שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מיהו ג'ק קרואק מחבר הספר "בדרכים"?
רבים רואים בו כיום את "מלך הביטניקים" ובאופן מסוים גם את "מלך ההיפים". אך ג'ק קרואק (Jack Kerouac), מי שהיה בחייו מושא לביקורות מתנשאות מאוד, הוא שטבע את המונח "ביט" לתיאור אורח חיים בוהמי, היה אחד ממייסדי תנועת הביט ונחשב כיום לאחד מהכותבים החשובים והמשפיעים בארצות הברית של המאה ה-20.
ג'ק קרואק (Jack Kerouac) נולד ב-1922 למשפחה קתולית צרפתית-קנדית בעיירה האמריקאית לואל שבמסצ'וסטס. בצעירותו היה ספורטאי מבטיח אך פציעה סיימה באחת את קריירת הכדורגל שלו.
ברצונו להשתחרר מאחיזת החברה הממוסדת והבורגנית ולמצוא את המשמעות בחייו, החל קרואק לנדוד ברחבי ארצות הברית, לעבוד בעבודות זמניות, לפגוש דמויות מרתקות ולהתנסות שוב ושוב בסמים ובאלכוהול.
מכאן יוולד ב-1957 הרומן שלו "בדרכים" (On the Road). זהו יומן מסע ברחבי אמריקה, כתוב בסגנון רענן וחופשי (שיאפיין אותו) שעתיד לשמש השראה לדור שלם.
את "בדרכים" כתב קרואק במהלך שלושה שבועות באפריל 1951, על גליל נייר אחד וארוך, באורך של 36 מטר. הוא הדביק יחד דפי נייר כדי שלא יצטרך להפסיק את זרימת הכתיבה כדי להחליף דפים. השיטה הזו שיקפה את הפילוסופיה הספרותית שלו שנקראה "פרוזה ספונטנית" (spontaneous prose), סוג של כתיבה שמנסה לתפוס את זרם התודעה, ללא עריכה או צנזורה עצמית.
"בדרכים" התקבל בהתלהבות על ידי צעירים רבים ובדיעבד הוא ישנה את פני הספרות האמריקאית. הספר מתאר את מסעותיו של סל פרדייז (Sal Paradise), דמות שמבוססת על קרואק עצמו, עם חברו הכריזמטי דין מוריארטי (Dean Moriarty), שהיה מבוסס על חברו האמיתי ניל קסאדי (Neal Cassady). השניים נוסעים בטרמפים וברכבות לאורך אמריקה, בחיפוש אחר חופש, התנסויות אותנטיות ומשמעות בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה.
במציאות נודד קרואק ברחבי ארצות הברית ומתגורר עם אמו. הוא נאבק למצוא את מקומו בתרבות האמריקאית, תוך התנגדות לערכים השמרניים של שנות ה-50, בואכה הסיקסטיז. ככותב הוא נהנה מפופולריות אצל צעירים, אך לא משבחי הביקורת הממוסדת והכתיבה שלו המשיכה לנצנץ בספר הנוסף שלו, "הבטלנים של דהרמה".
וכך יתפוס ג'ק קרואק חלק מרכזי במה שיזכה לשם "דור הביט" (Beat Generation). גם בעברית כינו אותם פשוט "ביטניקים". זו הייתה תנועה ספרותית שכללה בראשה גם את המשורר אלן גינסברג (Allen Ginsberg) ואת ויליאם בורוז (William Burroughs). הכירו אותה בתגית "דור הביט".
המילה beat נבחרה משום שהיא משקפת את תחושת התשישות והתבוסה של הדור הצעיר, אך גם את החיפוש אחר האושר הרוחני או את מה שכינו ה“ביאטיטוד“ (beatitude). הם התנגדו לקונפורמיות (ההסכמה והצייתנות) של שנות ה-50, לחומרנות ולאורח החיים הפרברי האמריקאי והמסורתי של דור ההורים.
בשנות ה-60, ההשפעה של קולו השונה, החופשי והמרדני של קרואק תהיה עצומה. הוא ישפיע ישירות על תנועת ה"היפים" שתיוולד באותו עשור. יושפעו ממנו גם מוסיקאים וזמרים רבים ובראשם בוב דילן (Bob Dylan) והוא יהיה השראה למיליוני צעירים שחיפשו אז חופש ומשמעות מחוץ למסגרת המקובלת.
אז אמנם הוא היה פופולרי אז, אבל לקח עוד זמן מה עד שהסתבר עד כמה קרואק השפיע על דור שלם.
