שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהי תוחלת חיים ואיך מודדים אותה?
האם סטטיסטיקה יכולה להאריך את חיינו? - נראה שלא ממש. אבל היא בהחלט יכולה לזהות שינויים בתוחלת החיים שלנו ולהצביע על הסיכויים שלנו לחיות יותר או פחות.
אבל מהי תוחלת חיים?
תוחלת החיים (Life expectancy), בפשטות, אומרת עד איזה גיל יש לנו את הסיכוי לחיות.
במונחים סטטיסטיים, "תוחלת" ערך נצפה (Expected value) של ממוצע הערכים אותם צפוי משתנה לקבל. במקרה הזה מדובר במדד סטטיסטי שמנבא את הזמן שנותר לפרטים מתוך קבוצה נתונה להישאר בחיים.
כמדד סטטיסטי כמובן שהתוחלת היא סוג של ממוצע. כל ניבוי סטטיסטי מנסה להציע את התחזית המדויקת ביותר אך הוא עדיין סטטיסטי. כפרטים בחברה אנו חיים את חיינו הפרטיים באופן אחר, מטפלים אחרת בגופנו, ניזונים מאוכל שונה, חשופים לזיהומים, סיכונים או סגנונות חיים המשתנים מאדם לאדם וכך הלאה.
אבל כללית, תוחלת החיים היא מדד מצוין לקבלת החלטות והשקעה בעתיד של חברה.
במהלך הדורות למד המין האנושי לחיות יותר ויותר שנים. כיום ברור שבקצב התפתחות המדע והטכנולוגיה ואם לא יתרחשו התפתחויות קשות, חלקן נובעות לצערנו מההתנהגות האנושית כלפי כדור הארץ, תמשיך מגמת הגדילה של תוחלת החיים האנושית.
דוגמאות למגמה הזו? - הבה נביט לשינויים ההיסטוריים בתוחלת החיים. חוקרים מעריכים שבתקופת האבן הקדומה הייתה תוחלת החיים 18 שנה בלבד. בתקופת הברונזה היא עלתה ל-33 שנה, בתקופה הרומית כ-25 שנה, תוחלת חיים שנמשכה פחות או יותר עד ימי הביניים, בשל היגיינה לקויה ותמותת תינוקות גבוהה. המהפכה המדעית ועידן ההשכלה מביאים לשיפור בתנאי החיים והבריאות האנושית ובסוף המאה ה-19 מגיעה תוחלת החיים בארצות המפותחות לכ-50 שנה. חצי מאה אחר כך היא עולה לכ-65 שנה וכך הלאה.
יש סיכוי שהילדים הגדלים בימינו יהיו הדור הראשון שתוחלת החיים שלו תעבור את מחסום 100 השנים.
עוד על הארכת תוחלת החיים אפשר ללמוד בתגית "תוחלת חיים, היסטוריה".
#שתי הערות
צריך לומר שיש אי דיוק מודע במונח "תוחלת חיים". איננו יכולים לחשב את הזמן הצפוי שנותר לאדם לחיות, שזו תוחלת החיים עצמה. מה שאנו כן יכולים לבצע הוא אומדן של תוחלת החיים. ועדיין, לשם קיצור, נהוג לכנות את אומדן תוחלת החיים בשם "תוחלת חיים".
בנוסף, חשוב לדעת שהמושג "תוחלת חיים" מתייחס תמיד לתוחלת החיים בזמן הלידה. זוהי בעצם התוחלת של מספר שנות החיים הצפויות לתינוק ביום היוולדו.
הנה תוחלת החיים ומדידתה:
https://youtu.be/7qFyX6KLCoY
כמה זמן אנו עתידים לחיות?
https://youtu.be/vjlRc1lEIvk
לסטטיסטיקה של מדינות יש תפקיד חשוב בחקר העתיד (מתורגם):
https://youtu.be/RLmKfXwWQtE
למקום בו אדם נולד וחי יש השפעה על תוחלת החיים:
https://youtu.be/KvwIW2dlUj8
וכתבת טלוויזיה על הארכת תוחלת החיים (עברית):
https://youtu.be/_b0rNa-ts2g?t=21s
מהו אפקט הפלסבו?
אפקט הפלסבו (placebo), או אפקט הפלצבו, הוא ריפוי כתוצאה מכך כשהחולה מקבל טיפול דמה ומצבו הרפואי משתפר. פעמים רבות הפלצבו ניתן כתרופה המצופה, אך ללא המרכיב הפעיל שהוא זה שמביא לריפוי. רופאים רבים נותנים תרופות כמו זריקת מים או כדורי סוכר או קמח בתור פלסבו.
הפלסבו, בעברית "אין בו", הוא בעצם שימוש בכוח האמונה והנפש של האדם, כדי לרפא אותו. אם אדם מאמין שהתרופה תעזור לו ויעילה - הסבירות גבוהה מאד שהתרופה תסייע לו. אם לא יאמין בכך או שיאמין שהתרופה תזיק - סביר שכך יקרה. בשפה המדעית זה נקרא "אוטו-סוגסטיה".
בבדיקות של תרופות חדשות בודקים השוואה של הריפוי שנותנת התרופה החדשה למול תרופת פלסבו. מרבית התרופות החדשות שנכשלות בבדיקות אלה, נופלות בשלב ההשוואתי הזה, כיוון שהפלסבו מסתבר כטוב יותר מולן.
המילה פלצבו באה מלטינית ונהוג לפרש אותה כ"מחמאה" לתרופה או כהשבעת רצון. מקורה בתרגום הלטיני של פסוק מהתנ"ך, שאומר "אשביע את רצון האל בארצות החיים".
ואכן, חלק מהסיבה שפלצבו כל כך עובד הוא בתופעה שנקראת "ריצוי רופא", לפיה החולה מעוניין לדווח שהוא אכן מחלים ותסמיני ההחלמה אכן מקבלים אישורים פיזיולוגים שמעידים עליה. ההסבר לכך נעוץ ב"רפואת אמונה", אותו תהליך אוטו-סוגסטיבי שבו אדם מחלים, משום שהוא מאמין ומשכנע את עצמו שהוא מחלים.
אז זכרו - אמונה מובילה להבראה!
הנה סרטון על הפלצבו (מתורגם):
https://youtu.be/z03FQGlGgo0
על ניסוי באפקט הפלסיבו (עברית):
https://www.youtube.com/watch?v=9qchMrk5VcU?t=22s
הסבר הפלצבו:
https://youtu.be/eL1XM_QYyPc
ועוד הסבר של אפקט הפלסבו:
https://youtu.be/JcPwIQ6GCj8
סרטון שמסביר מהי תרופת פלסבו:
http://youtu.be/v_feOG94IAs?t=29s
הסבר נוסף על הפלסבו (מתורגם):
https://www.youtube.com/watch?v=7SzlYtLApHs
ודיון על רופאים שעושים שימוש באפקט הפלסיבו (עברית):
https://youtu.be/jUrtakhBfu0
האם מתח יכול לגרום לפצעונים?
הפצעונים יכולים להיגרם ממתח או לחץ גדול. הפחד או הלחץ הוא תגובה גופנית לסכנה. כשאנו פוחדים או חוששים מאד, גורמים לנו הורמוני לחץ להתמודד מול הסכנה, בלחימה נגדה או בבריחה ממנה.
אבל כשאיננו יכולים להילחם או לברוח מקשיים שאנו חווים, אותו הורמון לחץ שנקרא קורטיזול, מצטבר בגוף ומשפיע על בריאותנו. הורמוני הלחץ מגבירים את הדלקות בגוף, מחלישים את המערכת החיסונית והופכים אותנו רגישים לזיהומים. כך גופנו מתקשה יותר להילחם בחיידקים שגורמים לנו לפצעונים בעור ומגבירים את ייצור השומן בעורנו.
כך שכן - לחץ ומתח מגדילים את הסיכוי לפצעונים בפנים ובגוף.
הנה האקנה:
https://youtu.be/ue0uX-Eq19E
הקשר בין מתח ולחץ לפצעונים (מתורגם):
http://youtu.be/qz1FKi6z4Fc?t=14s
הכימיה של האקנה:
https://youtu.be/vy6KX5bZOg0
ויש כל מיני שיטות שמתיימרות לפתור את בעיית פצעוני האקנה:
https://youtu.be/dEJo4Bq6100
איך סטרס פוגע בבריאותנו?
מתח רב ומצבי לחץ (Stress) משפיעים על גופנו באופן לא טוב. בטווח הקצר הגוף אמנם מגיב טוב לסטרס ומסתייע בו להישרדות, אבל כשאנו חווים לחץ ומתח באופן מתמשך ולזמן ארוך, הם גורמים להשפעה רבה ורעה על הגוף, תוך פגיעה פיזית בתאים ובאיברים שונים בו.
איך לחץ משפיע על הגוף שלנו?
מנגנון ההישרדות, שנקרא "הילחם או ברח" (Fight or flight response), הוא בעצם סוג של תגובה "אוטומטית" של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו, שנועדה לאפשר לנו להתחמק מהאיום שהביא ללחץ או לסטרס, להצליח לברוח מהר וטוב יותר, או להילחם בו באמצעים שלא חשבנו שנוכל לנקוט ועם יכולות שלא ידענו שיש לנו.
במצב של פחד, בתוך שניות מופעלת בגופנו תגובה גופנית, פיזיולוגית, בה הגוף מפריש חומרים מסוימים, שנקראים הורמונים, במיוחד הורמונים שנקראים "קורטיזול" ו"אדרנלין", אבל יש עוד כמה.
ההורמונים הללו, הקורטיזול והאדרנלין, כשהם מופרשים באופן מואץ ומוגבר במצבים של סטרס, גורמים לעליית סוכר בגופנו וללחץ הדם גם הוא לעלות. הם מפריעים לעיכול באופן חמור (לכן ממליצים לנו להרגיע עם האוכל ברגעים של כעס או לחץ גדול). הם גם מגדילים את התיאבון ויוצרים השמנה מואצת (מכירים את צריכת הגלידה המוגזמת תוך בכי על הפרידה שחווינו).
גם המוח שמפעיל את מערכת העצבים מחולל מהומה בגופנו כשאנו לחוצים זמן רב. לכן, מי שחיים במצבי סטרס קבועים חווים בעצם נזקי גוף ונפש ועלייה משמעותית בסיכויים לחיים לא בריאים. רבים עלולים לחלות במחלת הסוכרת, אחרים עתידים לסבול מלחץ דם גבוה ובהמשך לא פעם גם ממחלות כמו טרשת עורקים מואצת ומחלות לב. הסכנה מחיים עם סטרס מתמשך גדלה גם לשבץ מוחי ולהתקפי לב וצעירים יזהו התגברות בארנה, פצעי הבגרות המוכרים כל כך.
אז הרפו, נהלו את הקשיים, אל תילחמו על הזמן והירגעו בזמני לחץ. מרגיעים כמו מדיטציה, יוגה, מוסיקה מתאימה או כל דבר שמרגיע אתכם באמת - כולם יתרמו ויסייעו לכם לשרוד שנים רבות יותר, תוך שהם יסייעו למנוע אפילו מחלות קשות.
כך משפיעים מצבי לחץ על גופנו (עברית):
https://youtu.be/v-t1Z5-oPtU
השפעת המתח על מוח האדם (מתורגם):
https://youtu.be/WuyPuH9ojCE
הסטרס, המתח והלחץ והשפעתם על פצעונים (מתורגם):
http://youtu.be/qz1FKi6z4Fc?t=14s
ועוד סרטון בנושא:
https://youtu.be/gmwiJ6ghLIM
מהו אוקסיטוצין "הורמון האהבה"?
ישנו הורמון בגופנו שנקרא אוקסיטוצין (oxytocin). ההורמון המיוחד הזה זכה כבר מזמן לכינוי "הורמון האהבה".
כשההורמון הזה מופרש הוא משפיע על אהבה, תקשורת בין אישית וקשרים חברתיים. האוקסיטוצין גם מגדיל אצל אנשים דברים כמו אמון, נדיבות ואמפתיה ושאר התנהגותיות פרו-חברתיות, כלומר התנהגויות התורמות לחברה.
האוקסיטוצין הוא זה שמסביר, למשל, את הקשר המופלא והאוטומטי שבין אם לתינוק שלה שרק נולד. למעשה, הוא מופרש במוח כבר בשעת הלידה וממשיך להתגבר ולהיות מופרש שוב ושוב בזמני ההנקה.
מחקרים מגלים שהאוקסיטוצין גם מופרש במוח בהתלהבות כשאנו רוקדים בזוג. מסתבר שסנכרון התנועות המשותפות עם בני הזוג בריקוד עושה לנו טוב ומחזק עימם את הקשר.
אבל המשמעות של האוקסיטוצין היא רבה יותר מאשר רק ענייני זוגיות, אהבה או הורות בגיל הרך.
הקשר בינו לבין קשרים חברתיים ואמון נמצא כבר מזמן וכך גם לשיתוף פעולה. משמצאו החוקרים שמי שיש להם קשרים בינאישיים טובים וידידותיות יש להם גם רמת אוקסיטוצין גבוהה, הם הבינו שיש כנראה קשר בין הדברים.
