שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היו הביטניקים?
ביטניקים (Beatniks) היו הצעירים והצעירות ארוכי השיער, המורדים והמתנגדים של שנות ה-50.
הם גידלו שיער ארוך וחיו כרצונם, בלי להתרחץ יותר מדי, להתגלח, לעבוד או לאגור דברים. הם ראו עצמם כמתנגדים לבורגנות המשעממת של דור ההורים שלהם, האזינו לג'אז מתוחכם, התלבשו ברישול ועשו דווקא לחברה, אותה חברה בורגנית, שהתנגדה להם פעמים רבות וראתה בהם פרועים, מלוכלכים ומסריחים.
הביטניקים אחזו בעמדות אנטי-מלחמתיות ואנטי-קפיטליסטיות, חיו חיים של שחרור מיני, שימוש חופשי בסמים והתעניינו במיסטיקה של המזרח הרחוק.
הביטניקים הונהגו על ידי אלן גינסברג (Alan ginsberg) וחבריו לקבוצת "דור הביט" (Beat Generation), כמו הסופר ג'ק קרואק (Jack Kerouac) ומשוררים ואמנים נוספים, שיהיו למדריכים רוחניים לדור שלהם.
מקור השם "ביטניק" שנולד בשנת 1958 הוא משילוב של המילים "ביט" (קצב) ו"ספוטניק" (שם הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל). הכינוי במקור ביטא זלזול וגנאי כלפי הדור של הצעירים המזוקנים וצמאי החופש, ששתו אלכוהול וצרכו סמים ושהמבוגרים והממסד החינוכי חששו שהם עלולים להפוך לקומוניסטים.
הביטניקים התקיימו גם אחרי שנות ה-50, עד שנות ה-70. לתנועת הביטניקים הצעירים הללו, על תפיסותיהם הפוליטיות ואהבת החופש שלהם, תהייה השפעה גדולה על תנועות-הנגד שיבואו בעשורים שאחריה, מה"היפים" של שנות ה-60 ועד ל"פאנקיסטים" של שנות ה-70.
הנה דור הביט ותולדות הביטניקים:
https://youtu.be/XYitYHntLI4
ביטניקים מדברים:
https://youtu.be/qn70GcJ6sgw
תיאור ההבדל בין ביטניקים והיפים שיבואו עשור אחריהם:
https://youtu.be/xETnrheOplQ
המאבק של החברה השמרנית בביטניקים:
https://youtu.be/UgmlGbsmOM0
שיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
סרטון משעשע שמסביר איך להיות ביטניק:
https://youtu.be/YWjRgzFeE_8
תיאור של האסתטיקה והאופנה הביטניקית:
https://youtu.be/vtDlY3Xmeso?long=yes
והרצאת רשת על הביטניקים וההיסטוריה שלהם:
https://youtu.be/_ucpG1RG56Y?long=yes
מהי "היללה" של אלן גינסברג?
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מה מיוחד בג'ים מוריסון והדלתות?
איך שוב חוזר הזקן?
זָקָן (Beard) הוא שיער שצומח בסנטר ובלחיים של גברים, בדרך כלל מגיל ההתבגרות המאוחר.
בלא מעט חברות ותרבויות הזקן נחשב מיותר ולכן גברים נוהגים לגלח אותו. במקומות אחרים נוהגים דווקא להתפאר ולפאר את הזקן, הנחשב למכובד.
ישנם סוגי זקנים שונים. אחד מהם הוא זקן מלא, שנקרא גם זקן שוודי והוא ארוך מעט.. את הרצל אתם זוכרים?
יש גם את זקן התיש, שמצמיחים רק מתחת לפה, יש את הזקן הלא מגולח, שיורד מהפאות עד הסנטר והוא מגולח מעט. יש מי שמגדלים זקן צרפתי, שהוא קצר ומחובר לשפם, אבל לא לפאות. יש אפילו שפם ארוך, המחובר לזקן תיש ללא פאות ונקרא ואן דייק.
בעבר היו הזקנים מפסיקים להתגלח, בין השאר משום שגילוח על עור עם קמטים אינו קל. הזקן היה פתרון שאפיין אנשים בגיל העמידה ואפילו השורש המשותף בין המילים "זקן" ל"זיקנה" מצביע על כך.
