הליצן הרפואי הוא אדם שמסתובב בבית החולים ומשעשע חולים ובמיוחד ילדים בבדיחות וצחוק. ההומור והצחוק, קובע המחקר המדעי, מפחיתים פחדים, מסיחים את הדעת מהכאבים ועוזרים לחולים להבריא מהר יותר. חוקרי מוח ודאי יסבירו היטב הממצאים המחקריים שמצביעים על הדופמינים והאנדורפינים שמשתחררים אצל החולה הצוחק ועל כמה שהמוח "נהנה" מהצחוק, עד כדי יצירת תהליך אופטימי, היוצר שיפור בריאותי.

כן. זה שוב הכוח המדהים של הגוף-נפש.

הליצן בבית החולים עוסק בליצנות רפואית. הליצנים הרפואיים משתמשים בהומור כדי לסייע לחולים לריפוי ולשיפור המצב והתפקוד שלהם.

ראשון הליצנים הרפואיים ומי שלימד את עולם הרפואה עד כמה הומור וצחוק יכולים לסייע בריפוי, הוא פאטש אדמס, רופא אמריקאי שהפך את הליצנות והצחוק למקצועו הרפואי, במקום הרפואה הרגילה.

אבל מי שאחראי לכך שהומור הפך לכלי עבודה מקובל בריפוי והקלה על חולים, הוא מייקל כריסטנסן, אמריקאי שאמר: "אם החולים לא יגיעו לקרקס, הקרקס יגיע אליהם".

אותו כריסטנסן יצר תכנית לה קרא "יחידת הליצנות הרפואית של קרקס התפוח הגדול". אפילו השם משעשע... בפרויקט שלו הוא הכניס בשנת 1986 ליצנים רפואיים לעבודה בבתי חולים בניו יורק. די מהר נמצא שההומור הביא לשיפור של ממש באיכות חייהם של החולים במהלך האישפוז ולזירוז בהבראתם.

בדיעבד מייקל כריסטנסן יכול להיחשב כמי שברא את המקצוע הזה. הפרויקט הראשון בניו יורק היה הצלחה והביא להרחבה של הליצנות הרפואית, לבתי חולים רבים בעולם.


הנה ליצן רפואי בעבודה (עברית):

http://youtu.be/dp52N_MOp2M


ליצנית רפואית בעבודה:

https://youtu.be/qJXgNTvS-Nk


סרט על הליצן הרפואי הראשון ומי שהתחיל את התחום (עברית):

https://youtu.be/8FfU493oZs4


ליצן רפואי עם זקן (עברית):

https://youtu.be/IRWh4ZcMh9g


כך לומדים להיות ליצנים רפואיים (עברית):

https://youtu.be/6f898gbSuw0


והדוקטור הראשון בישראל לליצנות רפואית (עברית):

https://youtu.be/AkMHNmv2ml4?long=yes

אפקט הפלסבו (placebo), או אפקט הפלצבו, הוא ריפוי כתוצאה מכך כשהחולה מקבל טיפול דמה ומצבו הרפואי משתפר. פעמים רבות הפלצבו ניתן כתרופה המצופה, אך ללא המרכיב הפעיל שהוא זה שמביא לריפוי. רופאים רבים נותנים תרופות כמו זריקת מים או כדורי סוכר או קמח בתור פלסבו.

הפלסבו, בעברית "אין בו", הוא בעצם שימוש בכוח האמונה והנפש של האדם, כדי לרפא אותו. אם אדם מאמין שהתרופה תעזור לו ויעילה - הסבירות גבוהה מאד שהתרופה תסייע לו. אם לא יאמין בכך או שיאמין שהתרופה תזיק - סביר שכך יקרה. בשפה המדעית זה נקרא "אוטו-סוגסטיה".

בבדיקות של תרופות חדשות בודקים השוואה של הריפוי שנותנת התרופה החדשה למול תרופת פלסבו. מרבית התרופות החדשות שנכשלות בבדיקות אלה, נופלות בשלב ההשוואתי הזה, כיוון שהפלסבו מסתבר כטוב יותר מולן.