כיום עוסקים ביצירת טיפולים לשיפור הקשרים החברתיים, באמצעות פעילויות שמגדילות את הפרשת האוקסיטוצין. למשל לימוד של אמנויות לחימה כמו קפוארה, היאבקות וג'ודו. זו פעילות מפתיעה אבל מסתבר שיש בה סוג של ריקוד, תנועה מסונכרנת, עם כבוד ובמיוחד עם מגע פיזי אינטנסיבי. גם אם המגע בין הלוחמים הוא אגרסיבי, הוא עדיין מגע ויש בו שמירה אחד על השני, מה שמעודד הפרשת אוקסיטוצין.
טיפולים כאלה להגדלת האוקסיטוצין מסייעים גם לחיזוק היכולת החברתית של מי שזקוקים לכך. לשם כך משתמשים בהם, בין השאר, עם מי שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ועם נוער בסיכון.
הנה הסבר על ההורמון המופלא של האהבה וטוב הלב (עברית):
https://youtu.be/wzpQQ2HAdz0
על האוקסיטוצין - מרכיב האהבה בגופנו:
https://youtu.be/s1BRediZRJM
כך פועלים החומרים כבר מרגע שהבחור פוגש בחורה:
https://youtu.be/G4NfXEuF_cs
גם כאן הוא מופרש המון - ריקוד זוגי:
https://youtu.be/kC6DtiiIvzs
ושיפור היכולת החברתית של מי שנמצאים על הרצף (עברית):
https://youtu.be/dIuMBPpoRIY
למה אנשים מתפללים?
תפילות (Prayer) הן הדרך שבה פונים המאמינים לאל או לאלילים שלהם. התפילה יכולה להיות חלק מפולחן טקסי, בטקס דתי כמו התפילה היהודית בבית הכנסת או המיסה בכנסייה נוצרית, אך היא יכולה להתבצע גם בפנייה ישירה ואישית של האדם לאלוהיו.
בדתות השונות יש תפילות במועדים קבועים ויש תפילות ברגעי הצורך. התפילות הקבועות מתקיימות בדרך כלל במקדשי הדת, דוגמת בית הכנסת היהודי, המסגד המוסלמי, הכנסייה הנוצרית ומקדשי השינטו שביפאן. תפילה קבועה כזו יכולה להיות בקבוצה, כמו ב"מניין" היהודי.
אבל אדם יכול גם ליזום תפילה בעצמו, בכל מקום שבו הוא נמצא. חוץ מתפילה קבועה שבה מחויב המאמין הדתי בשעות קבועות, יכול אדם מאמין לבקש עזרה מאלוהיו או להודות לו על הטוב שבו זכה, כשהוא פונה אליו בתפילה אישית ופרטית. תפילות כאלה יכולות לשמש את המאמין גם כדי לבקש הדרכה מהאל, להתוודות על חטאים שעשה או לבקש סליחה על מחשבות שחשב. לעתים יש בתפילה הבעה של תודה לאל, הבעה של רגשות ועוד.
לכל דת יש שיטות תפילה משלה. יש תפילות במזמורים, כמו הפיוט היהודי, שירי הגוספל הנוצריים וכדומה. בדתות המזרח כמו הבודהיזם יש שימוש במילה חוזרת הנקראת מנטרה. יש דתות המשתמשות במילים מאגיות ועוד.
הנה תפילה של יהודים חרדים:
https://youtu.be/WIXqdZguaaY
מוסלמים מתפללים במסגד:
https://youtu.be/gBex_C1SsEE
תפילה נוצרית במיסת חג המולד:
https://youtu.be/hkaqL1yti0U
הסבר התפילה לילדים (עברית):
https://youtu.be/YCv2KD-ZJuk
ותפילה עתיקה ונואשת של עבד מצרי קדום (מתורגם):
https://youtu.be/8eotO2Orpao
מיהם אופטימי ופסימי ומה טוב בחשיבה חיובית?
כשאתם מביטים בכוס שיש בה מעט משקה, מה אתם רואים?
העולם, על פי הסטטיסטיקה, מחולק לאנשים שיראו את החצי המלא של הכוס ואחרים שיראו שהיא חצי ריקה. מדובר בשני טיפוסים, שתופסים אך החיים הפוך. יש רואי שחורות ויש שרואים ורוד. הראשונים הם פסימיים ורואי הוורודות הם האופטימיים.
בעולם אפשר לבחור בין להיות פסימיים לאופטימיים. הפסימי רואה תמיד את הצד הרע, העגום והקשה של הדברים. האופטימי רואה דווקא את הצדדים הטובים והשמחים. הפסימי רואה שחורות ותמיד חושש ממה שיקרה ומצפה להיכשל, בעוד שהאופטימי מצפה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר ומאמין שיצליח.
יש המציינים שהפסימיות היא תכונה הישרדותית, שגורמת לפסימי להתכונן מבעוד מועד לקשיים. לעיתים זה מדויק, אבל הנבואות לא פעם מגשימות את עצמן. רובנו מאמינים שהאופטימיים יצליחו טוב יותר בחיים, יזכו בדברים הטובים ויהיו בריאים מהפסימיים, שיתקשו להשיג דברים עם החששות והפחדים שמלווים את חייהם.
יש יתרונות באופטימיות. כשאנו חולים יאמר לנו כל רופא או מטפל, שכדאי לחשוב חיובי ולהאמין שננצח את המחלה. האופטימיסטים מצליחים אכן להתגבר יותר על מחלות. מטפלים רוחניים אומרים "תחשוב טוב - יהיה טוב!"
הם יודעים מה הם מדברים. חשיבה חיובית ואופטימית מרפאת חולים. היום גם רופאים קונבנציונליים רבים מוכנים להודות שהגוף והנפש שלנו מחוברים בצורה נפלאה. תרופות פלצבו למשל, שאין בהן חומר מרפא, משיגות במחקרים תוצאות רפואיות מדהימות, משפרות מדדים ולא פעם אף מרפאות את החולים לחלוטין, רק משום שהחולים מאמינים שקיבלו תרופה שעתידה לרפא אותם. הם חושבים חיובי והתוצאות טובות מי שחושבים שלילי.
זה גם ההבדל הקטן בין מי שמקבל את הדיאגנוזה הרפואית, האבחנה שאומרת "אתה חולה", לבין מי שמאמין לפרוגנוזה, התחזית של הרופא שבה הוא אומד את סיכויי החלמתו של החולה ולרוב היא עשוייה להיות מאד קשה. אל תאמינו לפרוגנוזה, אומרים החוקרים. האמינו בטוב ועשו את הצעדים להגיע אליו. לא פעם זה קשור בצירוף כלשהו של תזונה, פעילות גופנית ואיזה שהוא תהליך נפשי המחבר בין גוף לנפש, כמו מדיטציה, יוגה ודומיהן.
במחקרים וגם ברפואה נמצא בעבר שאנשים אופטימיים סובלים פחות מלחץ ודיכאון וממחלות שנוצרות בשל המצבים הנפשיים הללו. חשיבה חיובית, חשוב לדעת, משפיעה על המציאות. החיים הם נפלאים או נוראים - ההחלטה ביניהם היא שלנו. במה נבחר?
אם נתמקד בדברים החיוביים שבחיים, נחליף את המחשבות השליליות בחיוביות, נדאג לעצמנו, נצחק הרבה, נתמקד בתכונות החזקות והטובות שלנו, נתמלא בבטחון עצמי ונהיה חיוביים ושמחים - נצליח יותר!
הנה ההבדלים שבין פסימי לאופטימי (מתורגם):
https://youtu.be/9n2tmNWn1ec
פסימיות ואופטימיות באות לידי ביטוי גם בשפת הגוף (עברית):
https://youtu.be/BzDqWM-wvuE
כך ניתן להפוך לאופטימיים בעבודה של שינוי:
https://youtu.be/WqmTcjtnl9k
אם לא תצליחו, תמיד תוכלו להתנחם שפסימיות מקנה יתרון הישרדותי מסוים מאד:
https://youtu.be/5jADnNpx3R4
שיר אופטימי (עברית):
https://youtu.be/eHD9XXnFaZU
ובחיוך - גם החבר שתמיד מוריד לך הוא פסימי, אבל עבורך (עברית):
https://youtu.be/zlbE5p9-hmg
מהו אפקט נוסבו?
תופעה מדהימה שחוזרת לא פעם היא של דיווח שגוי על ממצא רפואי חמור אצל אדם, דיווח שלבסוף מסתברים כשגוי. כמובן שזה יכול לקרות, אבל מה שמדהים הוא שעד שמגלים את הטעות, לא פעם מדווח ה"חולה" על סימפטומים שתואמים את ההתראה. מכאבי ראש ועד בחילות - הכל אמיתי והבדיקות מוכיחות שהוא אכן סובל.
אבל מה שלא פחות מדהים הוא שזה קורה גם במקרים של זיהום סביבתי, דליפת קרינה וכדומה. אז מסתבר שמאות וגם אלפי אנשים סובלים מסימפטומים שתואמים את הדיווח. גם כאן, לא היה מדובר בדיווחי שווא, אלא בתחושות גופניות אמיתיות.
הסיבה לתופעות הללו הוא אפקט שנקרא נוֹצֶבּוֹ (Nocebo), או נוסבו. זהו מצב שבו אנשים, חולים או בריאים, מדווחים על תחושה רעה או החמרה במצבם הרפואי על אף שלמעשה אינם סובלים מבעיה כלשהו.
למעשה, הנוסבו הוא אחיו החורג של אפקט הפלצבו, שבו חולים רבים נוטים להחלים או לדווח על שיפור במצבם הרפואי לאחר שקיבלו מהרופא תרופת דמה, שאין בה כל מרכיב רפואי של ממש.
כמובן שאם הפלצבו הוא בעל אפקט חיובי, "אפקט הנוסבו" הוא בעל אפקט שלילי. הנוסבו הוא ההסבר לכך שאנשים מתים לאחר שנודע להם שמישהו הטיל בהם כישוף וודו. מסתבר שהידיעה שהם עתידים למות מהכישוף גורמת למותם.
גם במקרים הקבוצתיים של זיהום סביבתי, הרעלה או קרינה, לא פעם מסתבר שאם מישהו דיווח בתקשורת על תסמינים שנובעים מהזיהום או מההרעלה, תיווצר מיד בהלה המונית ורבים נוספים ידווחו על תסמינים דומים.
הכי חשוב זה שהנוסבו הוא ההסבר למה אנשים שמאמינים לתחזיות קשות בקשר למחלתם או למצבם הבריאותי, חושפים את עצמם לאובדן הסיכוי להבראה ולמעשה עלולים לגזור על עצמם החמרה במצבם, עד חלילה למוות.
קבלו ניסוי שמדגים את אפקט הנוסבו בחיוך:
https://youtu.be/O2hO4_UEe-4
ההבדל בין הפלצבו והנוסבו:
https://youtu.be/rtPe5lsoHXY
וסרט תיעודי על שני האפקטים הללו:
https://youtu.be/9lWYKBq0U6w
מהם ריבוי המשימות והקורטיזול המלחיץ שהוא מייצר?
הורמון הלחץ בגופנו הוא הקורטיזול (Cortisol). הוא לא היחיד שנחשב הורמון לחץ, אבל מדובר בהורמון תמים, שאחראי לבלגן לא קטן בתחושות שלנו וללא מעט גורמי מתח נפשי ואפילו חרדה.
ההורמון הזה בחיים המודרניים, הקרייריסטיים והאורבניים שבתוכם אנו אצים ורצים, הוא הכוכב המעיק שלנו.
אבל נתחיל בדְּחָק, או עָקָה, מילים יפות אבל לא תמיד מובנות, שכולנו מכירים בתור "לחץ", מתח נפשי, או סטרס (Stress). המילים הללו מייצגות את תחושת המצוקה שנובעת אצלנו מפגיעה באיזון שלנו.
המועקה הזו לרוב נגרמת כתוצאה מגירוי חיצוני, מוחשי ופיזי או פסיכולוגי.
אחד הגורמים המוכרים לנו היטב הוא המולטי-טסקינג, ריבוי המשימות של האדם המודרני. אנשים נדרשים היום לנהל המון דברים במקביל - גם בחיים הפרטיים וגם בקריירה, בעבודה, בלימודים וזו רק רשימה חלקית.
ריבוי המשימות המטורף שחווים אנשים יכול להיות בקריירה או בחיים בתפקוד גבוה. נא לא לצקצק אם לא הזכרתי את עקר או עקרת הבית. ללא ספק גם בבית יש אינספור משימות שמוטלות על כתפיים צרות והניסיון המתמיד לנהל את אינספור המשימות שמוטלות בבית, לא פעם מתלווה לצורך לתפקד במקביל בעבודה.
הרבה נשים מכירות את זה היטב. גברים רבים רק מתחילים להיחשף ומתחילים לדווח על מלאכה כמעט בלתי אפשרית.
