שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך נמנע פרס נובל ממגלת הפולסרים?
ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) היא אסטרופיזיקאית צפון-אירית שגילתה את קיומם של הפולסרים. פרס הנובל לפיזיקה שהוענק ב-1974, ניתן רק למנטור שלה ולשותפו, בעוד שהיא עצמה, כמי שגילתה את התגלית החשובה כל כך, נושלה מההכרה בתגלית ולא זכתה להימנות על מקבלי הפרס.
זה התחיל באוגוסט 1967, כשסטודנטית צעירה לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' בדקה ערימות של נתוני רדיו מטלסקופ ענק שעזרה לבנות. ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) הבחינה במשהו מוזר - אות רדיו חלש שחזר על עצמו בדיוק כל שנייה ושליש. האות היה כל כך מדויק שהצוות חשב ברצינות שמא הם קולטים שידור של חייזרים. הם אפילו כינו אותו "LGM-1" על שם האנשים הירוקים הקטנים (Little Green Men).
בל ברנל, שנולדה ב-1943 בבלפסט שבצפון אירלנד, למדה פיזיקה בעיר גלזגו ועברה לאוניברסיטת קיימברידג' למחקר מתקדם. שם היא עבדה תחת פרופסור אנתוני הוויש (Antony Hewish) על פרויקט המחקר לחיפוש קווזרים (Quasars) באמצעות טלסקופ רדיו חדש.
את הטלסקופ, שכלל מעל ל-2,000 אנטנות, ג'וסלין עצמה עזרה לבנות ומיקמה בעצמה רבות מהאנטנות באדמה, תוך שהיא מחברת כבלים רבים במשך חודשים.
הקווזרים שהיא חיפשה הם מקורות רדיו דמויי כוכבים שבתחילה נראו דרך הטלסקופ כמו כוכבים רגילים, אך פלטו כמויות עצומות של קרינת רדיו. מדובר במרכזים פעילים של גלקסיות עתיקות, עם חורים שחורים ענקיים ועוצמתיים במיוחד, שבולעים כל חומר, בקצב מטורף. כשהחומר הזה נופל לתוך החור השחור, הוא מתחמם לטמפרטורות קיצוניות ופולט אור עז בכל התדרים האפשריים.
המעניין הוא שבזמן שהיא חיפשה קווזרים רחוקים, הנמצאים במרחק של מיליארדי שנות אור מכדור הארץ, היא גילתה דווקא את הפולסרים, הקרובים הרבה יותר.
חשוב להבין כי שני סוגי האובייקטים הללו, הכל כך שונים זה מזה, מייצגים שני קצוות מנוגדים של הפיזיקה הקוסמית - בעוד שהקווזר הוא תוצר של מוות כוכבי מקומי, בגלקסיות שככל הנראה כבר לא קיימות, הפולסר הוא ביטוי לכוחות עצומים במרכזי גלקסיות צעירות המתקיימות כיום.
כשגילתה את האותות המסתוריים, בל ברנל עבדה בקפדנות לגלות מקורם. היא גילתה עוד אותות דומים במקומות אחרים בשמיים ובכך הוכיחה שמדובר בתופעה טבעית חדשה לחלוטין - פולסרים. אלה הם כוכבי נויטרונים, שרידי כוכבים מסיביים שעברו התפוצצות סופרנובה, כוכבים שמסתובבים במהירות בלתי נתפסת ופולטים קרני רדיו מקטביהם המגנטיים.
אגב, הם זכו לשם "פולסרים" מכיוון שכשהקרן פוגעת בכדור הארץ אנו קולטים בעצם פולסים, מעין יחידות "דופק" של קרינה.
מכל מקום, הגילוי הזה היה פורץ דרך. פולסרים הפכו לכלי חיוני לחקר היקום, הם משמשים כשעונים קוסמיים מדויקים ביותר ואף עוזרים לאשר תיאוריות של איינשטיין על גלי כבידה.
אבל כשהוענק פרס נובל לפיזיקה ב-1974 על הגילוי, הוא ניתן לאנתוני הוויש ולמרטין ריילה (Martin Ryle) ולא לג'וסלין בל ברנל, מי שגילתה אותם. ההחלטה עוררה סערה בקהילה המדעית. רבים ראו בכך דוגמה קלסית ל"אפקט מתילדה" (Matilda Effect) - תופעה מרגיזה בה מתעלמים מחלקן של מדעניות בתגליות מדעיות, או מייחסים תגליות כאלה לגברים בלבד.
אגב, בל ברנל עצמה התייחסה לכך בקור רוח וגרסה שלדעתה פרסי נובל מיועדים למנחים בכירים ולא לסטודנטים כמוה. למרות העוול, היא המשיכה בקריירה מבריקה, הפכה לפרופסורית מכובדת וב-2008 נבחרה לנשיאה הראשונה של המכון המלכותי לאסטרונומיה (Royal Astronomical Society).
ב-2018 היא זכתה בסכום של 3 מיליון דולר, פרס הפיזיקה המיוחד של קרן ברייקת'רו (Special Breakthrough Prize in Fundamental Physics).. את כל כספי הפרס היא תרמה להקמת קרן מלגות לעידוד נשים וקבוצות מיעוט במדע.
כיום נחשבת בל ברנל לאחת האסטרונומיות החשובות בהיסטוריה. הפולסרים שגילתה המשיכו לחשוף את סודות היקום, מהגישה הישירה הראשונה לכוכבי נויטרונים ועד לזיהוי מערכות כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש.