המילה פלצבו באה מלטינית ונהוג לפרש אותה כ"מחמאה" לתרופה או כהשבעת רצון. מקורה בתרגום הלטיני של פסוק מהתנ"ך, שאומר "אשביע את רצון האל בארצות החיים".

ואכן, חלק מהסיבה שפלצבו כל כך עובד הוא בתופעה שנקראת "ריצוי רופא", לפיה החולה מעוניין לדווח שהוא אכן מחלים ותסמיני ההחלמה אכן מקבלים אישורים פיזיולוגים שמעידים עליה. ההסבר לכך נעוץ ב"רפואת אמונה", אותו תהליך אוטו-סוגסטיבי שבו אדם מחלים, משום שהוא מאמין ומשכנע את עצמו שהוא מחלים.

אז זכרו - אמונה מובילה להבראה!


הנה סרטון על הפלצבו (מתורגם):

https://youtu.be/z03FQGlGgo0


על ניסוי באפקט הפלסיבו (עברית):

https://www.youtube.com/watch?v=9qchMrk5VcU?t=22s


הסבר הפלצבו:

https://youtu.be/eL1XM_QYyPc


ועוד הסבר של אפקט הפלסבו:

https://youtu.be/JcPwIQ6GCj8


סרטון שמסביר מהי תרופת פלסבו:

http://youtu.be/v_feOG94IAs?t=29s


הסבר נוסף על הפלסבו (מתורגם):

https://www.youtube.com/watch?v=7SzlYtLApHs


ודיון על רופאים שעושים שימוש באפקט הפלסיבו (עברית):

https://youtu.be/jUrtakhBfu0

ישנו הורמון בגופנו שנקרא אוקסיטוצין (oxytocin). ההורמון המיוחד הזה זכה כבר מזמן לכינוי "הורמון האהבה".

כשההורמון הזה מופרש הוא משפיע על אהבה, תקשורת בין אישית וקשרים חברתיים. האוקסיטוצין גם מגדיל אצל אנשים דברים כמו אמון, נדיבות ואמפתיה ושאר התנהגותיות פרו-חברתיות, כלומר התנהגויות התורמות לחברה.

האוקסיטוצין הוא זה שמסביר, למשל, את הקשר המופלא והאוטומטי שבין אם לתינוק שלה שרק נולד. למעשה, הוא מופרש במוח כבר בשעת הלידה וממשיך להתגבר ולהיות מופרש שוב ושוב בזמני ההנקה.

מחקרים מגלים שהאוקסיטוצין גם מופרש במוח בהתלהבות כשאנו רוקדים בזוג. מסתבר שסנכרון התנועות המשותפות עם בני הזוג בריקוד עושה לנו טוב ומחזק עימם את הקשר.

אבל המשמעות של האוקסיטוצין היא רבה יותר מאשר רק ענייני זוגיות, אהבה או הורות בגיל הרך.

הקשר בינו לבין קשרים חברתיים ואמון נמצא כבר מזמן וכך גם לשיתוף פעולה. משמצאו החוקרים שמי שיש להם קשרים בינאישיים טובים וידידותיות יש להם גם רמת אוקסיטוצין גבוהה, הם הבינו שיש כנראה קשר בין הדברים.

כיום עוסקים ביצירת טיפולים לשיפור הקשרים החברתיים, באמצעות פעילויות שמגדילות את הפרשת האוקסיטוצין. למשל לימוד של אמנויות לחימה כמו קפוארה, היאבקות וג'ודו. זו פעילות מפתיעה אבל מסתבר שיש בה סוג של ריקוד, תנועה מסונכרנת, עם כבוד ובמיוחד עם מגע פיזי אינטנסיבי. גם אם המגע בין הלוחמים הוא אגרסיבי, הוא עדיין מגע ויש בו שמירה אחד על השני, מה שמעודד הפרשת אוקסיטוצין.

טיפולים כאלה להגדלת האוקסיטוצין מסייעים גם לחיזוק היכולת החברתית של מי שזקוקים לכך. לשם כך משתמשים בהם, בין השאר, עם מי שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ועם נוער בסיכון.


