שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מהן חולצות הבאטיק של ילדי הפרחים?
בטיק, באטיק, או "טאי דאי" (Tie dye) הם כינוייה של טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה. חולצות עם בטיק היו מסמלי הסיקסטיז, חביבות ההיפים וילדי הפרחים של שנות השישים.
בבטיק משתמשים במקומות שונים בעולם, אך לא ברור היכן נולדה אמנות זו. האי ג'אווה שבאינדונזיה הוא אחד המקומות הבולטים בעבודות הבטיק שעושים בו. בתרבות המקומית של אינדונזיה הבאטיק הוא חלק בלתי נפרד ועם הזמן הוא הפך לסמל התרבותי והמסחרי שלה.
הקלות הרבה שבה ניתן היה להכין אותן, המחיר הזול והמרכיבים של השימוש החוזר - כל אלו הפכו את החולצות הצביעות בבית מסתם בגד, לבגד עם רעיון. הצבעים המגוונים והמשוגעים של חולצות ובגדי הטאי דאי הפכו את הדפסי הבאטיק הללו לאחד מסמלי חופש המאפיינים את שנות ה-60.
עד היום מציעה אמנות הבטיק יופי של פעילויות DIY לדור הצעיר, בקייטנות, בחוגי היצירה ועוד. בצביעת בטיק קושרים את הבגד או מורחים שעווה מותכת על הבד, לפני שטובלים אותו בצבע. הצבע נדבק בכל מקום חשוף על פני הבגד וכשמתירים את החבל או ממוססים את השעווה מתגלים אזורים לא צבועים על הבד, בדוגמאות מרהיבות, מופשטות ואפילו פסיכדליות. אם משלבים כמה צבעים שונים, בסדרה של סיבובי צביעה וייבוש, מתקבלים בגדים צבעוניים ומרהיבים אף יותר.
גם אם היום פחות רואים אותן, חולצות הבטיק הצבועות בטכניקת הקשירה או השעווה והצביעה, אלה שקיבלו בעברית את הכינוי "בטיק", היו פעם להיט ענק. כיום הבאטיק הוא לא פעם כבר בד מודפס, התופס מקום של נוסטלגיה ואמירה אישית באופנת העיצוב.
כך ככל הנראה המציאו ההיפים את הטאי דאי:
https://youtu.be/EsQ63m4hLN0
מדריך להכנת באטיק טאי דאי (עברית):
https://youtu.be/I7QIWx_Ssj0
אשה שהקימה עם בעלה עסק לייצור חולצות בטיק:
https://youtu.be/KlpE-QJ03Q8
טכניקות שונות לצביעת חולצה בשיטת טאי דאי:
https://youtu.be/J-6esY0pppM
טיפים לצביעה כזו:
https://youtu.be/sm6qYaz_H_U
צביעה במגוון צבעים:
https://youtu.be/PbjWkiQ5DtI
וסרט על ההיפים שבאים לפגוש את הגרייטפול דד ואת עצמם הצעירים בחולצות טאי דאי:
https://youtu.be/QbwwoqQQh-8
מהו סם ה-LSD שהניע את הפסיכדליה?
איך צוללת צהובה הפך את הביטלס למצוירים?
בשנת 1968, בשיא הצלחתם, עשו חברי הלהקה המפורסמת בעולם, הביטלס, את "צוללת צהובה" (Yellow Submarine). זה היה סרט אנימציה מצויר שנוצר בהשראת שיר בשם זה, שהוקלט לראשונה באלבום "Revolver" של הלהקה.
הסרט התבסס על שירי "הביטלס", בו כיכבו הדמויות המאוירות של חבריה. לקראת סופו של הסרט, בידיעה שזה מה שיביא את המעריצים בהמוניהם לבתי הקולנוע, הוצגה גם סצנה אחת מצולמת ולא מאוירת, של הלהקה בהופעה. הסרט הציג אנימציות מרתקות ואפילו חדשניות לזמנן והיה צבעוני ומעט פסיכדלי אפילו, בהתאם לרוח התקופה.
במקביל לסרט יצא גם אלבום בשם זה, עם פסקול הסרט. הם הוסיפו לו 4 שירים נוספים, שלא נכללו בסרט. בצידו השני של התקליט נכללה גם המוסיקה מהסרט, שנכתבה ותוזמרה על ידי ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי של החיפושיות.
