שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה לימדו קלפי העולם המופלא את הילדים?
שנות ה-70 היו עשור מעניין במיוחד. באותה תקופה לא כדורגל, לא כוכבי זמר או כוכבי קולנוע העסיקו את הילדים... טוב, ברור שהגזמנו, אבל נציין שלצד כל אלה העסיקו באותה תקופה את ילדי ישראל אלבומי קלפים של ידע ולימוד על העולם, על המדע, החלל, ההיסטוריה ועוד.
במה מדובר?
באותן שנים היו קלפי העולם המופלא הדבר הכי לוהט בעולם הילדים. הקלפים, שנמכרו במכולת ובקיוסק המקומי, הדביקו די מהר בהתלהבות כמעט כל ילד בישראל של אותם ימים. לא נדרשו בשבילם פרסומות או מבצעים מיוחדים. הם היו ישראליים להפליא. הילדים קיבלו חפיסות ראשונות בחינם, נדלקו ו"הדביקו" די מהר זה את זה בשיגעון האספנים. בתוך ימים ספורים מרגע שקיבל יחד בחינם את האלבום והקלפים הראשונים, הוא היה עמוק בעניין, סיפר לכל חבריו, שמיהרו גם הם לבקש בחינם את האלבום והקלפים הראשונים והחלו בקנייה היומיומית של "העולם המופלא".
מה היה הסוד של הקלפים הללו?
המחיר היה נגיש וה"קלפים" של סדרת "העולם המופלא" הכילו ציורים נפלאים, צבעוניים ומושקעים, בגרפיקה נהדרת, עשויים ביד אמן. מדהים היה גם האלבום המעוצב, מסודר לפי נושאים, שאליו היה צריך להדביק את ה"קלפים" שקנית, החלפת עם חברים או זכית במשחקים.
מתחת לכל קלף מודבק הודפס באלבום הסבר מילולי של נושא הציור ומשמעות המושג.
כן, זו הייתה אנציקלופדיה משחקית וחווייתית, משהו כמו אאוריקה של אז. בימים ההם, הרבה לפני האינטרנט והיוטיוב, טרם ה-VOD וערוצי הכבלים, הם היו גם המקור המופלא, תרתי משמע, שממנו שאבו הילדים ידע.
משחק בידורי, מסחרי, אבל רציני ואיכותי ומבקש באמת ובתמים להעשיר את ידיעותיו של הילד. וכן, להכניס כסף לכיסי היבואנים בישראל. מה לעשות, הכלכלה מובילה הרבה דברים, כולל טובים.
אם תשוו אותם למה שיש היום, אז אלבומי 'העולם המופלא', על העושר התכני, האיכותי והלא נגמר שבהם עשו סוג של גמיפיקציה קדמונית לידע כללי. הילדים מצאו את עצמם מחפשים איך לעזאזל הם משיגים את הקלף הכפול של החללית אפולו 11 ולמי יכול להיות המלך מונטזומה כפול, שיחליפו איתו.
אגב, לאנשי חברת נירם ששיווקה אותם, היה לב של בני אדם. ניתן היה לרכוש אז את הקלפים שחסרו לילד באלבום במחיר לא גבוה ולקבלם בדואר.
וכך הצליחה מדינה שלמה לגדל ילדים שקיבלו ערכים, בכל המובנים, ערכים שהלכו איתם למשך שנים ושרובם זוכרים עד היום.
היום מחליפים את הקלפים הללו סרטים וסדרות מדהימים בטלוויזיה:
https://youtu.be/c8aFcHFu8QM
וסיפור הנוסטלגיה של קלפי העולם המופלא (עברית):
https://youtu.be/HDhD-Iy4lN0?long=yes
איך נולדו סוכריות הפז ומי אוסף אותם?
לא כולם יודעים שהסוכריות הפופולאריות, תופעה של ממש בתרבות המודרנית, נולדו כתחליפי מנטה לעישון. זה היה בשנת 1927, כשאדוארד האס, תעשיין אוסטרי, החל לשווק סוכריות מנטה לאנשים שחיפשו תחליף לעישון הלא-בריא. הוא מכר אותן בקופסאות פח וקרא להן PEZ, האותיות המרכזיות במילה הגרמנית PfeffErminZe, שפירושה מנטה..
רק בשנת 1948 החל האס למכור את הסוכריות במתקן שדימה מצית, מתקן ששולף סוכריה בודדת בלחיצת אגודל. אבל השינוי המשמעותי לכיוון הילדים היה כשהסוכריות החלו להימכר בשנת ה-50 בארה"ב. אז החליפו את הטעם החריף של המנטה בטעמי פירות מגוונים ובעוד מגוון של טעמים למבוגרים.
להצעתו של אחד העובדים הם גם החלו להלביש דמויות חביבות על המתקן דמוי המצית, בתחילה את מיקי מאוס ופופאיי ובהמשך דמויות שעיצבה החברה. השיווק, שהתבסס על היכולת לשלוף סוכריה ביד אחת, לבעלי מקצוע שאין שתי ידיהן פנויות, יכול היה עתה להוציא דמות חדשה בכל שנה ובהמשך כמות אדירה של דמויות ורגליים שאיפשרו להעמיד את ה"מצת" על המדף.
כך הפכו דמויות הפז לפריטי אספנים יקרים שנמכרים בסכומים של אלפי דולרים וכיום יש סחר בין אספנים, בדמויות פז כמו אלביס פרסלי, דמויות "מסע בין כוכבים", בובת הברבי, נשיאי ארה"ב ועוד רבים וטובים אחרים ויקרים להחריד.
הנה מצגת וידאו של ההיסטוריה של סוכריות PEZ:
http://youtu.be/qcrTMtSrVFY
פס הייצור של סוכריות פז:
http://youtu.be/kbYCCgGhnyc
ומוזיאון סוכריות הפז:
http://youtu.be/7vvai1C_p0U
מיהם אספני המכוניות העתיקות?