הנה הסבר על ההורמון המופלא של האהבה וטוב הלב (עברית):

https://youtu.be/wzpQQ2HAdz0


על האוקסיטוצין - מרכיב האהבה בגופנו:

https://youtu.be/s1BRediZRJM


כך פועלים החומרים כבר מרגע שהבחור פוגש בחורה:

https://youtu.be/G4NfXEuF_cs


גם כאן הוא מופרש המון - ריקוד זוגי:

https://youtu.be/kC6DtiiIvzs


ושיפור היכולת החברתית של מי שנמצאים על הרצף (עברית):

https://youtu.be/dIuMBPpoRIY

תפילות (Prayer) הן הדרך שבה פונים המאמינים לאל או לאלילים שלהם. התפילה יכולה להיות חלק מפולחן טקסי, בטקס דתי כמו התפילה היהודית בבית הכנסת או המיסה בכנסייה נוצרית, אך היא יכולה להתבצע גם בפנייה ישירה ואישית של האדם לאלוהיו.

בדתות השונות יש תפילות במועדים קבועים ויש תפילות ברגעי הצורך. התפילות הקבועות מתקיימות בדרך כלל במקדשי הדת, דוגמת בית הכנסת היהודי, המסגד המוסלמי, הכנסייה הנוצרית ומקדשי השינטו שביפאן. תפילה קבועה כזו יכולה להיות בקבוצה, כמו ב"מניין" היהודי.

אבל אדם יכול גם ליזום תפילה בעצמו, בכל מקום שבו הוא נמצא. חוץ מתפילה קבועה שבה מחויב המאמין הדתי בשעות קבועות, יכול אדם מאמין לבקש עזרה מאלוהיו או להודות לו על הטוב שבו זכה, כשהוא פונה אליו בתפילה אישית ופרטית. תפילות כאלה יכולות לשמש את המאמין גם כדי לבקש הדרכה מהאל, להתוודות על חטאים שעשה או לבקש סליחה על מחשבות שחשב. לעתים יש בתפילה הבעה של תודה לאל, הבעה של רגשות ועוד.

לכל דת יש שיטות תפילה משלה. יש תפילות במזמורים, כמו הפיוט היהודי, שירי הגוספל הנוצריים וכדומה. בדתות המזרח כמו הבודהיזם יש שימוש במילה חוזרת הנקראת מנטרה. יש דתות המשתמשות במילים מאגיות ועוד.


הנה תפילה של יהודים חרדים:

https://youtu.be/WIXqdZguaaY


מוסלמים מתפללים במסגד:

https://youtu.be/gBex_C1SsEE


תפילה נוצרית במיסת חג המולד:

https://youtu.be/hkaqL1yti0U


הסבר התפילה לילדים (עברית):

https://youtu.be/YCv2KD-ZJuk


ותפילה עתיקה ונואשת של עבד מצרי קדום (מתורגם):

https://youtu.be/8eotO2Orpao

כשאתם מביטים בכוס שיש בה מעט משקה, מה אתם רואים?

העולם, על פי הסטטיסטיקה, מחולק לאנשים שיראו את החצי המלא של הכוס ואחרים שיראו שהיא חצי ריקה. מדובר בשני טיפוסים, שתופסים אך החיים הפוך. יש רואי שחורות ויש שרואים ורוד. הראשונים הם פסימיים ורואי הוורודות הם האופטימיים.

בעולם אפשר לבחור בין להיות פסימיים לאופטימיים. הפסימי רואה תמיד את הצד הרע, העגום והקשה של הדברים. האופטימי רואה דווקא את הצדדים הטובים והשמחים. הפסימי רואה שחורות ותמיד חושש ממה שיקרה ומצפה להיכשל, בעוד שהאופטימי מצפה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר ומאמין שיצליח.

יש המציינים שהפסימיות היא תכונה הישרדותית, שגורמת לפסימי להתכונן מבעוד מועד לקשיים. לעיתים זה מדויק, אבל הנבואות לא פעם מגשימות את עצמן. רובנו מאמינים שהאופטימיים יצליחו טוב יותר בחיים, יזכו בדברים הטובים ויהיו בריאים מהפסימיים, שיתקשו להשיג דברים עם החששות והפחדים שמלווים את חייהם.