הנה קדימון הסרט "צוללת צהובה":
https://youtu.be/vefJAtG-ZKI
שיר הנושא צוללת צהובה עם האנימציה המקורית והנפלאה:
https://youtu.be/m2uTFF_3MaA
וניסיון משעשע בתמימותו המעריצה (עברית):
https://youtu.be/BfNhlz29GWM
מה סיפורה של המוסיקה הפסיכדלית?
המוסיקה הפסיכדלית (Psychedelic music) היא מוסיקה שיצרו אמנים, תחת השפעת סמי הזיה כמו LSD (אל אס די) ומסקלין .
המוסיקה הפסיכדלית היא ז'אנר שצמח בשנות ה-60 של המאה ה-20, כשדור שלם גילה את הסמים ואמנים החלו להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפ" של חווית הסם אל האמנות שהם יצרו.
רבים מגדולי המוסיקאים בשנות ה-60, כולל חברי להקת הביטלס, פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס וה-Doors, הודו שפטריות הזייה וסמי הזייה השפיעו משמעותית על יצירתם האמנותית. השפעה זו ניכרת באלבומים איקוניים לא מעטים, כולל "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band".
כאן זו המוסיקה הפסיכדלית, אבל בהמשך הגיעו גם עוד סוגי אמנות פסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים.
להיכרות מעמיקה עם הקשר בין מוסיקה לפסיכדליה ראו בתגית "מוסיקה פסיכדלית".
בחיוך - ככה יוצרים רוק פסיכדלי:
https://youtu.be/WYuNVQR5QKY
מה הופך מוסיקה לפסיכדלית?
https://youtu.be/-lyx3ZdePfY?long=yes
איך המוסיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז מתה?
https://youtu.be/UdoFORfv70M?long=yes
וקבלו את 10 הלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה.
לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה ובאינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
זה מה שהפסיכדליה עושה למוחנו:
https://youtu.be/pKR-jvGlkNg
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
בטיק, באטיק, או "טאי דאי" (Tie dye) הם כינוייה של טכניקת צביעת בדים המשלבת שימוש בשעווה. חולצות עם בטיק היו מסמלי הסיקסטיז, חביבות ההיפים וילדי הפרחים של שנות השישים.
בבטיק משתמשים במקומות שונים בעולם, אך לא ברור היכן נולדה אמנות זו. האי ג'אווה שבאינדונזיה הוא אחד המקומות הבולטים בעבודות הבטיק שעושים בו. בתרבות המקומית של אינדונזיה הבאטיק הוא חלק בלתי נפרד ועם הזמן הוא הפך לסמל התרבותי והמסחרי שלה.
הקלות הרבה שבה ניתן היה להכין אותן, המחיר הזול והמרכיבים של השימוש החוזר - כל אלו הפכו את החולצות הצביעות בבית מסתם בגד, לבגד עם רעיון. הצבעים המגוונים והמשוגעים של חולצות ובגדי הטאי דאי הפכו את הדפסי הבאטיק הללו לאחד מסמלי חופש המאפיינים את שנות ה-60.
עד היום מציעה אמנות הבטיק יופי של פעילויות DIY לדור הצעיר, בקייטנות, בחוגי היצירה ועוד. בצביעת בטיק קושרים את הבגד או מורחים שעווה מותכת על הבד, לפני שטובלים אותו בצבע. הצבע נדבק בכל מקום חשוף על פני הבגד וכשמתירים את החבל או ממוססים את השעווה מתגלים אזורים לא צבועים על הבד, בדוגמאות מרהיבות, מופשטות ואפילו פסיכדליות. אם משלבים כמה צבעים שונים, בסדרה של סיבובי צביעה וייבוש, מתקבלים בגדים צבעוניים ומרהיבים אף יותר.
גם אם היום פחות רואים אותן, חולצות הבטיק הצבועות בטכניקת הקשירה או השעווה והצביעה, אלה שקיבלו בעברית את הכינוי "בטיק", היו פעם להיט ענק. כיום הבאטיק הוא לא פעם כבר בד מודפס, התופס מקום של נוסטלגיה ואמירה אישית באופנת העיצוב.