בעולם המודרני הזקן זכה לטוויסט מפתיע. אם עד לפני דור או שניים הוא היה אכן סימן לזיקנה, כיום צעירים רבים מתהדרים בזקן כזה. היפסטרים, אתם יודעים?
גם אנשים דתיים בדתות השונות מתהדרים בדרך כלל בזקנים מכובדים. הסיבות מגוונות ומשתנות בכל דת, אבל לא פעם הדבר קשור בסוג של צניעות, במנהגי הטיפוח אצל כוהני דת, נזירים, רבנים וכדומה.
מפורסמים רבים בהיסטוריה נודעו בזקנים שלהם. מאישים כמו הרצל ופרידריך ברברוסה, מדענים כאייזיק ניוטון, זיגמונד פרויד, צ'ארלס דארווין ויוצרים כארנסט המינגוויי ואורסון וויילס, דרך שודד הים אדוארד טיץ', שנודע כ"שחור הזקן" או מייסד אפל סטיב ג'ובס בסוף חייו - כולם היו מזוקנים.
הנה סיפורו של הזקן (עברית):
https://youtu.be/KI-62Px4wUk
ההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/DNi0sqXrLCM
כך הוא חוזר בטרנד הזקנים (עברית):
https://youtu.be/hILoEhNaV-E?t=16s
הנה סגנונות זקנים שונים:
https://youtu.be/mUR3oefjhOo
פעם שפם, פעם חלק, פעם הזקן הגברי - כולם חלק מטרנד המשתנה תדירות, של שיער פנים כזה ואחר:
https://youtu.be/UHj1tm5xz6k
וכך אימא מגיבה לבנה שגילח את הזקן:
https://youtu.be/3mOB_BCjiHw
מהי תרבות הנגד ולמה מתפתחות תרבויות נגד?
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
מתי נכנס השיער הארוך לאופנה הגברית?
אופנת השיער הארוך (Long hair) לגברים הפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 לפופולרית מאוד ויותר מתמיד. אבל היא ממש לא נולדה במאה הזו.
שיער גברי ארוך היה וחזר לאופנה בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה. שוב ושוב הוא הושפע ממגמות תרבותיות וחברתיות וצץ במהלך תקופות בולטות בהן שיער ארוך לגברים היה פופולרי.
אם נניח הצידה את הפרהיסטוריה והאדם הקדמון, שמיעט להסתפר ולכן שערו ארך דרך קבע, השיער הגברי הארוך חוזר לא פעם בזמנים עתיקים. גברים בתרבויות עתיקות שונות, כולל באלו של מצרים העתיקה, יוון ורומא, גידלו לא פעם שיער ארוך כסמל למעמד ולגבריות. גם אם זה לא היה המראה הנפוץ ביותר, הוא התקיים אצל רבים ובמקומות שונים בעולם העתיק.
בתקופת הרנסנס, בין המאות ה-14 וה-17, התקשר המראה הארוך לרעיונות של אצילות ועידון. שיער ארוך הפך אז אופנתי, במיוחד בקרב גברים במעמדות הגבוהים. לעתים קרובות הוא עוצב עם כיסויי ראש מעוטרים, תלתלים ואפילו צמות.
אחרי מאות שנים, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, יחזור המנהג הגברי לגדל שיער.
ראשונים היו הביטניקים, מתנועת דור הביט (ראו בתגית "ביטניקים"). בסוף העשור שלפני הסיקסטיז מרדו אותם צעירים בדור המבוגר והמסודר של הוריהם. בהפגנתיות ברורה ואפילו בוטה, הם לא טרחו להסתפר, כחלק מהמראה הכללי המוזנח שאימצו אז.
אגב, את השיער הארוך אי אפשר לנתק מהמראה המזוקן. שניהם כשילוב נולדו בתנועת הביט של הפיפטיז, אך צברו פופולריות בשנות ה-60, עשור של מחאה ועמידה על עקרונות של אהבה, שוויון ושלום, או בקיצור - העשור של תנועת ההיפים.
גברי הפרחים, פראפראזה על הכינוי "ילדי הפרחים" לו זכו ההיפים, אימצו את השיער הארוך והזקן, כסמלים גבריים של המרד וההתנגדות למלחמת וייטנאם.
