איך נולדו רימוני היד?
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
המצאת רימון היד (Hand Grenade) היא סיפור עתיק מאד. אם תרצו היוא מתחיל דווקא מכדים מתפוצצים שפותחו בסין העתיקה.
המונגולים היו ככל הנראה הביאו את הרימונים הקדומים הללו הזו לאירופה במסעות הכיבוש שלהם.
אולי מהם למדו הביזנטים שגילו שאפשר להכניס לתוך כדים את "האש היוונית". זו הייתה תערובת של נפט וכוהל, שהחבטה מנפילת הכדים המלאים בה, הביאה להצתה ולהתפוצצות, עם נפילתם.
המוסלמים, שלמדו מהביזנטים ולחמו נגד הצלבנים, פתחו את העניין ומזערו אותו באופן משמעותי. הם השתמשו ברימוני יד מקרמיקה. רימונים עתיקים שכאלה התגלו בחפירות ארכיאולוגיות במקומות שונים במזרח התיכון.
אז במאה ה-15 מופיעות באירופה פצצות מעופפות שקדמו להמצאת רימון-היד ומהוות אב קדמון שלו. זה היה כדור יצוק וחלול שמולא באבק-שריפה והוצת בעזרת פתיל בעירה, אך הושלך לעבר האויב אחרי המתנה, זמן קצר בלבד לפני הפיצוץ.
בימי הביניים נוצר תפקיד חדש ללוחם מיומן ברימונים. היו אז לוחמים שמלאו תפקידי "רמנים" או בשם אחר "גרנדירים". אלו היו חיילים שהתמחו בתפעול ובזריקה של רימונים על האויב.
מדובר בתקופה אחרת, עידן שבו רימוני היד היו מורכבים, מסוכנים ומסובכים הרבה יותר. כדי לתפעל אותם באופן יעיל ובטוח, עברו אותם רמנים התמחות מיוחדת והיו מומחים בתחום זה.
בשנת 1848 הומצא רימון העשן הראשון, שנועד למסך ולהסתיר תנועה של חיילים תוקפים או נסוגים, על ידי מסך עשן רב שהתפזר ממנו לאורך זמן מה. הממציא היה אנגלי בשם רוברט ייל, שעיסוקו היה בתחום של זיקוקי די נור ומכאן הבנתו בחומרי נפץ ועשן.
רימונים פרימיטיביים שימשו גם בלוחמת החפירות, בתוך הביצורים והתעלות של מלחמת קרים. גם הצדדים במלחמת האזרחים האמריקאית שניהם הטילו רימוני יד שהתפוצצו על ידי מדחף שהופעל בעת הפגיעה בקרקע.
בשל יעילותם הנמוכה והסכנה שהם היוו עבור החיילים בשדה הקרב, החליט משרד המלחמה הבריטי בשנת 1902 על הפסקת השימוש ברימוני היד. מנגד, זרם של דיווחים על השימוש המוצלח בהם, במיוחד בלוחמת התעלות בזמן מלחמת רוסיה-יפן, יצרה מוטיבציה אדירה לשיפור בטיחות השימוש בהם ולהחזרתם לשדה הקרב.
כך נולד בשנת 1915 רימון היד המודרני. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה ורימון זה כלל מנגנון איכותי ובטוח יותר שהתבסס על נצרה בטוחה. הוא הומצא בידי האנגלי ווִילִיאַם מִילְס (William Mills) וכונה בתחילה "פצצת מילס" (Mills Bombs).
מילס רשם פטנט על המצאת רימון יד בעל השהייה שהתפוצץ לרסיסים זמן מה לאחר שחרור הנצרה ובמלחמת העולם הראשונה הוא הפך לציוד לחימה מוצלח, במיוחד בלוחמת התעלות המפורסמת.
את התכנון המבריק של מילס מיהרו אז לאמץ צבאות ויצרנים מכל העולם וכל רימוני היד מאז הם גרסאות של ההמצאה הבטוחה יחסית שלו.
בימינו, מיותר לציין, יכול כל חייל לזרוק רימוני יד, כשהוא ממהר לתפוס מחסה לאחר הטלת הרימון, בזמן השהייה של מנגנון הפיצוץ.
בטירונות, הקורס הראשוני של כל חייל קרבי, מלמדים ומכשירים כמעט כל חייל ל"זריקת רימון".