מכל מקום, ריבוי המשימות הזה הוא מקור בלתי נדלה ללחץ, או סטרס. הדרך מכמות המשימות הגדולה שאנו מנסים לנהל בו-זמנית אל הלחץ והסטרס עוברת בקורטיזול, ההורמון שאחראי לאותה עקה שאנו חווים לא פעם בחיינו.
וכשגופנו מפריש את הקורטיזול, ביחד עם האדרנלין והנוראדרנאלין, הוא מייצר הורמונים שמעלים את קצב הלב, ההזעה וקצב הנשימה שלנו, ביחד עם עייפות, התשה נפשית, תחושה שאנו מוצפים ועוד.
הפרשת הקורטיזול גם מגדילה את העירנות ולא פעם התוצאה של כל אלה תהיה חרדה, על כל המתלווה אליה. מה מתלווה אליה? - חוסר ודאות ואי נוחות, תחושה שיכולה להתבטא גם פיזית בכאבי בטן, לחץ בחזה ועוד.
גם במוח מחולל הקורטיזול שמות. רמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן פוגעות במוח מאוד. כי לחץ לאורך זמן מגדיל את הפעילות באמיגדלה, שהיא מרכז הפחד במוחנו, ואת מספר הקשרים העצביים שבה. העליה ברמות הקורטיזול משבשת ומדרדרת גם את פעילות ההיפוקמפוס, החלק במוחנו שקשור בזיכרון, למידה ושליטה בלחצים.
וזו לא רק בריאות הנפש שלנו והסימפטומים שלה, שמושפעים מקצב ייצור הקורטיזול המשתולל בנו - יש אפילו טענות שהפרשת קורטיזול משפיעה על צפיפות השרירים שלנו.
יש אמצעים להקטין את הפרשת הקורטיזול. אחד היעילים שבהם הוא השקט. קחו שעה של שקט, בלי הצפות של רעש, כמו רדיו, טלוויזיה, טלפונים וכאלה, ותראו איך אתם נרגעים. זה הקורטיזול שלא מציק פתאום וזה חלק מהקסם של המדיטציה, המיינדפולנס והוויפאסאנה, למשל.
הנה הקורטיזול, הורמון הלחץ ואיך להוריד את הפרשתו לגוף:
https://youtu.be/hwh8XEh0k9A
לחץ וסטרס. כך הוא נוצר בגוף והנה ההשפעות הגופניות שלו, שלא נרצה לפגוש (מתורגם):
https://youtu.be/v-t1Z5-oPtU
אגב, מולטי טסקינג הוא גם לא יעיל יותר (עברית):
https://youtu.be/yefk-VUxwKI
מה לאכול עם קורטיזול? (עברית)
https://youtu.be/38voz9ep3oI
וגם טראומות ואפילו טראומות מהילדות מייצרות אותו ומשפיעות על הבריאות הפיזית מאוד (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
האם סטטיסטיקה יכולה להאריך את חיינו? - נראה שלא ממש. אבל היא בהחלט יכולה לזהות שינויים בתוחלת החיים שלנו ולהצביע על הסיכויים שלנו לחיות יותר או פחות.
אבל מהי תוחלת חיים?
תוחלת החיים (Life expectancy), בפשטות, אומרת עד איזה גיל יש לנו את הסיכוי לחיות.
במונחים סטטיסטיים, "תוחלת" ערך נצפה (Expected value) של ממוצע הערכים אותם צפוי משתנה לקבל. במקרה הזה מדובר במדד סטטיסטי שמנבא את הזמן שנותר לפרטים מתוך קבוצה נתונה להישאר בחיים.
כמדד סטטיסטי כמובן שהתוחלת היא סוג של ממוצע. כל ניבוי סטטיסטי מנסה להציע את התחזית המדויקת ביותר אך הוא עדיין סטטיסטי. כפרטים בחברה אנו חיים את חיינו הפרטיים באופן אחר, מטפלים אחרת בגופנו, ניזונים מאוכל שונה, חשופים לזיהומים, סיכונים או סגנונות חיים המשתנים מאדם לאדם וכך הלאה.
אבל כללית, תוחלת החיים היא מדד מצוין לקבלת החלטות והשקעה בעתיד של חברה.
במהלך הדורות למד המין האנושי לחיות יותר ויותר שנים. כיום ברור שבקצב התפתחות המדע והטכנולוגיה ואם לא יתרחשו התפתחויות קשות, חלקן נובעות לצערנו מההתנהגות האנושית כלפי כדור הארץ, תמשיך מגמת הגדילה של תוחלת החיים האנושית.
דוגמאות למגמה הזו? - הבה נביט לשינויים ההיסטוריים בתוחלת החיים. חוקרים מעריכים שבתקופת האבן הקדומה הייתה תוחלת החיים 18 שנה בלבד. בתקופת הברונזה היא עלתה ל-33 שנה, בתקופה הרומית כ-25 שנה, תוחלת חיים שנמשכה פחות או יותר עד ימי הביניים, בשל היגיינה לקויה ותמותת תינוקות גבוהה. המהפכה המדעית ועידן ההשכלה מביאים לשיפור בתנאי החיים והבריאות האנושית ובסוף המאה ה-19 מגיעה תוחלת החיים בארצות המפותחות לכ-50 שנה. חצי מאה אחר כך היא עולה לכ-65 שנה וכך הלאה.
יש סיכוי שהילדים הגדלים בימינו יהיו הדור הראשון שתוחלת החיים שלו תעבור את מחסום 100 השנים.
עוד על הארכת תוחלת החיים אפשר ללמוד בתגית "תוחלת חיים, היסטוריה".
#שתי הערות
צריך לומר שיש אי דיוק מודע במונח "תוחלת חיים". איננו יכולים לחשב את הזמן הצפוי שנותר לאדם לחיות, שזו תוחלת החיים עצמה. מה שאנו כן יכולים לבצע הוא אומדן של תוחלת החיים. ועדיין, לשם קיצור, נהוג לכנות את אומדן תוחלת החיים בשם "תוחלת חיים".
בנוסף, חשוב לדעת שהמושג "תוחלת חיים" מתייחס תמיד לתוחלת החיים בזמן הלידה. זוהי בעצם התוחלת של מספר שנות החיים הצפויות לתינוק ביום היוולדו.
הנה תוחלת החיים ומדידתה:
https://youtu.be/7qFyX6KLCoY
כמה זמן אנו עתידים לחיות?
https://youtu.be/vjlRc1lEIvk
לסטטיסטיקה של מדינות יש תפקיד חשוב בחקר העתיד (מתורגם):
https://youtu.be/RLmKfXwWQtE
למקום בו אדם נולד וחי יש השפעה על תוחלת החיים:
https://youtu.be/KvwIW2dlUj8
וכתבת טלוויזיה על הארכת תוחלת החיים (עברית):
https://youtu.be/_b0rNa-ts2g?t=21s
אפקט הפלסבו (placebo), או אפקט הפלצבו, הוא ריפוי כתוצאה מכך כשהחולה מקבל טיפול דמה ומצבו הרפואי משתפר. פעמים רבות הפלצבו ניתן כתרופה המצופה, אך ללא המרכיב הפעיל שהוא זה שמביא לריפוי. רופאים רבים נותנים תרופות כמו זריקת מים או כדורי סוכר או קמח בתור פלסבו.
הפלסבו, בעברית "אין בו", הוא בעצם שימוש בכוח האמונה והנפש של האדם, כדי לרפא אותו. אם אדם מאמין שהתרופה תעזור לו ויעילה - הסבירות גבוהה מאד שהתרופה תסייע לו. אם לא יאמין בכך או שיאמין שהתרופה תזיק - סביר שכך יקרה. בשפה המדעית זה נקרא "אוטו-סוגסטיה".
בבדיקות של תרופות חדשות בודקים השוואה של הריפוי שנותנת התרופה החדשה למול תרופת פלסבו. מרבית התרופות החדשות שנכשלות בבדיקות אלה, נופלות בשלב ההשוואתי הזה, כיוון שהפלסבו מסתבר כטוב יותר מולן.
המילה פלצבו באה מלטינית ונהוג לפרש אותה כ"מחמאה" לתרופה או כהשבעת רצון. מקורה בתרגום הלטיני של פסוק מהתנ"ך, שאומר "אשביע את רצון האל בארצות החיים".
ואכן, חלק מהסיבה שפלצבו כל כך עובד הוא בתופעה שנקראת "ריצוי רופא", לפיה החולה מעוניין לדווח שהוא אכן מחלים ותסמיני ההחלמה אכן מקבלים אישורים פיזיולוגים שמעידים עליה. ההסבר לכך נעוץ ב"רפואת אמונה", אותו תהליך אוטו-סוגסטיבי שבו אדם מחלים, משום שהוא מאמין ומשכנע את עצמו שהוא מחלים.
אז זכרו - אמונה מובילה להבראה!
הנה סרטון על הפלצבו (מתורגם):
https://youtu.be/z03FQGlGgo0
על ניסוי באפקט הפלסיבו (עברית):
https://www.youtube.com/watch?v=9qchMrk5VcU?t=22s
הסבר הפלצבו:
https://youtu.be/eL1XM_QYyPc
ועוד הסבר של אפקט הפלסבו:
https://youtu.be/JcPwIQ6GCj8
סרטון שמסביר מהי תרופת פלסבו:
http://youtu.be/v_feOG94IAs?t=29s
הסבר נוסף על הפלסבו (מתורגם):
https://www.youtube.com/watch?v=7SzlYtLApHs
ודיון על רופאים שעושים שימוש באפקט הפלסיבו (עברית):
https://youtu.be/jUrtakhBfu0
הפצעונים יכולים להיגרם ממתח או לחץ גדול. הפחד או הלחץ הוא תגובה גופנית לסכנה. כשאנו פוחדים או חוששים מאד, גורמים לנו הורמוני לחץ להתמודד מול הסכנה, בלחימה נגדה או בבריחה ממנה.
אבל כשאיננו יכולים להילחם או לברוח מקשיים שאנו חווים, אותו הורמון לחץ שנקרא קורטיזול, מצטבר בגוף ומשפיע על בריאותנו. הורמוני הלחץ מגבירים את הדלקות בגוף, מחלישים את המערכת החיסונית והופכים אותנו רגישים לזיהומים. כך גופנו מתקשה יותר להילחם בחיידקים שגורמים לנו לפצעונים בעור ומגבירים את ייצור השומן בעורנו.
כך שכן - לחץ ומתח מגדילים את הסיכוי לפצעונים בפנים ובגוף.
הנה האקנה:
https://youtu.be/ue0uX-Eq19E
הקשר בין מתח ולחץ לפצעונים (מתורגם):
http://youtu.be/qz1FKi6z4Fc?t=14s
הכימיה של האקנה:
https://youtu.be/vy6KX5bZOg0
ויש כל מיני שיטות שמתיימרות לפתור את בעיית פצעוני האקנה:
https://youtu.be/dEJo4Bq6100
מתח רב ומצבי לחץ (Stress) משפיעים על גופנו באופן לא טוב. בטווח הקצר הגוף אמנם מגיב טוב לסטרס ומסתייע בו להישרדות, אבל כשאנו חווים לחץ ומתח באופן מתמשך ולזמן ארוך, הם גורמים להשפעה רבה ורעה על הגוף, תוך פגיעה פיזית בתאים ובאיברים שונים בו.
איך לחץ משפיע על הגוף שלנו?
מנגנון ההישרדות, שנקרא "הילחם או ברח" (Fight or flight response), הוא בעצם סוג של תגובה "אוטומטית" של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו, שנועדה לאפשר לנו להתחמק מהאיום שהביא ללחץ או לסטרס, להצליח לברוח מהר וטוב יותר, או להילחם בו באמצעים שלא חשבנו שנוכל לנקוט ועם יכולות שלא ידענו שיש לנו.
במצב של פחד, בתוך שניות מופעלת בגופנו תגובה גופנית, פיזיולוגית, בה הגוף מפריש חומרים מסוימים, שנקראים הורמונים, במיוחד הורמונים שנקראים "קורטיזול" ו"אדרנלין", אבל יש עוד כמה.
ההורמונים הללו, הקורטיזול והאדרנלין, כשהם מופרשים באופן מואץ ומוגבר במצבים של סטרס, גורמים לעליית סוכר בגופנו וללחץ הדם גם הוא לעלות. הם מפריעים לעיכול באופן חמור (לכן ממליצים לנו להרגיע עם האוכל ברגעים של כעס או לחץ גדול). הם גם מגדילים את התיאבון ויוצרים השמנה מואצת (מכירים את צריכת הגלידה המוגזמת תוך בכי על הפרידה שחווינו).
גם המוח שמפעיל את מערכת העצבים מחולל מהומה בגופנו כשאנו לחוצים זמן רב. לכן, מי שחיים במצבי סטרס קבועים חווים בעצם נזקי גוף ונפש ועלייה משמעותית בסיכויים לחיים לא בריאים. רבים עלולים לחלות במחלת הסוכרת, אחרים עתידים לסבול מלחץ דם גבוה ובהמשך לא פעם גם ממחלות כמו טרשת עורקים מואצת ומחלות לב. הסכנה מחיים עם סטרס מתמשך גדלה גם לשבץ מוחי ולהתקפי לב וצעירים יזהו התגברות בארנה, פצעי הבגרות המוכרים כל כך.