סיפורה של ברנל מזכיר שגילויים מדעיים גדולים יכולים לבוא מכל מקום, אפילו מסטודנטית צעירה שהבחינה בפרט קטן ומוזר בתוך הרים של נתונים והיטיבה להבינו, במקום בו נכשלו חוקרים ותיקים ומנוסים.
הנה סיפורה של ג'וסלין בל ברנל:
https://youtu.be/hac-D6_u9kY
חיפשה קווזרים וגילתה פולסרים - על תגליתה המדהימה:
https://youtu.be/z_3zNw91MSY
זהו הפולסר - בהסבר מפיה:
https://youtu.be/F0AAgqt0g9U
על פרס הנובל הלא צודק - דווקא למי שפקפקו בהתחלה בתגלית:
https://youtu.be/ac2bTJ_pcvQ
והיא מספרת את חייה:
https://youtu.be/NDW9zKqvPJI?long=yes
מיהי ליזה מייטנר שהפסידה נובל בגלל היטלר?
האגדה מספרת שאלברט איינשטיין כינה אותה "מארי קירי הגרמנית". אחרים קראו לה "האם של פצצת האטום", רבים רואים בה את מי שגילוי הביקוע הגרעיני שלה תרם תרומה מכרעת לשמירה על העולם ממפלצת הפשיזם וכל מי שמספר עליה אומר שהיטלר אחראי לכך שהיא לא זכתה בפרס נובל שהיה כל כך מגיע לה.
קראו לה לִיזֶה מַיְיטְנֶר (Lise Meitner).
והיא לא רק עוד שם באנציקלופדיה המדעית - היא הסיפור של המדע היהודי בתקופת השואה.
הפיזיקאית האוסטרית-יהודייה ליזה מייטנר נולדה ב-7 בנובמבר 1878 בעיר וינה, למשפחה יהודית עשירה ומסודרת. בבגרותה היא חוללה מהפכה בהבנת הגרעין האטומי, רק כדי להיתקל בקיר בטון של אנטישמיות וסקסיזם שימנע ממנה לקבל הכרה הולמת.
כבר בגיל 23, מייטנר הייתה האישה השנייה שזכתה לקבל דוקטורט מאוניברסיטת וינה. זה היה ב-1906 והיא התמחתה בפיזיקה רדיואקטיבית ולאחר שקיבלה את התואר היא עברה לברלין, כדי לעבוד עם הפיזיקאי מקס פלאנק והכימאי אוטו האן (Otto Hahn), בשיתוף פעולה שעתיד להימשך עשרות שנים.
כאשר האן וחבריו לצוות גילו שורה של יסודות כבדים חדשים בהפצצה של אורניום, מייטנר הייתה היחידה שהצליחה להסביר את התהליך המדעי.
מהמכתבים שהחליפו ביניהם מייטנר והאן נשמרו עולה שהוא האמין כי ביקוע גרעיני הוא בלתי אפשרי. הייתה זו מייטנר שהבינה לראשונה שגרעין האטום יכול להתפצל לחלקים קטנים יותר ועלול להפוך לכוח בלתי נתפס.
במאמר מדעי שפרסמה עם אחיינה אוטו פריש (Otto Frisch) בינואר 1939, היא הייתה הראשונה שתיארה והמציאה את המונח "ביקוע גרעיני". זו תהיה פריצת דרך במחקר הגרעין שבהמשך תיחשב למדהימה ותוביל לפיתוח של כורים גרעיניים ובסופו של דבר גם לפצצת האטום.
אך בשלב הזה ולאור עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נאלצה מייטנר היהודייה לברוח מברלין ומגרמניה ההולכת ונסחפת לשנאת יהודים. בגלותה בשוודיה היא ממשיכה את המחקר שלה. בהתכתבות מול אוטו האן היא מסייעת להם וכמי שזיהתה את תהליך הביקוע הגרעיני (שעמיתיה הגברים לא פיצחו אותו) היא ממשיכה להיות שותפה מלאה לתגלית האדירה של ביקוע הגרעין.
אבל כאן יגיע הפרק האפל בחייה.
בשנת 1944, זוכים שותפיה הגבריים, המדענים האן ושטרסמן, בפרס נובל בכימיה, עבור גילוי הביקוע הגרעיני. מייטנר, לעומת זאת, לא נכללת בפרס. זה אירוע מוזר ומרתיח שמביא לכך שמאז מתנהלת מחלוקת על ההחלטה הזו, כשמבקריה טוענים שהיא מדגימה את אחת הדוגמאות הגרועות ביותר לגזענות וסקסיזם בוועדת נובל.
שנבין, מייטנר, שנחשבת לאחת החלוצות של הפקת אנרגיה מתהליכים גרעיניים, הייתה מועמדת לפרס נובל 49 פעמים: 19 מועמדויות היו לה בכימיה ו-30 פעם בפיזיקה.
כשהוזמנה להצטרף בפרויקט מנהטן, הפרויקט המפורסם שבו פיתחו מדעני גרעין את פצצות האטום, היא סירבה בהחלטיות והכריזה: "לא אעשה שום דבר עם פצצה!" - כי מייטנר הייתה פציפיסטית והיא בחרה לשמור על עקרונותיה, אף שהמחקר שלה הוא שסיפק את הבסיס המדעי לנשק ההרסני ביותר שיצר האדם.
מייטנר נפטרה ב-1968 בקיימברידג', ובשנים שעברו אחרי מותה קראו על שמה את היסוד הכימי 109 בטבלה המחזורית - את המייטנריום (Meitnerium). זה היה פרס ניחומים קטן למדענית גדולה, שהתקשורת האמריקאית תיארה כמי ש"עזבה את גרמניה עם הפצצה בכיסה".
