות. בתחילה היו שם מיקי מאוס ופופאיי ובהמשך דמויות נוספות שעיצבה החברה.
מעתה יוציא היצרן דמות חדשה בכל שנה ובהמשך כמות אדירה של דמויות עם רגליים שיאפשרו להעמיד את ה"מצת" על המדף.
כך הפכו דמויות הפז לפריטי אספנים יקרים שנמכרים כיום בסכומים של אלפי דולרים. בימינו יש סחר בין אספנים, בדמויות פז של אגדות תרבות כמו אלביס פרסלי, דמויות "מסע בין כוכבים", בובת הברבי, נשיאי ארה"ב ועוד רבים וטובים, אבל יקרים להחריד.
הנה מצגת וידאו של ההיסטוריה של סוכריות PEZ:
http://youtu.be/qcrTMtSrVFY
פס הייצור של סוכריות פז:
http://youtu.be/kbYCCgGhnyc
ומוזיאון סוכריות הפז:
http://youtu.be/7vvai1C_p0U
אן אף טי (NFT), "אסימון דיגיטלי" או "ניפטיז", הן מילות באזז המייצגות מושג חשוב בעולם הקריפטו שלרוב עוסק במטבעות הדיגיטליים.
ההבטחה הגדולה והמהפכנית של NFT לאמנים דיגיטליים הייתה שלראשונה בהיסטוריה הם יכולים למכור את יצירותיהם הדיגיטליות כמוצר ייחודי ו"מקורי", בדיוק כפי שאמנים מוכרים יצירות פיזיות, כמו ציור או פסל.
#ההבטחה
השיטה מתבססת על "אסימון בלתי-חליף" (Non-Fungible Token), בראשי התיבות המוכרים שלו NFT, שהוא אחת התופעות הטכנולוגיות המרתקות שהסעירו את העולם הדיגיטלי בשנים האחרונות.
בניגוד למטבעות דיגיטליים דוגמת ביטקוין (Bitcoin) שבהם כל מטבע הוא זהה לחלוטין לאחר, בעולם ה-NFT מדובר ב"אסימון ייחודי". כלומר שכל יחידה של NFT היא שונה מאחרים וייחודית לחלוטין, ממש כמו יצירת אמנות, קלפי ספורט נדירים או דבר מה ויזואלי יחודי.
תכונה זו הפכה אותו לכלי האידיאלי ליצירת "מקוריות דיגיטלית" שתבוא לידי ביטוי ביכולת להוכיח בעלות על יצירת אמנות, תמונה, סרטון, תיעוד ספציפי של רגע היסטורי או כל נכס דיגיטלי אחר.
לאמנים, למשל, הבטיחה הכניסה לעולם ה-NFT עוד אפשרות לשיתוף אמנות ויצירת הכנסות. למעריציהם הייתה זו דרך חדשה ואולי אף מתגמלת בעתיד, לתמוך בעבודתם.
המנפיק פריטים שכאלו הוא שמחליט כמה NFTs יונפקו לכל יצירה או נכס דיגיטלי. זה גם מה שיקבע את ערכם - ממש כמו באספנות בולים או קלפי ספורט - ככל שיותר יחידות NFT יונפקו לנכס כזה, יפחת המחיר ליחידה, כי יש יותר ממנה והיא אינה נדירה.
האפשרות הזו מתבססת על טכנולוגיית הבלוקצ'יין (Blockchain) שמאחורי NFT. היא מאפשרת לתעד בצורה בלתי ניתנת לשינוי את שרשרת הבעלות על כל פריט אמנותי או ויזואלי אבל תמיד דיגיטלי, כשבכך היא יוצרת מעין "תעודת אותנטיות" דיגיטלית.
הזינוק של ה-NFT החל בימי מגפת הקורונה, כשאנשים כלואים בבית ולא מבזבזים על בילויים ונסיעות ומצאו בו את ההזדמנות לרכוש יצירה דיגיטלית ו"לעשות כסף" במסחר בה.
אספנים נטו להבטחה של אספנות דיגיטלית שאינה תופסת מקום בבית ומנגד מאפשרת להם להשתלב בעולם החדש של מסחר בשוק הולך וגדל של פריטים דיגיטליים ייחודיים.