בהמשך ובהשפעת התנועה ההיפית, גידלו צעירים רבים בעולם את שיערם. זה היה אז סמל למרד בזרם המרכזי של החברה ודרך לבטא את האינדיבידואליות שלהם.
אגב, גם כוכבי הזמר של ההיפים גידלו אז שיער. דמות שמדגימה את זה יפה היא של קרוסבי מהלהקה הפופולרית "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". למטה מופיע שיר שלו מהאלבום "דז'ה וו". זה אולי השיר הפוליטי החשוב ביותר שלו והוא עוסק בתנועה ההיפית ובמראה המזוקן וארוך השיעור, כמסמל את המרד וההתנגדות למלחמה בווייטנאם.
מגמת השיער הגברי הארוך תימשך גם בשנות ה-70, בהן עולה מוסיקת הרוק לשיאים של פופולריות. הדגש כאן הוא על ז'אנרים כמו הרוק הכבד והגלאם רוק, בהם היה שכיח במיוחד המראה של מוסיקאים גברים עם שיער ארוך וגולש.
גם בימינו שיער ארוך הוא עדיין בחירה אופנתית עבור גברים רבים. ועדיין, שיער ארוך נתפס פחות ופחות כהצהרה של מרד ויותר כהעדפה של סגנון אישי. דומה שהמרד עבר לבחירות אחרות כמו היפר-קעקועים וצבעי שיער יצירתיים.
השיר "Almost Cut My Hair" בהופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974:
https://youtu.be/MfjPjQvXdcg
הוא עדיין עם שיער ארוך - "היי היי" של ניל יאנג ב-1985:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
"סוסים פראיים" בשיער ארוך - הרולינג סטונס:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
אפילו הדוכס הלבן של הרוק, גידל שיער בשלב מסוים בקריירה שלו:
https://youtu.be/o_cHvtPB2dY
אצל מעריצי המטאל והגראנג' של האייטיז וניינטיז שימש השיער הארוך להטחה מעל הראש:
https://youtu.be/CI2Hv5wNBbU
איך היה צ'ארלי פארקר לאבי הביבופ?
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
ביטניקים (Beatniks) היו הצעירים והצעירות ארוכי השיער, המורדים והמתנגדים של שנות ה-50.
הם גידלו שיער ארוך וחיו כרצונם, בלי להתרחץ יותר מדי, להתגלח, לעבוד או לאגור דברים. הם ראו עצמם כמתנגדים לבורגנות המשעממת של דור ההורים שלהם, האזינו לג'אז מתוחכם, התלבשו ברישול ועשו דווקא לחברה, אותה חברה בורגנית, שהתנגדה להם פעמים רבות וראתה בהם פרועים, מלוכלכים ומסריחים.
הביטניקים אחזו בעמדות אנטי-מלחמתיות ואנטי-קפיטליסטיות, חיו חיים של שחרור מיני, שימוש חופשי בסמים והתעניינו במיסטיקה של המזרח הרחוק.
הביטניקים הונהגו על ידי אלן גינסברג (Alan ginsberg) וחבריו לקבוצת "דור הביט" (Beat Generation), כמו הסופר ג'ק קרואק (Jack Kerouac) ומשוררים ואמנים נוספים, שיהיו למדריכים רוחניים לדור שלהם.
מקור השם "ביטניק" שנולד בשנת 1958 הוא משילוב של המילים "ביט" (קצב) ו"ספוטניק" (שם הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל). הכינוי במקור ביטא זלזול וגנאי כלפי הדור של הצעירים המזוקנים וצמאי החופש, ששתו אלכוהול וצרכו סמים ושהמבוגרים והממסד החינוכי חששו שהם עלולים להפוך לקומוניסטים.
הביטניקים התקיימו גם אחרי שנות ה-50, עד שנות ה-70. לתנועת הביטניקים הצעירים הללו, על תפיסותיהם הפוליטיות ואהבת החופש שלהם, תהייה השפעה גדולה על תנועות-הנגד שיבואו בעשורים שאחריה, מה"היפים" של שנות ה-60 ועד ל"פאנקיסטים" של שנות ה-70.