לאסוף מכוניות עתיקות (Car collecting), זה לא כמו לאסוף בולים או מפיות. מדובר בתחביב יקר ומאתגר במיוחד. בשוק של איסוף המכוניות בכלל, נמצאים תחומי תעשייה מגוונים, המוקדשים לשחזור, תחזוקה והצגה של מכוניות אספנות.
כי, בניגוד לבולים או גלויות, אספני רכב מפתחים לא פעם קשר רגשי עמוק מאוד לכלי הרכב שאספו. המכוניות הללו, לא מעט מהן מכוניות קלאסיות, הופכות בשבילם הרבה יותר מסתם רכוש אי השקעה כספית. הריגוש והציד של דגמים נדירים או מרגשים כאלה, הקנייה והתחזוקה שלהם, כל אלה הם הוא בנפשו של האספן.
לפיכך, מי שאוספים מכוניות הקלאסיות עוסקים בשימור של ההיסטוריה שלהם ובשיתוף של סיפורים על כל רכב ורכב מהאוסף שלהם. פעולות כאלה מחייבות לא פעם תחזוקה יקרה ומורכבת של הרכב, שמירת תיעוד לצורכי טיפולים ופתרונות ואפילו מחקר מקיף של הדגם, מרכיביו ותיקונו.
ערכם של כלי רכב עתיקים, במיוחד דגמים קלאסיים, יכול לעלות ולהגיע לסכומים גבוהים במיוחד. ערכן של מכוניות אספנות, במיוחד הנדירות או בעלות החשיבות ההיסטורית או אפילו אלה שיש להם היסטוריית מירוצים מעניינת - הוא גדול.
אבל, כאמור, עם כל היכולות להגדיל את ערכו לאורך זמן, הדבר המדהים בערכו של אוסף כלי הרכב של האספן הוא לא רק כספי אלא גם רגשי. הקשר שנוצר בין אדם למכונה כזו הוא של אהבה, טיפוח, כאב כשמשהו נפגע בתאונה ודאגה להשיג חלקים נדירים כשצריך.
ובכלל, גם אם יש אספני מכוניות שרואים בכלי הרכב שלהם השקעה טובה, חלק גדול מהם עושה את זה בשביל דברים אחרים, כמו האהבה למכוניות הללו והגאווה על כך שהן של האספן ומעוררות עניין בקרב הקהל בתערוכות, מפגשים או סתם בנסיעת סופ"ש ברחוב.
הנה אספן מכוניות השף חיים כהן, מספר על תשוקתו (עברית):
https://youtu.be/I4s-ZNup13w
ניימר, שכשהוא לא משחק הוא אוסף מכוניות יוקרה (עברית):
https://youtu.be/uhSFoysR0Fg
ואספן מכוניות עתיקות שהפך את האוסף שלו למוזיאון (עברית):
https://youtu.be/qvbk1pyOihs
מהו תחביב איסוף הבולים?
פעם, כשהבולים היו שימושיים מאד ואנשים שלחו מכתבים רבים אחד לשני, רבים אספו בולים. בולאות (Stamp collecting), או איסוף בולים, הוא תחביב שבעבר היה מהתחביבים הנפוצים ביותר ובניגוד למעמדם השימושי של בולי הדואר, ממשיך להיות פעיל בקרב אספנים מובהקים. זהו ככל הנראה התחביב הנפוץ ביותר מכלל תחביבי האספנות. את תפוצתו של התחביב, בכל הגילאים, המקומות והמעמדות החברתיים, ניתן לזקוף לאופיו הרגוע והביתי של תחביב הבולאות, כמו גם לזמינותם ומחירם הנמוך של הבולים.
תחביב הבולאות נולד באמצע המאה ה-19, כעשור לאחר שהונפק בול הדואר הראשון בשנת 1840. על אף שהוא נולד כתחביב נשי, בשלב מסוים הפך איסוף בולים גם לתחביב גברי, השינוי התרחש ככל הנראה בשל הערך הכספי שהחל להיווצר למסחר בבולים לאספנים. עשור נוסף אחר-כך, בשנת 1860, כבר נולדו שווקים למסחר והחלפת בולים, הודפסו קטלוגים והוצמדו מחירים לכל בול. מאותו שלב הפכה אספנות בולים לבעלת פוטנציאל כספי.
משהתרבו הבולים בעולם ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הם הגיעו לכ-60 אלף בולים שונים, החלו רבים מהאספנים להתרכז באוספים לפי נושאים. יש מי שמטפחים אוספים לאומיים, המוקדשים לאיסוף בולים של מדינה או קבוצת מדינות, כמו בולים של חבר העמים הבריטי, בולים אמריקאים או בולים ממדינות מזרח אירופה לשעבר. אחרים מעדיפים להתרכז בתקופה מסוימת, כמו בולים מהמאה ה-19 או בולים מהעידן שאחרי מלחמת העולם הראשונה. יש כמובן רבים המטפחים אוסף שמוקדש לנושא אחד, כמו בולי טכנולוגיה, בולים בנושאים תנ"כיים, אישים דגולים, בולי בעלי חיים וכדומה.
כך אוספים בולים:
https://youtu.be/EeMB9le8WaI
יש אספני בולים שמטפחים אוספים מושקעים וגם קונים בולים בכסף רב:
https://youtu.be/RMiOjstOb8w
סדרת בולים שהקדיש השירות הבולאי לתכניות טלוויזיה חינוכיות (עברית):
https://youtu.be/zWEfBGw4hNQ
בולים מהגוש המזרחי מתקופת המלחמה הקרה:
https://youtu.be/FaT-aUwG6Ws
וסרט תיעודי על חייו של אספן בולים:
https://youtu.be/Rs-CRzmVuU0?long=yes
מהו אוסף קונכיות?
רבים מעריצים את יופיין של הקונכיות שמוטלות לא פעם בחופי הים. אבל האם ידעתם שיש אנשים שמקדישים להן את מיטב זמנם החופשי?