יש יתרונות באופטימיות. כשאנו חולים יאמר לנו כל רופא או מטפל, שכדאי לחשוב חיובי ולהאמין שננצח את המחלה. האופטימיסטים מצליחים אכן להתגבר יותר על מחלות. מטפלים רוחניים אומרים "תחשוב טוב - יהיה טוב!"

הם יודעים מה הם מדברים. חשיבה חיובית ואופטימית מרפאת חולים. היום גם רופאים קונבנציונליים רבים מוכנים להודות שהגוף והנפש שלנו מחוברים בצורה נפלאה. תרופות פלצבו למשל, שאין בהן חומר מרפא, משיגות במחקרים תוצאות רפואיות מדהימות, משפרות מדדים ולא פעם אף מרפאות את החולים לחלוטין, רק משום שהחולים מאמינים שקיבלו תרופה שעתידה לרפא אותם. הם חושבים חיובי והתוצאות טובות מי שחושבים שלילי.

זה גם ההבדל הקטן בין מי שמקבל את הדיאגנוזה הרפואית, האבחנה שאומרת "אתה חולה", לבין מי שמאמין לפרוגנוזה, התחזית של הרופא שבה הוא אומד את סיכויי החלמתו של החולה ולרוב היא עשוייה להיות מאד קשה. אל תאמינו לפרוגנוזה, אומרים החוקרים. האמינו בטוב ועשו את הצעדים להגיע אליו. לא פעם זה קשור בצירוף כלשהו של תזונה, פעילות גופנית ואיזה שהוא תהליך נפשי המחבר בין גוף לנפש, כמו מדיטציה, יוגה ודומיהן.

במחקרים וגם ברפואה נמצא בעבר שאנשים אופטימיים סובלים פחות מלחץ ודיכאון וממחלות שנוצרות בשל המצבים הנפשיים הללו. חשיבה חיובית, חשוב לדעת, משפיעה על המציאות. החיים הם נפלאים או נוראים - ההחלטה ביניהם היא שלנו. במה נבחר?

אם נתמקד בדברים החיוביים שבחיים, נחליף את המחשבות השליליות בחיוביות, נדאג לעצמנו, נצחק הרבה, נתמקד בתכונות החזקות והטובות שלנו, נתמלא בבטחון עצמי ונהיה חיוביים ושמחים - נצליח יותר!


הנה ההבדלים שבין פסימי לאופטימי (מתורגם):

https://youtu.be/9n2tmNWn1ec


פסימיות ואופטימיות באות לידי ביטוי גם בשפת הגוף (עברית):

https://youtu.be/BzDqWM-wvuE


כך ניתן להפוך לאופטימיים בעבודה של שינוי:

https://youtu.be/WqmTcjtnl9k


אם לא תצליחו, תמיד תוכלו להתנחם שפסימיות מקנה יתרון הישרדותי מסוים מאד:

https://youtu.be/5jADnNpx3R4


שיר אופטימי (עברית):

https://youtu.be/eHD9XXnFaZU


ובחיוך - גם החבר שתמיד מוריד לך הוא פסימי, אבל עבורך (עברית):

https://youtu.be/zlbE5p9-hmg

תופעה מדהימה שחוזרת לא פעם היא של דיווח שגוי על ממצא רפואי חמור אצל אדם, דיווח שלבסוף מסתברים כשגוי. כמובן שזה יכול לקרות, אבל מה שמדהים הוא שעד שמגלים את הטעות, לא פעם מדווח ה"חולה" על סימפטומים שתואמים את ההתראה. מכאבי ראש ועד בחילות - הכל אמיתי והבדיקות מוכיחות שהוא אכן סובל.

אבל מה שלא פחות מדהים הוא שזה קורה גם במקרים של זיהום סביבתי, דליפת קרינה וכדומה. אז מסתבר שמאות וגם אלפי אנשים סובלים מסימפטומים שתואמים את הדיווח. גם כאן, לא היה מדובר בדיווחי שווא, אלא בתחושות גופניות אמיתיות.