הנה דור הביט ותולדות הביטניקים:
https://youtu.be/XYitYHntLI4
ביטניקים מדברים:
https://youtu.be/qn70GcJ6sgw
תיאור ההבדל בין ביטניקים והיפים שיבואו עשור אחריהם:
https://youtu.be/xETnrheOplQ
המאבק של החברה השמרנית בביטניקים:
https://youtu.be/UgmlGbsmOM0
שיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
סרטון משעשע שמסביר איך להיות ביטניק:
https://youtu.be/YWjRgzFeE_8
תיאור של האסתטיקה והאופנה הביטניקית:
https://youtu.be/vtDlY3Xmeso?long=yes
והרצאת רשת על הביטניקים וההיסטוריה שלהם:
https://youtu.be/_ucpG1RG56Y?long=yes
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות...
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/lM9BMVFpk80
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
סרט תיעודי על המשורר שהפך למורה דרך:
https://youtu.be/tQSabbZXmi0?long=yes
וחלקו בקיץ של אהבה ובתרבות ההיפים ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
מה אנו חייבים לג'ים מוריסון והדלתות?
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון, מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, איש יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
ו"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
להקת "הדלתות" (The Doors) הייתה מהלהקות החשובות בשנות ה-60 של המאה הקודמת. הלהקה והסולן האגדי שלה, ג'ים מוריסון, לא פעלו הרבה זמן. אך הם היו מיצרני הלהיטים הגדולים של התקופה וגם מהעמוקים שבלהקות.
בין להיטי הענק של 'להקת הדלתות היו שירים כמו ''Light My Fire, ''שיר אלבמה'' ו"The End", אולי השיר הנבואי ביותר של ''הדלתות''.
מחבר השירים ג'ים מוריסון, מנהיג ''הדלתות'' וכוכב הרוק הגדול של התקופה, היה זמר מצוין, איש יפה תואר ומלא בכריזמה. בצעירותו היה תלמיד מצטיין שהתעניין בספרות ושירה ואובחן כבעל איי. קיו של גאון (149). מוריסון למד תיאטרון והוא וחבריו ללימודים הקימו בשנת 1965 את ''הדלתות''.
''הדלתות'' בהנהגת מוריסון הושפעו מתנועת הביטניקים, ששילבו מוסיקה עם שירה. כמו הביטניקים גם הלהקה שילבה מוסיקת רוק, אידיאלים נעלים, שירה גבוהה וסמי הזייה והלהיבה את צעירי שנות ה-60 בנושאי השירים שלה, במוסיקה היחודית ובאידיאלים שקידמה.
מבחינה מוזיקלית, אגב, היא הייתה להקת הרוק היחידה אז שלא כללה נגן באס בהופעות. ריי מנזרק, נגן האורגן שלה, עשה עבודה מצויינת של שניים ובמקביל לתפקידי הקלידים, הוא ניגן ביד שמאל את תפקיד הבאס. בהמשך הוא אף רכש את מקלדת הבאס של פנדר רודס, Fender Rhodes Piano Bass. מאז יצאה בתחילת שנות השישים, אפשרה לו המקלדת בת שתיים וחצי האוקטבות לנגן באס אפקטיבי ובשל, שאפשר ללהקה לוותר על באסיסט.
כך או כך, בהדרגה הלכה ונעשתה השירה המשובחת של מוריסון מורכבת ואוונגארדית. היא כללה תכנים נועזים וחתרניים יותר ויותר. מיניות, סמים, תסביך אדיפוס ואנטי אמריקה הלבנה - אם הלהקות האחרות ב-1967 הפגינו את הצד הטוב של טריפ ה-LSD, הדלתות הציגו דווקא את הצד הרע...
ג'ים מוריסון הצעיר ראה עצמו כמשורר וכתב ושר את האמת שלו בלי חשבון. רק לאחר מותו הוא באמת ייחשב ככזה ורבים מונים אותו כיום כאחד מקבוצת המשוררים האמריקאיים.
אך באותה תקופה התערבב לו הכל עם הסמים והמיאוס ההולך וגובר שהוא חש כלפי הפרסום והזוהר. מוריסון הלך והתרחק מהלהקה ומהסמים ובעצם גם מהמוסיקה. השירה הכתובה הפכה לייעודו העיקרי. הוא נעלם מהבמה.