אז הרפו, נהלו את הקשיים, אל תילחמו על הזמן והירגעו בזמני לחץ. מרגיעים כמו מדיטציה, יוגה, מוסיקה מתאימה או כל דבר שמרגיע אתכם באמת - כולם יתרמו ויסייעו לכם לשרוד שנים רבות יותר, תוך שהם יסייעו למנוע אפילו מחלות קשות.
כך משפיעים מצבי לחץ על גופנו (עברית):
https://youtu.be/v-t1Z5-oPtU
השפעת המתח על מוח האדם (מתורגם):
https://youtu.be/WuyPuH9ojCE
הסטרס, המתח והלחץ והשפעתם על פצעונים (מתורגם):
http://youtu.be/qz1FKi6z4Fc?t=14s
ועוד סרטון בנושא:
https://youtu.be/gmwiJ6ghLIM
גוף ונפש
ישנו הורמון בגופנו שנקרא אוקסיטוצין (oxytocin). ההורמון המיוחד הזה זכה כבר מזמן לכינוי "הורמון האהבה".
כשההורמון הזה מופרש הוא משפיע על אהבה, תקשורת בין אישית וקשרים חברתיים. האוקסיטוצין גם מגדיל אצל אנשים דברים כמו אמון, נדיבות ואמפתיה ושאר התנהגותיות פרו-חברתיות, כלומר התנהגויות התורמות לחברה.
האוקסיטוצין הוא זה שמסביר, למשל, את הקשר המופלא והאוטומטי שבין אם לתינוק שלה שרק נולד. למעשה, הוא מופרש במוח כבר בשעת הלידה וממשיך להתגבר ולהיות מופרש שוב ושוב בזמני ההנקה.
מחקרים מגלים שהאוקסיטוצין גם מופרש במוח בהתלהבות כשאנו רוקדים בזוג. מסתבר שסנכרון התנועות המשותפות עם בני הזוג בריקוד עושה לנו טוב ומחזק עימם את הקשר.
אבל המשמעות של האוקסיטוצין היא רבה יותר מאשר רק ענייני זוגיות, אהבה או הורות בגיל הרך.
הקשר בינו לבין קשרים חברתיים ואמון נמצא כבר מזמן וכך גם לשיתוף פעולה. משמצאו החוקרים שמי שיש להם קשרים בינאישיים טובים וידידותיות יש להם גם רמת אוקסיטוצין גבוהה, הם הבינו שיש כנראה קשר בין הדברים.
כיום עוסקים ביצירת טיפולים לשיפור הקשרים החברתיים, באמצעות פעילויות שמגדילות את הפרשת האוקסיטוצין. למשל לימוד של אמנויות לחימה כמו קפוארה, היאבקות וג'ודו. זו פעילות מפתיעה אבל מסתבר שיש בה סוג של ריקוד, תנועה מסונכרנת, עם כבוד ובמיוחד עם מגע פיזי אינטנסיבי. גם אם המגע בין הלוחמים הוא אגרסיבי, הוא עדיין מגע ויש בו שמירה אחד על השני, מה שמעודד הפרשת אוקסיטוצין.
טיפולים כאלה להגדלת האוקסיטוצין מסייעים גם לחיזוק היכולת החברתית של מי שזקוקים לכך. לשם כך משתמשים בהם, בין השאר, עם מי שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי ועם נוער בסיכון.
הנה הסבר על ההורמון המופלא של האהבה וטוב הלב (עברית):
https://youtu.be/wzpQQ2HAdz0
על האוקסיטוצין - מרכיב האהבה בגופנו:
https://youtu.be/s1BRediZRJM
כך פועלים החומרים כבר מרגע שהבחור פוגש בחורה:
https://youtu.be/G4NfXEuF_cs
גם כאן הוא מופרש המון - ריקוד זוגי:
https://youtu.be/kC6DtiiIvzs
ושיפור היכולת החברתית של מי שנמצאים על הרצף (עברית):
https://youtu.be/dIuMBPpoRIY
תפילות (Prayer) הן הדרך שבה פונים המאמינים לאל או לאלילים שלהם. התפילה יכולה להיות חלק מפולחן טקסי, בטקס דתי כמו התפילה היהודית בבית הכנסת או המיסה בכנסייה נוצרית, אך היא יכולה להתבצע גם בפנייה ישירה ואישית של האדם לאלוהיו.
בדתות השונות יש תפילות במועדים קבועים ויש תפילות ברגעי הצורך. התפילות הקבועות מתקיימות בדרך כלל במקדשי הדת, דוגמת בית הכנסת היהודי, המסגד המוסלמי, הכנסייה הנוצרית ומקדשי השינטו שביפאן. תפילה קבועה כזו יכולה להיות בקבוצה, כמו ב"מניין" היהודי.
אבל אדם יכול גם ליזום תפילה בעצמו, בכל מקום שבו הוא נמצא. חוץ מתפילה קבועה שבה מחויב המאמין הדתי בשעות קבועות, יכול אדם מאמין לבקש עזרה מאלוהיו או להודות לו על הטוב שבו זכה, כשהוא פונה אליו בתפילה אישית ופרטית. תפילות כאלה יכולות לשמש את המאמין גם כדי לבקש הדרכה מהאל, להתוודות על חטאים שעשה או לבקש סליחה על מחשבות שחשב. לעתים יש בתפילה הבעה של תודה לאל, הבעה של רגשות ועוד.
לכל דת יש שיטות תפילה משלה. יש תפילות במזמורים, כמו הפיוט היהודי, שירי הגוספל הנוצריים וכדומה. בדתות המזרח כמו הבודהיזם יש שימוש במילה חוזרת הנקראת מנטרה. יש דתות המשתמשות במילים מאגיות ועוד.
הנה תפילה של יהודים חרדים:
https://youtu.be/WIXqdZguaaY
מוסלמים מתפללים במסגד:
https://youtu.be/gBex_C1SsEE
תפילה נוצרית במיסת חג המולד:
https://youtu.be/hkaqL1yti0U
הסבר התפילה לילדים (עברית):
https://youtu.be/YCv2KD-ZJuk
ותפילה עתיקה ונואשת של עבד מצרי קדום (מתורגם):
https://youtu.be/8eotO2Orpao
כשאתם מביטים בכוס שיש בה מעט משקה, מה אתם רואים?
העולם, על פי הסטטיסטיקה, מחולק לאנשים שיראו את החצי המלא של הכוס ואחרים שיראו שהיא חצי ריקה. מדובר בשני טיפוסים, שתופסים אך החיים הפוך. יש רואי שחורות ויש שרואים ורוד. הראשונים הם פסימיים ורואי הוורודות הם האופטימיים.
בעולם אפשר לבחור בין להיות פסימיים לאופטימיים. הפסימי רואה תמיד את הצד הרע, העגום והקשה של הדברים. האופטימי רואה דווקא את הצדדים הטובים והשמחים. הפסימי רואה שחורות ותמיד חושש ממה שיקרה ומצפה להיכשל, בעוד שהאופטימי מצפה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר ומאמין שיצליח.
יש המציינים שהפסימיות היא תכונה הישרדותית, שגורמת לפסימי להתכונן מבעוד מועד לקשיים. לעיתים זה מדויק, אבל הנבואות לא פעם מגשימות את עצמן. רובנו מאמינים שהאופטימיים יצליחו טוב יותר בחיים, יזכו בדברים הטובים ויהיו בריאים מהפסימיים, שיתקשו להשיג דברים עם החששות והפחדים שמלווים את חייהם.
יש יתרונות באופטימיות. כשאנו חולים יאמר לנו כל רופא או מטפל, שכדאי לחשוב חיובי ולהאמין שננצח את המחלה. האופטימיסטים מצליחים אכן להתגבר יותר על מחלות. מטפלים רוחניים אומרים "תחשוב טוב - יהיה טוב!"
הם יודעים מה הם מדברים. חשיבה חיובית ואופטימית מרפאת חולים. היום גם רופאים קונבנציונליים רבים מוכנים להודות שהגוף והנפש שלנו מחוברים בצורה נפלאה. תרופות פלצבו למשל, שאין בהן חומר מרפא, משיגות במחקרים תוצאות רפואיות מדהימות, משפרות מדדים ולא פעם אף מרפאות את החולים לחלוטין, רק משום שהחולים מאמינים שקיבלו תרופה שעתידה לרפא אותם. הם חושבים חיובי והתוצאות טובות מי שחושבים שלילי.
זה גם ההבדל הקטן בין מי שמקבל את הדיאגנוזה הרפואית, האבחנה שאומרת "אתה חולה", לבין מי שמאמין לפרוגנוזה, התחזית של הרופא שבה הוא אומד את סיכויי החלמתו של החולה ולרוב היא עשוייה להיות מאד קשה. אל תאמינו לפרוגנוזה, אומרים החוקרים. האמינו בטוב ועשו את הצעדים להגיע אליו. לא פעם זה קשור בצירוף כלשהו של תזונה, פעילות גופנית ואיזה שהוא תהליך נפשי המחבר בין גוף לנפש, כמו מדיטציה, יוגה ודומיהן.
במחקרים וגם ברפואה נמצא בעבר שאנשים אופטימיים סובלים פחות מלחץ ודיכאון וממחלות שנוצרות בשל המצבים הנפשיים הללו. חשיבה חיובית, חשוב לדעת, משפיעה על המציאות. החיים הם נפלאים או נוראים - ההחלטה ביניהם היא שלנו. במה נבחר?
אם נתמקד בדברים החיוביים שבחיים, נחליף את המחשבות השליליות בחיוביות, נדאג לעצמנו, נצחק הרבה, נתמקד בתכונות החזקות והטובות שלנו, נתמלא בבטחון עצמי ונהיה חיוביים ושמחים - נצליח יותר!
הנה ההבדלים שבין פסימי לאופטימי (מתורגם):
https://youtu.be/9n2tmNWn1ec
פסימיות ואופטימיות באות לידי ביטוי גם בשפת הגוף (עברית):
https://youtu.be/BzDqWM-wvuE
כך ניתן להפוך לאופטימיים בעבודה של שינוי:
https://youtu.be/WqmTcjtnl9k
אם לא תצליחו, תמיד תוכלו להתנחם שפסימיות מקנה יתרון הישרדותי מסוים מאד:
https://youtu.be/5jADnNpx3R4
שיר אופטימי (עברית):
https://youtu.be/eHD9XXnFaZU
ובחיוך - גם החבר שתמיד מוריד לך הוא פסימי, אבל עבורך (עברית):
https://youtu.be/zlbE5p9-hmg
תופעה מדהימה שחוזרת לא פעם היא של דיווח שגוי על ממצא רפואי חמור אצל אדם, דיווח שלבסוף מסתברים כשגוי. כמובן שזה יכול לקרות, אבל מה שמדהים הוא שעד שמגלים את הטעות, לא פעם מדווח ה"חולה" על סימפטומים שתואמים את ההתראה. מכאבי ראש ועד בחילות - הכל אמיתי והבדיקות מוכיחות שהוא אכן סובל.
אבל מה שלא פחות מדהים הוא שזה קורה גם במקרים של זיהום סביבתי, דליפת קרינה וכדומה. אז מסתבר שמאות וגם אלפי אנשים סובלים מסימפטומים שתואמים את הדיווח. גם כאן, לא היה מדובר בדיווחי שווא, אלא בתחושות גופניות אמיתיות.
הסיבה לתופעות הללו הוא אפקט שנקרא נוֹצֶבּוֹ (Nocebo), או נוסבו. זהו מצב שבו אנשים, חולים או בריאים, מדווחים על תחושה רעה או החמרה במצבם הרפואי על אף שלמעשה אינם סובלים מבעיה כלשהו.
למעשה, הנוסבו הוא אחיו החורג של אפקט הפלצבו, שבו חולים רבים נוטים להחלים או לדווח על שיפור במצבם הרפואי לאחר שקיבלו מהרופא תרופת דמה, שאין בה כל מרכיב רפואי של ממש.
כמובן שאם הפלצבו הוא בעל אפקט חיובי, "אפקט הנוסבו" הוא בעל אפקט שלילי. הנוסבו הוא ההסבר לכך שאנשים מתים לאחר שנודע להם שמישהו הטיל בהם כישוף וודו. מסתבר שהידיעה שהם עתידים למות מהכישוף גורמת למותם.
גם במקרים הקבוצתיים של זיהום סביבתי, הרעלה או קרינה, לא פעם מסתבר שאם מישהו דיווח בתקשורת על תסמינים שנובעים מהזיהום או מההרעלה, תיווצר מיד בהלה המונית ורבים נוספים ידווחו על תסמינים דומים.