הסיבה לתופעות הללו הוא אפקט שנקרא נוֹצֶבּוֹ (Nocebo), או נוסבו. זהו מצב שבו אנשים, חולים או בריאים, מדווחים על תחושה רעה או החמרה במצבם הרפואי על אף שלמעשה אינם סובלים מבעיה כלשהו.

למעשה, הנוסבו הוא אחיו החורג של אפקט הפלצבו, שבו חולים רבים נוטים להחלים או לדווח על שיפור במצבם הרפואי לאחר שקיבלו מהרופא תרופת דמה, שאין בה כל מרכיב רפואי של ממש.

כמובן שאם הפלצבו הוא בעל אפקט חיובי, "אפקט הנוסבו" הוא בעל אפקט שלילי. הנוסבו הוא ההסבר לכך שאנשים מתים לאחר שנודע להם שמישהו הטיל בהם כישוף וודו. מסתבר שהידיעה שהם עתידים למות מהכישוף גורמת למותם.

גם במקרים הקבוצתיים של זיהום סביבתי, הרעלה או קרינה, לא פעם מסתבר שאם מישהו דיווח בתקשורת על תסמינים שנובעים מהזיהום או מההרעלה, תיווצר מיד בהלה המונית ורבים נוספים ידווחו על תסמינים דומים.

הכי חשוב זה שהנוסבו הוא ההסבר למה אנשים שמאמינים לתחזיות קשות בקשר למחלתם או למצבם הבריאותי, חושפים את עצמם לאובדן הסיכוי להבראה ולמעשה עלולים לגזור על עצמם החמרה במצבם, עד חלילה למוות.


קבלו ניסוי שמדגים את אפקט הנוסבו בחיוך:

https://youtu.be/O2hO4_UEe-4


ההבדל בין הפלצבו והנוסבו:

https://youtu.be/rtPe5lsoHXY


וסרט תיעודי על שני האפקטים הללו:

https://youtu.be/9lWYKBq0U6w

באנג'י, קפיצות מצוקים, נסיעה ברכבת הרים וספורט אתגרי ומסוכן - כל אלה גורמים לאנשים הנאה רבה. בני אדם מוכנים לשלם הרבה כסף כדי ליהנות מהפחד והסיפוק שבצליחתו. כיצד זה מושך אותם כל כך?

גורם הקסם בסכנה הוא האדרנלין. ככל שאנו פוחדים ומתרגשים מהעניין המפחיד שאנו עומדים לבצע, משתחרר הורמון האדרנלין באופן מואץ בגופנו. בזכותו אנו נדרכים ומתרכזים בהישרדות. לכן כל כך הרבה ספורטאים שעושים תרגילים מפחידים שלא יאומנו, צריכים להתרכז לפני הביצוע.

רגע אחרי ביצוע ה"תרגיל", מתפוגג המתח של הספורטאי או האדם שעשה אותו ומשתחרר בגוף הורמונים אחרים שנקראים אנדורפינים. הם גורמים להרגשה הנפלאה של אחרי ביצוע משהו נועז, מפחיד, הישרדותי. כך מספק האדם לעצמו חוויות עמוסות אנדורפינים ועתירות הנאה מהפחד ומהתעוזה ללכת על הסכנה, ללא חשש וללא מורא.

איזה כיף לפחד, לא?!?


הנה הסבר לכיף שאנו מוצאים בפחד (מתורגם):

https://youtu.be/oetVvR5RQUs


הנה הסכנה שבספורט האתגרי ואנשים שמכורים לה:

https://youtu.be/7kJQ_H2G-ro


האדרנלין מאפשר לנו לעשות דברים שלא יאומנו:

https://youtu.be/ra-9ioNWCdU


הסכנה גם היא מחזקת את היכולת והאדרנלין בשמיים:

https://youtu.be/tQlv5bxsVcE

כמו מוליכים עצביים אחרים, בעיקר נוראדרנלין, סרוטונין (Serotonin) הוא מוליך עצבי, נוירוטרנסמיטר בעל חשיבות עליונה במניעה של מצבי דיכאון.