אספנות פריטי NFT נדירים באינטרנט מעניקה לאספן יכולת להשוויץ בהם, להמתין שערכם יעלה ובבוא היום למכור אותם ברווח, עם פוטנציאל לרווחים אסטרונומיים.
בשיאו, העניק ה-NFT למחזיק בו בעלות על היצירה הדיגיטלית, בעלות שלא ניתנת להעתקה ומתועדת לתמיד. זו נראתה אז כמהפכה של בעלות דיגיטלית שהבטיחה לשנות את יחס האנושות לקניין רוחני, לאמנות ולנכסים וירטואליים.
#עסקאות לדוגמה
במידה רבה הכניס את ה-NFT למיינסטרים משחק וירטואלי מבוסס בלוקצ'יין שאפשר לשחקנים לגדל, לטפל ולסחור בחתולים וירטואליים צבעוניים. מכירותיו הניבו מעל 40 מיליון דולר.
בתחילה, היה זה NFT של קליפ של היוטיובר הוותיק Nyan Cat שנמכר בחצי מיליון דולר. בהמשך NyanCat גם מכר חתול קשת דיגיטלי תמורת 690 אלף דולר.
ג'ק דורסי, ממייסדי טוויטר, מכר במכירה פומבית של בלוקצ'יין צילום מסך של הציוץ הראשון שלו מ-2006, במחיר שעבר את ה-2.5 מיליון דולר.
היוצר בימיק (Beeple), למשל, הפך לסמל מהפכת ה-NFT בעסקה שהייתה לאגדה של העידן החדש באמנות. זה קרה במרץ 2021, כשתמורת 69 מיליון דולר הוא מכר בבית המכירות קריסטיס (Christie's) את היצירה הדיגיטלית שלו "Everydays: The First 5000 Days".
גם תאגידי ענק, סלבריטאים ומשקיעים זרמו לשוק ה-NFT. חברות כמו נייקי (Nike) ודיסני (Disney) החלו להנפיק כ-NFT אוספים דיגיטליים שלהן. קבוצות ספורט מכרו רגעים היסטוריים בספורט כ-NFT ותעשיית המשחקים ראתה הזדמנות לסחר בפריטים וירטואליים.
המטאוורס (Metaverse), אותם עולמות וירטואליים שבהם אנשים יכולים לקנות "קרקעות" דיגיטליות, נתפס כיעד הבא של ה-NFT, במיוחד לאחר שחברת מטא (Meta), לשעבר פייסבוק, הכריזה על השקעה משמעותית בתחום.
#הקריסה
אלא שמה שהחל כמהפכה דעך במהירות מפתיעה. בינואר 2022 הגיעו מחירי ה-NFT לשיאם ובחודשים שאחריו הם הלכו וקרסו, עם ירידות של עד 99% בערכם של אוספים שבשיאם היו מבוקשים ביותר.
הגורמים לקריסה היו כמה. ראשית, השוק הוצף בפרויקטים חסרי ערך אמיתי שנועדו לנצל את הבהלה לזהב החדש, הקריפטו-וויזואלי. שנית, התגלה שרבים מהסוחרים שדחפו את המחירים כלפי מעלה השתמשו בטכניקת "wash trading", בה הם קנו ומכרו נכסים לעצמם בכדי ליצור מצג שווא של ביקוש להם.
וכך הגיע ה"חורף הקריפטוגרפי" הכללי של 2022, שבמהלכו קרסו מחירי מטבעות קריפטו רבים והאיצו את נפילת שוק ה-NFT. במקביל, גברה גם המודעות להשפעה הסביבתית השלילית של טכנולוגיית ה-NFT, בשל צריכת האנרגיה העצומה הנדרשת לתפעול רשתות בלוקצ'יין מבוססות "Proof of Work", מהסוגים שנדרשו לעולם ה-NFT.
בנוסף, הסתבר שהבטחות רבות לגבי שימושי NFT בעולם האמיתי לא התממשו. המטאוורס לא הפך למקום מפגש המוני כפי שחזו מראש ומכאן שהתועלת של בעלות על נכסים דיגיטליים התבררה כמוגבלת. גם עליית הריבית העולמית מיהרה והחזירה את המשקיעים לאפיקים מסורתיים יותר.
#ועדיין...
אף שהדרך שלו משקפת את המורכבות של חידושים דיגיטליים בעולם המודרני, יתכן שהסיפור של NFT, גם אם עבר טלטלות, לא הסתיים.
