מהו סגנון ההארד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