השתמרותם הטובה של הקונכיות, צורותיהן המיוחדות, ודגמי הצבע שהם עוטים, הביאו לכך שרבים שוקדים על אוספי קונכיות מושקים ביותר. איסוף הקונכיות בעיקר על ידי חובבים, אשר מתקשרים זה לזה, לשם החלפה והצטיידות של פריטים נדירים.
בתי מסחר גדולים עוסקים אף הם במכירת הקונכיות. במאות הקודמות עסקו באיסוף והקמת אוספים ענקיים אצילים ובני מלוכה, שזמנם הפנוי וממונם סייעו בידם להקים אוספים מפוארים. חלק ניכר מאוספים אלו נתרם לאוניברסיאות ומוזיאונים לטבע ומוצג בפני קהל גדול. האוספים הללו מסייעים לחוקרי טבע להגדיר ולמיין מיני רכיכות ובכך לסייע למחקר המדעי-השוואתי.
בסוף המאה העשרים גברה תודעת שמירת הטבע בארצות רבות ונאסרו שלייתם והסחר בקונכיות של מינים רבים. כך גם היה במדינת ישראל, שבה קיים אוסף לאומי ובנוסף לו בעיקר פריטים שנאספו בעבר על ידי חובבים וחוקרי טבע.
הנה אספן קונכיות עם אחד האוספים הגדולים בעולם:
https://youtu.be/TqiYHOV4dMk?t=24s
כך נראה אוסף הקונכיות:
https://youtu.be/Afy0jl0smpE
אספנים כאלה יכולים לעבוד במוזיאון:
https://youtu.be/5MXLcZxcIQw
ותצוגת פריטים נדירים ומעניינים ואמנות שנעשה בה שימוש בקונכיות:
http://youtu.be/H6KQLHbIeKA
מה היה השגעון של חבורת הזבל?
מי שגדלו בשנות השמונים ודאי זוכרים אותם, אולי לטובה ואולי במרחק הזמן ואחרי שהם עצמם הפכו להורים - קצת פחות. בעידן שלפני הולדת הפוליטיקלי קורקט, הם הציעו שילוב מנצח של יצורים מצוירים, כינויים מעליבים, מעשים מגעילים עד מקפיאי-דם ובקיצור - מה שילדים אוהבים...
כך או כך, היו זמנים שבהם הדבר הכי חם בעולם הילדים היה אוסף של דמויות משונות שנקראו "חבורת הזבל" (Garbage pail kids). כל כמה כאלה נמכרו במעטפת קלפים שעלתה חצי שקל והילדים עמדו בתור לצרוך אותן.
"חבורת הזבל" נולדה ופותחה בארצות הברית, בידי שני אמנים, מארק ניוגאדן וארט שפיגלמן. הראשון פחות מפורסם אבל השני נודע בעולם כמאייר מופלא שזכה, בלי קשר לחבורת הזבל, בפרס הפוליצר - על קומיקס השואה שלו "מאוס" .
לארץ הגיע שגעון "חבורת הזבל" ב-1987, כשיצא לראשונה אלבום המגעילים שלהם. אליו אספו אז הילדים את הקלפים-מדבקות שקנו או החליפו זה עם זה, במה שהפך לספורט לאומי של מחליפי יצורים הזויים, לא צפויים, משעשעים, ממש לא בנאליים ועם ארומה חתרנית משהו או לפחות סאטירית.
בישראל הם נחשבו הלהיט הכי גדול בתחום משחקי הילדים אי-פעם. הפסיכולוגים ידעו אז להסביר שהקלפים הללו מרגיעים את הילדים ואף מקלים על סיוטי הלילה שלהם. הם כנראה צדקו, כי רמת הגועל והדחייה של חלקי גוף כרותים, נזלת מתפרצת, קיא מבודל, התפוצצות גופות ושאר איברים ונוזלי גוף ועד מרחצי דמים ועצמות שבורות, לא הרתיעו אפילו ילד אחד. כולם היו שם - קונים, צוחקים, קונים ומחליפים.
החלפת הקלפים הגיעה למימדים מפלצתיים. כמו כל סדרת קלפים מסוגה, גם "חבורת הזבל" טיפחה אספנות כפייתית אצל חובביה והורים נאלצו לממן כמות אדירה של מעטפות, עם "דמויות שכבר יש לי"...
בין הדמויות המיתולוגיות ותפוחות הלחיים של "חבורת הזבל" היו יצורים מצויירים כמו "צחי פחי", "מוצי פיצוצי", "שרגא גע גע", "גל עצמות", "רון מצא מטמון" (כשהמטמון נמצא, הו הגועל, באפו שלו) וכמובן "צחי מגולחי".
אי שם בשלהי שנות ה-80 הקלפים של סדרת "חבורת הזבל" נעלמו. הם חזרו אמנם, חלקם בסדרות עם שמות מעוותים לא פחות, כמו "פסיכי בריבוע", "חבורת המוטרפים" ו"בית ספר למופרעים", אבל ההצלחה העצומה של אותה סדרה ראשונה ופורצת-דרך לא חזרה.
בארצות הברית קלפי חבורת הזבל קיימים עד היום. בארץ הם הפכו לזיכרון, לא ממש מתוק אבל כזה שניתן לחייך כשנתקלים או נזכרים באחת הדמויות השונות שכיכבו בהם.
הנה קלפי חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/2UI1tYEn3UY?t=102
חברי החבורה של הזבל:
https://youtu.be/d8rbTJ2LApk
והבה נקדיש זמן לנוסטלגיה של חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/e5ALhDxMk-w?long=yes
מה סוד ערכם של חפצים שהיו שייכים למפורסמים?
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
מתי נולדה ה"שנה טובה" שהפכה גם לאוסף?