בחודש יולי 1971 מצאו את ג'ים מוריסון מת באמבט. אליל הרוק הפרוע והמבריק נקבר בבית הקברות פר-לשז בפאריס, לא רחוק מקבריהם של ענקי תרבות כמו שופן, אדית פיאף ואוסקר ויילד. כמי שהיה מנהיגו הרוחני של דור שלם, הפך קברו מוקד עליה לרגל. גם שירתו החלה להיות מוערכת יותר ויותר. יתר חברי "הדלתות" המשיכו אמנם להופיע אך נשארו צל חיוור של עצמם בתקופת מוריסון. הוא עצמו נשאר צעיר לנצח ואולי המקבילה הגברית למרילין מונרו - עוד דמות מופלאה של כוכב עצום שנפל.
מקור שם הלהקה "דה דורז", הוא מ"דלתות התפיסה", ספרו של אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה", ששאל את המונח מתוך פואמה מהמאה ה-18 של ויליאם בלייק, שבה נכתב: "When the doors of perception are cleansed, things will appear to man as they truly are...infinite."
הנה הקריירה של הדלתות:
https://youtu.be/GLO0bXvf62U
השיר "L. A. Woman" עם המון צילומים של הלהקה והסולן מוריסון:
https://youtu.be/TMiAQPABgHA
להיט נוסף "רוכבים בסערה":
https://youtu.be/lS-af9Q-zvQ
ו"אנשים הם זרים":
https://youtu.be/uCoCNCJFS7A
עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/F7HnO3fV2yQ?long=yes
וסרט תיעודי על ג'ים מוריסון והדלתות:
https://youtu.be/gtE7TTMz9is?long=yes
זָקָן (Beard) הוא שיער שצומח בסנטר ובלחיים של גברים, בדרך כלל מגיל ההתבגרות המאוחר.
בלא מעט חברות ותרבויות הזקן נחשב מיותר ולכן גברים נוהגים לגלח אותו. במקומות אחרים נוהגים דווקא להתפאר ולפאר את הזקן, הנחשב למכובד.
ישנם סוגי זקנים שונים. אחד מהם הוא זקן מלא, שנקרא גם זקן שוודי והוא ארוך מעט.. את הרצל אתם זוכרים?
יש גם את זקן התיש, שמצמיחים רק מתחת לפה, יש את הזקן הלא מגולח, שיורד מהפאות עד הסנטר והוא מגולח מעט. יש מי שמגדלים זקן צרפתי, שהוא קצר ומחובר לשפם, אבל לא לפאות. יש אפילו שפם ארוך, המחובר לזקן תיש ללא פאות ונקרא ואן דייק.
בעבר היו הזקנים מפסיקים להתגלח, בין השאר משום שגילוח על עור עם קמטים אינו קל. הזקן היה פתרון שאפיין אנשים בגיל העמידה ואפילו השורש המשותף בין המילים "זקן" ל"זיקנה" מצביע על כך.
בעולם המודרני הזקן זכה לטוויסט מפתיע. אם עד לפני דור או שניים הוא היה אכן סימן לזיקנה, כיום צעירים רבים מתהדרים בזקן כזה. היפסטרים, אתם יודעים?
גם אנשים דתיים בדתות השונות מתהדרים בדרך כלל בזקנים מכובדים. הסיבות מגוונות ומשתנות בכל דת, אבל לא פעם הדבר קשור בסוג של צניעות, במנהגי הטיפוח אצל כוהני דת, נזירים, רבנים וכדומה.
מפורסמים רבים בהיסטוריה נודעו בזקנים שלהם. מאישים כמו הרצל ופרידריך ברברוסה, מדענים כאייזיק ניוטון, זיגמונד פרויד, צ'ארלס דארווין ויוצרים כארנסט המינגוויי ואורסון וויילס, דרך שודד הים אדוארד טיץ', שנודע כ"שחור הזקן" או מייסד אפל סטיב ג'ובס בסוף חייו - כולם היו מזוקנים.