כך ככל הנראה המציאו ההיפים את הטאי דאי:
https://youtu.be/EsQ63m4hLN0
מדריך להכנת באטיק טאי דאי (עברית):
https://youtu.be/I7QIWx_Ssj0
אשה שהקימה עם בעלה עסק לייצור חולצות בטיק:
https://youtu.be/KlpE-QJ03Q8
טכניקות שונות לצביעת חולצה בשיטת טאי דאי:
https://youtu.be/J-6esY0pppM
טיפים לצביעה כזו:
https://youtu.be/sm6qYaz_H_U
צביעה במגוון צבעים:
https://youtu.be/PbjWkiQ5DtI
וסרט על ההיפים שבאים לפגוש את הגרייטפול דד ואת עצמם הצעירים בחולצות טאי דאי:
https://youtu.be/QbwwoqQQh-8
#
שנות ה–60 היו תקופת הזוהר של הפסיכדליה ושל ה-LSD, הסם שרבים מכירים בתור אסיד (Acid), שהשימוש בו הפך לפופולרי אצל דור הביט של הפיפטיז וכחלק מתרבות ההיפים והתנועה הפסיכדלית של הסיקסטיז.
כי האל אס די גורם בבירור לתחושת אחדות עם היקום, תובנות עמוקות ושינויים דרמטיים בתפיסה, מחשבה ורגש והזיות חזותיות ושמיעתיות. רבים משתמשים באסיד (LSD) לחקירה עצמית, התפתחות רוחנית או כחוויה מרחיבת תודעה ומגדילת יצירתיות של אמנים וממציאים.
הוא לא ממכר ופחות מסוכן מסמים כמו הירואין וקוקאין, אך LSD עלול לגרום לחרדה קיצונית, פרנויה ול"טריפים רעים".
כי LSD הוא סם הזיה חזק הנחשב לאחד הסמים הפסיכדליים החזקים ביותר. מייצרים אותו במעבדה וצורכים בדרך כלל על גבי נייר סופג או בצורת טיפות, עם השפעות הנמשכות 8-12 שעות.
בתרבות הפופולרית LSD הפך למנוע ולסמל של המהפכה התרבותית של שנות ה-60. תנועת ההיפים אימצה אותו כאמצעי להרחבת התודעה וחיפוש משמעות רוחנית.
#תולדות הסם
LSD הוא ראשי תיבות של חומצה ליסרגית דיאתילאמיד (Lysergic acid diethylamide), אחד החומרים הפסיכדליים החזקים ביותר הידועים לאנושות. החומר נולד בטעות ב-1938 במעבדתו של הכימאי השוויצרי אלברט הופמן (Albert Hofmann) בחברת התרופות זנדוז (Sandoz). הופמן חיפש תרופות חדשות ליילדות כשסינתז את החומר לראשונה, אך השפעותיו הפסיכדליות התגלו רק 5 שנים מאוחר יותר.
ב-19 באפריל 1943 ספג הופמן בטעות כמות זעירה מהחומר דרך העור. במהלך רכיבת האופניים הביתה הוא חווה הזיות חזותיות עזות וראה צבעים מהבהבים וצורות גיאומטריות רוקדות. יום זה נקרא מאז "יום האופניים" (Bicycle Day) החוגגים אותו חובבי הפסיכדליה ברחבי העולם.
במשך שנות ה-50 החומר שימש במחקרים פסיכיאטריים לגיטימיים. רופאים בארצות הברית ואירופה נתנו אותו למטופלים הסובלים מדיכאון, חרדה והתמכרות לאלכוהול. גם סוכנות הביון האמריקנית (CIA) התעניינה בפוטנציאל שלו ערכה ניסויים סודיים במסגרת תוכנית MKUltra, ניסיון מפוקפק לפתח שיטות שליטה במחשבה.
את ה-LSD גילה הציבור הרחב בסוף שנות ה-50, רגע לפני תחילת שנות ה-60. איש לא שיער שסם ההזיות הזה יהפוך לאחד מסמלי הביטניקים, ראו בתגית "דור הביט", ולאחד מסמלי המאבק של תנועת ההיפים במלחמת וייטנאם.