למרות הנפילה הדרמטית, מומחים רבים מאמינים שבטכנולוגיה מאחורי NFT עדיין גלום פוטנציאל משמעותי.
השימוש ב-NFT להוכחת בעלות על נכסים דיגיטליים, זכויות יוצרים ואפילו מסמכים רשמיים עשוי עדיין להתפתח לכיוונים מעשיים יותר.
יתכן שאת הרמז לזה סיפק האתר רדיט (Reddit), כשהצליח ליישם NFT כאוואטרים דיגיטליים ("Digital Collectible Avatars") בצורה שמשתמשים רבים אימצו.
הנה בקצרה על הניפטיז, בועת ה-NFT (עברית):
https://youtu.be/7fExFBKxGNs
הסבר יפה על NFT (עברית):
https://youtu.be/gfkx1vlrwnQ
וכך זה עובד (עברית):
https://youtu.be/ZkM9fLrzN-M
אספנות
לאסוף מכוניות עתיקות (Car collecting), זה לא כמו לאסוף בולים או מפיות. מדובר בתחביב יקר ומאתגר במיוחד. בשוק של איסוף המכוניות בכלל, נמצאים תחומי תעשייה מגוונים, המוקדשים לשחזור, תחזוקה והצגה של מכוניות אספנות.
כי, בניגוד לבולים או גלויות, אספני רכב מפתחים לא פעם קשר רגשי עמוק מאוד לכלי הרכב שאספו. המכוניות הללו, לא מעט מהן מכוניות קלאסיות, הופכות בשבילם הרבה יותר מסתם רכוש אי השקעה כספית. הריגוש והציד של דגמים נדירים או מרגשים כאלה, הקנייה והתחזוקה שלהם, כל אלה הם הוא בנפשו של האספן.
לפיכך, מי שאוספים מכוניות הקלאסיות עוסקים בשימור של ההיסטוריה שלהם ובשיתוף של סיפורים על כל רכב ורכב מהאוסף שלהם. פעולות כאלה מחייבות לא פעם תחזוקה יקרה ומורכבת של הרכב, שמירת תיעוד לצורכי טיפולים ופתרונות ואפילו מחקר מקיף של הדגם, מרכיביו ותיקונו.
ערכם של כלי רכב עתיקים, במיוחד דגמים קלאסיים, יכול לעלות ולהגיע לסכומים גבוהים במיוחד. ערכן של מכוניות אספנות, במיוחד הנדירות או בעלות החשיבות ההיסטורית או אפילו אלה שיש להם היסטוריית מירוצים מעניינת - הוא גדול.
אבל, כאמור, עם כל היכולות להגדיל את ערכו לאורך זמן, הדבר המדהים בערכו של אוסף כלי הרכב של האספן הוא לא רק כספי אלא גם רגשי. הקשר שנוצר בין אדם למכונה כזו הוא של אהבה, טיפוח, כאב כשמשהו נפגע בתאונה ודאגה להשיג חלקים נדירים כשצריך.
ובכלל, גם אם יש אספני מכוניות שרואים בכלי הרכב שלהם השקעה טובה, חלק גדול מהם עושה את זה בשביל דברים אחרים, כמו האהבה למכוניות הללו והגאווה על כך שהן של האספן ומעוררות עניין בקרב הקהל בתערוכות, מפגשים או סתם בנסיעת סופ"ש ברחוב.
הנה אספן מכוניות השף חיים כהן, מספר על תשוקתו (עברית):
https://youtu.be/I4s-ZNup13w
ניימר, שכשהוא לא משחק הוא אוסף מכוניות יוקרה (עברית):
https://youtu.be/uhSFoysR0Fg
ואספן מכוניות עתיקות שהפך את האוסף שלו למוזיאון (עברית):
https://youtu.be/qvbk1pyOihs
פעם, כשהבולים היו שימושיים מאד ואנשים שלחו מכתבים רבים אחד לשני, רבים אספו בולים. בולאות (Stamp collecting), או איסוף בולים, הוא תחביב שבעבר היה מהתחביבים הנפוצים ביותר ובניגוד למעמדם השימושי של בולי הדואר, ממשיך להיות פעיל בקרב אספנים מובהקים. זהו ככל הנראה התחביב הנפוץ ביותר מכלל תחביבי האספנות. את תפוצתו של התחביב, בכל הגילאים, המקומות והמעמדות החברתיים, ניתן לזקוף לאופיו הרגוע והביתי של תחביב הבולאות, כמו גם לזמינותם ומחירם הנמוך של הבולים.