הכי חשוב זה שהנוסבו הוא ההסבר למה אנשים שמאמינים לתחזיות קשות בקשר למחלתם או למצבם הבריאותי, חושפים את עצמם לאובדן הסיכוי להבראה ולמעשה עלולים לגזור על עצמם החמרה במצבם, עד חלילה למוות.
קבלו ניסוי שמדגים את אפקט הנוסבו בחיוך:
https://youtu.be/O2hO4_UEe-4
ההבדל בין הפלצבו והנוסבו:
https://youtu.be/rtPe5lsoHXY
וסרט תיעודי על שני האפקטים הללו:
https://youtu.be/9lWYKBq0U6w
הורמון הלחץ בגופנו הוא הקורטיזול (Cortisol). הוא לא היחיד שנחשב הורמון לחץ, אבל מדובר בהורמון תמים, שאחראי לבלגן לא קטן בתחושות שלנו וללא מעט גורמי מתח נפשי ואפילו חרדה.
ההורמון הזה בחיים המודרניים, הקרייריסטיים והאורבניים שבתוכם אנו אצים ורצים, הוא הכוכב המעיק שלנו.
אבל נתחיל בדְּחָק, או עָקָה, מילים יפות אבל לא תמיד מובנות, שכולנו מכירים בתור "לחץ", מתח נפשי, או סטרס (Stress). המילים הללו מייצגות את תחושת המצוקה שנובעת אצלנו מפגיעה באיזון שלנו.
המועקה הזו לרוב נגרמת כתוצאה מגירוי חיצוני, מוחשי ופיזי או פסיכולוגי.
אחד הגורמים המוכרים לנו היטב הוא המולטי-טסקינג, ריבוי המשימות של האדם המודרני. אנשים נדרשים היום לנהל המון דברים במקביל - גם בחיים הפרטיים וגם בקריירה, בעבודה, בלימודים וזו רק רשימה חלקית.
ריבוי המשימות המטורף שחווים אנשים יכול להיות בקריירה או בחיים בתפקוד גבוה. נא לא לצקצק אם לא הזכרתי את עקר או עקרת הבית. ללא ספק גם בבית יש אינספור משימות שמוטלות על כתפיים צרות והניסיון המתמיד לנהל את אינספור המשימות שמוטלות בבית, לא פעם מתלווה לצורך לתפקד במקביל בעבודה.
הרבה נשים מכירות את זה היטב. גברים רבים רק מתחילים להיחשף ומתחילים לדווח על מלאכה כמעט בלתי אפשרית.
מכל מקום, ריבוי המשימות הזה הוא מקור בלתי נדלה ללחץ, או סטרס. הדרך מכמות המשימות הגדולה שאנו מנסים לנהל בו-זמנית אל הלחץ והסטרס עוברת בקורטיזול, ההורמון שאחראי לאותה עקה שאנו חווים לא פעם בחיינו.
וכשגופנו מפריש את הקורטיזול, ביחד עם האדרנלין והנוראדרנאלין, הוא מייצר הורמונים שמעלים את קצב הלב, ההזעה וקצב הנשימה שלנו, ביחד עם עייפות, התשה נפשית, תחושה שאנו מוצפים ועוד.
הפרשת הקורטיזול גם מגדילה את העירנות ולא פעם התוצאה של כל אלה תהיה חרדה, על כל המתלווה אליה. מה מתלווה אליה? - חוסר ודאות ואי נוחות, תחושה שיכולה להתבטא גם פיזית בכאבי בטן, לחץ בחזה ועוד.
גם במוח מחולל הקורטיזול שמות. רמות קורטיזול גבוהות לאורך זמן פוגעות במוח מאוד. כי לחץ לאורך זמן מגדיל את הפעילות באמיגדלה, שהיא מרכז הפחד במוחנו, ואת מספר הקשרים העצביים שבה. העליה ברמות הקורטיזול משבשת ומדרדרת גם את פעילות ההיפוקמפוס, החלק במוחנו שקשור בזיכרון, למידה ושליטה בלחצים.
וזו לא רק בריאות הנפש שלנו והסימפטומים שלה, שמושפעים מקצב ייצור הקורטיזול המשתולל בנו - יש אפילו טענות שהפרשת קורטיזול משפיעה על צפיפות השרירים שלנו.
יש אמצעים להקטין את הפרשת הקורטיזול. אחד היעילים שבהם הוא השקט. קחו שעה של שקט, בלי הצפות של רעש, כמו רדיו, טלוויזיה, טלפונים וכאלה, ותראו איך אתם נרגעים. זה הקורטיזול שלא מציק פתאום וזה חלק מהקסם של המדיטציה, המיינדפולנס והוויפאסאנה, למשל.
הנה הקורטיזול, הורמון הלחץ ואיך להוריד את הפרשתו לגוף:
https://youtu.be/hwh8XEh0k9A
לחץ וסטרס. כך הוא נוצר בגוף והנה ההשפעות הגופניות שלו, שלא נרצה לפגוש (מתורגם):
https://youtu.be/v-t1Z5-oPtU
אגב, מולטי טסקינג הוא גם לא יעיל יותר (עברית):
https://youtu.be/yefk-VUxwKI
מה לאכול עם קורטיזול? (עברית)
https://youtu.be/38voz9ep3oI
וגם טראומות ואפילו טראומות מהילדות מייצרות אותו ומשפיעות על הבריאות הפיזית מאוד (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
למה אנשים נהנים מדברים מסוכנים ומפחידים?
באנג'י, קפיצות מצוקים, נסיעה ברכבת הרים וספורט אתגרי ומסוכן - כל אלה גורמים לאנשים הנאה רבה. בני אדם מוכנים לשלם הרבה כסף כדי ליהנות מהפחד והסיפוק שבצליחתו. כיצד זה מושך אותם כל כך?
גורם הקסם בסכנה הוא האדרנלין. ככל שאנו פוחדים ומתרגשים מהעניין המפחיד שאנו עומדים לבצע, משתחרר הורמון האדרנלין באופן מואץ בגופנו. בזכותו אנו נדרכים ומתרכזים בהישרדות. לכן כל כך הרבה ספורטאים שעושים תרגילים מפחידים שלא יאומנו, צריכים להתרכז לפני הביצוע.
רגע אחרי ביצוע ה"תרגיל", מתפוגג המתח של הספורטאי או האדם שעשה אותו ומשתחרר בגוף הורמונים אחרים שנקראים אנדורפינים. הם גורמים להרגשה הנפלאה של אחרי ביצוע משהו נועז, מפחיד, הישרדותי. כך מספק האדם לעצמו חוויות עמוסות אנדורפינים ועתירות הנאה מהפחד ומהתעוזה ללכת על הסכנה, ללא חשש וללא מורא.
איזה כיף לפחד, לא?!?
הנה הסבר לכיף שאנו מוצאים בפחד (מתורגם):
https://youtu.be/oetVvR5RQUs
הנה הסכנה שבספורט האתגרי ואנשים שמכורים לה:
https://youtu.be/7kJQ_H2G-ro
האדרנלין מאפשר לנו לעשות דברים שלא יאומנו:
https://youtu.be/ra-9ioNWCdU
הסכנה גם היא מחזקת את היכולת והאדרנלין בשמיים:
https://youtu.be/tQlv5bxsVcE
באנג'י, קפיצות מצוקים, נסיעה ברכבת הרים וספורט אתגרי ומסוכן - כל אלה גורמים לאנשים הנאה רבה. בני אדם מוכנים לשלם הרבה כסף כדי ליהנות מהפחד והסיפוק שבצליחתו. כיצד זה מושך אותם כל כך?
גורם הקסם בסכנה הוא האדרנלין. ככל שאנו פוחדים ומתרגשים מהעניין המפחיד שאנו עומדים לבצע, משתחרר הורמון האדרנלין באופן מואץ בגופנו. בזכותו אנו נדרכים ומתרכזים בהישרדות. לכן כל כך הרבה ספורטאים שעושים תרגילים מפחידים שלא יאומנו, צריכים להתרכז לפני הביצוע.
רגע אחרי ביצוע ה"תרגיל", מתפוגג המתח של הספורטאי או האדם שעשה אותו ומשתחרר בגוף הורמונים אחרים שנקראים אנדורפינים. הם גורמים להרגשה הנפלאה של אחרי ביצוע משהו נועז, מפחיד, הישרדותי. כך מספק האדם לעצמו חוויות עמוסות אנדורפינים ועתירות הנאה מהפחד ומהתעוזה ללכת על הסכנה, ללא חשש וללא מורא.
איזה כיף לפחד, לא?!?
הנה הסבר לכיף שאנו מוצאים בפחד (מתורגם):
https://youtu.be/oetVvR5RQUs
הנה הסכנה שבספורט האתגרי ואנשים שמכורים לה:
https://youtu.be/7kJQ_H2G-ro
האדרנלין מאפשר לנו לעשות דברים שלא יאומנו:
https://youtu.be/ra-9ioNWCdU
הסכנה גם היא מחזקת את היכולת והאדרנלין בשמיים:
https://youtu.be/tQlv5bxsVcE
למה צריך ליצנים רפואיים בבית חולים ומה הם עושים?
הליצן הרפואי הוא אדם שמסתובב בבית החולים ומשעשע חולים ובמיוחד ילדים בבדיחות וצחוק. ההומור והצחוק, קובע המחקר המדעי, מפחיתים פחדים, מסיחים את הדעת מהכאבים ועוזרים לחולים להבריא מהר יותר. חוקרי מוח ודאי יסבירו היטב הממצאים המחקריים שמצביעים על הדופמינים והאנדורפינים שמשתחררים אצל החולה הצוחק ועל כמה שהמוח "נהנה" מהצחוק, עד כדי יצירת תהליך אופטימי, היוצר שיפור בריאותי.
כן. זה שוב הכוח המדהים של הגוף-נפש.
הליצן בבית החולים עוסק בליצנות רפואית. הליצנים הרפואיים משתמשים בהומור כדי לסייע לחולים לריפוי ולשיפור המצב והתפקוד שלהם.
ראשון הליצנים הרפואיים ומי שלימד את עולם הרפואה עד כמה הומור וצחוק יכולים לסייע בריפוי, הוא פאטש אדמס, רופא אמריקאי שהפך את הליצנות והצחוק למקצועו הרפואי, במקום הרפואה הרגילה.
אבל מי שאחראי לכך שהומור הפך לכלי עבודה מקובל בריפוי והקלה על חולים, הוא מייקל כריסטנסן, אמריקאי שאמר: "אם החולים לא יגיעו לקרקס, הקרקס יגיע אליהם".
אותו כריסטנסן יצר תכנית לה קרא "יחידת הליצנות הרפואית של קרקס התפוח הגדול". אפילו השם משעשע... בפרויקט שלו הוא הכניס בשנת 1986 ליצנים רפואיים לעבודה בבתי חולים בניו יורק. די מהר נמצא שההומור הביא לשיפור של ממש באיכות חייהם של החולים במהלך האישפוז ולזירוז בהבראתם.
בדיעבד מייקל כריסטנסן יכול להיחשב כמי שברא את המקצוע הזה. הפרויקט הראשון בניו יורק היה הצלחה והביא להרחבה של הליצנות הרפואית, לבתי חולים רבים בעולם.
הנה ליצן רפואי בעבודה (עברית):
http://youtu.be/dp52N_MOp2M
ליצנית רפואית בעבודה:
https://youtu.be/qJXgNTvS-Nk
סרט על הליצן הרפואי הראשון ומי שהתחיל את התחום (עברית):
https://youtu.be/8FfU493oZs4
ליצן רפואי עם זקן (עברית):
https://youtu.be/IRWh4ZcMh9g
כך לומדים להיות ליצנים רפואיים (עברית):
https://youtu.be/6f898gbSuw0
והדוקטור הראשון בישראל לליצנות רפואית (עברית):
https://youtu.be/AkMHNmv2ml4?long=yes
הליצן הרפואי הוא אדם שמסתובב בבית החולים ומשעשע חולים ובמיוחד ילדים בבדיחות וצחוק. ההומור והצחוק, קובע המחקר המדעי, מפחיתים פחדים, מסיחים את הדעת מהכאבים ועוזרים לחולים להבריא מהר יותר. חוקרי מוח ודאי יסבירו היטב הממצאים המחקריים שמצביעים על הדופמינים והאנדורפינים שמשתחררים אצל החולה הצוחק ועל כמה שהמוח "נהנה" מהצחוק, עד כדי יצירת תהליך אופטימי, היוצר שיפור בריאותי.
כן. זה שוב הכוח המדהים של הגוף-נפש.
הליצן בבית החולים עוסק בליצנות רפואית. הליצנים הרפואיים משתמשים בהומור כדי לסייע לחולים לריפוי ולשיפור המצב והתפקוד שלהם.
ראשון הליצנים הרפואיים ומי שלימד את עולם הרפואה עד כמה הומור וצחוק יכולים לסייע בריפוי, הוא פאטש אדמס, רופא אמריקאי שהפך את הליצנות והצחוק למקצועו הרפואי, במקום הרפואה הרגילה.
