שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
מה הסיפור של חברת התקליטים בלו נוט?
בלו נוט (Blue Note) היא אולי חברת התקליטים שהכי מזוהה עם מוסיקת הג'אז. אבל לכ רבים יודעים שהסיפור שלה מתחיל עם מהגר יהודי שברח מגרמניה, הקים אותה וקידם את הג'אז באמריקה באופן שמעטים בהיסטוריה זכו לעשות.
כי בשנת 1939, באולפן צנוע במנהטן, ייסד אלפרד ליון (Alfred Lion), יהודי מברלין, חברת תקליטים שתשנה לצמיתות את פני מוסיקת הג'אז.
בלו נוט (Blue Note) נולדה מאהבה טהורה למוסיקה, כשליון החליט להקליט את פסנתרן הבוגי-ווגי אלברט אמונס (Albert Ammons). הוא אכן הקליט אותו במועדון בניו יורק ומיד הבין שמצא את ייעודו.
הסשן הראשון התקיים בשעה 1 בלילה בסטודיו צר. ליון שילם למוסיקאים מכספו האישי והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
כי מה שהפך את בלו נוט לייחודית לא היה רק הרפרטואר שלה בג'אז אלא הפילוסופיה שקדמה לו, התפיסה הניהולית של מייסדיה. ליון וחברו מילדות פרנסיס וולף (Francis Wolff), שברח גם הוא מגרמניה והצטרף אליו ב-1947, האמינו שמוסיקאים צריכים חופש מוחלט ביצירה. הם שילמו לאמנים בכל חזרה, נתנו להם זמן אולפן בלתי מוגבל והקשיבו באדיקות לכל רעיון שהעלו.
ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk), שחברות אחרות דחו בגלל סגנונו האקסצנטרי, מצא בבלו נוט בית שאפשר לו לפרוח. ליון אמר פעם לאמן שהתלונן על תנאי האולפן במקום אחר: "אצלי אתה יכול לנגן עד שהשמש תזרח, אם זה מה שצריך".
בשנות ה-50 וה-60 הפכה החברה למוקד הסגנונות החדשים בג'אז - ביבופ והארד-בופ. מיילס דייוויס (Miles Davis) הקליט אצלם כמה מאלבומיו המוקדמים, צ'ארלי פרקר (Charlie Parker) תרם הופעות נדירות שהפכו לאגדה, ארט בלייקי (Art Blakey) עם הג'אז מסנג'רס (Jazz Messengers) שלו הפך לאמן הבית.
הוחתמו בבלו נוט עוד המון מוסיקאי ג'אז נהדרים, ביניהם סוני רולינס (Sonny Rollins) שתרם הופעות מרהיבות, דקסטר גורדון (Dexter Gordon) שיצר קסם עם סקסופון הטנור שלו והוראס סילבר (Horace Silver) שהגדיר למעשה את הסאונד של ההארד-בופ.
בהמשך הצטרפו גם ג'ון קולטריין (John Coltrane), הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ויין שורטר (Wayne Shorter) ולי מורגן (Lee Morgan) שיקליטו כולם באולפני החברה תקליטים שיהפכו לקלאסיקות.
בסוף שנות ה-60, הפחית ליון את מעורבותו, בעיקר בשל בעיות בריאות. מכאן ואילך עברה בלו נוט תקופות של עליות ומורדות, אך המורשת נותרה.
#איכות ועיצוב
המיוחדות אפיינה לא רק את המוסיקה המובחרת של אמני החברה, אלא גם איכות ועיצוב התוצרים שלהם.
בסטודיו הבית של החברה, אולפן שיהפוך לאגדה, העניק הטכנאי רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder) לכל הקלטה איכות צלילית יוצאת דופן.
משמעותיות לא פחות היו עטיפות האלבומים האייקוניות שעתידות להפוך לאמנות בפני עצמה ועליהן היה אחראי המעצב ריד מיילס (Reid Miles). הוא הוביל למסורת של עיצוב עטיפות ומיתוג מהסוג שהקדים את זמנו והיו המומחיות של בלו נוט.
עטיפות אלבומי החברה התאפיינו בשילוב מרהיב ועקבי של עיצוב מינימליסטי, עם טיפוגרפיה מודרנית וצילומים בשחור-לבן של וולף, אחד המנהלים ומי שלימים יוכר כצלם מדהים. היו שם את כל המרכיבים שהפכו כל אלבום של "בלו נוט" ליצירה אמנותית ודי מהר הפכו לשפה הוויזואלית של הלייבל כולו.
כיום בלו נוט נחשבת לא רק לחברת תקליטים אלא למוסד תרבותי שתיעד ושימר את הרגעים החשובים ביותר במוסיקת הג'אז המודרנית.