הנה סיפורו של הזקן (עברית):
https://youtu.be/KI-62Px4wUk
ההיסטוריה שלו:
https://youtu.be/DNi0sqXrLCM
כך הוא חוזר בטרנד הזקנים (עברית):
https://youtu.be/hILoEhNaV-E?t=16s
הנה סגנונות זקנים שונים:
https://youtu.be/mUR3oefjhOo
פעם שפם, פעם חלק, פעם הזקן הגברי - כולם חלק מטרנד המשתנה תדירות, של שיער פנים כזה ואחר:
https://youtu.be/UHj1tm5xz6k
וכך אימא מגיבה לבנה שגילח את הזקן:
https://youtu.be/3mOB_BCjiHw
ביטניקים
תרבות הנגד (Counterculture) היא קבוצת אופוזיציה לתרבות השלטת. זהו מונח סוציולוגי שמתאר קבוצות חתרניות המחזיקות בערכים מנוגדים לערכים המקובלים בחברה.
תרבויות נגד שונות זוהו במהלך ההיסטוריה, ביניהן בקבוצות כמו ההיפים וילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, תרבות הפאנק (Punk) של שנות ה-80, נערי הסווינג בגרמניה הנאצית ותרבות ההבי מטאל של השנים האחרונות ועוד.
ההיפים של שנות ה-60 למשל, דגלו ביציאה מוייטנאם, זכויות האדם, שוויון חברתי, התרת שימוש בסמים קלים וכדומה. הם גם פסלו את השיטה החומרנית של התרבות השלטת באמריקה וראו בה פגם חברתי. הדובר המוסיקלי שלהם, שהתנגד להיקרא כך, היה הזמר בוב דילן. עד היום הוא נוהג כתרבות נגד לאליטה, כפי שבא לידי ביטוי בבוז וההשפלה שהוא נוקט כלפי ועדת פרס הנובל, שהחליטה להעניק לו את הפרס החשוב.
הנה סרטון שקורא ל"שינוי מערכת ההפעלה" של העולם והחברה האנושית:
https://youtu.be/IC7aObYkPd4
ההיפים וילדים הפרחים של שנות ה-60 - תרבות הנגד הכי מפורסמת במאה האחרונה (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?t=3m11s&end=5m40s
ההופעה החיצונית של תרבות הנגד לאורך השנים:
https://youtu.be/QnEcLFRus6w
"קולו של הדור" בוב דילן:
https://youtu.be/-s3r_zphxvE?t=22s
והקשר בין תרבות הנגד וההיפים של הסיקסטיז ובין מהפכת המידע, במחשב האישי והאינטרנט שיבואו מהם (עברית):
https://youtu.be/qhVJOdNsLjU
אופנת השיער הארוך (Long hair) לגברים הפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 לפופולרית מאוד ויותר מתמיד. אבל היא ממש לא נולדה במאה הזו.
שיער גברי ארוך היה וחזר לאופנה בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה. שוב ושוב הוא הושפע ממגמות תרבותיות וחברתיות וצץ במהלך תקופות בולטות בהן שיער ארוך לגברים היה פופולרי.
אם נניח הצידה את הפרהיסטוריה והאדם הקדמון, שמיעט להסתפר ולכן שערו ארך דרך קבע, השיער הגברי הארוך חוזר לא פעם בזמנים עתיקים. גברים בתרבויות עתיקות שונות, כולל באלו של מצרים העתיקה, יוון ורומא, גידלו לא פעם שיער ארוך כסמל למעמד ולגבריות. גם אם זה לא היה המראה הנפוץ ביותר, הוא התקיים אצל רבים ובמקומות שונים בעולם העתיק.
בתקופת הרנסנס, בין המאות ה-14 וה-17, התקשר המראה הארוך לרעיונות של אצילות ועידון. שיער ארוך הפך אז אופנתי, במיוחד בקרב גברים במעמדות הגבוהים. לעתים קרובות הוא עוצב עם כיסויי ראש מעוטרים, תלתלים ואפילו צמות.
אחרי מאות שנים, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, יחזור המנהג הגברי לגדל שיער.
ראשונים היו הביטניקים, מתנועת דור הביט (ראו בתגית "ביטניקים"). בסוף העשור שלפני הסיקסטיז מרדו אותם צעירים בדור המבוגר והמסודר של הוריהם. בהפגנתיות ברורה ואפילו בוטה, הם לא טרחו להסתפר, כחלק מהמראה הכללי המוזנח שאימצו אז.