וחייו האישיים, לעומת זאת, היו טרגיים. קרואק התמכר וסבל מאלכוהוליזם כרוני. ובשנת 1969 והוא רק בן 47, מת מדימום פנימי, כשהוא שבור ומיואש מהתהילה שהביא לו הספר שלו.
בכתיבתו של קרואק ניכרו היטב ההשפעה של אורח חייו הנוודי והתנסויות הרבות שלו בסמים ובאלכוהול, שהלכו והובילו להתמכרות גוברת ומחריפה בשנותיו האחרונות.
#כתיבתו
את "הפרוזה הספונטנית", סגנון כתיבה של קרואק אפיין המקצב של "נשימה", שהושאל ממוסיקת הג'אז שהוא העריץ ומטכניקות של מדיטציה בודהיסטית. היא התבססה על אלתור ובצידו הקפדה שלא לערוך ולו מילה אחת (גם אם מכריו העידו בדיעבד שהוא דווקא כן ערך, על מנת שמוציאים לאור יסכימו לפרסם את כתביו).
רעיון ה"נשימה" כלל בעיקר את הסלידה של קרואק מהנקודה שבסוף המשפט. במקום לעצור את השטף המילולי, הוא החליף אותה במקף המחבר דווקא. התוצאה של זה הייתה שכתביו, כשהקריא אותם, קיבלו מקצב ונשמעו כמעין מוסיקה.
הייתכן שהיום היו קוראים לסגנון הזה "ספוקן וורד"? - אולי, כי סגנון שירתו של קרואק הושפע בבירור משירת ה"הייקו" היפנית אליה נחשף כשהתעניין בבודהיזם.
ואולי הספוקן של ימינו בכלל הושפע ממנו. כי סגנון הכתיבה שלו בפרוזה ובשירה שימש שנים רבות ובמידה מסוימת גם היום כמקור השראה לכותבים רבים.
מכל מקום, המוטו של קרואק היה ש"המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה ביותר" (first-thought is the best thought), מה שניכר בווידויים הרבים והכנים שלו, בלי פילטרים רבים ובכנות שתרמה להפיכת ספריו לספרי יסוד ב"תרבות הנגד" של שנות ה-60.
אגב, בנוסף לבוב דילן וטום וייטס, עוד אחד מהמושפעים הגדולים מקרואק יהיה "הדוכס הלבן" דיוויד בואי. עוד בילדותו חשף אותו ריי, אחיו למחצה, לספר של קרואק ולתרבות הביט. בואי הצעיר הושפע וממש התמכר לרעיונות של תנועת הביט, עם לא מעט התייחסויות אליהם במהלך הקריירה שלו.
הנה קיצור דמותו של קרואק:
https://youtu.be/XZeKRcH1i_I
סרטון אמיתי של קרואק בחייו ובאופן אירוני ללא מילים:
https://youtu.be/pn9CdLKBDVE
ההמלצות של קרואק לכתיבה:
https://youtu.be/kAXginhe4ec
דילן ואלן גינזבורג עולים לקברו של קרואק:
https://youtu.be/NZ8HTu_MOMA
קדימון לסרט קולנוע שמתבסס על ספרו המפורסם "בדרכים":
https://youtu.be/Ab2hU7TZXZM
ושיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
מי היו הביטניקים?
ביטניקים (Beatniks) היו הצעירים והצעירות ארוכי השיער, המורדים והמתנגדים של שנות ה-50, חברי תנועת "דור הביט".
אורח החיים של הביטניקים היה נינוח במיוחד בהשוואה לחברה ההישגית שמסביבם. הם ניהלו חיים מתירניים במיוחד, העמיסו סמים ונשטפו בהתלהבות מהזן בודהיזם של המזרח הרחוק. הכותבים של דור הביט עשו ניסויים בצורות חדשות של ספרות ואמנות ופלירטטו עם הפוליטיקה החתרנית, מה שהעניק להם, בהשראת ברית המועצות, את הכינוי "ביטניקים" (פרטים בהמשך).
הם גידלו שיער ארוך וחיו כרצונם, בלי להתרחץ יותר מדי, להתגלח, לעבוד או לאגור דברים. הם ראו עצמם כמתנגדים לבורגנות המשעממת של דור ההורים שלהם, האזינו לג'אז מתוחכם, התלבשו ברישול ועשו "דווקא" לחברה הבורגנית, שהתנגדה להם פעמים רבות וראתה בהם "פורקי עול, פרועים ומלוכלכים".