כשאנו אוכלים אוכל מתוק, הסרוטונין מופרש בקצב מוגבר. זה אולי סוד הקשר בין גלידה שרבים ורבות נוהגים "לטרוף" ברגעי תסכול או דיכאון.

כך או כך, המוליך העצבי הזה מאוד חשוב לתאי העצב שלנו. נראה שהוא משפיע על תחושת התיאבון, על שיכוך כאבים ועל תחושות ההנאה שלנו באופן כללי.

לסרוטונין תפקיד משמעותי במיוחד במצבי הרוח שלנו. חוץ מההשפעה שלו על דיכאון, היעדרו או ייצורו של הסרוטונין קשורים ואף אחראים גם להתנהגות אימפולסיבית או לתוקפנות אצל בני אדם ולתחושות של התרוממות רוח והתלהבות.

הסרוטונין משתייך לקבוצת המונואמיניים, בה נכללים גם גם הדופמין המפורסם וגם הנוראפינפרין. תאי העצב שמייצרים את הסרטונין נמצאים כולם בגזע המוח, שמעורב גם בעוררות שלנו.

אלכוהול וסמים, במיוחד סמי הזיות דוגמת אקסטזי וLSD, פועלים על קולטני הסרוטונין. כך גם תרופות נוגדות דיכאון ותרופות פסיכיאטריות, שחלקן יכולות לפגוע בספיגה החוזרת שלו.


כך מפריש האוכל המנחם סרוטונין וגורם לנו עונג (עברית):

https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k


כמו הדופמין, גם הסרוטונין נוטה להיעלם במצב של דיכאון קליני (מתורגם):

https://youtu.be/z-IR48Mb3W0


למי שחשים דיכאון או דכדוך חורפי, הנה מוסיקה שמייצרת סרוטונין:

https://youtu.be/fOGxiXZqtNM


והנה שיר עם מנגינה משונה, שהקליט מישהו לבחינה על הסרוטונין (עברית):

https://youtu.be/kqAQ7rSNIj0

הדופמין (dopamine) הוא האחראי במוחנו לקידום רגשות העונג. הוא המוליך העצבי, המולקולה, או החומר הכימי שאחראי על העונג במוחנו.

כן, הדופמין הוא החומר שגורם לנו לקום מלאי מוטיבציה, להשתוקק לדברים ולעשות אותם, להעז בחיים ובעצם - ליהנות מהם.

לעיתים מכנים אותו "אינסטינקט החיים", או באנגלית life instinct substance. יש לו שלל תפקידים במערכת העצבים והשפעה רבה על ההתנהגות, החשיבה ועל הפעילות התנועתית שלנו.

אם לא היינו ציידי דופמין כל כך אדוקים, כנראה שחיינו היו כשל זומבים. היינו אדישים, איטיים, חסרי מעוף, התרגשות, התלהבות ורצון להתנסות בדברים מסעירים ובחוויות חדשות. התיאור הזה מוכר לכם? - הוא מאפיין את מי שמבלים יותר מדי מול מסכים ופחות מדי בעולם המיתי, בשמש, מול בני אדם אמיתיים. התנתקו קצת מהמסך, גם של הטלפון, צאו החוצה, טיילו ופגשו חברים!

הדופמין הוא נוירו טרנסמיטר שאחראי לכך שאנו כל כך זקוקים לריגושים. מסרטי אימה ועד ספורט אתגרי, מחקר הסביבה שלנו, נסיעות בעולם לטיולים, יצירת קשרים ונטילת אתגרים ומשימות על עצמו - החיפוש אחרי התרגשות וריגושים נובע מהצורך שלנו בדופמין.

חולי פרקינסון, למשל, סובלים ממחסור בדופמין, מה שמקשה מאד. גם מי שסובלים מסכיזופרניה.

אגב, כל מה שנאמר למעלה לא אומר כמובן שכולנו זקוקים לכמות זהה של דופאמין. יש כאלה שזקוקים ליותר ויש אחרים שצריכים הרבה פחות. אבל כל אחד זקוק לפחות למעט דופמין, כי אחרת הוא אולי זז ומתנועע, אבל בפראפרזה על הפרסומת השנונה ההיא, בלי הדופאמין "הוא לא באמת חי"...