פעם, בטרם היות הדואר האלקטרוני והפייסבוק, היו נשלחות גלויות שנה טובה קצת לפני ראש השנה ומגיעות בתיבת הדואר לקראת החג. רבים שמרו אותן, לא מעטים טיפחו אוספים מושקעים של "שנות טובות" והיו מראים אותם בגאווה לקרובים וחברים.
אבל מהיכן הגיע המנהג לשלוח "שנה טובה"?
מדובר בנוהג עתיק ששורשיו בקהילות היהודיות של גרמניה, עוד במאה ה-14. מגרמניה של ימי הביניים נפוץ המנהג לכל אירופה והיהודים התרגלו שחלק ממנהגי חודש אלול הן ברכות השנה טובה האישיות. המצאת הדפוס אפשרה לאמנים לצייר ברכות מעוצבות והתפתחה תעשייה נאה של "שנות טובות".
מעבר לברכה הרגילה לשנה טובה, שליחת אגרות ברכה לראש השנה הייתה הדרך היהודית לשמור על קשר, לעיתים בין בני משפחה המתגוררים רחוק זה מזה ואין באפשרותם לבקר זה אצל זה.
מאז נפוץ המנהג היהודי לשלוח אגרות ברכה לראש השנה וממנהג של כל בני העם היהודי הוא הפך גם למנהג אהוב במדינת ישראל הצעירה, ממנהגי הגלות היחידים שכמעט ולא השתנו "בעליה לארץ".
הנושאים השתנו. אם פעם היו אלה ציורים עם נושאים יהודיים, של קברי האבות, סמלים יהודיים כמו שופר וספרי תורה, דיוקנאות צדיקים, הכותל וסיפורי התנ"ך, עתה התווספו אליהם נושאים ציוניים. הרצל, שדות וחקלאים, ירקות, פירות ותבואת הארץ הקדימו. אחריהם לא איחרו להגיע גם צה"ל ומצביאיו, נצחונות, כלי נשק ומצעדים. טכנולוגיות חדשות הפציעו והוסיפו פירורי זהב וריחות מגוונים אל השנות טובות שקיבלת...
בשנות ה-90, עם הולדת האינטרנט, בעת שהפך לצורת התקשורת השלטת בישראל, עברו גם ה"שנות טובות" לרשת. אנשים שלחו אותם באמצעות אתרי ברכות שאפשרו להכניס ברכה מילולית לעיצובים מוכנים, או סתם לבחור ברכה מתאימה. אחרים צרפו למייל שלהם תמונה וברכה "מהלב". בהמשך הגיעו הרשתות החברתיות. הפייסבוק והווטסאפ כבשו את הזירה ומה שלא היה שם נשלח במסרונים כמותיים לכל אנשי הקשר.
אמנם יש עוד מי שמתעקשים לשלוח את אגרות השנה טובה בדואר, אבל המנהג הזה, פעם אחד הפופולאריים בישראל, הולך ונמוג והופך לזיכרון מתוק של גלויות צבעוניות ותמימות, ממש כמונו, להפליא...
ככה זה היה פעם:
https://youtu.be/Uxocnv9WPmo
על מנהג שליחת "כרטיסי שנה טובה":
https://youtu.be/ORdVR9iW_J0
המנהג היהודי הזה שירת הרבה מטרות חברתיות:
https://youtu.be/r8-lrqmHEbE
מצגת וידאו של "שנות טובות":
https://youtu.be/G-WmBpIYMzA
ויש מי שעוד שומרים על הגחלת ושולחים שנות טובות בדואר:
https://youtu.be/YAU85xcUcy8
שנות ה-70 היו עשור מעניין במיוחד. באותה תקופה לא כדורגל, לא כוכבי זמר או כוכבי קולנוע העסיקו את הילדים... טוב, ברור שהגזמנו, אבל נציין שלצד כל אלה העסיקו באותה תקופה את ילדי ישראל אלבומי קלפים של ידע ולימוד על העולם, על המדע, החלל, ההיסטוריה ועוד.
במה מדובר?
באותן שנים היו קלפי העולם המופלא הדבר הכי לוהט בעולם הילדים. הקלפים, שנמכרו במכולת ובקיוסק המקומי, הדביקו די מהר בהתלהבות כמעט כל ילד בישראל של אותם ימים. לא נדרשו בשבילם פרסומות או מבצעים מיוחדים. הם היו ישראליים להפליא. הילדים קיבלו חפיסות ראשונות בחינם, נדלקו ו"הדביקו" די מהר זה את זה בשיגעון האספנים. בתוך ימים ספורים מרגע שקיבל יחד בחינם את האלבום והקלפים הראשונים, הוא היה עמוק בעניין, סיפר לכל חבריו, שמיהרו גם הם לבקש בחינם את האלבום והקלפים הראשונים והחלו בקנייה היומיומית של "העולם המופלא".
מה היה הסוד של הקלפים הללו?
המחיר היה נגיש וה"קלפים" של סדרת "העולם המופלא" הכילו ציורים נפלאים, צבעוניים ומושקעים, בגרפיקה נהדרת, עשויים ביד אמן. מדהים היה גם האלבום המעוצב, מסודר לפי נושאים, שאליו היה צריך להדביק את ה"קלפים" שקנית, החלפת עם חברים או זכית במשחקים.
מתחת לכל קלף מודבק הודפס באלבום הסבר מילולי של נושא הציור ומשמעות המושג.
כן, זו הייתה אנציקלופדיה משחקית וחווייתית, משהו כמו אאוריקה של אז. בימים ההם, הרבה לפני האינטרנט והיוטיוב, טרם ה-VOD וערוצי הכבלים, הם היו גם המקור המופלא, תרתי משמע, שממנו שאבו הילדים ידע.
משחק בידורי, מסחרי, אבל רציני ואיכותי ומבקש באמת ובתמים להעשיר את ידיעותיו של הילד. וכן, להכניס כסף לכיסי היבואנים בישראל. מה לעשות, הכלכלה מובילה הרבה דברים, כולל טובים.
