שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי האש היוונית?
זה היה בשנת 674 לספירה, בימי הביניים. באותה שנה ניסה הצי הערבי של הח'ליפות האומיית להטיל מצור על העיר הביזנטית קונסטנטינופול, איסטנבול של היום.
אבל בקרב ההוא גילו התוקפים נשק הגנה יעיל ואכזרי שהפעילו מגיני העיר נגדם. זה היה נשק שהם לא הצליחו לנצח.
קראו לו "האש היוונית".
מדובר היה בחומר נוזלי מסוכן והרסני מאוד, שהותז עליהם מהאוניות הביזנטיות או מהיבשה, בצורה של סילוני אש, כמו מלהביור. ככל הידוע, השתמשו באש הזו כאן לראשונה.
אש בעולם העתיק שימשה לא פעם בלוחמה ימית בין ספינות. כל צד ניסה לשרוף את ספינות האויב. לרוב ניתן היה לכבותה בקלות, עם בד, מים וכדומה. אבל כאן היה מדובר בנשק אש שונה ועמיד. נשק שלא ניתן היה לכבותו.
כי "האש היוונית" (Greek Fire) היה הכינוי של מכונת מוות קדומה, שפותחה באימפריה הביזנטית. זה היה להביור קדום, שידוע גם בשם "אש ביזנטית". לשם הזה הוא זכה משום שגם הרומאים וגם הביזנטים הרבו להשתמש בו בהגנה על מבצרים וערים כמו קונסטנטינופול.
המיוחד באש הזו, שלאחר שהוצתה לא ניתן היה לכבות אותה. גם אחרי שכל הצי שלהם נשרף, נראה הים עצמו כעולה באש מסביבם.
להביור "האש היוונית" הומצא על ידי קליניקוס, אדריכל פליט מהליופוליס, לבנון של היום. הוא היה נשק שונה ואלים מכל מה שהעולם העתיק הכיר. גיים צ'יינג'ר צבאי של ממש. מרגע שהחלו לעשות בו שימוש הפך הנשק הזה לנשק יעיל והרסני, שמנע מספינות אויב להתקרב אל הצי הביזנטי ומתוקפים אחרים לכבוש אותה.
אגב, טענה שונה מעט לגבי טכניקת הירי של האש היוונית, היא שלא להביור אלא דווקא קטפולטות שימשו את הרומאים לשיגורה על הצבאות שניסו לפלוש, כשהיא מאוחסנת בתוך כדים עשויי חימר.
האש היוונית היא גם אחת הסיבות שאיפשרו את קיומה של האימפריה הביזנטית, שנים רבות לאחר שחייליה התמעטו וכוחה היה דל יחסית בשדה הקרב האופייני של התקופה.
ביחד עם חיצים וחניתות, שימשה אש יוונית כנשק שניצת במגע ואפילו מים לא הצליחו לכבות. היא הייתה מוטחת על ידי המגינים, בתוקפים המטפסים על החומות. זה התאפשר באמצעות סיפוני גז שהוצבו על הביצורים. הסיפונים הללו יצרו מעין להביורים ניידים, שריססו אש על כל מי שניסו לטפס מהחפיר המלא במים.
כך היו השורות הקדמיות הופכות לכבשן לוהט ולא זו בלבד ששרפו את הראשונים, אלא גם נתנו לאדמה מראה שהטעה את התוקפים שאחריהם לחשוב שהאדמה עצמה עולה באש.
שמות רבים היו לה. אבל בין אם אש יוונית, אש רומית, אש ימית או אש נוזלית - כיום אין ידע מדויק על מרכיביה של האש היוונית הקדומה.
ההיסטוריונים משערים שככל הנראה היה בה מרכיב של גופרית, נפט או אבק שריפה. דווקא הנפט נראה החומר הסביר מבין השלושה, שכן לגופרית לא היה כוח ההרס שתיארו משקיפים ערבים ואבק שריפה לא היה זמין באסיה הקטנה, לפחות עד המאה ה-14.
מכל מקום, גם אחרי נפילת הרומאים והביזנטים נותרה האש היוונית בזיכרון הצבאי כאחד מכלי הנשק האכזריים ביותר של ימי הביניים. גם אם רב הנסתר בה על הגלוי, היא נתפסת עד היום כאחד מכלי הנשק המתקדמים של העולם העתיק.
הנה הנשק הסודי של האימפריה הביזנטית:
https://youtu.be/6gx9-O3eZ_0
הסבר על האש היוונית:
http://youtu.be/ZnHCw2in9DU
תולדות האש היוונית:
https://youtu.be/lPUgvYZ5UDk
וסרטון ארוך יותר על תולדות האש היוונית:
https://youtu.be/wZfm2avqEeM?long=yes
מי המציא את רימון היד?
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
הנה תולדות רימוני יד:
https://youtu.be/vluYvTCUXSQ
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
רימונים במלחמת העולם הראשונה:
https://youtu.be/zQBxrhAoC1g
מטול הרימונים אפשר עם הזמן להטיל אותם בכמות ובמהירות:
https://youtu.be/Eb6HIV5TW5Y
ורימונים מודולריים מהעידן המודרני:
https://youtu.be/f28mvBqbmOI
אש יוונית
זה היה בשנת 674 לספירה, בימי הביניים. באותה שנה ניסה הצי הערבי של הח'ליפות האומיית להטיל מצור על העיר הביזנטית קונסטנטינופול, איסטנבול של היום.