אגב, את השיער הארוך אי אפשר לנתק מהמראה המזוקן. שניהם כשילוב נולדו בתנועת הביט של הפיפטיז, אך צברו פופולריות בשנות ה-60, עשור של מחאה ועמידה על עקרונות של אהבה, שוויון ושלום, או בקיצור - העשור של תנועת ההיפים.
גברי הפרחים, פראפראזה על הכינוי "ילדי הפרחים" לו זכו ההיפים, אימצו את השיער הארוך והזקן, כסמלים גבריים של המרד וההתנגדות למלחמת וייטנאם.
בהמשך ובהשפעת התנועה ההיפית, גידלו צעירים רבים בעולם את שיערם. זה היה אז סמל למרד בזרם המרכזי של החברה ודרך לבטא את האינדיבידואליות שלהם.
אגב, גם כוכבי הזמר של ההיפים גידלו אז שיער. דמות שמדגימה את זה יפה היא של קרוסבי מהלהקה הפופולרית "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". למטה מופיע שיר שלו מהאלבום "דז'ה וו". זה אולי השיר הפוליטי החשוב ביותר שלו והוא עוסק בתנועה ההיפית ובמראה המזוקן וארוך השיעור, כמסמל את המרד וההתנגדות למלחמה בווייטנאם.
מגמת השיער הגברי הארוך תימשך גם בשנות ה-70, בהן עולה מוסיקת הרוק לשיאים של פופולריות. הדגש כאן הוא על ז'אנרים כמו הרוק הכבד והגלאם רוק, בהם היה שכיח במיוחד המראה של מוסיקאים גברים עם שיער ארוך וגולש.
גם בימינו שיער ארוך הוא עדיין בחירה אופנתית עבור גברים רבים. ועדיין, שיער ארוך נתפס פחות ופחות כהצהרה של מרד ויותר כהעדפה של סגנון אישי. דומה שהמרד עבר לבחירות אחרות כמו היפר-קעקועים וצבעי שיער יצירתיים.
השיר "Almost Cut My Hair" בהופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974:
https://youtu.be/MfjPjQvXdcg
הוא עדיין עם שיער ארוך - "היי היי" של ניל יאנג ב-1985:
https://youtu.be/LQ123T3zD2k
"סוסים פראיים" בשיער ארוך - הרולינג סטונס:
https://youtu.be/Xb3fZmkzy84
אפילו הדוכס הלבן של הרוק, גידל שיער בשלב מסוים בקריירה שלו:
https://youtu.be/o_cHvtPB2dY
אצל מעריצי המטאל והגראנג' של האייטיז וניינטיז שימש השיער הארוך להטחה מעל הראש:
https://youtu.be/CI2Hv5wNBbU
פעם נשאל מיילס דייוויס מהי תמצית הג'אז? - הוא לא חשב אפילו שניה וענה מיידית תשובה בת 4 מחלום: "לואי ארמסטרונג וצ'ארלי פרקר!".
אז כן. את סקסופוניסט הג'אז צ'ארלי פארקר (Charlie Parker) מכנים לעיתים "האלוהים של הביבופ" וההערצה אליו בעולם הג'אז היא עצומה, אבל בצד המוסיקה האלוהית שלו, התנהלו חייו של פארקר כרכבת הרים שכללה סמים קשים וסכנות ובדיעבד הביאה רכבת ההרים הזו גם למותו.
מגיל צעיר פארקר ניגן בתזמורות הג'אז המפורסמות של עירו, קנזס סיטי. כבר אז הוא זכה לכינוי "בירד", קיצור של "יארד בירד" - הכינוי המקורי שלו.
היו לפארקר חלומות גדולים וכדי להגשימם אותם הוא הגיע בסוף שנות ה-30 לניו יורק. עוד לא בן 20 וכבר היה לו ניסיון חיים עשיר והתמכרות קשה ובת 3 שנים לסמים קשים.
אך לא הגיל ולא הסמים הפריעו לו להתחבר לג'אזיסטים הכי מוכרים בניו-יורק. אלה התמלאו הערכה לצעיר המוכשר, עם הקצב המושלם והמוסיקליות המופלאה. הם לא שמו לב שהוא במסלול של הרס עצמי.