מה זה דופמין?

https://youtu.be/NUNorglHg1U


אם שאלתם את עצמכם מה מנחם באוכל המנחם אז הדופמין הוא חלק משמעותי בנחמה והעונג הללו (עברית):

https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k


גם המוסיקה היא פצצת דופמין ולא רק לאדם (עברית):

https://youtu.be/Cobq9IpEsTk


כך ניתן להגדיל את כמות הדופמין במוחנו:

https://youtu.be/lB3hj2-SlB4


ויש גם מאכלים שמגדילים את הדופמין:

https://youtu.be/0bsaf7RW_6M

אנדורפין (Endorphin), או אנדורפינים הוא שמם של משככי הכאב הטבעיים שהגוף מייצר.

אבל לא מדובר רק בשיכוך כאבים. האנדורפין נחשב לסם האושר הטבעי של הגוף שלנו. מדובר בכימיקלים טבעיים דמויי אופיאואידים, המשתחררים במוח באופן טבעי ומשככים כאב, אך גם משפרים את מצב הרוח ויוצרים לנו הרגשה טובה, אפילו תחושת אופוריה.

האנדורפינים הם חלק ממערכת התגמול במוחנו ויש להם תפקיד במנגנוני ההישרדות שלנו. הם משתחררים בעת פעילות גופנית מאומצת כמו ריצה, או בעת פעילות ספורטיבית מסוכנת, אחרי שאנו שוהים בחוץ לטיול, פיקניק וכדומה וכשעוסקים בפעילות מינית.

כל אלה חשובים להישרדות ולכן הגוף מעודד אותנו באמצעותם לברוח, להסתתר ולהתרבות - פעולות של הישרדות המין האנושי ובעצם של כל המינים בטבע.

בשנים האחרונות נמצא שגם אכילת שוקולד, האזנה למוסיקה או אכילה של מאכלים חריפים מייצרים במוח אנדורפינים.

נחזור לתפקידם של האנדורפינים כמשככי כאבים טבעיים שנוצרים בגוף. בעידן המודרני זיהו את כוחם של הצחוק וההומור, למשל, בהפחתת כאב. זוהי תוצאה של ייצור הורמוני האנדורפין שמתרחש בגוף תודות לצחוק וההומור. מתגליות כאלה נולד והתפתח תחום הליצנות הרפואית, המשתמש בהומור והצחוק שיוצרים ליצנים בבתי חולים, לצורך ייצור האנדורפינים שמקלים על כאב החולים והפצועים.

כאמור, האנדורפינים הם שאחראים גם לתחושה הנפלאה של מי שמבצעים פעולות קשות, מסוכנות ועמוסות אדרנלין. הם נוצרים מיד לאחר ביצוע של דברים מפחידים, הישרדותיים ונועזים. אז מתפוגג המתח של הספורטאי ובמוחו משתחררים אנדורפינים. זו הסיבה שלא פעם אנו מביטים בתדהמה בספורטאים שמסיימים משהו מפרך אך מתחילים לרקוד, לשמוח ולבלות בהתלהבות אין קץ.

אז האנדורפינים הם מרכיב מרכזי במערכת הנוירוכימית של מערכת התגמול במוחנו. הם אחראים לעונג ולהישרדות, אך לצערנו בעידן המודרני לא פחות גם להתמכרויות ההרסניות של בני אדם לעונג, התמכרויות שהן בדרך כלל הרסניות ורצוי להימנע מהן, כמו סמים, אלכוהול ודומיהם. קראו על כך בתגית "התמכרות".


הנה האנדורפין:

https://youtu.be/lc_dILVgrD8


האנדורפין כאחד המרכיבים של מערכת התגמול שבמוחנו:

https://youtu.be/ldPuBk7a9V4


ספורטאים שרצו 15 שעות מצטרפים למסיבה ומאושרים (עברית):

https://youtu.be/3Gak7jUc-9s


והסוכר המשחרר לנו אנדורפינים במוח (מתורגם):

http://youtu.be/lEXBxijQREo?t=6s