הנה קיצור סיפורה של המדענית היהודיה שברחה והפסידה את פרס נובל:
https://youtu.be/k7CXHMe0hzg
מסרט קצר על מייטנר:
https://youtu.be/D-OnLEXl3aA
קשרי המשפחה של מייטנר:
https://youtu.be/WZTGTUCQiV8
היסוד שקרוי על שמה (עברית):
https://youtu.be/tIZd-wULzYQ
סיפורה בציורים:
https://youtu.be/uZZFG58G_jE?long=yes
וסרט תיעודי ארוך ומקיף על האישה שתרמה להצלת העולם (עברית):
https://youtu.be/ZfQ2hjZ7LYo?long=yes
מיהם זוכת שני פרסי הנובל מארי קירי ובעלה?
מה אם נאמר לכם שאחד המדענים הטובים בהיסטוריה היה בכלל אישה? ואם נוסיף שהאישה הזו זכתה בפרס נובל ולא פעם אחת אלא פעמיים? - הופה, בנות... מתחילות להאמין בעצמנו? אז יאללה ללמוד!
קראו לה מארי קירי. עם בעלה, פייר קירי (Pierre and Marie Curie), גילו השניים ב-1898 את הרדיום (Radium), שנקרא בעברית "אורית". מדובר ביסוד כימי רדיואקטיבי, שהקרינה הרדיואקטיבית שלו היא פי מיליון מזו שפולט האורניום.
השניים גילו את הרדיום בעפרת אורניום, שממנה הפיקו את כל האורניום ואז גילו שהיא עדיין רדיואקטיבית. מכך הסיקו השניים שבעופרת האורניום עדיין יש יסוד רדיואקטיבי נוסף. זה היה הרדיום ואגב,עימו גילו בעופרה הזו עוד יסוד, שלו קראו פולוניום.
אחרי התנגדות בוועדת הפרס, אופיינית לתקופה, להעניק פרס נובל לאשה, השניים זכו בפרס נובל יחדיו. אחרי מותו של פייר בתאונת דרכים המשיכה מארי במחקר וזכתה בפרס נובל נוסף.
לבסוף היא מתה, בשל הקרינה הרבה שאליה נחשפה במעבדה. עד היום, אגב, יש קושי וחשש מקריאה של יומני המחקר המדעי המסקרנים שלה, בשל הרדיואקטיביות המסוכנת שבהם.
פיתוחים מדעיים רבים שנולדו עם השנים הושפעו מגילוי הרדיום והרדיו-אקטיביות של הזוג קירי. ניתן לומר שללא הגילויים של השניים, לא היו באות המון המצאות רפואיות חשובות.
מנגד, יתכן שגם הפצצה הגרעינית לא הייתה באה לעולם, כך שלא כל מה שנולד כתוצאה מהתגליות וההמצאות שלהם היה אולי כל כך מוצלח.
הנה סיפורה של האישה היחידה שזכתה בשני פרסי נובל (מתורגם):
https://youtu.be/w6JFRi0Qm_s
פייר ומארי קירי והעבודה שהמשיכה לאחר מותו:
https://youtu.be/ZEV4KJBJvEg
על מארי קירי וגילוי הרדיום:
http://youtu.be/3KmJsKuJws4
והבה נכיר אותה, עם מעט הומור חינוכי (עברית):
https://youtu.be/VAxoXbC3H0A?long=yes
מהי תסמונת המתחזה ומה היא גורמת לנו?
תסמונת המתחזה (Imposter Syndrome) היא תחושה מוכרת לכל מי שזכה פעם בהצלחה ותהה בליבו אם הוא באמת ראוי לה. לא חסרים מקרים, למשל, שאישה זוכה למחמאות, פרגון ואפילו העלאות בשכר ועדיין חשה לא ראויה, שזו בדיוק תסמונת המתחזה.
את המונח טבעו בשנת 1978 שתי פסיכולוגיות אמריקאיות, פּוֹלין רוז קְלנס (Pauline Clance) וסוזאן אַיימְס (Suzanne Imes), שחקרו 150 נשים מצליחות ומוכשרות באקדמיה וגילו תופעה משונה.
הנשים הללו, למרות הצלחותיהן המרשימות, האמינו שהן לא חכמות מספיק או ראויות להצלחתן ושהמחמאות שהן מקבלות חסרות חשיבות. הישגיהן, שהן חשו שהושגו שלא בצדק, יוחסו על ידן למזל, לצירופי מקרים או לעזרה מאחרים.
כישלונות נטו להדהד בהם זמן רב וביקורות הותירו אצלן צלקות רגשיות. במקום להכיר בכישוריהן, הן חיו בפחד תמידי שמישהו יחשוף אותן כמתחזות, או כמי שהצליחו לעבוד על כולם ולרמות את המערכת.
אגב, נכון יותר לקרוא לזה "תופעת המתחזה", כי כשאין הפרעה, אבחנה או טיפול, זו לא באמת תסמונת במובן הקליני. והתופעה הזו יותר נפוצה משנדמה והיא מתבטאת בדרכים שונות. יש מי שעובדים כמו מכונות כדי להסתיר את ההוכחות שהם חסרי יכולת. אחרים דוחים משימות מפחד שייכשלו ויחשפו את עצמם. רבים מתקשים לקבל מחמאות ומפקפקים באמינותן.