הנה סיפורה של חברת תקליטים האייקונית "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ
כמה מהאלבומים הגדולים של אמני בלו נוט:
https://youtu.be/4eTf-dm9628
על האיכות הוויזואלית של אלבומי בלו נוט:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
והסיפור המופלא של עטיפות האלבומים של החברה הזו:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
ארט בלייקי
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
בלו נוט (Blue Note) היא אולי חברת התקליטים שהכי מזוהה עם מוסיקת הג'אז. אבל לכ רבים יודעים שהסיפור שלה מתחיל עם מהגר יהודי שברח מגרמניה, הקים אותה וקידם את הג'אז באמריקה באופן שמעטים בהיסטוריה זכו לעשות.
כי בשנת 1939, באולפן צנוע במנהטן, ייסד אלפרד ליון (Alfred Lion), יהודי מברלין, חברת תקליטים שתשנה לצמיתות את פני מוסיקת הג'אז.
בלו נוט (Blue Note) נולדה מאהבה טהורה למוסיקה, כשליון החליט להקליט את פסנתרן הבוגי-ווגי אלברט אמונס (Albert Ammons). הוא אכן הקליט אותו במועדון בניו יורק ומיד הבין שמצא את ייעודו.
הסשן הראשון התקיים בשעה 1 בלילה בסטודיו צר. ליון שילם למוסיקאים מכספו האישי והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
כי מה שהפך את בלו נוט לייחודית לא היה רק הרפרטואר שלה בג'אז אלא הפילוסופיה שקדמה לו, התפיסה הניהולית של מייסדיה. ליון וחברו מילדות פרנסיס וולף (Francis Wolff), שברח גם הוא מגרמניה והצטרף אליו ב-1947, האמינו שמוסיקאים צריכים חופש מוחלט ביצירה. הם שילמו לאמנים בכל חזרה, נתנו להם זמן אולפן בלתי מוגבל והקשיבו באדיקות לכל רעיון שהעלו.
ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk), שחברות אחרות דחו בגלל סגנונו האקסצנטרי, מצא בבלו נוט בית שאפשר לו לפרוח. ליון אמר פעם לאמן שהתלונן על תנאי האולפן במקום אחר: "אצלי אתה יכול לנגן עד שהשמש תזרח, אם זה מה שצריך".
בשנות ה-50 וה-60 הפכה החברה למוקד הסגנונות החדשים בג'אז - ביבופ והארד-בופ. מיילס דייוויס (Miles Davis) הקליט אצלם כמה מאלבומיו המוקדמים, צ'ארלי פרקר (Charlie Parker) תרם הופעות נדירות שהפכו לאגדה, ארט בלייקי (Art Blakey) עם הג'אז מסנג'רס (Jazz Messengers) שלו הפך לאמן הבית.
הוחתמו בבלו נוט עוד המון מוסיקאי ג'אז נהדרים, ביניהם סוני רולינס (Sonny Rollins) שתרם הופעות מרהיבות, דקסטר גורדון (Dexter Gordon) שיצר קסם עם סקסופון הטנור שלו והוראס סילבר (Horace Silver) שהגדיר למעשה את הסאונד של ההארד-בופ.
בהמשך הצטרפו גם ג'ון קולטריין (John Coltrane), הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ויין שורטר (Wayne Shorter) ולי מורגן (Lee Morgan) שיקליטו כולם באולפני החברה תקליטים שיהפכו לקלאסיקות.
בסוף שנות ה-60, הפחית ליון את מעורבותו, בעיקר בשל בעיות בריאות. מכאן ואילך עברה בלו נוט תקופות של עליות ומורדות, אך המורשת נותרה.
#איכות ועיצוב
המיוחדות אפיינה לא רק את המוסיקה המובחרת של אמני החברה, אלא גם איכות ועיצוב התוצרים שלהם.
בסטודיו הבית של החברה, אולפן שיהפוך לאגדה, העניק הטכנאי רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder) לכל הקלטה איכות צלילית יוצאת דופן.
משמעותיות לא פחות היו עטיפות האלבומים האייקוניות שעתידות להפוך לאמנות בפני עצמה ועליהן היה אחראי המעצב ריד מיילס (Reid Miles). הוא הוביל למסורת של עיצוב עטיפות ומיתוג מהסוג שהקדים את זמנו והיו המומחיות של בלו נוט.
עטיפות אלבומי החברה התאפיינו בשילוב מרהיב ועקבי של עיצוב מינימליסטי, עם טיפוגרפיה מודרנית וצילומים בשחור-לבן של וולף, אחד המנהלים ומי שלימים יוכר כצלם מדהים. היו שם את כל המרכיבים שהפכו כל אלבום של "בלו נוט" ליצירה אמנותית ודי מהר הפכו לשפה הוויזואלית של הלייבל כולו.
כיום בלו נוט נחשבת לא רק לחברת תקליטים אלא למוסד תרבותי שתיעד ושימר את הרגעים החשובים ביותר במוסיקת הג'אז המודרנית.
הנה סיפורה של חברת תקליטים האייקונית "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ
כמה מהאלבומים הגדולים של אמני בלו נוט:
https://youtu.be/4eTf-dm9628
על האיכות הוויזואלית של אלבומי בלו נוט:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
והסיפור המופלא של עטיפות האלבומים של החברה הזו:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
