» «

ג'ון ויוקו

ג'ון ויוקו
מה היה סוד האהבה בין ג'ון ליוקו?



בעיני מרבית מעריצי הביטלס, הרגע הגורלי ביותר של הלהקה מאז שהחלה להצליח היה בתערוכה ההיא בניו-יורק. היא הייתה אמנית אוונגארד שכמעט איש לא הכיר. הוא היה מנהיג להקת הרוק החשובה והמפורסמת בעולם. היא קטנה ולא ממש יפה. הוא הרווק הכי מבוקש במערב. המפץ הגדול של הביטלס התרחש על גבי סולם שהוצב במרכז הגלריה הניו-יורקית שבה הציגה יוקו אונו מעבודותיה.

ב-1966 ג'ון לנון מנהיג הביטלס פגש את מי שתהיה האישה של חייו. זה קרה בתערוכה שהיא הציגה בניו-יורק. אונו, אמנית פופ ארט, מיצג ומוסיקאית ניסיונית, יצרה אז את העבודה "כן". העבודה דרשה מהמבקרים פעולה. הם היו צריכים לעלות על סולם שהוצב בגלריה ובעזרת זכוכית מגדלת לחפש בציור שעל התקרה את המילה 'כן'. לאחר ששמע עליו מחברים, הגיע לנון הגיע כדי לראות את הציור. הוא ראה אותו ואהב. את ה-Yes לא ברור אם הוא מצא, אבל את האמנית שיצרה אותו הוא מצא לתמיד.

אונו מצאה את עצמה לפתע במרכז העניין הבינלאומי. מאותו רגע כינה אותה ג'ון לנון "האמנית הלא-ידועה הכי מפורסמת בעולם". ואכן, מרגע שהפכה לאהובתו של לנון היא הייתה למושא קנאה של כל צעירה מערבית ומושא השנאה של מעריצי הביטלס באשר הם. השמועות לא חדלו לרדוף אותה. היו שסיפרו שהיא מנצלת את הגאון. לשונות רעות לחשו שהיא מפריעה ליצירתיות שלו. אחרים דווחו על ריבים בלהקה, עקב התערבותה בענייני הביטלס והמוסיקה שלה. רבים סתם תהו מה בדיוק לנון מצא בה.

לאחר רומן סוער ופומבי, שהחל כשג'ון היה עדיין נשוי לאשתו הראשונה סינתיה, התחתנו ב-1969 לנון ואונו. אחד הדברים שקשרו ביניהם הייתה העמדה הפוליטית הדומה שלהם. שניהם היו אנטי-ממסדיים ובעלי רעיונות ודעות חברתיים ופוליטיים. אבל מה שבלט היה ההתנגדות המשותפת שלהם למלחמת וייטנאם. בתוך זמן קצר היו השניים לפעילי שלום מרכזיים ובמידה רבה למשפיעים ביותר בתנועת השלום של הסיקסטיז. הם אמצו שיטות של אמנות המיצג והפרפורמנס למחאה, שהגיעו לשיא ב"שביתות המיטה" המפורסמות שקיימו באמסטרדם ובמונטריאול.

זו הייתה אהבה ענקית של איש גדול ואישה קטנה, שסחפה אותו אליה בלי להתאמץ מדי. ג'ון התמכר לאהבתה של יוקו והלך איתה את כל הדרך מהתהילה אל הדירה בניו-יורק. במשך תקופה מסוימת הם נפרדו, אבל משג'ון התחייב לבלות בבית עם שון הקטן, בנם המשותף, הם חזרו זה לזו. ג'ון עזב כמעט לחלוטין את המוסיקה ושהה עם שון שעות ארוכות בבית. הקריירה שלו הלכה ודעכה, עד שהוא חזר להקליט את אלבומו האחרון, שיצא בתקופת הרצח שזעזע את העולם. יוקו נותרה שבורה לחלוטין, אבל המשיכה ליצור אמנות ומוסיקה וחלק לא קטן מחייה הקדישה לשימור זכרו של ג'ון המת.


"הו יוקו" - שיר ההתמכרות ליוקו ולאהבתו אליה:

https://youtu.be/59qSQRoDj4w


"Oh My Love" שהקליט לה בשנת 1971:

https://youtu.be/bbHDKUXZHFI


הביטלס בבלדה שכתב ג'ון על שניהם:

https://youtu.be/v-1OgNqBkVE


ג'ון ויוקו שרים "תנו צ'אנס לשלום" ומתייצבים בראש "מחנה השלום":

https://youtu.be/b6vUDI1_80s


שביתת המיטה המפורסמת שלהם:

https://youtu.be/acb15JsCGSk


עבודת הפרפורמנס המשפיעה של יוקו משנות השישים "Cut Piece":

https://youtu.be/Zfe2qhI5Ix4


יוקו צועקת במיצג במוזיאון:

https://youtu.be/HdZ9weP5i68


השיר הנפלא שכתב ליוקו באלבום האחרון:

https://youtu.be/ZhfWiU8wGCc


והראיון המפורסם שלהם במיטה:

https://youtu.be/mRjjiOV003Q?long=yes
שביתת המיטה
מה עשו ג'ון ויוקו למען השלום?