אבל בקרב ההוא גילו התוקפים נשק הגנה יעיל ואכזרי שהפעילו מגיני העיר נגדם. זה היה נשק שהם לא הצליחו לנצח.
קראו לו "האש היוונית".
מדובר היה בחומר נוזלי מסוכן והרסני מאוד, שהותז עליהם מהאוניות הביזנטיות או מהיבשה, בצורה של סילוני אש, כמו מלהביור. ככל הידוע, השתמשו באש הזו כאן לראשונה.
אש בעולם העתיק שימשה לא פעם בלוחמה ימית בין ספינות. כל צד ניסה לשרוף את ספינות האויב. לרוב ניתן היה לכבותה בקלות, עם בד, מים וכדומה. אבל כאן היה מדובר בנשק אש שונה ועמיד. נשק שלא ניתן היה לכבותו.
כי "האש היוונית" (Greek Fire) היה הכינוי של מכונת מוות קדומה, שפותחה באימפריה הביזנטית. זה היה להביור קדום, שידוע גם בשם "אש ביזנטית". לשם הזה הוא זכה משום שגם הרומאים וגם הביזנטים הרבו להשתמש בו בהגנה על מבצרים וערים כמו קונסטנטינופול.
המיוחד באש הזו, שלאחר שהוצתה לא ניתן היה לכבות אותה. גם אחרי שכל הצי שלהם נשרף, נראה הים עצמו כעולה באש מסביבם.
להביור "האש היוונית" הומצא על ידי קליניקוס, אדריכל פליט מהליופוליס, לבנון של היום. הוא היה נשק שונה ואלים מכל מה שהעולם העתיק הכיר. גיים צ'יינג'ר צבאי של ממש. מרגע שהחלו לעשות בו שימוש הפך הנשק הזה לנשק יעיל והרסני, שמנע מספינות אויב להתקרב אל הצי הביזנטי ומתוקפים אחרים לכבוש אותה.
אגב, טענה שונה מעט לגבי טכניקת הירי של האש היוונית, היא שלא להביור אלא דווקא קטפולטות שימשו את הרומאים לשיגורה על הצבאות שניסו לפלוש, כשהיא מאוחסנת בתוך כדים עשויי חימר.
האש היוונית היא גם אחת הסיבות שאיפשרו את קיומה של האימפריה הביזנטית, שנים רבות לאחר שחייליה התמעטו וכוחה היה דל יחסית בשדה הקרב האופייני של התקופה.
ביחד עם חיצים וחניתות, שימשה אש יוונית כנשק שניצת במגע ואפילו מים לא הצליחו לכבות. היא הייתה מוטחת על ידי המגינים, בתוקפים המטפסים על החומות. זה התאפשר באמצעות סיפוני גז שהוצבו על הביצורים. הסיפונים הללו יצרו מעין להביורים ניידים, שריססו אש על כל מי שניסו לטפס מהחפיר המלא במים.
כך היו השורות הקדמיות הופכות לכבשן לוהט ולא זו בלבד ששרפו את הראשונים, אלא גם נתנו לאדמה מראה שהטעה את התוקפים שאחריהם לחשוב שהאדמה עצמה עולה באש.
שמות רבים היו לה. אבל בין אם אש יוונית, אש רומית, אש ימית או אש נוזלית - כיום אין ידע מדויק על מרכיביה של האש היוונית הקדומה.
ההיסטוריונים משערים שככל הנראה היה בה מרכיב של גופרית, נפט או אבק שריפה. דווקא הנפט נראה החומר הסביר מבין השלושה, שכן לגופרית לא היה כוח ההרס שתיארו משקיפים ערבים ואבק שריפה לא היה זמין באסיה הקטנה, לפחות עד המאה ה-14.
מכל מקום, גם אחרי נפילת הרומאים והביזנטים נותרה האש היוונית בזיכרון הצבאי כאחד מכלי הנשק האכזריים ביותר של ימי הביניים. גם אם רב הנסתר בה על הגלוי, היא נתפסת עד היום כאחד מכלי הנשק המתקדמים של העולם העתיק.
הנה הנשק הסודי של האימפריה הביזנטית:
https://youtu.be/6gx9-O3eZ_0
הסבר על האש היוונית:
http://youtu.be/ZnHCw2in9DU
תולדות האש היוונית:
https://youtu.be/lPUgvYZ5UDk
וסרטון ארוך יותר על תולדות האש היוונית:
https://youtu.be/wZfm2avqEeM?long=yes
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
הנה תולדות רימוני יד:
https://youtu.be/vluYvTCUXSQ
שולפים ניצרה, זורקים ותופסים מחסה - כך מטילים רימון:
https://youtu.be/qvBYjCmLQig
רימונים במלחמת העולם הראשונה:
https://youtu.be/zQBxrhAoC1g
מטול הרימונים אפשר עם הזמן להטיל אותם בכמות ובמהירות:
https://youtu.be/Eb6HIV5TW5Y
ורימונים מודולריים מהעידן המודרני:
https://youtu.be/f28mvBqbmOI