תחביב הבולאות נולד באמצע המאה ה-19, כעשור לאחר שהונפק בול הדואר הראשון בשנת 1840. על אף שהוא נולד כתחביב נשי, בשלב מסוים הפך איסוף בולים גם לתחביב גברי, השינוי התרחש ככל הנראה בשל הערך הכספי שהחל להיווצר למסחר בבולים לאספנים. עשור נוסף אחר-כך, בשנת 1860, כבר נולדו שווקים למסחר והחלפת בולים, הודפסו קטלוגים והוצמדו מחירים לכל בול. מאותו שלב הפכה אספנות בולים לבעלת פוטנציאל כספי.
משהתרבו הבולים בעולם ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הם הגיעו לכ-60 אלף בולים שונים, החלו רבים מהאספנים להתרכז באוספים לפי נושאים. יש מי שמטפחים אוספים לאומיים, המוקדשים לאיסוף בולים של מדינה או קבוצת מדינות, כמו בולים של חבר העמים הבריטי, בולים אמריקאים או בולים ממדינות מזרח אירופה לשעבר. אחרים מעדיפים להתרכז בתקופה מסוימת, כמו בולים מהמאה ה-19 או בולים מהעידן שאחרי מלחמת העולם הראשונה. יש כמובן רבים המטפחים אוסף שמוקדש לנושא אחד, כמו בולי טכנולוגיה, בולים בנושאים תנ"כיים, אישים דגולים, בולי בעלי חיים וכדומה.
כך אוספים בולים:
https://youtu.be/EeMB9le8WaI
יש אספני בולים שמטפחים אוספים מושקעים וגם קונים בולים בכסף רב:
https://youtu.be/RMiOjstOb8w
סדרת בולים שהקדיש השירות הבולאי לתכניות טלוויזיה חינוכיות (עברית):
https://youtu.be/zWEfBGw4hNQ
בולים מהגוש המזרחי מתקופת המלחמה הקרה:
https://youtu.be/FaT-aUwG6Ws
וסרט תיעודי על חייו של אספן בולים:
https://youtu.be/Rs-CRzmVuU0?long=yes
רבים מעריצים את יופיין של הקונכיות שמוטלות לא פעם בחופי הים. אבל האם ידעתם שיש אנשים שמקדישים להן את מיטב זמנם החופשי?
השתמרותם הטובה של הקונכיות, צורותיהן המיוחדות, ודגמי הצבע שהם עוטים, הביאו לכך שרבים שוקדים על אוספי קונכיות מושקים ביותר. איסוף הקונכיות בעיקר על ידי חובבים, אשר מתקשרים זה לזה, לשם החלפה והצטיידות של פריטים נדירים.
בתי מסחר גדולים עוסקים אף הם במכירת הקונכיות. במאות הקודמות עסקו באיסוף והקמת אוספים ענקיים אצילים ובני מלוכה, שזמנם הפנוי וממונם סייעו בידם להקים אוספים מפוארים. חלק ניכר מאוספים אלו נתרם לאוניברסיאות ומוזיאונים לטבע ומוצג בפני קהל גדול. האוספים הללו מסייעים לחוקרי טבע להגדיר ולמיין מיני רכיכות ובכך לסייע למחקר המדעי-השוואתי.
בסוף המאה העשרים גברה תודעת שמירת הטבע בארצות רבות ונאסרו שלייתם והסחר בקונכיות של מינים רבים. כך גם היה במדינת ישראל, שבה קיים אוסף לאומי ובנוסף לו בעיקר פריטים שנאספו בעבר על ידי חובבים וחוקרי טבע.