שביתת "מיטת השלום" היא חלק מהמיתולוגיה של ג'ון לנון ויוקו אונו.

אחד הדברים שקשרו בין ג'ון לנון ויוקו אונו הייתה העמדה הפוליטית הדומה שלהם. שניהם היו אנטי-ממסדיים ובעלי רעיונות ודעות חברתיים ופוליטיים. אבל מה שבלט במיוחד אז היה ההתנגדות המשותפת שלהם למלחמת וייטנאם. בתוך זמן קצר היו השניים לפעילי שלום מרכזיים ובמידה רבה למשפיעים ביותר בתנועת השלום של הסיקסטיז.

יוזמות השלום וההתנגדות שלהם למלחמה רדפו אחת את השניה, אבל דומה שהיוזמה הגדולה של השניים הייתה "מיטת השלום".

היוזמה הושקה קצת אחרי שג'ון ויוקו נישאו. זה היה ב-24 במרץ 1969 כשהזמין הזוג הטרי את התקשורת אל קמפיין השלום החדש שלו. הקמפיין נערך בסוויטה הנשיאותית של מלון הילטון בעיר אמסטרדם, המקום בו בילו את ירח הדבש שלהם. העיתונאים הגיעו בהמוניהם לחדר 902, ובמקום שערוריה או מידע סנסציוני בנוסח שהזוג סיפק תמיד, הם קיבלו את קמפיין "מחאה במיטה".

במשך שבוע שלם השניים פשוט ישבו במיטה, מכוסים בשמיכת פוך, מוקפים בשלטים עם מסרים של שלום ואהבה והרצו את רעיונות השלום שלהם לציבור ולעולם. כך הם העבירו מסרים של תקווה לשלום והתנגדות למלחמת וייטנאם.

לאחר שארצות הברית סירבה לאפשר להם להמשיך את הקמפיין בשטחה, בעיקר בשל מה שכונה "עבירות סמים", הם עברו למלון "המלכה אליזבת" שבמונטריאול בקנדה והמשיכו גם שם לארח עיתונאים למשך שבוע נוסף. שם גם הקליטו את אחד משירי השלום החשובים אי-פעם והשיר שיהפוך להמנון מתנגדי מלחמת וייטנאם "תנו צ'אנס לשלום" ("Give Peace a Chance").


הנה שביתת המיטה המפורסמת שלהם:

https://youtu.be/acb15JsCGSk


וג'ון ויוקו שרים במיטה "תנו צ'אנס לשלום" ומתייצבים בראש "מחנה השלום":

https://youtu.be/RUHdhxwyjjU
שירי מחאה
מהם שירי מחאה ולמה צריכים לשיר אותם?



שירי מחאה (Protest songs) הם שירים שכותבים כדי להביע התנגדות לתופעות שונות הפושות בתחומים כמו חברה, תרבות, איכות סביבה, משטר וכדומה.

שיר המחאה הם תופעה חדשה יחסית. זה אולי מפתיע אבל בימי קדם ועד לפני 200 שנה לא השתמשו בכלי המוזיקלי להעברת מסרים של התנגדות, ודאי לא לכתיבת שירים נגד השליטים ושלוחיהם. היו שירים שהעבירו ביקורת זהירה ודי עמומנט, אבל בכך הדברים הסתכמו.

הכל הסתיים בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה בהשפעת המהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של תחילת המאה שאחריה. היו אלה תנועות חברתיות ובעלות אופי דתי, בארצות הברית של המאה ה-19, שהחלו ליצור שירי מחאה.

באותם ימים החלו גם עבדים שחורים לחבר שירי מחאה משלהם. הם היו סודיים יחסית, לפחות כל עוד העבדות התקיימה, אבל הם מחו כנגד העבדות ועל נסיבות חייהם הקשות.

היו גם שירי מחאה חברתיים שנכתבו במאה זו, בזמן שלפני ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. התופעה הואצה עוד יותר, כשהממשל הגיב באלימות כנגד המוחים.

במאה ה-20 שירי המחאה היו פחות בולטים, עד לשנות החמישים והעשור שאחריהם. היו אלה וודי גאת'רי, פיט סיגר ושותפים נוספים ופחות בולטים, שהחלו ליצור אז שירי מחאה באמריקה. יש הופעות גדולות ורבים מתחילים להכיר את מושג "שיר המחאה" ולהעריך את מי שכותבים אותם.

אבל התקשורת והמדיה של אותה תקופה עדיין לא מתחברים לסגנון ולמילה המחאתית. זה מחוספס מדי, לא פופולרי ולא מרגש כמו שירי אהבה או רוקנרול, שמתפוצץ עם כוכבים גבריים ויפי תואר, כמו אלביס פר לי ודומיו.

ואז מגיע "קולו של הדור". זו התקופה של תחילת המאבק במלחמה ההולכת ומסתבכת בווייטנאם. דור של זמרים צעירים ומוכשרים מתחיל לעשות מוסיקה עם טקסטים מחאתיים. היו שם בילי הולידיי, עם "פרי מוזר", אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם, על שחורים שנתלו על עצים בידי גזענים לבנים. נינה סימון כתבה את שיר המחאה המתריס "מיסיסיפי, לעזאזל", בו שרה לגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם. עם הזמן מתחילים להתפרסם גם זמרי מחאה לבנים כמו ג'ון באאז, שקשה לשכוח את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust) המיתולוגי שלה.