אם תשוו אותם למה שיש היום, אז אלבומי 'העולם המופלא', על העושר התכני, האיכותי והלא נגמר שבהם עשו סוג של גמיפיקציה קדמונית לידע כללי. הילדים מצאו את עצמם מחפשים איך לעזאזל הם משיגים את הקלף הכפול של החללית אפולו 11 ולמי יכול להיות המלך מונטזומה כפול, שיחליפו איתו.
אגב, לאנשי חברת נירם ששיווקה אותם, היה לב של בני אדם. ניתן היה לרכוש אז את הקלפים שחסרו לילד באלבום במחיר לא גבוה ולקבלם בדואר.
וכך הצליחה מדינה שלמה לגדל ילדים שקיבלו ערכים, בכל המובנים, ערכים שהלכו איתם למשך שנים ושרובם זוכרים עד היום.
היום מחליפים את הקלפים הללו סרטים וסדרות מדהימים בטלוויזיה:
https://youtu.be/c8aFcHFu8QM
וסיפור הנוסטלגיה של קלפי העולם המופלא (עברית):
https://youtu.be/HDhD-Iy4lN0?long=yes
לא כולם יודעים שהסוכריות הפופולאריות, תופעה של ממש בתרבות המודרנית, נולדו כתחליפי מנטה לעישון. זה היה בשנת 1927, כשאדוארד האס, תעשיין אוסטרי, החל לשווק סוכריות מנטה לאנשים שחיפשו תחליף לעישון הלא-בריא. הוא מכר אותן בקופסאות פח וקרא להן PEZ, האותיות המרכזיות במילה הגרמנית PfeffErminZe, שפירושה מנטה..
רק בשנת 1948 החל האס למכור את הסוכריות במתקן שדימה מצית, מתקן ששולף סוכריה בודדת בלחיצת אגודל. אבל השינוי המשמעותי לכיוון הילדים היה כשהסוכריות החלו להימכר בשנת ה-50 בארה"ב. אז החליפו את הטעם החריף של המנטה בטעמי פירות מגוונים ובעוד מגוון של טעמים למבוגרים.
להצעתו של אחד העובדים הם גם החלו להלביש דמויות חביבות על המתקן דמוי המצית, בתחילה את מיקי מאוס ופופאיי ובהמשך דמויות שעיצבה החברה. השיווק, שהתבסס על היכולת לשלוף סוכריה ביד אחת, לבעלי מקצוע שאין שתי ידיהן פנויות, יכול היה עתה להוציא דמות חדשה בכל שנה ובהמשך כמות אדירה של דמויות ורגליים שאיפשרו להעמיד את ה"מצת" על המדף.
כך הפכו דמויות הפז לפריטי אספנים יקרים שנמכרים בסכומים של אלפי דולרים וכיום יש סחר בין אספנים, בדמויות פז כמו אלביס פרסלי, דמויות "מסע בין כוכבים", בובת הברבי, נשיאי ארה"ב ועוד רבים וטובים אחרים ויקרים להחריד.
הנה מצגת וידאו של ההיסטוריה של סוכריות PEZ:
http://youtu.be/qcrTMtSrVFY
פס הייצור של סוכריות פז:
http://youtu.be/kbYCCgGhnyc
ומוזיאון סוכריות הפז:
http://youtu.be/7vvai1C_p0U
לאסוף מכוניות עתיקות (Car collecting), זה לא כמו לאסוף בולים או מפיות. מדובר בתחביב יקר ומאתגר במיוחד. בשוק של איסוף המכוניות בכלל, נמצאים תחומי תעשייה מגוונים, המוקדשים לשחזור, תחזוקה והצגה של מכוניות אספנות.
כי, בניגוד לבולים או גלויות, אספני רכב מפתחים לא פעם קשר רגשי עמוק מאוד לכלי הרכב שאספו. המכוניות הללו, לא מעט מהן מכוניות קלאסיות, הופכות בשבילם הרבה יותר מסתם רכוש אי השקעה כספית. הריגוש והציד של דגמים נדירים או מרגשים כאלה, הקנייה והתחזוקה שלהם, כל אלה הם הוא בנפשו של האספן.
לפיכך, מי שאוספים מכוניות הקלאסיות עוסקים בשימור של ההיסטוריה שלהם ובשיתוף של סיפורים על כל רכב ורכב מהאוסף שלהם. פעולות כאלה מחייבות לא פעם תחזוקה יקרה ומורכבת של הרכב, שמירת תיעוד לצורכי טיפולים ופתרונות ואפילו מחקר מקיף של הדגם, מרכיביו ותיקונו.
ערכם של כלי רכב עתיקים, במיוחד דגמים קלאסיים, יכול לעלות ולהגיע לסכומים גבוהים במיוחד. ערכן של מכוניות אספנות, במיוחד הנדירות או בעלות החשיבות ההיסטורית או אפילו אלה שיש להם היסטוריית מירוצים מעניינת - הוא גדול.
אבל, כאמור, עם כל היכולות להגדיל את ערכו לאורך זמן, הדבר המדהים בערכו של אוסף כלי הרכב של האספן הוא לא רק כספי אלא גם רגשי. הקשר שנוצר בין אדם למכונה כזו הוא של אהבה, טיפוח, כאב כשמשהו נפגע בתאונה ודאגה להשיג חלקים נדירים כשצריך.
ובכלל, גם אם יש אספני מכוניות שרואים בכלי הרכב שלהם השקעה טובה, חלק גדול מהם עושה את זה בשביל דברים אחרים, כמו האהבה למכוניות הללו והגאווה על כך שהן של האספן ומעוררות עניין בקרב הקהל בתערוכות, מפגשים או סתם בנסיעת סופ"ש ברחוב.