הנה אספן קונכיות עם אחד האוספים הגדולים בעולם:
https://youtu.be/TqiYHOV4dMk?t=24s
כך נראה אוסף הקונכיות:
https://youtu.be/Afy0jl0smpE
אספנים כאלה יכולים לעבוד במוזיאון:
https://youtu.be/5MXLcZxcIQw
ותצוגת פריטים נדירים ומעניינים ואמנות שנעשה בה שימוש בקונכיות:
http://youtu.be/H6KQLHbIeKA
מי שגדלו בשנות השמונים ודאי זוכרים אותם, אולי לטובה ואולי במרחק הזמן ואחרי שהם עצמם הפכו להורים - קצת פחות. בעידן שלפני הולדת הפוליטיקלי קורקט, הם הציעו שילוב מנצח של יצורים מצוירים, כינויים מעליבים, מעשים מגעילים עד מקפיאי-דם ובקיצור - מה שילדים אוהבים...
כך או כך, היו זמנים שבהם הדבר הכי חם בעולם הילדים היה אוסף של דמויות משונות שנקראו "חבורת הזבל" (Garbage pail kids). כל כמה כאלה נמכרו במעטפת קלפים שעלתה חצי שקל והילדים עמדו בתור לצרוך אותן.
"חבורת הזבל" נולדה ופותחה בארצות הברית, בידי שני אמנים, מארק ניוגאדן וארט שפיגלמן. הראשון פחות מפורסם אבל השני נודע בעולם כמאייר מופלא שזכה, בלי קשר לחבורת הזבל, בפרס הפוליצר - על קומיקס השואה שלו "מאוס" .
לארץ הגיע שגעון "חבורת הזבל" ב-1987, כשיצא לראשונה אלבום המגעילים שלהם. אליו אספו אז הילדים את הקלפים-מדבקות שקנו או החליפו זה עם זה, במה שהפך לספורט לאומי של מחליפי יצורים הזויים, לא צפויים, משעשעים, ממש לא בנאליים ועם ארומה חתרנית משהו או לפחות סאטירית.
בישראל הם נחשבו הלהיט הכי גדול בתחום משחקי הילדים אי-פעם. הפסיכולוגים ידעו אז להסביר שהקלפים הללו מרגיעים את הילדים ואף מקלים על סיוטי הלילה שלהם. הם כנראה צדקו, כי רמת הגועל והדחייה של חלקי גוף כרותים, נזלת מתפרצת, קיא מבודל, התפוצצות גופות ושאר איברים ונוזלי גוף ועד מרחצי דמים ועצמות שבורות, לא הרתיעו אפילו ילד אחד. כולם היו שם - קונים, צוחקים, קונים ומחליפים.
החלפת הקלפים הגיעה למימדים מפלצתיים. כמו כל סדרת קלפים מסוגה, גם "חבורת הזבל" טיפחה אספנות כפייתית אצל חובביה והורים נאלצו לממן כמות אדירה של מעטפות, עם "דמויות שכבר יש לי"...
בין הדמויות המיתולוגיות ותפוחות הלחיים של "חבורת הזבל" היו יצורים מצויירים כמו "צחי פחי", "מוצי פיצוצי", "שרגא גע גע", "גל עצמות", "רון מצא מטמון" (כשהמטמון נמצא, הו הגועל, באפו שלו) וכמובן "צחי מגולחי".
אי שם בשלהי שנות ה-80 הקלפים של סדרת "חבורת הזבל" נעלמו. הם חזרו אמנם, חלקם בסדרות עם שמות מעוותים לא פחות, כמו "פסיכי בריבוע", "חבורת המוטרפים" ו"בית ספר למופרעים", אבל ההצלחה העצומה של אותה סדרה ראשונה ופורצת-דרך לא חזרה.
בארצות הברית קלפי חבורת הזבל קיימים עד היום. בארץ הם הפכו לזיכרון, לא ממש מתוק אבל כזה שניתן לחייך כשנתקלים או נזכרים באחת הדמויות השונות שכיכבו בהם.
הנה קלפי חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/2UI1tYEn3UY?t=102
חברי החבורה של הזבל:
https://youtu.be/d8rbTJ2LApk
והבה נקדיש זמן לנוסטלגיה של חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/e5ALhDxMk-w?long=yes
פעם, בטרם היות הדואר האלקטרוני והפייסבוק, היו נשלחות, קצת לפני ראש השנה, ומגיעות בתיבת הדואר לקראת החג גלויות ה"שנה טובה", עם הברכה "לשנה טובה תיכתבו".
הכינוי העממי לכרטיסי הברכה לשנה החדשה היה "שנות טובות".