אבל הבכיר מביניהם עומד להיות בוב דילן. הצעיר היהודי, גאון המילים והלחן ויפה המראה היה תלמידו ברוח של וודי גאת'רי ובן הטיפוחים לתקופת מה של פיט סיגר, לפחות עד שיסתבר לאחרון איזו מפלצת של כישרון והצלחה הוא טיפח והשאירה לו אבק.

כבר משיריו הראשונים זכה דילן להערצה אדירה וכמעט בכל שיר מצאו מעריציו הנלהבים מסרים מחאתיים. הוא ניסה להסביר שלהיטו המונומנטלי "התשובה נישאת ברוח" הוא לא "שיר מחאה" אבל זה לא עזר. בעקבותיו זכו יותר ויותר זמרי מחאה בהערכה. שירי מחאה בוצעו עתה בהצלחה אדירה בפסטיבלים, בהקלטות, הופעות ענק יחסית לתקופה ובחשיפה תקשורתית אדירה.

גם דילן עצמו התרכך מעט. לפחות כך זה נראה ב-1965, כשהודיע לקהל, בסיבוב הופעות באנגליה, שכל השירים שהוא שר בהופעות הם שירי מחאה...

אחריו יבואו גם ג'ון לנון ויוקו אונו שתמכו במחאה נגד וייטנאם והקליטו לא מעט שירים כאלה. Imagine הוא ללא ספק הגדול מביניהם. יהיה גם בוב מארלי שהפך לכהן והמחאה אצלו חכמה ופחות בוטה, אבל נכונה ובמקצב הנכון.

ובכלל, בעשור הבא המחאה מעט נחלשת. אמריקה יצאה מוייטנאם, נפטרה מניקסון ובסבנטיז זוכים זמרים שחורים להצלחה מסחררת. עכשיו מגיע ממשיכו של דילן ומי שיוכרז כ"עתיד של הרוק", ברוס ספרינגסטין. המשורר המסוקס עם הגיטרה, שיזכה לכינוי "הבוס", דואג להנציח עיוותים ולמחות, תוך שהוא משתמש בפופולריות האדירה שלו לשינוי חברתי. בלהיט הענקי "הוריקן" הוא משחרר מהכלא מתאגרף שהפך אסיר עולם על רצח שלא ביצע. ב-"41 יריות" הוא מוחה על רצח שחורים בידי שוטרים ומעורר דיון עוצמתי שלא הסתיים עד ג'ורג' פלויד וצפונה.

ואז נולד ההיפ הופ שיהפוך את המחאה לדבר הכי חם בעולם. הכי חשוב בניינטיז הוא טופאק, שנרצח די מהר. לפני מותו הוא הפך לראפר הנערץ באמריקה, לה הוא קרא "הכנופיה הגדולה בעולם". כמעט לבדו הוא עשה מהפכה מוסיקלית, בדמות ה"גנגסטה ראפ" שלו. הוא ביצע את הלהיט האלמותי When Thugz Cry, שפירושו בעברית הוא משהו כמו "כשערסים בוכים"...

עכשיו כבר הפכו שירי המחאה לתופעה עולמית. מה שהיה בסיקסטיז חיקוי למה שקרה באמריקה הפך לצורה של אקטיביזם עולמי. האינטרנט, יוטיוב והרשתות החברתיות פותחות ערוץ ישיר בין האמן לקהל שלו. דיקטטורים כמו פוטין "זוכים" לשירי מחאה אפקטיביים, כולאים את פוסי ריוט ומקביליהם. בכל מקום מופיעים ליטרלי זמרים אמיצים מהמיינסטרים, כמו "הדג נחש" אצלנו, לא בוחלים במילים וסונטים את המשטר, תוך עידוד למחאה החברתית. באביב הערבי, בכיכר תחריר וטוניס, קונים זמרים את עולמם במילים. שיר המחאה כאן כדי להישאר.


"גשם כבד עומד לרדת" בוב דילן באחד משיריו הנוקבים נגד וייטנאם:

https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY


"גופות שחורים מתנדנדות ברוח" מתוך "פרי מוזר" של בילי הולידיי במחאה על הגזענות והלינץ' בשחורים באמריקה:

https://youtu.be/bckob0AyKCA


"עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, במחאה על העיר הנהדרת שבשל מהומות רחוב של צעירים מובטלים בעידן תאצ'ר הייתה לעיר רפאים:

https://youtu.be/RZ2oXzrnti4


שיר מחאה מצרי של איידה אל איובי ולהקת צ'רוקי שנכתב על מחאת כיכר תחריר:

https://youtu.be/umlJJFVgYVI


When Thugz Cry של טופאק שאקור (מתורגם):

https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg


ובנות להקת פוסי ריוט ב"פוטין ילמד אתכם לאהוב":

https://youtu.be/gjI0KYl9gWs


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.