הנה אספן מכוניות השף חיים כהן, מספר על תשוקתו (עברית):
https://youtu.be/I4s-ZNup13w
ניימר, שכשהוא לא משחק הוא אוסף מכוניות יוקרה (עברית):
https://youtu.be/uhSFoysR0Fg
ואספן מכוניות עתיקות שהפך את האוסף שלו למוזיאון (עברית):
https://youtu.be/qvbk1pyOihs
פעם, כשהבולים היו שימושיים מאד ואנשים שלחו מכתבים רבים אחד לשני, רבים אספו בולים. בולאות (Stamp collecting), או איסוף בולים, הוא תחביב שבעבר היה מהתחביבים הנפוצים ביותר ובניגוד למעמדם השימושי של בולי הדואר, ממשיך להיות פעיל בקרב אספנים מובהקים. זהו ככל הנראה התחביב הנפוץ ביותר מכלל תחביבי האספנות. את תפוצתו של התחביב, בכל הגילאים, המקומות והמעמדות החברתיים, ניתן לזקוף לאופיו הרגוע והביתי של תחביב הבולאות, כמו גם לזמינותם ומחירם הנמוך של הבולים.
תחביב הבולאות נולד באמצע המאה ה-19, כעשור לאחר שהונפק בול הדואר הראשון בשנת 1840. על אף שהוא נולד כתחביב נשי, בשלב מסוים הפך איסוף בולים גם לתחביב גברי, השינוי התרחש ככל הנראה בשל הערך הכספי שהחל להיווצר למסחר בבולים לאספנים. עשור נוסף אחר-כך, בשנת 1860, כבר נולדו שווקים למסחר והחלפת בולים, הודפסו קטלוגים והוצמדו מחירים לכל בול. מאותו שלב הפכה אספנות בולים לבעלת פוטנציאל כספי.
משהתרבו הבולים בעולם ובשנות ה-30 של המאה ה-20 הם הגיעו לכ-60 אלף בולים שונים, החלו רבים מהאספנים להתרכז באוספים לפי נושאים. יש מי שמטפחים אוספים לאומיים, המוקדשים לאיסוף בולים של מדינה או קבוצת מדינות, כמו בולים של חבר העמים הבריטי, בולים אמריקאים או בולים ממדינות מזרח אירופה לשעבר. אחרים מעדיפים להתרכז בתקופה מסוימת, כמו בולים מהמאה ה-19 או בולים מהעידן שאחרי מלחמת העולם הראשונה. יש כמובן רבים המטפחים אוסף שמוקדש לנושא אחד, כמו בולי טכנולוגיה, בולים בנושאים תנ"כיים, אישים דגולים, בולי בעלי חיים וכדומה.
כך אוספים בולים:
https://youtu.be/EeMB9le8WaI
יש אספני בולים שמטפחים אוספים מושקעים וגם קונים בולים בכסף רב:
https://youtu.be/RMiOjstOb8w
סדרת בולים שהקדיש השירות הבולאי לתכניות טלוויזיה חינוכיות (עברית):
https://youtu.be/zWEfBGw4hNQ
בולים מהגוש המזרחי מתקופת המלחמה הקרה:
https://youtu.be/FaT-aUwG6Ws
וסרט תיעודי על חייו של אספן בולים:
https://youtu.be/Rs-CRzmVuU0?long=yes
אספנות
רבים מעריצים את יופיין של הקונכיות שמוטלות לא פעם בחופי הים. אבל האם ידעתם שיש אנשים שמקדישים להן את מיטב זמנם החופשי?
השתמרותם הטובה של הקונכיות, צורותיהן המיוחדות, ודגמי הצבע שהם עוטים, הביאו לכך שרבים שוקדים על אוספי קונכיות מושקים ביותר. איסוף הקונכיות בעיקר על ידי חובבים, אשר מתקשרים זה לזה, לשם החלפה והצטיידות של פריטים נדירים.
בתי מסחר גדולים עוסקים אף הם במכירת הקונכיות. במאות הקודמות עסקו באיסוף והקמת אוספים ענקיים אצילים ובני מלוכה, שזמנם הפנוי וממונם סייעו בידם להקים אוספים מפוארים. חלק ניכר מאוספים אלו נתרם לאוניברסיאות ומוזיאונים לטבע ומוצג בפני קהל גדול. האוספים הללו מסייעים לחוקרי טבע להגדיר ולמיין מיני רכיכות ובכך לסייע למחקר המדעי-השוואתי.
בסוף המאה העשרים גברה תודעת שמירת הטבע בארצות רבות ונאסרו שלייתם והסחר בקונכיות של מינים רבים. כך גם היה במדינת ישראל, שבה קיים אוסף לאומי ובנוסף לו בעיקר פריטים שנאספו בעבר על ידי חובבים וחוקרי טבע.
הנה אספן קונכיות עם אחד האוספים הגדולים בעולם:
https://youtu.be/TqiYHOV4dMk?t=24s
כך נראה אוסף הקונכיות:
https://youtu.be/Afy0jl0smpE
אספנים כאלה יכולים לעבוד במוזיאון:
https://youtu.be/5MXLcZxcIQw
ותצוגת פריטים נדירים ומעניינים ואמנות שנעשה בה שימוש בקונכיות:
http://youtu.be/H6KQLHbIeKA
מי שגדלו בשנות השמונים ודאי זוכרים אותם, אולי לטובה ואולי במרחק הזמן ואחרי שהם עצמם הפכו להורים - קצת פחות. בעידן שלפני הולדת הפוליטיקלי קורקט, הם הציעו שילוב מנצח של יצורים מצוירים, כינויים מעליבים, מעשים מגעילים עד מקפיאי-דם ובקיצור - מה שילדים אוהבים...
כך או כך, היו זמנים שבהם הדבר הכי חם בעולם הילדים היה אוסף של דמויות משונות שנקראו "חבורת הזבל" (Garbage pail kids). כל כמה כאלה נמכרו במעטפת קלפים שעלתה חצי שקל והילדים עמדו בתור לצרוך אותן.