הביטניקים אחזו בעמדות אנטי-מלחמתיות ואנטי-קפיטליסטיות, חיו חיים של שחרור מיני, שימוש חופשי בסמים והתעניינו במיסטיקה של המזרח הרחוק.
הביטניקים הונהגו על ידי "משורר הביט" אלן גינסברג (Alan ginsberg) וחבריו לקבוצת "דור הביט" (Beat Generation), כמו הסופר ג'ק קרואק (Jack Kerouac), שהעניק לתנועה את שמה "דור הביט", ומשוררים ואמנים נוספים, שיהיו למדריכים רוחניים לדור שלהם.
מקור השם "ביטניק" שנולד בשנת 1958 הוא משילוב של המילים "ביט" (קצב) ו"ספוטניק" (שם הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל). הכינוי במקור ביטא זלזול וגנאי כלפי הדור של הצעירים המזוקנים וצמאי החופש, ששתו אלכוהול וצרכו סמים ושהמבוגרים והממסד החינוכי חששו שהם עלולים להפוך לקומוניסטים.
הביטניקים התקיימו גם אחרי שנות ה-50, עד שנות ה-70. לתנועת הביטניקים הצעירים הללו, על תפיסותיהם הפוליטיות ואהבת החופש שלהם, תהייה השפעה גדולה על תנועות-הנגד שיבואו בעשורים שאחריה, מה"היפים" של שנות ה-60 ועד ל"פאנקיסטים" של שנות ה-70.
הנה דור הביט ותולדות הביטניקים:
https://youtu.be/XYitYHntLI4
ביטניקים מדברים:
https://youtu.be/qn70GcJ6sgw
תיאור ההבדל בין ביטניקים והיפים שיבואו עשור אחריהם:
https://youtu.be/xETnrheOplQ
המאבק של החברה השמרנית בביטניקים:
https://youtu.be/UgmlGbsmOM0
שיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
סרטון משעשע שמסביר איך להיות ביטניק:
https://youtu.be/YWjRgzFeE_8
ותיאור של האסתטיקה והאופנה הביטניקית:
https://youtu.be/vtDlY3Xmeso?long=yes
מהי "היללה" של אלן גינסברג?
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאַלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש" שגינסברג יקדיש בהמשך לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה, השיר "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות.
מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. גינסברג כתב אותה בסגנון חופשי, שילב עגה מיוחדת ומקצבי ג'ז ועלתה ממנה תחושת חרדה חריפה.
מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה המשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר וכמו שאומרים "השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - חרדות, סמים, סקס, הזיות ושיגעון.
תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
ל"יללה" הייתה השפעה רבה על הספרות והתרבות האמריקאית. בשפה הגולמית והרגשית שלו ובתיאורים האמיצים של החיים באמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה, השיר על שלושה חלקיו חוקר נושאים של כאב, ניכור, חיפוש רוחני, מיניות ושימוש בסמים.
הפואמה הזו הפכה את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל.
הצעירים מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", אולי התנועה המשפיעה של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו.
בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, שירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות.
יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בשנות ה-60 ובהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בהמשך ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים.
גינסברג הפואטי יתרום להם בדרך את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" והפרחים הללו הבטיחו שינצחו את המלחמות. מווייטנאם הם הוציאו את אמריקה, כך שבדיעבד הפכה היללה לניצחון שלהם.
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
על השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/ySxvteKkL1E
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל דור הביט, הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
הנה סרטון תיעודי על המשורר שהפך למגדלור:
https://youtu.be/y5z0kakKOZM?long=yes
על חלקו ב"קיץ של אהבה" ובתרבות ההיפים, ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
ובקולו - חלק ראשון של "היללה" מאת אלן גינסברג:
https://youtu.be/MVGoY9gom50?long=yes
ג'ק קרואק
רבים רואים בו כיום את "מלך הביטניקים" ובאופן מסוים גם את "מלך ההיפים". אך ג'ק קרואק (Jack Kerouac), מי שהיה בחייו מושא לביקורות מתנשאות מאוד, הוא שטבע את המונח "ביט" לתיאור אורח חיים בוהמי, היה אחד ממייסדי תנועת הביט ונחשב כיום לאחד מהכותבים החשובים והמשפיעים בארצות הברית של המאה ה-20.