מחקרים מראים שמדובר בתופעה נפוצה שרבים חווים במהלך חייהם. המחקר מלמד, אגב, שלא מדובר במאפיין תמידי אלא בתופעה שמופיעה מעת לעת. כ-70% מאיתנו חווים את תופעת המתחזים בשלב זה או אחר בחייהם.
סינדרום ההתחזות נתפש אצל רבים כתופעה נשית ולצד סקסיזם מערכתי יש הרואים בה סיבה משמעותית לאחוז הכל כך נמוך של נשים בתפקידי ניהול. יתכן שאחרי הכל נכונה הקלישאה שלא היה מזיק לנשים מעט נרקיסיזם, דוגמת זה שמצוידים בו הגברים...
ואם נשים חוות את תופעת ההתחזות יותר מגברים, ודאי גם מיעוטים אתניים ולצידם גם מי שהיו הראשונים במשפחתם להגיע להישגים משמעותיים. מכל מקום, התופעה שכיחה במיוחד בעולמות האקדמיה, טכנולוגיה, רפואה ועריכת דין.
הסיבות לסינדרום ההתחזות מורכבות. מחינוך משפחתי שדורש פרפקציוניזם, השוואות חברתיות תמידיות ועד תרבות תחרותית - כל אלה יכולים לפתח את התחושה. סטריאוטיפים חברתיים השוללים מנשים מקצועיות עלולים להחמירה עוד יותר.
בכל מקרה, חברות טכנולוגיה מובילות החלו להכיר בבעיה ולפתח דרכי התמודדות עבור עובדיהן. הפמיניסטיות, מנגד, תולות בה את האשמה לשימור פערי השכר וטענות תקרת הזכוכית. מנגד, לא מעט אנשים מצליחים, שסבלו בתקופות שונות מתופעת המתחזה, גורסים שדווקא החשש "להיחשף כמתחזים" הוא זה שהניע אותם להישגים ודרבן אותם להצטיין.
כך או כך, התמודדות עם התופעה דורשת זיהוי הדפוסים השליליים, תיעוד הצלחות והישגים וחיפוש משוב מאנשים מהימנים. הכרת העובדה שתחושות כאלה נפוצות כבר מהווה צעד ראשון לעבר הקלה והבנה עמוקה יותר של הערך האמיתי שלנו.
הנה עניינה של תסמונת המתחזה (מתורגם):
https://youtu.be/ZQUxL4Jm1Lo
האם גם אתם מתחזים? (עברית)
https://youtu.be/gzu7V0FXX58
סרטון נהדר על ה"אימפוסטר סינדרום":
https://youtu.be/eqhUHyVpAwE
שיחה בטלוויזיה על "סינדרום המתחזה" (עברית):
https://youtu.be/4uyheqC4dC0
ומרצה שמעידה על התסמונת מניסיונה (מתורגם):
https://youtu.be/8sQ2p89P0Us?long=yes
מהו הסליל הכפול, הדאבל הליקס?
ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) היא אסטרופיזיקאית צפון-אירית שגילתה את קיומם של הפולסרים. פרס הנובל לפיזיקה שהוענק ב-1974, ניתן רק למנטור שלה ולשותפו, בעוד שהיא עצמה, כמי שגילתה את התגלית החשובה כל כך, נושלה מההכרה בתגלית ולא זכתה להימנות על מקבלי הפרס.
זה התחיל באוגוסט 1967, כשסטודנטית צעירה לדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' בדקה ערימות של נתוני רדיו מטלסקופ ענק שעזרה לבנות. ג'וסלין בל ברנל (Jocelyn Bell Burnell) הבחינה במשהו מוזר - אות רדיו חלש שחזר על עצמו בדיוק כל שנייה ושליש. האות היה כל כך מדויק שהצוות חשב ברצינות שמא הם קולטים שידור של חייזרים. הם אפילו כינו אותו "LGM-1" על שם האנשים הירוקים הקטנים (Little Green Men).
בל ברנל, שנולדה ב-1943 בבלפסט שבצפון אירלנד, למדה פיזיקה בעיר גלזגו ועברה לאוניברסיטת קיימברידג' למחקר מתקדם. שם היא עבדה תחת פרופסור אנתוני הוויש (Antony Hewish) על פרויקט המחקר לחיפוש קווזרים (Quasars) באמצעות טלסקופ רדיו חדש.
את הטלסקופ, שכלל מעל ל-2,000 אנטנות, ג'וסלין עצמה עזרה לבנות ומיקמה בעצמה רבות מהאנטנות באדמה, תוך שהיא מחברת כבלים רבים במשך חודשים.
הקווזרים שהיא חיפשה הם מקורות רדיו דמויי כוכבים שבתחילה נראו דרך הטלסקופ כמו כוכבים רגילים, אך פלטו כמויות עצומות של קרינת רדיו. מדובר במרכזים פעילים של גלקסיות עתיקות, עם חורים שחורים ענקיים ועוצמתיים במיוחד, שבולעים כל חומר, בקצב מטורף. כשהחומר הזה נופל לתוך החור השחור, הוא מתחמם לטמפרטורות קיצוניות ופולט אור עז בכל התדרים האפשריים.
המעניין הוא שבזמן שהיא חיפשה קווזרים רחוקים, הנמצאים במרחק של מיליארדי שנות אור מכדור הארץ, היא גילתה דווקא את הפולסרים, הקרובים הרבה יותר.
חשוב להבין כי שני סוגי האובייקטים הללו, הכל כך שונים זה מזה, מייצגים שני קצוות מנוגדים של הפיזיקה הקוסמית - בעוד שהקווזר הוא תוצר של מוות כוכבי מקומי, בגלקסיות שככל הנראה כבר לא קיימות, הפולסר הוא ביטוי לכוחות עצומים במרכזי גלקסיות צעירות המתקיימות כיום.