רבים שמרו אותן, לא מעט מהם אף טיפחו אוספים מושקעים של "שנות טובות" והיו מראים אותם בגאווה לקרובים וחברים.
אבל מהיכן הגיע המנהג לשלוח "שנה טובה"?
#נושאים
הנושאים השתנו. אם פעם היו אלה ציורים עם נושאים יהודיים, של קברי האבות, סמלים יהודיים כמו שופר וספרי תורה, דיוקנאות צדיקים, הכותל וסיפורי התנ"ך, עתה התווספו אליהם נושאים ציוניים.
האגרות החלו להציג את חיי החברה ועסקו בנושאים כמו העלייה לארץ, הווי החלוצים, הגשמת החזון הציוני וההתיישבות בארץ. הרצל, שדות וחקלאים, ירקות, פירות ותבואת הארץ הקדימו. אחריהם לא איחרו להגיע גם צה"ל ומצביאיו, נצחונות, כלי נשק ומצעדים.
עם השנים החלו להופיע גם האיגרות הנפתחות, קישוטי הציפורים והפרחים המעוטרים ונוצצים בזהב. טכנולוגיות חדשות הפציעו והוסיפו לפירורי הזהב גם ריחות מגוונים שהוצמדו אל ה"שנות טובות" שקיבלת.
עוד ועוד שכלולים הגיעו כשעם ישראל נכנס אל סטודיו לצילום ומתחיל לצלם את עצמו, על רקע נופי ערים וכפרים בארץ וחידושי הקידמה. רבים שלחו לקרוביהם בארץ ובעולם "שנות טובות" עם תמונתם ואיחולים אישיים לשנה החדשה.
#היסטוריה
מדובר בנוהג עתיק ששורשיו בקהילות היהודיות של גרמניה, עוד במאה ה-14. מגרמניה של ימי הביניים נפוץ המנהג לכל אירופה והיהודים התרגלו שחלק ממנהגי חודש אלול הן ברכות השנה טובה האישיות. המצאת הדפוס אפשרה לאמנים לצייר ברכות מעוצבות והתפתחה תעשייה נאה של "שנות טובות".
מעבר לברכה הרגילה לשנה טובה, שליחת אגרות ברכה לראש השנה הייתה הדרך היהודית לשמור על קשר, לעיתים בין בני משפחה המתגוררים רחוק זה מזה ואין באפשרותם לבקר זה אצל זה.
מאז נפוץ המנהג היהודי לשלוח אגרות ברכה לראש השנה וממנהג של כל בני העם היהודי הוא הפך גם למנהג אהוב במדינת ישראל הצעירה, ממנהגי הגלות היחידים שכמעט ולא השתנו "בעליה לארץ".
בשנות ה-90, עם הולדת האינטרנט והטלפון הנייד, בעת שהפך לצורת התקשורת השלטת בישראל, עברו גם ה"שנות טובות" לרשת. אנשים שלחו אותם באמצעות אתרי ברכות שאפשרו להכניס ברכה מילולית לעיצובים מוכנים, או סתם לבחור ברכה מתאימה. אחרים צרפו למייל שלהם תמונה וברכה "מהלב".
בהמשך הגיעו הרשתות החברתיות. הפייסבוק והווטסאפ כבשו את הזירה ומה שלא היה שם נשלח במסרונים כמותיים לכל אנשי הקשר.
אמנם יש עוד מי שמתעקשים לשלוח את אגרות השנה טובה בדואר, אבל המנהג הזה, פעם אחד הפופולאריים בישראל, הולך ונמוג והופך לזיכרון מתוק של גלויות צבעוניות ותמימות להפליא, ממש כמו שאולי היינו אנחנו.
ככה זה היה פעם:
https://youtu.be/Uxocnv9WPmo
על מנהג שליחת "כרטיסי שנה טובה":
https://youtu.be/ORdVR9iW_J0
המנהג היהודי הזה שירת הרבה מטרות חברתיות:
https://youtu.be/r8-lrqmHEbE
מצגת וידאו של "שנות טובות":
https://youtu.be/G-WmBpIYMzA
ויש מי שעוד שומרים על הגחלת ושולחים שנות טובות בדואר:
https://youtu.be/YAU85xcUcy8
מה סוד ערכם של חפצים שהיו שייכים למפורסמים?
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