אבל מי שאחראי לכך שהומור הפך לכלי עבודה מקובל בריפוי והקלה על חולים, הוא מייקל כריסטנסן, אמריקאי שאמר: "אם החולים לא יגיעו לקרקס, הקרקס יגיע אליהם".
אותו כריסטנסן יצר תכנית לה קרא "יחידת הליצנות הרפואית של קרקס התפוח הגדול". אפילו השם משעשע... בפרויקט שלו הוא הכניס בשנת 1986 ליצנים רפואיים לעבודה בבתי חולים בניו יורק. די מהר נמצא שההומור הביא לשיפור של ממש באיכות חייהם של החולים במהלך האישפוז ולזירוז בהבראתם.
בדיעבד מייקל כריסטנסן יכול להיחשב כמי שברא את המקצוע הזה. הפרויקט הראשון בניו יורק היה הצלחה והביא להרחבה של הליצנות הרפואית, לבתי חולים רבים בעולם.
הנה ליצן רפואי בעבודה (עברית):
http://youtu.be/dp52N_MOp2M
ליצנית רפואית בעבודה:
https://youtu.be/qJXgNTvS-Nk
סרט על הליצן הרפואי הראשון ומי שהתחיל את התחום (עברית):
https://youtu.be/8FfU493oZs4
ליצן רפואי עם זקן (עברית):
https://youtu.be/IRWh4ZcMh9g
כך לומדים להיות ליצנים רפואיים (עברית):
https://youtu.be/6f898gbSuw0
והדוקטור הראשון בישראל לליצנות רפואית (עברית):
https://youtu.be/AkMHNmv2ml4?long=yes
מהי תקווה?
לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."
אז מהי התקווה?
תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.
התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.
מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.
בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".
אז מה ההבדל מאמונה?
בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.
#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.
פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.
מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.
ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.
התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.
#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".
רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.
בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.
הנה סיפורה של התקווה (עברית):
https://youtu.be/ldPGfbiWw0w
התקווה והנפש (עברית):
https://youtu.be/-_ytper9_b0
קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):
https://youtu.be/O2iKtPXUV-s
"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)
https://youtu.be/IFTqY7LpdIg
"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):
https://youtu.be/mTjXviliGPk
לאריסטו מיוחס המשפט האלמותי "התקווה היא חלומם של אנשים ערים." ולברנרד וויליאמס מיוחסת האימרה "מעולם לא היו לילה או בעיה, שהצליחו לנצח זריחה או תקווה."
אז מהי התקווה?
תקווה (Hope) היא הציפייה שיקרו דברים טובים, אמונה שטוב, שדבר חיובי יקרה בעתיד, משהו שהוא טוב יותר מההווה.
התקווה כוללת ציפייה ורצון להתקיימות של משהו, כמו רצון לזכות בבריאות, אהבה או אושר, או חומריים ומוחשיים, כמו מוצר נחשק או סמל סטטוס.
מילולית, התקווה באה כנראה מהמילה "קו", כמקשרת בין העבר, דרך ההווה ואל העתיד.
בניגוד לאופטימיות או האופטימיזם, שהם עניין מולד, את התקווה, אותה מיומנות לחלום על הטוב, אפשר ללמוד ולפתח, כמו שמפתחים שרירים במכון כושר. וכשלומדים לטפח אותה, היא הופכת את החיים הקשים למשמעותיים ומעט יותר קלים - פתגם רוסי אומר כבר דורות ש"התקווה מתה אחרונה".
אז מה ההבדל מאמונה?
בעוד שאמונה היא התחושה, כמעט הידיעה, שיקרה דבר מה, תקווה היא השאיפה לטוב, הרצון להתקיימות של דבר שישפר את המצב, בלי קשר למציאות ולסיכויים שזה יקרה כך.
#המדע והתקווה
אפילו המדע מראה שתקווה עוזרת לאדם להתמודד עם קשיי החיים ואפילו עם סופם ונגדו. עם הזמן הולכים ומצטברים מחקרים שמראים שזו לא תחושת בטן או משהו מופשט, שתקווה מבריאה. זה ממש עניין קליני, רפואי, מדיד ומדעי, שמשפיע לא רק על איכות החיים שלנו אלא גם על תוחלת החיים שלנו.
פרופסור שניידר האמריקאי הוא שהגה במקור את תאוריית התקווה. הוא מצא 3 תנאים שמאפשרים לנו לקוות,לייצר תקווה. הראשון הוא מטרה, משהו משמעותי שבשבילו ולשמו אנו מקווים להצליחה. השני הוא ההבנה שגם תקלות ושלבים שלא יצליחו בדרך מחייבים אותנו להפעיל תושייה ולגלות דרכים להתקדם למימוש התקווה. והתנאי השלישי הוא מוטיבציה. אנו חייבים לאתר וחטפח בנו את הדחף להצליח במשימה, גם כשהיא נראית בלתי אפשרית.
מסתבר שאפילו באירועים שקשורים בחיים ומוות, כמו מחלה או החלמה מפציעה קשה, יש לתקווה השפעה לא מבוטלת על הסיכוי להחלמה וההבראה.
ההסבר הוא שתחושת התקווה מייצרת במוח האנושי דופמין, אותו הורמון שקשור לאופוריה, למוטיבציה ועוררות. ההשפעה של דופמין, שמכונה "הורמון החיים של האדם" היא אדירה.
התקווה גם ממלאת תפקיד משמעותי ואולי אף מרכזי בתחום מדעי שנקרא פסיכונוירואימונולוגיה. הוא בודק את הגורמים שמקשרים בין הצד הפסיכולוגי, הנוירולוגי והמערכת החיסונית שלנו ומפעילים אותם בהצלחה רבה כל כך.
#דוגמאות
בהמנון הלאומי שלנו, "התקווה", מביע הכותב נפתלי הרץ אימבר, את התקווה לשוב לארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. קראו עליה בתגית "התקווה".
רואה בתקווה מרכיב מרכזי ביכולת לשרוד מצבים קשים גם החוקר הנודע, הנוירולוג, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט הווינאי ואבי תורת הלוגותרפיה, ויקטור פרנקל. מי שהתפרסם בספרו הנודע "האדם מחפש משמעות" היה ניצול שואה ששרד אותה, באופן כמעט לא סביר.
בזכות התקווה הצליח האיש החלש שהיה לשרוד עבודות פרך במחנות עבודה קשים, כשמסביבו קורסים, נופלים ומתים אסירים חזקים וחסונים ממנו. אפילו בצעדת המוות הוא הצליח להתעלות מעל לסבל והכאבים, כשדמיין את עצמו שורד ומתאחד עם רעייתו האהובה וחוזר לתת הרצאות באוניברסיטה. הוא שרד וניצח וכך גם אשתו, שפעלה בדיוק כמוהו במחנות בהם היא עברה.
הנה סיפורה של התקווה (עברית):
https://youtu.be/ldPGfbiWw0w
התקווה והנפש (עברית):
https://youtu.be/-_ytper9_b0
קדימון הסרט הנודע "חומות של תקווה" (מתורגם):
https://youtu.be/O2iKtPXUV-s
"אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה?" - יעקב גלעד ויהודה פוליקר (עברית)
https://youtu.be/IFTqY7LpdIg
"פלוגות התקווה" שיוצא מה-7 באוקטובר ומושך לתקווה הלאומית (עברית):
https://youtu.be/mTjXviliGPk
מהו הסרוטונין שאחראי על מצב הרוח שלנו?
כמו מוליכים עצביים אחרים, בעיקר נוראדרנלין, סרוטונין (Serotonin) הוא מוליך עצבי, נוירוטרנסמיטר בעל חשיבות עליונה במניעה של מצבי דיכאון.
כשאנו אוכלים אוכל מתוק, הסרוטונין מופרש בקצב מוגבר. זה אולי סוד הקשר בין גלידה שרבים ורבות נוהגים "לטרוף" ברגעי תסכול או דיכאון.
כך או כך, המוליך העצבי הזה מאוד חשוב לתאי העצב שלנו. נראה שהוא משפיע על תחושת התיאבון, על שיכוך כאבים ועל תחושות ההנאה שלנו באופן כללי.
לסרוטונין תפקיד משמעותי במיוחד במצבי הרוח שלנו. חוץ מההשפעה שלו על דיכאון, היעדרו או ייצורו של הסרוטונין קשורים ואף אחראים גם להתנהגות אימפולסיבית או לתוקפנות אצל בני אדם ולתחושות של התרוממות רוח והתלהבות.
הסרוטונין משתייך לקבוצת המונואמיניים, בה נכללים גם גם הדופמין המפורסם וגם הנוראפינפרין. תאי העצב שמייצרים את הסרטונין נמצאים כולם בגזע המוח, שמעורב גם בעוררות שלנו.
אלכוהול וסמים, במיוחד סמי הזיות דוגמת אקסטזי וLSD, פועלים על קולטני הסרוטונין. כך גם תרופות נוגדות דיכאון ותרופות פסיכיאטריות, שחלקן יכולות לפגוע בספיגה החוזרת שלו.
כך מפריש האוכל המנחם סרוטונין וגורם לנו עונג (עברית):
https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k
כמו הדופמין, גם הסרוטונין נוטה להיעלם במצב של דיכאון קליני (מתורגם):
https://youtu.be/z-IR48Mb3W0
למי שחשים דיכאון או דכדוך חורפי, הנה מוסיקה שמייצרת סרוטונין:
https://youtu.be/fOGxiXZqtNM
והנה שיר עם מנגינה משונה, שהקליט מישהו לבחינה על הסרוטונין (עברית):
https://youtu.be/kqAQ7rSNIj0
כמו מוליכים עצביים אחרים, בעיקר נוראדרנלין, סרוטונין (Serotonin) הוא מוליך עצבי, נוירוטרנסמיטר בעל חשיבות עליונה במניעה של מצבי דיכאון.
כשאנו אוכלים אוכל מתוק, הסרוטונין מופרש בקצב מוגבר. זה אולי סוד הקשר בין גלידה שרבים ורבות נוהגים "לטרוף" ברגעי תסכול או דיכאון.
כך או כך, המוליך העצבי הזה מאוד חשוב לתאי העצב שלנו. נראה שהוא משפיע על תחושת התיאבון, על שיכוך כאבים ועל תחושות ההנאה שלנו באופן כללי.
לסרוטונין תפקיד משמעותי במיוחד במצבי הרוח שלנו. חוץ מההשפעה שלו על דיכאון, היעדרו או ייצורו של הסרוטונין קשורים ואף אחראים גם להתנהגות אימפולסיבית או לתוקפנות אצל בני אדם ולתחושות של התרוממות רוח והתלהבות.
הסרוטונין משתייך לקבוצת המונואמיניים, בה נכללים גם גם הדופמין המפורסם וגם הנוראפינפרין. תאי העצב שמייצרים את הסרטונין נמצאים כולם בגזע המוח, שמעורב גם בעוררות שלנו.
אלכוהול וסמים, במיוחד סמי הזיות דוגמת אקסטזי וLSD, פועלים על קולטני הסרוטונין. כך גם תרופות נוגדות דיכאון ותרופות פסיכיאטריות, שחלקן יכולות לפגוע בספיגה החוזרת שלו.
כך מפריש האוכל המנחם סרוטונין וגורם לנו עונג (עברית):
https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k
כמו הדופמין, גם הסרוטונין נוטה להיעלם במצב של דיכאון קליני (מתורגם):
https://youtu.be/z-IR48Mb3W0
למי שחשים דיכאון או דכדוך חורפי, הנה מוסיקה שמייצרת סרוטונין:
https://youtu.be/fOGxiXZqtNM
והנה שיר עם מנגינה משונה, שהקליט מישהו לבחינה על הסרוטונין (עברית):
https://youtu.be/kqAQ7rSNIj0
מהי מערכת "הילחם או ברח"?
"הילחם או ברח" (Fight or Flight) היא תגובה גופנית, פרץ אנרגיה שבו הגוף מכין אותנו במהירות למצבים מסוכנים, לנוכח איום כלשהו, כך שנוכל להגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה.
זה קורה בגלל הפחד. כן, רבים יודעים שהפחד כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח מהר, או לקפוא על מקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו. לפעמים הוא גם גורם לנו שנוכל להילחם ואפילו לנצח, גם כשחשבנו שאין סיכוי שנוכל לנצח.
ואלה שלושת ה-Fים: פייט, פלייט או פריז. הילחם, ברח או קפא במקום.
איך זה קורה? - לדוגמה, נניח שאנו ביער ולפתע רואים מולנו דוב גדול ומסוכן. הפחד לנוכח הסכנה הגדולה יוצר אצלנו סטרס, לחץ מטורף שמביא את המוח לתפקוד של חירום.
אז ככה - בתגובה הזו, הגוף מכין אותנו במהירות למצבים שבהם נילחם באיום ביעילות וטוב יותר, נהיה חדים יותר ומהירי מחשבה, נתחמק, נברח או נסתתר מהר יותר מהדוב המאיים. לעתים, אם ניאלץ להילחם בו, נמצא את עצמנו מצליחים לחשוב טוב יותר על פתרונות כדי להביס את הדוב, או לפחות לבצע משהו שירוויח לנו זמן כדי שנוכל להיעלם ולהינצל.