"חבורת הזבל" נולדה ופותחה בארצות הברית, בידי שני אמנים, מארק ניוגאדן וארט שפיגלמן. הראשון פחות מפורסם אבל השני נודע בעולם כמאייר מופלא שזכה, בלי קשר לחבורת הזבל, בפרס הפוליצר - על קומיקס השואה שלו "מאוס" .
לארץ הגיע שגעון "חבורת הזבל" ב-1987, כשיצא לראשונה אלבום המגעילים שלהם. אליו אספו אז הילדים את הקלפים-מדבקות שקנו או החליפו זה עם זה, במה שהפך לספורט לאומי של מחליפי יצורים הזויים, לא צפויים, משעשעים, ממש לא בנאליים ועם ארומה חתרנית משהו או לפחות סאטירית.
בישראל הם נחשבו הלהיט הכי גדול בתחום משחקי הילדים אי-פעם. הפסיכולוגים ידעו אז להסביר שהקלפים הללו מרגיעים את הילדים ואף מקלים על סיוטי הלילה שלהם. הם כנראה צדקו, כי רמת הגועל והדחייה של חלקי גוף כרותים, נזלת מתפרצת, קיא מבודל, התפוצצות גופות ושאר איברים ונוזלי גוף ועד מרחצי דמים ועצמות שבורות, לא הרתיעו אפילו ילד אחד. כולם היו שם - קונים, צוחקים, קונים ומחליפים.
החלפת הקלפים הגיעה למימדים מפלצתיים. כמו כל סדרת קלפים מסוגה, גם "חבורת הזבל" טיפחה אספנות כפייתית אצל חובביה והורים נאלצו לממן כמות אדירה של מעטפות, עם "דמויות שכבר יש לי"...
בין הדמויות המיתולוגיות ותפוחות הלחיים של "חבורת הזבל" היו יצורים מצויירים כמו "צחי פחי", "מוצי פיצוצי", "שרגא גע גע", "גל עצמות", "רון מצא מטמון" (כשהמטמון נמצא, הו הגועל, באפו שלו) וכמובן "צחי מגולחי".
אי שם בשלהי שנות ה-80 הקלפים של סדרת "חבורת הזבל" נעלמו. הם חזרו אמנם, חלקם בסדרות עם שמות מעוותים לא פחות, כמו "פסיכי בריבוע", "חבורת המוטרפים" ו"בית ספר למופרעים", אבל ההצלחה העצומה של אותה סדרה ראשונה ופורצת-דרך לא חזרה.
בארצות הברית קלפי חבורת הזבל קיימים עד היום. בארץ הם הפכו לזיכרון, לא ממש מתוק אבל כזה שניתן לחייך כשנתקלים או נזכרים באחת הדמויות השונות שכיכבו בהם.
הנה קלפי חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/2UI1tYEn3UY?t=102
חברי החבורה של הזבל:
https://youtu.be/d8rbTJ2LApk
והבה נקדיש זמן לנוסטלגיה של חבורת הזבל (עברית):
https://youtu.be/e5ALhDxMk-w?long=yes
למה אנשים מוכנים לשלם כה הרבה עבור חפצים אישיים ולא פעם אפילו שמריחים רע, כמו גרביים או חולצה ספוגת זיעה, כשמדובר בחפצים של אנשים מפורסמים?
אפשר להבין את השווי הכספי של חפצים אייקונים כמו הגיטרה של ג'ימי הנדריקס, המשקפיים העגולים של ג'ון לנון, או מקל ההליכה של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל סתם חפץ או אביזר לבוש של דמות היסטורית או סלבריטאי?
נראה וגם נמצא לא פעם במחקר, שבני אדם נוטים לתת ערך לדברים שיש מאחוריהם סיפור. אנו מתייחסים למהותם של דברים לא רק בזכות הפונקציונליות שלהם, אלא גם ואולי אף בעיקר, לסיפור שמאחוריהם.
אם יש ספק, בררו מה סוד האטרקציה של הרשת האמריקאית Hard Rock Cafe. היא נוהגת למקם בסניפיה מזכרות אישיות, "ממורביליה" בלעז, של כוכבי רוק והלקוחות שבאים לאכול ולשתות חשים שהם מבלים בסוג של מוזיאון המוקדש למוסיקת הרוק והפופ. הם חווים חוויה של קרבה לכוכבים הנערצים שלהם.
יתכן שמאותו מקום (של הסיפור והערך שנובע ממנו) באה גם התפיסה המודרנית של אמנות ה"רדי מייד" (Ready Made). אותו ז'אנר של אמנות המתבסס על העובדה שאמן מפורסם בחר למקם חפץ במוזיאון, מה שהופך את החפץ, סתמי ככל שיהיה, לפריט אמנותי שמחירו מיד מאמיר. את זה הראה אמן הדאדא מרסל דושאן, כשהביא למוזיאון משתנה וקרא לה "פונטנה" (בעברית מזרקה). היום שווייה הכספי של משתנה רגילה זו הוא עצום. כל אספן או חובב אמנות שהיה מצליח לרכוש אותה, ודאי היה ממקם אותה לתצוגה במרכז הסלון שלו. הסיפור שלה הוא כבר ממש לא סיפור של משתנה רגילה.
רדי מייד הוא רק חלק מתופעה רחבה הרבה יותר, שלפיה המידע שיש לנו על דברים קובע המון לגבי תחושתנו לגביהם. אם התגלה שציור צויר בידי אמן מפורסם, מחירו עולה באלפי אחוזים. לעומת זאת ציור של מפורסם שהתגלה כמזויף, יצנח ערכו פלאים, לרוב לשווי של אפס.
השינוי בערך ובביקוש לאותו ציור בדיוק, הוא בשל העניין שמאחוריו, הסיפור שלו. השוני בערך מתרחש רק משום שהוא כן או לא כולל את הסיפור המקורי על האמן הדגול שצייר אותו (צפו בהרצאה שבסרטון האחרון).