כי המפנה הגדול הגיע בשנות ה-60, כשהפסיכולוג טימותי לירי (Timothy Leary) מאוניברסיטת הרווארד מתחיל להפיץ את השימוש בקרב סטודנטים. לירי טוען שהחומר יכול להרחיב את התודעה ולהוביל לחוויה רוחנית עמוקה. הוא נזרק מהאוניברסיטה לאחר שהוא עורך ניסויים לא מאושרים, אך הזרע כבר ניטע. הסיסמה שלו "Turn on, tune in, drop out" תהפוך די מהר לקריאת הקרב של דור שלם.
#שימושים
בתחילה החומר פותח כתרופה פוטנציאלית למחלות נפש. במהלך שנות ה-50 וה-60 רופאים השתמשו בו לטיפול בדיכאון, חרדה והתמכרות לאלכוהול. המחקרים הראו תוצאות מבטיחות, במיוחד בטיפול בכאב של חולי סרטן סופניים.
המחקר העכשווי בוחן את הפוטנציאל הטיפולי של LSD בטיפול בדיכאון, חרדות והתמכרויות.
#השפעות וסכנות
LSD גורם לחוויה אינטנסיבית הנמשכת 8-12 שעות. המשתמש רואה הזיות חזותיות מורכבות, צבעים חיים יותר ודפוסים גיאומטריים שרוקדים באוויר. תחושת הזמן מתעוותת והגבול בין האני לעולם החיצון מטשטש. בניגוד לסמים מסוכנים אחרים, LSD אינו גורם להתמכרות פיזית.
למרות הפוטנציאל הטיפולי החומר כולל סיכונים ממשיים. טריפים רעים עלולים לגרום לפאניקה ולפעולות מסוכנות, כמו קפיצה מהחלון כי אתה בטוח שאתה ציפור.
LSD עלול לעורר פסיכוזה אצל אנשים עם נטייה למחלות נפש. חלק מהמשתמשים חווים ממש פלאשבקים, כלומר הישנות של תסמינים הרבה לאחר צריכתו, לעתים שבועות או חודשים לאחר השימוש.
סיכון נוסף הוא הפרעת תפיסה מתמשכת הנגרמת על ידי הלוצינוגנים (HPPD), מצב נדיר בו ההזיות נמשכות זמן רב לאחר השימוש.
#מחקרים
בשנות ה-70 נאסר ה-LSD ברוב המדינות, אך המחקר המדעי חזר אליו בעשור האחרון. אוניברסיטת ג'ונס הופקינס (Johns Hopkins) ואימפריאל קולג' לונדון (Imperial College London) חוקרות את הפוטנציאל הטיפולי שלו. מחקר מ-2016 באימפריאל קולג' הראה שמנת LSD עשויה לעזור בטיפול בדיכאון עמיד לטיפול. חוקרים אחרים בודקים את יעילותו בהפרעות פוסט-טראומטיות.
הטרנד החדש הוא מיקרו-דוזינג (microdosing), בנטילת כמויות זעירות שלא גורמות להזיות אך עשויות לשפר מצב רוח ויצירתיות. בעמק הסיליקון מדווחים על עובדי הייטק שמשתמשים בשיטה זו, אבל המחקר המדעי על יעילותה נמשך.
#מפורסמים שהשתמשו בו
סטיב ג'ובס (Steve Jobs) תיאר את השימוש ב-LSD כאחת החוויות המעצבות בחייו. בראיון מפורסם הוא אמר שהחומר חיזק את תחושתו שיצירתיות ואינטליגנציה חשובות יותר מבחינות מסורתיות של הצלחה.
הביטלס (The Beatles) יצרו את אלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" בהשפעתו הישירה. השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" של ג'ון לנון (John Lennon) נחשב לביטוי ברור למהפכה הפסיכדלית. אנקדוטה מעניינת מספרת שלנון כתב את השיר המפורסם אחרי שראה ציור של בנו ג'וליאן של חברתו לכיתה בשם לוסי מוקפת יהלומים ושמיים.
ג'ים מוריסון (Jim Morrison), סולן להקת "הדלתות" (The Doors) יצר את המוסיקה המהפכנית שלו תחת השפעתו. גם השחקן המפורסם קארי גרנט (Cary Grant) השתמש בו במסגרת טיפול פסיכיאטרי במהלך שנות ה-60 ודיבר בגלוי על החוויה החיובית שלו.