ג'ק קרואק (Jack Kerouac) נולד ב-1922 למשפחה קתולית צרפתית-קנדית בעיירה האמריקאית לואל שבמסצ'וסטס. בצעירותו היה ספורטאי מבטיח אך פציעה סיימה באחת את קריירת הכדורגל שלו.
ברצונו להשתחרר מאחיזת החברה הממוסדת והבורגנית ולמצוא את המשמעות בחייו, החל קרואק לנדוד ברחבי ארצות הברית, לעבוד בעבודות זמניות, לפגוש דמויות מרתקות ולהתנסות שוב ושוב בסמים ובאלכוהול.
מכאן יוולד ב-1957 הרומן שלו "בדרכים" (On the Road). זהו יומן מסע ברחבי אמריקה, כתוב בסגנון רענן וחופשי (שיאפיין אותו) שעתיד לשמש השראה לדור שלם.
את "בדרכים" כתב קרואק במהלך שלושה שבועות באפריל 1951, על גליל נייר אחד וארוך, באורך של 36 מטר. הוא הדביק יחד דפי נייר כדי שלא יצטרך להפסיק את זרימת הכתיבה כדי להחליף דפים. השיטה הזו שיקפה את הפילוסופיה הספרותית שלו שנקראה "פרוזה ספונטנית" (spontaneous prose), סוג של כתיבה שמנסה לתפוס את זרם התודעה, ללא עריכה או צנזורה עצמית.
"בדרכים" התקבל בהתלהבות על ידי צעירים רבים ובדיעבד הוא ישנה את פני הספרות האמריקאית. הספר מתאר את מסעותיו של סל פרדייז (Sal Paradise), דמות שמבוססת על קרואק עצמו, עם חברו הכריזמטי דין מוריארטי (Dean Moriarty), שהיה מבוסס על חברו האמיתי ניל קסאדי (Neal Cassady). השניים נוסעים בטרמפים וברכבות לאורך אמריקה, בחיפוש אחר חופש, התנסויות אותנטיות ומשמעות בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה.
במציאות נודד קרואק ברחבי ארצות הברית ומתגורר עם אמו. הוא נאבק למצוא את מקומו בתרבות האמריקאית, תוך התנגדות לערכים השמרניים של שנות ה-50, בואכה הסיקסטיז. ככותב הוא נהנה מפופולריות אצל צעירים, אך לא משבחי הביקורת הממוסדת והכתיבה שלו המשיכה לנצנץ בספר הנוסף שלו, "הבטלנים של דהרמה".
וכך יתפוס ג'ק קרואק חלק מרכזי במה שיזכה לשם "דור הביט" (Beat Generation). גם בעברית כינו אותם פשוט "ביטניקים". זו הייתה תנועה ספרותית שכללה בראשה גם את המשורר אלן גינסברג (Allen Ginsberg) ואת ויליאם בורוז (William Burroughs). הכירו אותה בתגית "דור הביט".
המילה beat נבחרה משום שהיא משקפת את תחושת התשישות והתבוסה של הדור הצעיר, אך גם את החיפוש אחר האושר הרוחני או את מה שכינו ה“ביאטיטוד“ (beatitude). הם התנגדו לקונפורמיות (ההסכמה והצייתנות) של שנות ה-50, לחומרנות ולאורח החיים הפרברי האמריקאי והמסורתי של דור ההורים.
בשנות ה-60, ההשפעה של קולו השונה, החופשי והמרדני של קרואק תהיה עצומה. הוא ישפיע ישירות על תנועת ה"היפים" שתיוולד באותו עשור. יושפעו ממנו גם מוסיקאים וזמרים רבים ובראשם בוב דילן (Bob Dylan) והוא יהיה השראה למיליוני צעירים שחיפשו אז חופש ומשמעות מחוץ למסגרת המקובלת.
אז אמנם הוא היה פופולרי אז, אבל לקח עוד זמן מה עד שהסתבר עד כמה קרואק השפיע על דור שלם.
וחייו האישיים, לעומת זאת, היו טרגיים. קרואק התמכר וסבל מאלכוהוליזם כרוני. ובשנת 1969 והוא רק בן 47, מת מדימום פנימי, כשהוא שבור ומיואש מהתהילה שהביא לו הספר שלו.
בכתיבתו של קרואק ניכרו היטב ההשפעה של אורח חייו הנוודי והתנסויות הרבות שלו בסמים ובאלכוהול, שהלכו והובילו להתמכרות גוברת ומחריפה בשנותיו האחרונות.