כשגילתה את האותות המסתוריים, בל ברנל עבדה בקפדנות לגלות מקורם. היא גילתה עוד אותות דומים במקומות אחרים בשמיים ובכך הוכיחה שמדובר בתופעה טבעית חדשה לחלוטין - פולסרים. אלה הם כוכבי נויטרונים, שרידי כוכבים מסיביים שעברו התפוצצות סופרנובה, כוכבים שמסתובבים במהירות בלתי נתפסת ופולטים קרני רדיו מקטביהם המגנטיים.
אגב, הם זכו לשם "פולסרים" מכיוון שכשהקרן פוגעת בכדור הארץ אנו קולטים בעצם פולסים, מעין יחידות "דופק" של קרינה.
מכל מקום, הגילוי הזה היה פורץ דרך. פולסרים הפכו לכלי חיוני לחקר היקום, הם משמשים כשעונים קוסמיים מדויקים ביותר ואף עוזרים לאשר תיאוריות של איינשטיין על גלי כבידה.
אבל כשהוענק פרס נובל לפיזיקה ב-1974 על הגילוי, הוא ניתן לאנתוני הוויש ולמרטין ריילה (Martin Ryle) ולא לג'וסלין בל ברנל, מי שגילתה אותם. ההחלטה עוררה סערה בקהילה המדעית. רבים ראו בכך דוגמה קלסית ל"אפקט מתילדה" (Matilda Effect) - תופעה מרגיזה בה מתעלמים מחלקן של מדעניות בתגליות מדעיות, או מייחסים תגליות כאלה לגברים בלבד.
אגב, בל ברנל עצמה התייחסה לכך בקור רוח וגרסה שלדעתה פרסי נובל מיועדים למנחים בכירים ולא לסטודנטים כמוה. למרות העוול, היא המשיכה בקריירה מבריקה, הפכה לפרופסורית מכובדת וב-2008 נבחרה לנשיאה הראשונה של המכון המלכותי לאסטרונומיה (Royal Astronomical Society).
ב-2018 היא זכתה בסכום של 3 מיליון דולר, פרס הפיזיקה המיוחד של קרן ברייקת'רו (Special Breakthrough Prize in Fundamental Physics).. את כל כספי הפרס היא תרמה להקמת קרן מלגות לעידוד נשים וקבוצות מיעוט במדע.
כיום נחשבת בל ברנל לאחת האסטרונומיות החשובות בהיסטוריה. הפולסרים שגילתה המשיכו לחשוף את סודות היקום, מהגישה הישירה הראשונה לכוכבי נויטרונים ועד לזיהוי מערכות כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש.
סיפורה של ברנל מזכיר שגילויים מדעיים גדולים יכולים לבוא מכל מקום, אפילו מסטודנטית צעירה שהבחינה בפרט קטן ומוזר בתוך הרים של נתונים והיטיבה להבינו, במקום בו נכשלו חוקרים ותיקים ומנוסים.
הנה סיפורה של ג'וסלין בל ברנל:
https://youtu.be/hac-D6_u9kY
חיפשה קווזרים וגילתה פולסרים - על תגליתה המדהימה:
https://youtu.be/z_3zNw91MSY
זהו הפולסר - בהסבר מפיה:
https://youtu.be/F0AAgqt0g9U
על פרס הנובל הלא צודק - דווקא למי שפקפקו בהתחלה בתגלית:
https://youtu.be/ac2bTJ_pcvQ
והיא מספרת את חייה:
https://youtu.be/NDW9zKqvPJI?long=yes
האגדה מספרת שאלברט איינשטיין כינה אותה "מארי קירי הגרמנית". אחרים קראו לה "האם של פצצת האטום", רבים רואים בה את מי שגילוי הביקוע הגרעיני שלה תרם תרומה מכרעת לשמירה על העולם ממפלצת הפשיזם וכל מי שמספר עליה אומר שהיטלר אחראי לכך שהיא לא זכתה בפרס נובל שהיה כל כך מגיע לה.
קראו לה לִיזֶה מַיְיטְנֶר (Lise Meitner).
והיא לא רק עוד שם באנציקלופדיה המדעית - היא הסיפור של המדע היהודי בתקופת השואה.
הפיזיקאית האוסטרית-יהודייה ליזה מייטנר נולדה ב-7 בנובמבר 1878 בעיר וינה, למשפחה יהודית עשירה ומסודרת. בבגרותה היא חוללה מהפכה בהבנת הגרעין האטומי, רק כדי להיתקל בקיר בטון של אנטישמיות וסקסיזם שימנע ממנה לקבל הכרה הולמת.
כבר בגיל 23, מייטנר הייתה האישה השנייה שזכתה לקבל דוקטורט מאוניברסיטת וינה. זה היה ב-1906 והיא התמחתה בפיזיקה רדיואקטיבית ולאחר שקיבלה את התואר היא עברה לברלין, כדי לעבוד עם הפיזיקאי מקס פלאנק והכימאי אוטו האן (Otto Hahn), בשיתוף פעולה שעתיד להימשך עשרות שנים.
כאשר האן וחבריו לצוות גילו שורה של יסודות כבדים חדשים בהפצצה של אורניום, מייטנר הייתה היחידה שהצליחה להסביר את התהליך המדעי.