הנה סיפורו של סם LSD (מתורגם):
https://youtu.be/wG5JyorwYPo
שיחה על אל אס די ויצירתיות (עברית):
https://youtu.be/_noYw0sBzoI
כשהביטלס נכנסים אליו ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
פטי האריסון מספרת על חווית ה-LSD הראשונה והמסוכנת שלה עם הביטלס והנהיגה שאחריה:
https://youtu.be/pIxacae8gu0
היום ה-LSD וסמי ההזיה הופכים לכלי טיפולי:
https://youtu.be/A8SSpMAY5P4
סוג של שיחה על הטריפ הראשון של מי שלקח אסיד וסחף את האנושות לטריפ שלא נגמר:
https://youtu.be/zaXKQ70q4KQ?long=yes
ופודקסט על הסם, ההזיות והפסיכדליה (עברית):
https://youtu.be/pv2DCz9_res?long=yes
שנות ה–60 היו תקופת הזוהר של הפסיכדליה ושל ה-LSD, הסם שרבים מכירים בתור אסיד (Acid), שהשימוש בו הפך לפופולרי אצל דור הביט של הפיפטיז וכחלק מתרבות ההיפים והתנועה הפסיכדלית של הסיקסטיז.
כי האל אס די גורם בבירור לתחושת אחדות עם היקום, תובנות עמוקות ושינויים דרמטיים בתפיסה, מחשבה ורגש והזיות חזותיות ושמיעתיות. רבים משתמשים באסיד (LSD) לחקירה עצמית, התפתחות רוחנית או כחוויה מרחיבת תודעה ומגדילת יצירתיות של אמנים וממציאים.
הוא לא ממכר ופחות מסוכן מסמים כמו הירואין וקוקאין, אך LSD עלול לגרום לחרדה קיצונית, פרנויה ול"טריפים רעים".
כי LSD הוא סם הזיה חזק הנחשב לאחד הסמים הפסיכדליים החזקים ביותר. מייצרים אותו במעבדה וצורכים בדרך כלל על גבי נייר סופג או בצורת טיפות, עם השפעות הנמשכות 8-12 שעות.
בתרבות הפופולרית LSD הפך למנוע ולסמל של המהפכה התרבותית של שנות ה-60. תנועת ההיפים אימצה אותו כאמצעי להרחבת התודעה וחיפוש משמעות רוחנית.
#תולדות הסם
LSD הוא ראשי תיבות של חומצה ליסרגית דיאתילאמיד (Lysergic acid diethylamide), אחד החומרים הפסיכדליים החזקים ביותר הידועים לאנושות. החומר נולד בטעות ב-1938 במעבדתו של הכימאי השוויצרי אלברט הופמן (Albert Hofmann) בחברת התרופות זנדוז (Sandoz). הופמן חיפש תרופות חדשות ליילדות כשסינתז את החומר לראשונה, אך השפעותיו הפסיכדליות התגלו רק 5 שנים מאוחר יותר.
ב-19 באפריל 1943 ספג הופמן בטעות כמות זעירה מהחומר דרך העור. במהלך רכיבת האופניים הביתה הוא חווה הזיות חזותיות עזות וראה צבעים מהבהבים וצורות גיאומטריות רוקדות. יום זה נקרא מאז "יום האופניים" (Bicycle Day) החוגגים אותו חובבי הפסיכדליה ברחבי העולם.
במשך שנות ה-50 החומר שימש במחקרים פסיכיאטריים לגיטימיים. רופאים בארצות הברית ואירופה נתנו אותו למטופלים הסובלים מדיכאון, חרדה והתמכרות לאלכוהול. גם סוכנות הביון האמריקנית (CIA) התעניינה בפוטנציאל שלו ערכה ניסויים סודיים במסגרת תוכנית MKUltra, ניסיון מפוקפק לפתח שיטות שליטה במחשבה.
את ה-LSD גילה הציבור הרחב בסוף שנות ה-50, רגע לפני תחילת שנות ה-60. איש לא שיער שסם ההזיות הזה יהפוך לאחד מסמלי הביטניקים, ראו בתגית "דור הביט", ולאחד מסמלי המאבק של תנועת ההיפים במלחמת וייטנאם.