כך, הסיכויים שנשרוד לנוכח הסכנה גדלים משמעותית. אבל איך זה בדיוק קרה?
#הורמוני חירום
המערכת הגופנית הזו, שזכתה לשם הציורי "הילחם או ברח" (Fight or flight response), היא בעצם סוג של תגובה "אוטומטית" של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו, שנועדה לאפשר לנו להתחמק מהאיום, לברוח מהר וטוב יותר, או להילחם בו באמצעים שלא חשבנו שנוכל לנקוט.
ראשונים פועלים האינסטינקטים, בצורה כזו שלעתים קרובות אנו עושים פעולות מהירות כמו לחמוק ממכונית המתקרבת במהירות, עוד לפני שמוחנו עיבד את נתוני הראייה או השמע שלנו.
אחרי האינסטינקטים וכתגובה לסכנה, המוח מכין אותנו פיזית ובמהירות רבה, להתמודדות מול האיום החיצוני. זה קורה במהירות עצומה, כשבתוך שניות מופעלת בגופנו תגובה גופנית, פיזיולוגית, בה הגוף מפריש חומרים מסוימים, שנקראים הורמונים, במיוחד הורמונים שנקראים "קורטיזול" ו"אדרנלין", אבל יש עוד כמה.
ההורמונים הללו, שהגוף מפריש אל מול הדוב המסוכן, גורמים לכך שנגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה. מה שהם עושים זה להפנות אנרגיה למקומות בגוף, שבהם היא נחוצה במצב החירום הזה. הכוח ויכולות החשיבה המהירה והחדה, נחוצים באותם מקומות בגופנו - כדי שנוכל לברוח מהסכנה ביעילות או כדי להילחם ולנצח.
חומצות שומן המפורקות במהלך הזה ומשחררות לדם שלנו גלוקוזה, מספקות דחיפה ותיגבור אנרגטי ומביאות את הגוף לפעול ביעילות מירבית. נתיבי האוויר והנשימה מעלים את החמצן המגיע למוח ויכולות הביצוע שלו משתפרות פלאים. משם גם מתגברים העירנות חגות החושים והמוטוריקה.
אנשים שחוו מצבי סכנה קיצוניים מעידים שעשו דווקא מהפחד הזה דברים שמעולם לא חשבו שהם יכולים לעשות. או שחשו שיש להם כוח גדול מהרגיל, או אומץ או שהם רצו מהר מכל ריצה רגילה שלהם.
נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת לפעולה, נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.
הנה מערכת "הילחם או ברח" (עברית):
https://youtu.be/QxYGKbZWqjk
הפחד מייצר את הקורטיזול והאדרנלין, הורמוני הלחץ שבגוף (מתורגם):
https://youtu.be/i0DY-_0kuBw
כש-Fight or Flight מופעל הרבה אצל ילדים שחווים טראומות ילדות משפיעה הפרשת הורמוני הלחץ המתמדת על בריאותם הפיזית לכל חייהם (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes
"הילחם או ברח" (Fight or Flight) היא תגובה גופנית, פרץ אנרגיה שבו הגוף מכין אותנו במהירות למצבים מסוכנים, לנוכח איום כלשהו, כך שנוכל להגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה.
זה קורה בגלל הפחד. כן, רבים יודעים שהפחד כרוך אצלנו בשינויים גופניים המאפשרים לנו לברוח מהר, או לקפוא על מקומנו - כל אחד וכל מקרה לגופו. לפעמים הוא גם גורם לנו שנוכל להילחם ואפילו לנצח, גם כשחשבנו שאין סיכוי שנוכל לנצח.
ואלה שלושת ה-Fים: פייט, פלייט או פריז. הילחם, ברח או קפא במקום.
איך זה קורה? - לדוגמה, נניח שאנו ביער ולפתע רואים מולנו דוב גדול ומסוכן. הפחד לנוכח הסכנה הגדולה יוצר אצלנו סטרס, לחץ מטורף שמביא את המוח לתפקוד של חירום.
אז ככה - בתגובה הזו, הגוף מכין אותנו במהירות למצבים שבהם נילחם באיום ביעילות וטוב יותר, נהיה חדים יותר ומהירי מחשבה, נתחמק, נברח או נסתתר מהר יותר מהדוב המאיים. לעתים, אם ניאלץ להילחם בו, נמצא את עצמנו מצליחים לחשוב טוב יותר על פתרונות כדי להביס את הדוב, או לפחות לבצע משהו שירוויח לנו זמן כדי שנוכל להיעלם ולהינצל.
כך, הסיכויים שנשרוד לנוכח הסכנה גדלים משמעותית. אבל איך זה בדיוק קרה?
#הורמוני חירום
המערכת הגופנית הזו, שזכתה לשם הציורי "הילחם או ברח" (Fight or flight response), היא בעצם סוג של תגובה "אוטומטית" של מערכת העצבים האוטונומית והרפלקסים שלנו, שנועדה לאפשר לנו להתחמק מהאיום, לברוח מהר וטוב יותר, או להילחם בו באמצעים שלא חשבנו שנוכל לנקוט.
ראשונים פועלים האינסטינקטים, בצורה כזו שלעתים קרובות אנו עושים פעולות מהירות כמו לחמוק ממכונית המתקרבת במהירות, עוד לפני שמוחנו עיבד את נתוני הראייה או השמע שלנו.
אחרי האינסטינקטים וכתגובה לסכנה, המוח מכין אותנו פיזית ובמהירות רבה, להתמודדות מול האיום החיצוני. זה קורה במהירות עצומה, כשבתוך שניות מופעלת בגופנו תגובה גופנית, פיזיולוגית, בה הגוף מפריש חומרים מסוימים, שנקראים הורמונים, במיוחד הורמונים שנקראים "קורטיזול" ו"אדרנלין", אבל יש עוד כמה.
ההורמונים הללו, שהגוף מפריש אל מול הדוב המסוכן, גורמים לכך שנגיב טוב יותר למצב המסוכן הזה. מה שהם עושים זה להפנות אנרגיה למקומות בגוף, שבהם היא נחוצה במצב החירום הזה. הכוח ויכולות החשיבה המהירה והחדה, נחוצים באותם מקומות בגופנו - כדי שנוכל לברוח מהסכנה ביעילות או כדי להילחם ולנצח.
חומצות שומן המפורקות במהלך הזה ומשחררות לדם שלנו גלוקוזה, מספקות דחיפה ותיגבור אנרגטי ומביאות את הגוף לפעול ביעילות מירבית. נתיבי האוויר והנשימה מעלים את החמצן המגיע למוח ויכולות הביצוע שלו משתפרות פלאים. משם גם מתגברים העירנות חגות החושים והמוטוריקה.
אנשים שחוו מצבי סכנה קיצוניים מעידים שעשו דווקא מהפחד הזה דברים שמעולם לא חשבו שהם יכולים לעשות. או שחשו שיש להם כוח גדול מהרגיל, או אומץ או שהם רצו מהר מכל ריצה רגילה שלהם.
נשימה, פעימות לב ועיכול - הכל מתואם במהירות למצב החדש, בו האמיגדלה שבמוח נכנסת לפעולה, נוטלת פיקוד והאדרנלין מחליף את התגובות הלוגיות של המוח.
הנה מערכת "הילחם או ברח" (עברית):
https://youtu.be/QxYGKbZWqjk
הפחד מייצר את הקורטיזול והאדרנלין, הורמוני הלחץ שבגוף (מתורגם):
https://youtu.be/i0DY-_0kuBw
כש-Fight or Flight מופעל הרבה אצל ילדים שחווים טראומות ילדות משפיעה הפרשת הורמוני הלחץ המתמדת על בריאותם הפיזית לכל חייהם (מתורגם):
https://youtu.be/95ovIJ3dsNk?long=yes
והרצאת טד נהדרת על הפחד ומה שאפשר ללמוד ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/OwgWkUIm9Gc?long=yes
מהו דופמין, הורמון ההרגשה הטובה?
הדופמין (dopamine) הוא "הורמון ההרגשה הטובה". זהו הורמון שנמצא במוחנו, תורם להרגשה טובה ולעונג ומסייע לנו להיות נמרצים וממוקדים יותר.
הדופמין הוא כימיקל, החומר בגוף שגורם לנו לקום מלאי מוטיבציה, להשתוקק לדברים ולעשות אותם, להעז בחיים ובעצם - ליהנות מהם.
לעיתים מכנים אותו גם "אינסטינקט החיים", או באנגלית "life instinct substance". יש לו שלל תפקידים במערכת העצבים והשפעה רבה על ההתנהגות, החשיבה ועל הפעילות התנועתית שלנו.
אם לא היינו ציידי דופמין כל כך אדוקים, כנראה שחיינו היו כמעט כמו זומבים. היינו אדישים, איטיים, חסרי מעוף, התרגשות, התלהבות ורצון להתנסות בדברים מסעירים ובחוויות חדשות. אם התיאור הזה מוכר לכם זה לא סתם. הוא מאפיין רבים מאיתנו, שמבלים יותר מדי מול מסכים ופחות מדי בעולם האמיתי, פחות בשמש, מול בני אדם אמיתיים. התנתקו קצת מהמסך, גם של הטלפון, צאו החוצה, טיילו, בלו ופגשו חברים!
הדופמין הוא נוירו טרנסמיטר, מוליך עצבי שאחראי לכך שאנו כל כך זקוקים ומחפשים ריגושים בחיינו. מנסיעות בעולם לטיולים, דרך סרטי אימה, ספורט אתגרי, חקר הסביבה שלנו, יצירת קשרים ונטילת אתגרים ומשימות על עצמנו - החיפוש אחרי התרגשות וריגושים נובע מהצורך שלנו בדופמין.
חולי פרקינסון, למשל, סובלים ממחסור בדופמין, מה שמקשה עליהם מאד. כך גם מי שסובלים מסכיזופרניה.
אגב, כל מה שנאמר למעלה לא אומר כמובן שכולנו זקוקים לכמות זהה של דופמין. יש כאלה שזקוקים ליותר ממנו, "מחפשי ריגושים" נקרא להם, בעוד יש אחרים שצריכים הרבה פחות. אבל כל אחד זקוק לפחות למעט דופמין, כי אחרת הוא אולי זז ומתנועע, אבל בפראפרזה על הפרסומת השנונה ההיא, בלי הדופמין "הוא לא באמת חי..."
מה זה דופמין?
https://youtu.be/NUNorglHg1U
כך נעודד בגופנו יצירה טבעית של דופמין (עברית):
https://youtu.be/-enRfzbZtiE
אם שאלתם את עצמכם מה מנחם באוכל המנחם אז הדופמין הוא חלק משמעותי בנחמה והעונג הללו (עברית):
https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k
גם המוסיקה היא פצצת דופמין ולא רק לאדם (עברית):
https://youtu.be/Cobq9IpEsTk
כך ניתן להגדיל את כמות הדופמין במוחנו:
https://youtu.be/lB3hj2-SlB4
ויש גם מאכלים שמגדילים את הדופמין:
https://youtu.be/0bsaf7RW_6M
הדופמין (dopamine) הוא "הורמון ההרגשה הטובה". זהו הורמון שנמצא במוחנו, תורם להרגשה טובה ולעונג ומסייע לנו להיות נמרצים וממוקדים יותר.
הדופמין הוא כימיקל, החומר בגוף שגורם לנו לקום מלאי מוטיבציה, להשתוקק לדברים ולעשות אותם, להעז בחיים ובעצם - ליהנות מהם.
לעיתים מכנים אותו גם "אינסטינקט החיים", או באנגלית "life instinct substance". יש לו שלל תפקידים במערכת העצבים והשפעה רבה על ההתנהגות, החשיבה ועל הפעילות התנועתית שלנו.
אם לא היינו ציידי דופמין כל כך אדוקים, כנראה שחיינו היו כמעט כמו זומבים. היינו אדישים, איטיים, חסרי מעוף, התרגשות, התלהבות ורצון להתנסות בדברים מסעירים ובחוויות חדשות. אם התיאור הזה מוכר לכם זה לא סתם. הוא מאפיין רבים מאיתנו, שמבלים יותר מדי מול מסכים ופחות מדי בעולם האמיתי, פחות בשמש, מול בני אדם אמיתיים. התנתקו קצת מהמסך, גם של הטלפון, צאו החוצה, טיילו, בלו ופגשו חברים!
הדופמין הוא נוירו טרנסמיטר, מוליך עצבי שאחראי לכך שאנו כל כך זקוקים ומחפשים ריגושים בחיינו. מנסיעות בעולם לטיולים, דרך סרטי אימה, ספורט אתגרי, חקר הסביבה שלנו, יצירת קשרים ונטילת אתגרים ומשימות על עצמנו - החיפוש אחרי התרגשות וריגושים נובע מהצורך שלנו בדופמין.
חולי פרקינסון, למשל, סובלים ממחסור בדופמין, מה שמקשה עליהם מאד. כך גם מי שסובלים מסכיזופרניה.