#כתיבתו
את "הפרוזה הספונטנית", סגנון כתיבה של קרואק אפיין המקצב של "נשימה", שהושאל ממוסיקת הג'אז שהוא העריץ ומטכניקות של מדיטציה בודהיסטית. היא התבססה על אלתור ובצידו הקפדה שלא לערוך ולו מילה אחת (גם אם מכריו העידו בדיעבד שהוא דווקא כן ערך, על מנת שמוציאים לאור יסכימו לפרסם את כתביו).
רעיון ה"נשימה" כלל בעיקר את הסלידה של קרואק מהנקודה שבסוף המשפט. במקום לעצור את השטף המילולי, הוא החליף אותה במקף המחבר דווקא. התוצאה של זה הייתה שכתביו, כשהקריא אותם, קיבלו מקצב ונשמעו כמעין מוסיקה.
הייתכן שהיום היו קוראים לסגנון הזה "ספוקן וורד"? - אולי, כי סגנון שירתו של קרואק הושפע בבירור משירת ה"הייקו" היפנית אליה נחשף כשהתעניין בבודהיזם.
ואולי הספוקן של ימינו בכלל הושפע ממנו. כי סגנון הכתיבה שלו בפרוזה ובשירה שימש שנים רבות ובמידה מסוימת גם היום כמקור השראה לכותבים רבים.
מכל מקום, המוטו של קרואק היה ש"המחשבה הראשונה היא המחשבה הטובה ביותר" (first-thought is the best thought), מה שניכר בווידויים הרבים והכנים שלו, בלי פילטרים רבים ובכנות שתרמה להפיכת ספריו לספרי יסוד ב"תרבות הנגד" של שנות ה-60.
אגב, בנוסף לבוב דילן וטום וייטס, עוד אחד מהמושפעים הגדולים מקרואק יהיה "הדוכס הלבן" דיוויד בואי. עוד בילדותו חשף אותו ריי, אחיו למחצה, לספר של קרואק ולתרבות הביט. בואי הצעיר הושפע וממש התמכר לרעיונות של תנועת הביט, עם לא מעט התייחסויות אליהם במהלך הקריירה שלו.
הנה קיצור דמותו של קרואק:
https://youtu.be/XZeKRcH1i_I
סרטון אמיתי של קרואק בחייו ובאופן אירוני ללא מילים:
https://youtu.be/pn9CdLKBDVE
ההמלצות של קרואק לכתיבה:
https://youtu.be/kAXginhe4ec
דילן ואלן גינזבורג עולים לקברו של קרואק:
https://youtu.be/NZ8HTu_MOMA
קדימון לסרט קולנוע שמתבסס על ספרו המפורסם "בדרכים":
https://youtu.be/Ab2hU7TZXZM
ושיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
ביטניקים (Beatniks) היו הצעירים והצעירות ארוכי השיער, המורדים והמתנגדים של שנות ה-50, חברי תנועת "דור הביט".
אורח החיים של הביטניקים היה נינוח במיוחד בהשוואה לחברה ההישגית שמסביבם. הם ניהלו חיים מתירניים במיוחד, העמיסו סמים ונשטפו בהתלהבות מהזן בודהיזם של המזרח הרחוק. הכותבים של דור הביט עשו ניסויים בצורות חדשות של ספרות ואמנות ופלירטטו עם הפוליטיקה החתרנית, מה שהעניק להם, בהשראת ברית המועצות, את הכינוי "ביטניקים" (פרטים בהמשך).
הם גידלו שיער ארוך וחיו כרצונם, בלי להתרחץ יותר מדי, להתגלח, לעבוד או לאגור דברים. הם ראו עצמם כמתנגדים לבורגנות המשעממת של דור ההורים שלהם, האזינו לג'אז מתוחכם, התלבשו ברישול ועשו "דווקא" לחברה הבורגנית, שהתנגדה להם פעמים רבות וראתה בהם "פורקי עול, פרועים ומלוכלכים".
הביטניקים אחזו בעמדות אנטי-מלחמתיות ואנטי-קפיטליסטיות, חיו חיים של שחרור מיני, שימוש חופשי בסמים והתעניינו במיסטיקה של המזרח הרחוק.
הביטניקים הונהגו על ידי "משורר הביט" אלן גינסברג (Alan ginsberg) וחבריו לקבוצת "דור הביט" (Beat Generation), כמו הסופר ג'ק קרואק (Jack Kerouac), שהעניק לתנועה את שמה "דור הביט", ומשוררים ואמנים נוספים, שיהיו למדריכים רוחניים לדור שלהם.