כי המפנה הגדול הגיע בשנות ה-60, כשהפסיכולוג טימותי לירי (Timothy Leary) מאוניברסיטת הרווארד מתחיל להפיץ את השימוש בקרב סטודנטים. לירי טוען שהחומר יכול להרחיב את התודעה ולהוביל לחוויה רוחנית עמוקה. הוא נזרק מהאוניברסיטה לאחר שהוא עורך ניסויים לא מאושרים, אך הזרע כבר ניטע. הסיסמה שלו "Turn on, tune in, drop out" תהפוך די מהר לקריאת הקרב של דור שלם.
#שימושים
בתחילה החומר פותח כתרופה פוטנציאלית למחלות נפש. במהלך שנות ה-50 וה-60 רופאים השתמשו בו לטיפול בדיכאון, חרדה והתמכרות לאלכוהול. המחקרים הראו תוצאות מבטיחות, במיוחד בטיפול בכאב של חולי סרטן סופניים.
המחקר העכשווי בוחן את הפוטנציאל הטיפולי של LSD בטיפול בדיכאון, חרדות והתמכרויות.
#השפעות וסכנות
LSD גורם לחוויה אינטנסיבית הנמשכת 8-12 שעות. המשתמש רואה הזיות חזותיות מורכבות, צבעים חיים יותר ודפוסים גיאומטריים שרוקדים באוויר. תחושת הזמן מתעוותת והגבול בין האני לעולם החיצון מטשטש. בניגוד לסמים מסוכנים אחרים, LSD אינו גורם להתמכרות פיזית.
למרות הפוטנציאל הטיפולי החומר כולל סיכונים ממשיים. טריפים רעים עלולים לגרום לפאניקה ולפעולות מסוכנות, כמו קפיצה מהחלון כי אתה בטוח שאתה ציפור.
LSD עלול לעורר פסיכוזה אצל אנשים עם נטייה למחלות נפש. חלק מהמשתמשים חווים ממש פלאשבקים, כלומר הישנות של תסמינים הרבה לאחר צריכתו, לעתים שבועות או חודשים לאחר השימוש.
סיכון נוסף הוא הפרעת תפיסה מתמשכת הנגרמת על ידי הלוצינוגנים (HPPD), מצב נדיר בו ההזיות נמשכות זמן רב לאחר השימוש.
#מחקרים
בשנות ה-70 נאסר ה-LSD ברוב המדינות, אך המחקר המדעי חזר אליו בעשור האחרון. אוניברסיטת ג'ונס הופקינס (Johns Hopkins) ואימפריאל קולג' לונדון (Imperial College London) חוקרות את הפוטנציאל הטיפולי שלו. מחקר מ-2016 באימפריאל קולג' הראה שמנת LSD עשויה לעזור בטיפול בדיכאון עמיד לטיפול. חוקרים אחרים בודקים את יעילותו בהפרעות פוסט-טראומטיות.
הטרנד החדש הוא מיקרו-דוזינג (microdosing), בנטילת כמויות זעירות שלא גורמות להזיות אך עשויות לשפר מצב רוח ויצירתיות. בעמק הסיליקון מדווחים על עובדי הייטק שמשתמשים בשיטה זו, אבל המחקר המדעי על יעילותה נמשך.
#מפורסמים שהשתמשו בו
סטיב ג'ובס (Steve Jobs) תיאר את השימוש ב-LSD כאחת החוויות המעצבות בחייו. בראיון מפורסם הוא אמר שהחומר חיזק את תחושתו שיצירתיות ואינטליגנציה חשובות יותר מבחינות מסורתיות של הצלחה.
הביטלס (The Beatles) יצרו את אלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" בהשפעתו הישירה. השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" של ג'ון לנון (John Lennon) נחשב לביטוי ברור למהפכה הפסיכדלית. אנקדוטה מעניינת מספרת שלנון כתב את השיר המפורסם אחרי שראה ציור של בנו ג'וליאן של חברתו לכיתה בשם לוסי מוקפת יהלומים ושמיים.
ג'ים מוריסון (Jim Morrison), סולן להקת "הדלתות" (The Doors) יצר את המוסיקה המהפכנית שלו תחת השפעתו. גם השחקן המפורסם קארי גרנט (Cary Grant) השתמש בו במסגרת טיפול פסיכיאטרי במהלך שנות ה-60 ודיבר בגלוי על החוויה החיובית שלו.