מהמכתבים שהחליפו ביניהם מייטנר והאן נשמרו עולה שהוא האמין כי ביקוע גרעיני הוא בלתי אפשרי. הייתה זו מייטנר שהבינה לראשונה שגרעין האטום יכול להתפצל לחלקים קטנים יותר ועלול להפוך לכוח בלתי נתפס.
במאמר מדעי שפרסמה עם אחיינה אוטו פריש (Otto Frisch) בינואר 1939, היא הייתה הראשונה שתיארה והמציאה את המונח "ביקוע גרעיני". זו תהיה פריצת דרך במחקר הגרעין שבהמשך תיחשב למדהימה ותוביל לפיתוח של כורים גרעיניים ובסופו של דבר גם לפצצת האטום.
אך בשלב הזה ולאור עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נאלצה מייטנר היהודייה לברוח מברלין ומגרמניה ההולכת ונסחפת לשנאת יהודים. בגלותה בשוודיה היא ממשיכה את המחקר שלה. בהתכתבות מול אוטו האן היא מסייעת להם וכמי שזיהתה את תהליך הביקוע הגרעיני (שעמיתיה הגברים לא פיצחו אותו) היא ממשיכה להיות שותפה מלאה לתגלית האדירה של ביקוע הגרעין.
אבל כאן יגיע הפרק האפל בחייה.
בשנת 1944, זוכים שותפיה הגבריים, המדענים האן ושטרסמן, בפרס נובל בכימיה, עבור גילוי הביקוע הגרעיני. מייטנר, לעומת זאת, לא נכללת בפרס. זה אירוע מוזר ומרתיח שמביא לכך שמאז מתנהלת מחלוקת על ההחלטה הזו, כשמבקריה טוענים שהיא מדגימה את אחת הדוגמאות הגרועות ביותר לגזענות וסקסיזם בוועדת נובל.
שנבין, מייטנר, שנחשבת לאחת החלוצות של הפקת אנרגיה מתהליכים גרעיניים, הייתה מועמדת לפרס נובל 49 פעמים: 19 מועמדויות היו לה בכימיה ו-30 פעם בפיזיקה.
כשהוזמנה להצטרף בפרויקט מנהטן, הפרויקט המפורסם שבו פיתחו מדעני גרעין את פצצות האטום, היא סירבה בהחלטיות והכריזה: "לא אעשה שום דבר עם פצצה!" - כי מייטנר הייתה פציפיסטית והיא בחרה לשמור על עקרונותיה, אף שהמחקר שלה הוא שסיפק את הבסיס המדעי לנשק ההרסני ביותר שיצר האדם.
מייטנר נפטרה ב-1968 בקיימברידג', ובשנים שעברו אחרי מותה קראו על שמה את היסוד הכימי 109 בטבלה המחזורית - את המייטנריום (Meitnerium). זה היה פרס ניחומים קטן למדענית גדולה, שהתקשורת האמריקאית תיארה כמי ש"עזבה את גרמניה עם הפצצה בכיסה".
הנה קיצור סיפורה של המדענית היהודיה שברחה והפסידה את פרס נובל:
https://youtu.be/k7CXHMe0hzg
מסרט קצר על מייטנר:
https://youtu.be/D-OnLEXl3aA
קשרי המשפחה של מייטנר:
https://youtu.be/WZTGTUCQiV8
היסוד שקרוי על שמה (עברית):
https://youtu.be/tIZd-wULzYQ
סיפורה בציורים:
https://youtu.be/uZZFG58G_jE?long=yes
וסרט תיעודי ארוך ומקיף על האישה שתרמה להצלת העולם (עברית):
https://youtu.be/ZfQ2hjZ7LYo?long=yes
מה אם נאמר לכם שאחד המדענים הטובים בהיסטוריה היה בכלל אישה? ואם נוסיף שהאישה הזו זכתה בפרס נובל ולא פעם אחת אלא פעמיים? - הופה, בנות... מתחילות להאמין בעצמנו? אז יאללה ללמוד!
קראו לה מארי קירי. עם בעלה, פייר קירי (Pierre and Marie Curie), גילו השניים ב-1898 את הרדיום (Radium), שנקרא בעברית "אורית". מדובר ביסוד כימי רדיואקטיבי, שהקרינה הרדיואקטיבית שלו היא פי מיליון מזו שפולט האורניום.
השניים גילו את הרדיום בעפרת אורניום, שממנה הפיקו את כל האורניום ואז גילו שהיא עדיין רדיואקטיבית. מכך הסיקו השניים שבעופרת האורניום עדיין יש יסוד רדיואקטיבי נוסף. זה היה הרדיום ואגב,עימו גילו בעופרה הזו עוד יסוד, שלו קראו פולוניום.
אחרי התנגדות בוועדת הפרס, אופיינית לתקופה, להעניק פרס נובל לאשה, השניים זכו בפרס נובל יחדיו. אחרי מותו של פייר בתאונת דרכים המשיכה מארי במחקר וזכתה בפרס נובל נוסף.
לבסוף היא מתה, בשל הקרינה הרבה שאליה נחשפה במעבדה. עד היום, אגב, יש קושי וחשש מקריאה של יומני המחקר המדעי המסקרנים שלה, בשל הרדיואקטיביות המסוכנת שבהם.
פיתוחים מדעיים רבים שנולדו עם השנים הושפעו מגילוי הרדיום והרדיו-אקטיביות של הזוג קירי. ניתן לומר שללא הגילויים של השניים, לא היו באות המון המצאות רפואיות חשובות.