מקור השם "ביטניק" שנולד בשנת 1958 הוא משילוב של המילים "ביט" (קצב) ו"ספוטניק" (שם הלוויין הסובייטי ששוגר לחלל). הכינוי במקור ביטא זלזול וגנאי כלפי הדור של הצעירים המזוקנים וצמאי החופש, ששתו אלכוהול וצרכו סמים ושהמבוגרים והממסד החינוכי חששו שהם עלולים להפוך לקומוניסטים.
הביטניקים התקיימו גם אחרי שנות ה-50, עד שנות ה-70. לתנועת הביטניקים הצעירים הללו, על תפיסותיהם הפוליטיות ואהבת החופש שלהם, תהייה השפעה גדולה על תנועות-הנגד שיבואו בעשורים שאחריה, מה"היפים" של שנות ה-60 ועד ל"פאנקיסטים" של שנות ה-70.
הנה דור הביט ותולדות הביטניקים:
https://youtu.be/XYitYHntLI4
ביטניקים מדברים:
https://youtu.be/qn70GcJ6sgw
תיאור ההבדל בין ביטניקים והיפים שיבואו עשור אחריהם:
https://youtu.be/xETnrheOplQ
המאבק של החברה השמרנית בביטניקים:
https://youtu.be/UgmlGbsmOM0
שיר של ג'ק קרואק עם ג'אז שהביטניקים הראשונים אהבו:
https://youtu.be/kTNqcuVLiKQ
סרטון משעשע שמסביר איך להיות ביטניק:
https://youtu.be/YWjRgzFeE_8
ותיאור של האסתטיקה והאופנה הביטניקית:
https://youtu.be/vtDlY3Xmeso?long=yes
בעולם השירה הכתובה נדיר מאד ששיר אחד יהפוך משורר לסופרסטאר. זה בדיוק מה שקרה לאַלן גינסברג (Allen Ginsberg), משורר יהודי-אמריקאי, ששיר אחד שכתב, הפך אותו כמעט בן לילה, לגיבור שנות ה-60. הוא היה לגורו, מורה דרך רוחני ומשורר, שביטא טוב מכל אחד אחר את רחשי הלב של דור הצעירים של ארצות הברית.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש" שגינסברג יקדיש בהמשך לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה, השיר "יללה" (Howl). בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות.
מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. גינסברג כתב אותה בסגנון חופשי, שילב עגה מיוחדת ומקצבי ג'ז ועלתה ממנה תחושת חרדה חריפה.
מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה המשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר וכמו שאומרים "השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - חרדות, סמים, סקס, הזיות ושיגעון.
תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
ל"יללה" הייתה השפעה רבה על הספרות והתרבות האמריקאית. בשפה הגולמית והרגשית שלו ובתיאורים האמיצים של החיים באמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה, השיר על שלושה חלקיו חוקר נושאים של כאב, ניכור, חיפוש רוחני, מיניות ושימוש בסמים.
הפואמה הזו הפכה את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל.
הצעירים מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט", אולי התנועה המשפיעה של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו.
בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע, שירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו, של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות.
יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בשנות ה-60 ובהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בהמשך ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים.
גינסברג הפואטי יתרום להם בדרך את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" והפרחים הללו הבטיחו שינצחו את המלחמות. מווייטנאם הם הוציאו את אמריקה, כך שבדיעבד הפכה היללה לניצחון שלהם.
הנה המשורר הנערץ על ההיפים והצעירים של הסיקסטיז:
https://youtu.be/9SdwSmPFDAs
על השיר "יללה", השערורייה המשפטית שיצר והמעמד הנבואי שלו זכה:
https://youtu.be/ySxvteKkL1E
קדימון לסרט על חייו (מתורגם):
https://youtu.be/ilVzmwhQJ0s
סצנת המשפט שיהפוך אותו לאגדה אצל דור הביט, הביטניקים:
https://youtu.be/txfNHEuS4wE
הנה סרטון תיעודי על המשורר שהפך למגדלור:
https://youtu.be/y5z0kakKOZM?long=yes
על חלקו ב"קיץ של אהבה" ובתרבות ההיפים, ילדי הפרחים (עברית):
https://youtu.be/blO7AYCKJQ0?long=yes
ובקולו - חלק ראשון של "היללה" מאת אלן גינסברג:
https://youtu.be/MVGoY9gom50?long=yes