הנה סיפורו של סם LSD (מתורגם):
https://youtu.be/wG5JyorwYPo
שיחה על אל אס די ויצירתיות (עברית):
https://youtu.be/_noYw0sBzoI
כשהביטלס נכנסים אליו ה-LSD תופס:
https://youtu.be/MCiYRqMY2i4
פטי האריסון מספרת על חווית ה-LSD הראשונה והמסוכנת שלה עם הביטלס והנהיגה שאחריה:
https://youtu.be/pIxacae8gu0
היום ה-LSD וסמי ההזיה הופכים לכלי טיפולי:
https://youtu.be/A8SSpMAY5P4
סוג של שיחה על הטריפ הראשון של מי שלקח אסיד וסחף את האנושות לטריפ שלא נגמר:
https://youtu.be/zaXKQ70q4KQ?long=yes
ופודקסט על הסם, ההזיות והפסיכדליה (עברית):
https://youtu.be/pv2DCz9_res?long=yes
בשנת 1968, בשיא הצלחתם, עשו חברי הלהקה המפורסמת בעולם, הביטלס, את "צוללת צהובה" (Yellow Submarine). זה היה סרט אנימציה מצויר שנוצר בהשראת שיר בשם זה, שהוקלט לראשונה באלבום "Revolver" של הלהקה.
הסרט התבסס על שירי "הביטלס", בו כיכבו הדמויות המאוירות של חבריה. לקראת סופו של הסרט, בידיעה שזה מה שיביא את המעריצים בהמוניהם לבתי הקולנוע, הוצגה גם סצנה אחת מצולמת ולא מאוירת, של הלהקה בהופעה. הסרט הציג אנימציות מרתקות ואפילו חדשניות לזמנן והיה צבעוני ומעט פסיכדלי אפילו, בהתאם לרוח התקופה.
במקביל לסרט יצא גם אלבום בשם זה, עם פסקול הסרט. הם הוסיפו לו 4 שירים נוספים, שלא נכללו בסרט. בצידו השני של התקליט נכללה גם המוסיקה מהסרט, שנכתבה ותוזמרה על ידי ג'ורג' מרטין, המפיק המוסיקלי האגדי של החיפושיות.
הנה קדימון הסרט "צוללת צהובה":
https://youtu.be/vefJAtG-ZKI
שיר הנושא צוללת צהובה עם האנימציה המקורית והנפלאה:
https://youtu.be/m2uTFF_3MaA
וניסיון משעשע בתמימותו המעריצה (עברית):
https://youtu.be/BfNhlz29GWM
אסתטיקה פסיכדלית
המוסיקה הפסיכדלית (Psychedelic music) היא מוסיקה שיצרו אמנים, תחת השפעת סמי הזיה כמו LSD (אל אס די) ומסקלין .
המוסיקה הפסיכדלית היא ז'אנר שצמח בשנות ה-60 של המאה ה-20, כשדור שלם גילה את הסמים ואמנים החלו להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפ" של חווית הסם אל האמנות שהם יצרו.
רבים מגדולי המוסיקאים בשנות ה-60, כולל חברי להקת הביטלס, פינק פלויד, ג'ימי הנדריקס וה-Doors, הודו שפטריות הזייה וסמי הזייה השפיעו משמעותית על יצירתם האמנותית. השפעה זו ניכרת באלבומים איקוניים לא מעטים, כולל "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band".
כאן זו המוסיקה הפסיכדלית, אבל בהמשך הגיעו גם עוד סוגי אמנות פסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים.
להיכרות מעמיקה עם הקשר בין מוסיקה לפסיכדליה ראו בתגית "מוסיקה פסיכדלית".
בחיוך - ככה יוצרים רוק פסיכדלי:
https://youtu.be/WYuNVQR5QKY
מה הופך מוסיקה לפסיכדלית?
https://youtu.be/-lyx3ZdePfY?long=yes
איך המוסיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז מתה?
https://youtu.be/UdoFORfv70M?long=yes
וקבלו את 10 הלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה.
לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה ובאינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
זה מה שהפסיכדליה עושה למוחנו:
https://youtu.be/pKR-jvGlkNg
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