מנגד, יתכן שגם הפצצה הגרעינית לא הייתה באה לעולם, כך שלא כל מה שנולד כתוצאה מהתגליות וההמצאות שלהם היה אולי כל כך מוצלח.
הנה סיפורה של האישה היחידה שזכתה בשני פרסי נובל (מתורגם):
https://youtu.be/w6JFRi0Qm_s
פייר ומארי קירי והעבודה שהמשיכה לאחר מותו:
https://youtu.be/ZEV4KJBJvEg
על מארי קירי וגילוי הרדיום:
http://youtu.be/3KmJsKuJws4
והבה נכיר אותה, עם מעט הומור חינוכי (עברית):
https://youtu.be/VAxoXbC3H0A?long=yes
תסמונת המתחזה (Imposter Syndrome) היא תחושה מוכרת לכל מי שזכה פעם בהצלחה ותהה בליבו אם הוא באמת ראוי לה. לא חסרים מקרים, למשל, שאישה זוכה למחמאות, פרגון ואפילו העלאות בשכר ועדיין חשה לא ראויה, שזו בדיוק תסמונת המתחזה.
את המונח טבעו בשנת 1978 שתי פסיכולוגיות אמריקאיות, פּוֹלין רוז קְלנס (Pauline Clance) וסוזאן אַיימְס (Suzanne Imes), שחקרו 150 נשים מצליחות ומוכשרות באקדמיה וגילו תופעה משונה.
הנשים הללו, למרות הצלחותיהן המרשימות, האמינו שהן לא חכמות מספיק או ראויות להצלחתן ושהמחמאות שהן מקבלות חסרות חשיבות. הישגיהן, שהן חשו שהושגו שלא בצדק, יוחסו על ידן למזל, לצירופי מקרים או לעזרה מאחרים.
כישלונות נטו להדהד בהם זמן רב וביקורות הותירו אצלן צלקות רגשיות. במקום להכיר בכישוריהן, הן חיו בפחד תמידי שמישהו יחשוף אותן כמתחזות, או כמי שהצליחו לעבוד על כולם ולרמות את המערכת.
אגב, נכון יותר לקרוא לזה "תופעת המתחזה", כי כשאין הפרעה, אבחנה או טיפול, זו לא באמת תסמונת במובן הקליני. והתופעה הזו יותר נפוצה משנדמה והיא מתבטאת בדרכים שונות. יש מי שעובדים כמו מכונות כדי להסתיר את ההוכחות שהם חסרי יכולת. אחרים דוחים משימות מפחד שייכשלו ויחשפו את עצמם. רבים מתקשים לקבל מחמאות ומפקפקים באמינותן.
מחקרים מראים שמדובר בתופעה נפוצה שרבים חווים במהלך חייהם. המחקר מלמד, אגב, שלא מדובר במאפיין תמידי אלא בתופעה שמופיעה מעת לעת. כ-70% מאיתנו חווים את תופעת המתחזים בשלב זה או אחר בחייהם.
סינדרום ההתחזות נתפש אצל רבים כתופעה נשית ולצד סקסיזם מערכתי יש הרואים בה סיבה משמעותית לאחוז הכל כך נמוך של נשים בתפקידי ניהול. יתכן שאחרי הכל נכונה הקלישאה שלא היה מזיק לנשים מעט נרקיסיזם, דוגמת זה שמצוידים בו הגברים...
ואם נשים חוות את תופעת ההתחזות יותר מגברים, ודאי גם מיעוטים אתניים ולצידם גם מי שהיו הראשונים במשפחתם להגיע להישגים משמעותיים. מכל מקום, התופעה שכיחה במיוחד בעולמות האקדמיה, טכנולוגיה, רפואה ועריכת דין.
הסיבות לסינדרום ההתחזות מורכבות. מחינוך משפחתי שדורש פרפקציוניזם, השוואות חברתיות תמידיות ועד תרבות תחרותית - כל אלה יכולים לפתח את התחושה. סטריאוטיפים חברתיים השוללים מנשים מקצועיות עלולים להחמירה עוד יותר.
בכל מקרה, חברות טכנולוגיה מובילות החלו להכיר בבעיה ולפתח דרכי התמודדות עבור עובדיהן. הפמיניסטיות, מנגד, תולות בה את האשמה לשימור פערי השכר וטענות תקרת הזכוכית. מנגד, לא מעט אנשים מצליחים, שסבלו בתקופות שונות מתופעת המתחזה, גורסים שדווקא החשש "להיחשף כמתחזים" הוא זה שהניע אותם להישגים ודרבן אותם להצטיין.
כך או כך, התמודדות עם התופעה דורשת זיהוי הדפוסים השליליים, תיעוד הצלחות והישגים וחיפוש משוב מאנשים מהימנים. הכרת העובדה שתחושות כאלה נפוצות כבר מהווה צעד ראשון לעבר הקלה והבנה עמוקה יותר של הערך האמיתי שלנו.
הנה עניינה של תסמונת המתחזה (מתורגם):
https://youtu.be/ZQUxL4Jm1Lo
האם גם אתם מתחזים? (עברית)
https://youtu.be/gzu7V0FXX58
סרטון נהדר על ה"אימפוסטר סינדרום":
https://youtu.be/eqhUHyVpAwE
שיחה בטלוויזיה על "סינדרום המתחזה" (עברית):
https://youtu.be/4uyheqC4dC0
ומרצה שמעידה על התסמונת מניסיונה (מתורגם):
https://youtu.be/8sQ2p89P0Us?long=yes
אפקט מתילדה
מהו מבנה ההליקס הכפול של הדי אן איי?