והרי על כך מתבסס עולם האספנות, שלא לדבר על עולם המכירות הפומביות, בו נמכרים בסכומי עתק חפצים אישיים של אישים מפורסמים וידוענים. דמיינו גרביים מסריחות של אלוף עולם בריצה שנמכרות בעשרות אלפי דולרים. מעבר לריח הרע, הקונה המאושר יודע שבידיו גרביים היסטוריות. הן שוות המון - בתנאי אגב שלא כובסו עדיין.
גם מותג בעולם העסקי והמסחרי הוא דבר שמעלה את ערכם של מוצריו ושירותים שהוא משווק באופן דרסטי. זו הסיבה שאוזניות של Apple עולות הרבה יותר ונחשקות הרבה יותר מאוזניות טובות בהרבה שנמכרות במחירים זולים יותר. המותג ולא פעם גם הסיפור שמאחוריו (שני סטודנטים רעבים מקימים את החברה בחנייה ששכרו בגרושים), מייצרים סיפור שמעלה את ערכו של המותג ושל המוצרים שנושאים אותו.
אגב, זה לא קשור רק לערך כספי, סנטימנטלי או אפילו בעניינים של טעם. זה אפילו מגיע לכאב. מחקרים מצאו שוב ושוב שאנשים דיווחו על כאב רב יותר, כשנודע להם שהוא נגרם להם בכוונה על ידי אנשים אחרים. המידע משנה אפילו את רמת הכאב. הסיפור מאחורי העובדות חשוב לפחות כמו ויש שיאמרו הרבה יותר מהעובדות עצמן.
רשת "הרד רוק קפה" שעשתה הון מפריטים אישיים של כוכבי רוק ופופ:
https://youtu.be/K8i-9YPtcEc
מכוניות משומשות מכוכבי כדורגל, הן יקרות הרבה יותר (עברית):
https://youtu.be/bX7FU4LLUvw
הסיפור של השווי באמנות Ready made (עברית):
https://youtu.be/f1r3G25bWig
מסתבר שגם את מה ששייך לנו אנו מעריכים יותר (מתורגם):
https://youtu.be/H2_by0rp5q0
חפצים מדהימים של מפורסמים שנמכרו במכירות פומביות (עברית):
https://youtu.be/uGMFBXPoqwM?long=yes
והרצאת טד מעולה שמסבירה כיצד ערך של דברים קשור במידע שיש לנו עליהם (מתורגם):
https://youtu.be/RPicL1AWrs8?long=yes
פעם, בטרם היות הדואר האלקטרוני והפייסבוק, היו נשלחות גלויות שנה טובה קצת לפני ראש השנה ומגיעות בתיבת הדואר לקראת החג. רבים שמרו אותן, לא מעטים טיפחו אוספים מושקעים של "שנות טובות" והיו מראים אותם בגאווה לקרובים וחברים.
אבל מהיכן הגיע המנהג לשלוח "שנה טובה"?
מדובר בנוהג עתיק ששורשיו בקהילות היהודיות של גרמניה, עוד במאה ה-14. מגרמניה של ימי הביניים נפוץ המנהג לכל אירופה והיהודים התרגלו שחלק ממנהגי חודש אלול הן ברכות השנה טובה האישיות. המצאת הדפוס אפשרה לאמנים לצייר ברכות מעוצבות והתפתחה תעשייה נאה של "שנות טובות".
מעבר לברכה הרגילה לשנה טובה, שליחת אגרות ברכה לראש השנה הייתה הדרך היהודית לשמור על קשר, לעיתים בין בני משפחה המתגוררים רחוק זה מזה ואין באפשרותם לבקר זה אצל זה.
מאז נפוץ המנהג היהודי לשלוח אגרות ברכה לראש השנה וממנהג של כל בני העם היהודי הוא הפך גם למנהג אהוב במדינת ישראל הצעירה, ממנהגי הגלות היחידים שכמעט ולא השתנו "בעליה לארץ".
הנושאים השתנו. אם פעם היו אלה ציורים עם נושאים יהודיים, של קברי האבות, סמלים יהודיים כמו שופר וספרי תורה, דיוקנאות צדיקים, הכותל וסיפורי התנ"ך, עתה התווספו אליהם נושאים ציוניים. הרצל, שדות וחקלאים, ירקות, פירות ותבואת הארץ הקדימו. אחריהם לא איחרו להגיע גם צה"ל ומצביאיו, נצחונות, כלי נשק ומצעדים. טכנולוגיות חדשות הפציעו והוסיפו פירורי זהב וריחות מגוונים אל השנות טובות שקיבלת...
בשנות ה-90, עם הולדת האינטרנט, בעת שהפך לצורת התקשורת השלטת בישראל, עברו גם ה"שנות טובות" לרשת. אנשים שלחו אותם באמצעות אתרי ברכות שאפשרו להכניס ברכה מילולית לעיצובים מוכנים, או סתם לבחור ברכה מתאימה. אחרים צרפו למייל שלהם תמונה וברכה "מהלב". בהמשך הגיעו הרשתות החברתיות. הפייסבוק והווטסאפ כבשו את הזירה ומה שלא היה שם נשלח במסרונים כמותיים לכל אנשי הקשר.
אמנם יש עוד מי שמתעקשים לשלוח את אגרות השנה טובה בדואר, אבל המנהג הזה, פעם אחד הפופולאריים בישראל, הולך ונמוג והופך לזיכרון מתוק של גלויות צבעוניות ותמימות, ממש כמונו, להפליא...
ככה זה היה פעם:
https://youtu.be/Uxocnv9WPmo
על מנהג שליחת "כרטיסי שנה טובה":
https://youtu.be/ORdVR9iW_J0
המנהג היהודי הזה שירת הרבה מטרות חברתיות:
https://youtu.be/r8-lrqmHEbE
מצגת וידאו של "שנות טובות":
https://youtu.be/G-WmBpIYMzA
ויש מי שעוד שומרים על הגחלת ושולחים שנות טובות בדואר:
https://youtu.be/YAU85xcUcy8