הוא עצמו החליט לשנות את הג'אז מהקצה אל הקצה ועשה בדיוק את זה. בהדרגה החל פארקר להתרחק מהסווינג ומהג'אז הנעים ששימש באולמות הריקודים. הוא החל לנגן ג'אז שנשמע אחרת מכל מה שהיה קיים. ב-1945 הוא החל את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו, עם החצוצרן דיזי גילספי. בשרשרת הופעות שהסעירו את עולם הג'אז לחלוטין, יתחילו השניים ליצור מוסיקה חדשה, בסגנון שדי מהר יקבל את הכינוי "ביבופ".
הביבופ היה ג'אז מהיר, קצבי, לא סימטרי ותזזיתי, שהתבסס על חילופי אקורדים וסולמות מהירים ומפתיעים מאד. פארקר ודיזי גם אפשרו ואפילו עודדו את המתופפים והבאסיסטים שלהם להפסיק ללוות ברקע באופן שמרני ולהתחיל לנגן בצורה מושקעת ויצירתית, בחזית ההופעה, שלא כמו שנהוג בג'אז ה"רגיל".
חובבי ג'אז רבים ונגנים הסתייגו אז מהסגנון החדש הזה. מנגד, היו מי שהבינו את האפשרויות החדשות שהביא הביבופ והצטרפו לשינוי. בהדרגה הפך הביבופ שלהם למיינסטרים של הג'אז, דבר שלא השתנה עד היום.
אבל המישור האישי "בירד" היה תקוע והלך וגלש במורד. הצלחת הביבופ לא גרמה לו לשנות את הרגלי הסמים שלו. הוא ניסה אמנם להיגמל ולהתנקות מהם, אבל ההתמכרות שלו רק הלכה והחמירה. היו לו כמה ההתמוטטויות והוא המשיך לצרוך סמים, תוך שהוא מתמכר לסמים קשים וצורך מנות הולכות וגדלות מהם, צולל במורד חייו.
חייבים להודות שחלק מהמוזיקה הטובה ביותר של פארקר הוקלטה ברגעים הקשים של המכור לסמים שהוא היה. ניסיונות שעשה שוב ושוב להיגמל ולהתנקות מהם, לא עזרו. מצבו של צ'ארלי פארקר החמיר לאחר שאיבד את בתו הקטנה והוא שקע עוד יותר בסמים. בגיל 31 הוא הפסיק להופיע ו-3 שנים אחר-כך הלך גאון הג'אז הצעיר לעולמו.
על אף שרשמית הייתה סיבת המוות כיב קיבה מדמם ודלקת ריאות, ברור היה שהתמכרותו להרואין גרמה לבסוף למותו. גופו היה זקן ועייף ובגיל 34 הוא מת מסמים.
מספרים שחוקר מקרי המוות העריך את גילו של פארקר המת כמצב של אדם בגילאי בין 50 ל-60.
אבל מורשתו של צ'רלי פרקר נשארה אחריו ולתמיד. כיום נחשב הביבופ ל"מיינסטרים" של הג'אז, הסגנון שאותו מנגנים מרבית נגני הג'אז. צ'ארלי פארקר, מצידו, נחשב לאבי הג'אז המודרני ולאגדת ג'אז ענקית.
על פרקר עשה קלינט איסטווד את סרטו האיכותי הראשון, "בירד". בעיני רבים זה נחשב לסרט הג'אז הטוב ביותר אי-פעם והוא שהקנה לאיסטווד את תג האיכות של במאי שהמבקרים מעריכים.
הנה חייו של צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/q6_kbDGIBdc
קדימון הסרט "Bird" על צ'ארלי פארקר:
https://youtu.be/2qaSYknbapk
קטע מהסרט של קלינט איסטווד עליו:
https://youtu.be/ART5pmT6zro
סיפור חייו במצגת וידאו מצוינת שערכה ילדה:
https://youtu.be/CQjmZnl9Ciw
והביבופ הפך לאחד המנועים של תנועת הביט והביטניקים:
https://youtu.be/RfRJq0l5OTc