"ההליקס הכפול", המחקר המדעי המפורסם על המבנה של הדי אן איי מ-1953 נכתב על ידי החוקרים פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון. בהמשך הם גם זכו בפרס נובל ובתהילת עולם על התגלית.
השניים זיהו את מבנה המולקולה של ה-DNA, תגלית שנחשבת לאחת החשובות במאה ה-20. הם גילו שמבנה ה-DNA עשוי משני גדילים שמלופפים סביב אותו ציר. שני הגדילים משלימים זה את זה. הם דומים אך לא זהים.
מסופר על פאב ה'איגל' הנמצא בקיימברידג', שהיה המקום שבו התפרסמה לראשונה עובדת גילוי מבנה ה-DNA. זה קרה כשפרנסיס קריק נכנס אליו בתום יום העבודה, ולמול המדענים שנהגו להיפגש בו ולשתות, הוא הודיע חגיגית לכולם: "גילינו את סוד החיים!"
אך למרבה הבושה, שנים אחר כך הסתבר שהתגלית היא ברובה של רוזלינד פרנקלין, חוקרת יהודיה ומבריקה שמתה זמן קצר לפני הפרסום של ההליקס הכפול. מעיון במחברות המחקר שלה נמצא ופורסם שהשניים הסתירו את התבססותם על ממצאיה. אלה הועברו לידיהם בתמימות של חוקר שעבד עימה ובמיוחד מכריע היה "צילום 51" שלה, שהודלף להם ואפשר את תגליתם.
זמן קצר אחרי מותה הם זכו בתהילה ובפרס נובל, מבלי שנתנו לה את הקרדיט.
זו אחת הפרשות המבישות בתולדות המדע, שבו נשלל קרדיט ממדען על תגליותיו ולא במקרה מדובר היה פעמים רבות בנשים וביהודים, שהופלו מאוד בקבלת פרסי נובל, בשל מיזוגניה (שנאת נשים) ואנטישמיות (שנאת יהודים), שכמובן הוסוו היטב.
אגב, כ-20 שנה אחר כך ובלי קשר לתגלית החשובה הזו, ממציאים בישראל את הביסלי גריל שזכה לצורה של הליקס משולש דווקא, המזכירה את הפסטה "פוזילי" המסולסלת, לעומת ה-DNA שהוא הליקס כפול.
הנה השתלשלות התגלית של הסליל הכפול:
https://youtu.be/1vm3od_UmFg
סיפור נישולה המביש של המדענית רוזלינד פרנקלין מהתגלית:
https://youtu.be/JiME-W58KpU
מבנה ההליקס הכפול של ה-DNA (מתורגם):
https://youtu.be/vyeYEiWGtQ8
וכך הדי אן איי בנוי (מתורגם):
https://youtu.be/2BwEqpsDrCU
"ההליקס הכפול", המחקר המדעי המפורסם על המבנה של הדי אן איי מ-1953 נכתב על ידי החוקרים פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון. בהמשך הם גם זכו בפרס נובל ובתהילת עולם על התגלית.
השניים זיהו את מבנה המולקולה של ה-DNA, תגלית שנחשבת לאחת החשובות במאה ה-20. הם גילו שמבנה ה-DNA עשוי משני גדילים שמלופפים סביב אותו ציר. שני הגדילים משלימים זה את זה. הם דומים אך לא זהים.
מסופר על פאב ה'איגל' הנמצא בקיימברידג', שהיה המקום שבו התפרסמה לראשונה עובדת גילוי מבנה ה-DNA. זה קרה כשפרנסיס קריק נכנס אליו בתום יום העבודה, ולמול המדענים שנהגו להיפגש בו ולשתות, הוא הודיע חגיגית לכולם: "גילינו את סוד החיים!"
אך למרבה הבושה, שנים אחר כך הסתבר שהתגלית היא ברובה של רוזלינד פרנקלין, חוקרת יהודיה ומבריקה שמתה זמן קצר לפני הפרסום של ההליקס הכפול. מעיון במחברות המחקר שלה נמצא ופורסם שהשניים הסתירו את התבססותם על ממצאיה. אלה הועברו לידיהם בתמימות של חוקר שעבד עימה ובמיוחד מכריע היה "צילום 51" שלה, שהודלף להם ואפשר את תגליתם.
זמן קצר אחרי מותה הם זכו בתהילה ובפרס נובל, מבלי שנתנו לה את הקרדיט.
זו אחת הפרשות המבישות בתולדות המדע, שבו נשלל קרדיט ממדען על תגליותיו ולא במקרה מדובר היה פעמים רבות בנשים וביהודים, שהופלו מאוד בקבלת פרסי נובל, בשל מיזוגניה (שנאת נשים) ואנטישמיות (שנאת יהודים), שכמובן הוסוו היטב.
אגב, כ-20 שנה אחר כך ובלי קשר לתגלית החשובה הזו, ממציאים בישראל את הביסלי גריל שזכה לצורה של הליקס משולש דווקא, המזכירה את הפסטה "פוזילי" המסולסלת, לעומת ה-DNA שהוא הליקס כפול.
הנה השתלשלות התגלית של הסליל הכפול:
https://youtu.be/1vm3od_UmFg
סיפור נישולה המביש של המדענית רוזלינד פרנקלין מהתגלית:
https://youtu.be/JiME-W58KpU
מבנה ההליקס הכפול של ה-DNA (מתורגם):
https://youtu.be/vyeYEiWGtQ8
וכך הדי אן איי בנוי (מתורגם):
https://youtu.be/2BwEqpsDrCU