אגב, כל מה שנאמר למעלה לא אומר כמובן שכולנו זקוקים לכמות זהה של דופמין. יש כאלה שזקוקים ליותר ממנו, "מחפשי ריגושים" נקרא להם, בעוד יש אחרים שצריכים הרבה פחות. אבל כל אחד זקוק לפחות למעט דופמין, כי אחרת הוא אולי זז ומתנועע, אבל בפראפרזה על הפרסומת השנונה ההיא, בלי הדופמין "הוא לא באמת חי..."
מה זה דופמין?
https://youtu.be/NUNorglHg1U
כך נעודד בגופנו יצירה טבעית של דופמין (עברית):
https://youtu.be/-enRfzbZtiE
אם שאלתם את עצמכם מה מנחם באוכל המנחם אז הדופמין הוא חלק משמעותי בנחמה והעונג הללו (עברית):
https://youtu.be/Zwv_kpcYf4k
גם המוסיקה היא פצצת דופמין ולא רק לאדם (עברית):
https://youtu.be/Cobq9IpEsTk
כך ניתן להגדיל את כמות הדופמין במוחנו:
https://youtu.be/lB3hj2-SlB4
ויש גם מאכלים שמגדילים את הדופמין:
https://youtu.be/0bsaf7RW_6M
מהי מדיטציה ולמה עושים אותה?
המוח האנושי עסוק לאורך כל היום במחשבות, תוכניות, סידורים ובעיות שעליו לפתור. כל אלו יוצרים עומס לא קטן וגם לא מעט לחץ, או באנגלית סטרס, שפוגע בתפקוד שלנו.
מחקר שפורסם בזמנו בכתב העת Nature הראה שבראשו של אדם ממוצע חולפות בסביבות 6,200 מחשבות ביום. רצף המחשבות הזה אחראי ללא מעט מהסערות הנפשיות שלנו ולתופעות כמו אי שקט, עצבות, ריקנות וחוסר עניין.
מדיטציה (Meditation) היא טכניקה המאפשרת להשקיט את רעש המחשבות והטרדות שמתרוצצות בראש. זוהי שיטת פעולה עצמית ואישית שעושה אדם בגופו ובנפשו. הוכח מדעית שהיא מצליחה להקל גם על הסטרס.
לא מעט מחקרים שנעשו על תרגולי מדיטציה הראו בבירור שלמדיטציה יתרונות רבים לגוף ולנפש. המדיטציה עוזרת למתרגלים אותה להיות מרוכזים ומאושרים יותר, מסייעת לייצר שלווה ולפתח שליטה רגשית וחוסן פנימי. לא חסרים חוקרים שטוענים שהמדיטציה מסייעת לגוף להתגבר על מחלות.
יש טכניקות שונות שמאפשרות זאת וכולן נועדו לשנות את מצב התודעה של האדם, ביחס למצבי התודעה השכיחים ביומיום שלו.
יש המכנים את המדיטציה "מודעות קשובה". אחרים רואים בה חיבור רוחני, או דרך להיפטר מהמטען הרוחני העודף שלנו.
מטרתה של המדיטציה היא להגיע להארה על ידי תרגול שלה, ביחד עם דרך חיים נכונה ותואמת.
בתרבויות שונות בעולם, פותחו מאות טכניקות שונות של מדיטציה, באופן עצמאי וללא קשר זו לזו.
המשותף לכל טכניקות המדיטציה הללו הוא הביצוע העצמאי, בו התרגול של אדם נעשה אל מול עצמו, גם אם תרגול המדיטציה נעשה בקבוצה - החשוב הוא שכל אחד בה מתרגל לבדו ובלי קשר לאחרים. זאת בניגוד לטכניקות שבהן פועלים ביחד עם אנשים נוספים ושאינן שיטות מדיטציה.
דוגמה? - בתורת הזן, למשל, שמים דגש מיוחד על המדיטציה בישיבה, שהם מכנים "זאזן".
אבל זו לא דוגמה יחידה. למעשה, בכל הדתות המוכרות ישנם תרגולי מדיטציה. ידועים במיוחד התרגולים הבודהיסטים, המדמים את בודהה בתנוחת הלוטוס, הריקודים המדיטטיביים של הסופים המוסלמים, המבוססים על סחרור עצמי, ריקודי החסידים האקסטטיים ביהדות, הנזירים השתקנים בנצרות וההינדואיסטים החוזרים על מנטרה בסנסקריט ושואפים להתאחד עם האל, או עם היש.
אבל חוץ מתרגול הזאזן, הסחרור של הסופים ודומיהם, ישנם עוד סוגים רבים של תרגולי מדיטציה, כמו מדיטציה טרנסצנדנטלית, ויפאסאנה, טאי צ'י, דמיון מודרך, מדיטציה דינמית, צ'י קונג, סאג'ה יוגה ופאלון דאפא.
ישנה חלוקה בין תרגול סביל ופעיל במדיטציה:
בתרגולי מדיטציה סבילים אין המתרגל מבצע פעולה, אלא מניח לתהליך הטבעי לקרות מעצמו ולמודעותו להתפוגג, תוך עירנות לתחושותיו. כזו היא למשל הוויפאסאנה, המתבססת על שתיקה והתנזרות מדיבור.
תרגולי המדיטציה הפעילים, לעומת זאת, מתבססים על פעולה שמשפיעה על הכרתו של המתרגל, כמו הסיחרור שעושה הרקדן הסופי סביב עצמו או החזרה המתמדת על מנטרה, שעושה המתרגל בהינדואיזם.
#כמה זמן לתרגל ביום?
לא קל לאנשים שחיים בקצב מהיר להתחיל לתרגל מדיטציה. מתחילים רבים רואים בה פעילות משעממת. המלצה טובה היא להתחיל לתרגל מדיטציה במשך 5 דקות בכל יום. עם הזמן, כשהאפקט שלה יתבהר והחיים ייעשו טובים, רגועים ונכונים יותר, אז נוטים רבים להגדיל בעצמם את משך התרגול ולהגיע לפרקי הזמן המומלצים בכל טכניקה ושיטה שתבחרו.
הנה הסבר של המדיטציה (עברית):
https://youtu.be/sj9V78sIhQs?t=13s
קבלו מדיטציה קצרה:
https://youtu.be/Z4rRjGhN-gs
הנחיות למתחילים במדיטציה:
https://youtu.be/JslvBcIVtDg
מדעי המוח מגלים שמדיטציה, יוגה ודומיהם ממש משנים את מוחנו ואותנו (מתורגם):
https://youtu.be/m8rRzTtP7Tc?long=yes
ומדיטציה בדמיון מודרך בת 45 דקות (עברית):
https://youtu.be/2Yrp6N-Mi0M?long=yes
המוח האנושי עסוק לאורך כל היום במחשבות, תוכניות, סידורים ובעיות שעליו לפתור. כל אלו יוצרים עומס לא קטן וגם לא מעט לחץ, או באנגלית סטרס, שפוגע בתפקוד שלנו.
מחקר שפורסם בזמנו בכתב העת Nature הראה שבראשו של אדם ממוצע חולפות בסביבות 6,200 מחשבות ביום. רצף המחשבות הזה אחראי ללא מעט מהסערות הנפשיות שלנו ולתופעות כמו אי שקט, עצבות, ריקנות וחוסר עניין.
מדיטציה (Meditation) היא טכניקה המאפשרת להשקיט את רעש המחשבות והטרדות שמתרוצצות בראש. זוהי שיטת פעולה עצמית ואישית שעושה אדם בגופו ובנפשו. הוכח מדעית שהיא מצליחה להקל גם על הסטרס.
לא מעט מחקרים שנעשו על תרגולי מדיטציה הראו בבירור שלמדיטציה יתרונות רבים לגוף ולנפש. המדיטציה עוזרת למתרגלים אותה להיות מרוכזים ומאושרים יותר, מסייעת לייצר שלווה ולפתח שליטה רגשית וחוסן פנימי. לא חסרים חוקרים שטוענים שהמדיטציה מסייעת לגוף להתגבר על מחלות.
יש טכניקות שונות שמאפשרות זאת וכולן נועדו לשנות את מצב התודעה של האדם, ביחס למצבי התודעה השכיחים ביומיום שלו.
יש המכנים את המדיטציה "מודעות קשובה". אחרים רואים בה חיבור רוחני, או דרך להיפטר מהמטען הרוחני העודף שלנו.
מטרתה של המדיטציה היא להגיע להארה על ידי תרגול שלה, ביחד עם דרך חיים נכונה ותואמת.
בתרבויות שונות בעולם, פותחו מאות טכניקות שונות של מדיטציה, באופן עצמאי וללא קשר זו לזו.
המשותף לכל טכניקות המדיטציה הללו הוא הביצוע העצמאי, בו התרגול של אדם נעשה אל מול עצמו, גם אם תרגול המדיטציה נעשה בקבוצה - החשוב הוא שכל אחד בה מתרגל לבדו ובלי קשר לאחרים. זאת בניגוד לטכניקות שבהן פועלים ביחד עם אנשים נוספים ושאינן שיטות מדיטציה.
דוגמה? - בתורת הזן, למשל, שמים דגש מיוחד על המדיטציה בישיבה, שהם מכנים "זאזן".
אבל זו לא דוגמה יחידה. למעשה, בכל הדתות המוכרות ישנם תרגולי מדיטציה. ידועים במיוחד התרגולים הבודהיסטים, המדמים את בודהה בתנוחת הלוטוס, הריקודים המדיטטיביים של הסופים המוסלמים, המבוססים על סחרור עצמי, ריקודי החסידים האקסטטיים ביהדות, הנזירים השתקנים בנצרות וההינדואיסטים החוזרים על מנטרה בסנסקריט ושואפים להתאחד עם האל, או עם היש.
אבל חוץ מתרגול הזאזן, הסחרור של הסופים ודומיהם, ישנם עוד סוגים רבים של תרגולי מדיטציה, כמו מדיטציה טרנסצנדנטלית, ויפאסאנה, טאי צ'י, דמיון מודרך, מדיטציה דינמית, צ'י קונג, סאג'ה יוגה ופאלון דאפא.
ישנה חלוקה בין תרגול סביל ופעיל במדיטציה:
בתרגולי מדיטציה סבילים אין המתרגל מבצע פעולה, אלא מניח לתהליך הטבעי לקרות מעצמו ולמודעותו להתפוגג, תוך עירנות לתחושותיו. כזו היא למשל הוויפאסאנה, המתבססת על שתיקה והתנזרות מדיבור.
תרגולי המדיטציה הפעילים, לעומת זאת, מתבססים על פעולה שמשפיעה על הכרתו של המתרגל, כמו הסיחרור שעושה הרקדן הסופי סביב עצמו או החזרה המתמדת על מנטרה, שעושה המתרגל בהינדואיזם.
#כמה זמן לתרגל ביום?
לא קל לאנשים שחיים בקצב מהיר להתחיל לתרגל מדיטציה. מתחילים רבים רואים בה פעילות משעממת. המלצה טובה היא להתחיל לתרגל מדיטציה במשך 5 דקות בכל יום. עם הזמן, כשהאפקט שלה יתבהר והחיים ייעשו טובים, רגועים ונכונים יותר, אז נוטים רבים להגדיל בעצמם את משך התרגול ולהגיע לפרקי הזמן המומלצים בכל טכניקה ושיטה שתבחרו.
הנה הסבר של המדיטציה (עברית):
https://youtu.be/sj9V78sIhQs?t=13s
קבלו מדיטציה קצרה:
https://youtu.be/Z4rRjGhN-gs
הנחיות למתחילים במדיטציה:
https://youtu.be/JslvBcIVtDg
מדעי המוח מגלים שמדיטציה, יוגה ודומיהם ממש משנים את מוחנו ואותנו (מתורגם):
https://youtu.be/m8rRzTtP7Tc?long=yes
ומדיטציה בדמיון מודרך בת 45 דקות (עברית):
https://youtu.be/2Yrp6N-Mi0M?long=yes
איך חיסלה אנורקסיה את הצמד המצליח בעולם?
כיצד נכחד הצמד המצליח בעולם בשל אנורקסיה?
הם היו הקול הבהיר, הרך המלטף של הסוונטיז האמריקאי. הם זה הקרפנטרס (The Carpenters), קארן, שהחלה כמתופפת מחוננת והתגלתה בצעירותה כבעלת קול אלט מלטף וריצ'רד, מפיק מוסיקלי מוכשר.
זה צמד אחים צעיר ויפה, שהפך לאחד ההרכבים המצליחים ביותר של שנות ה-70. מצליחים זו לא מילה. עם להיטים כמו "Superstar", "Close to You", "Top of the World" ו-"We've Only Just Begun", הם היו בדיוק מה שצריכות צעירות מתבגרות באמריקה לשמוע.
הסוונטיז, חשוב לציין, הוא העשור של הקולות המלטפים. אבל הקול של קארן היה גם עשיר וגם מאוד ייחודי, מזוהה ובולט בזירת הפופ של אותם ימים.
וכשקארן היא הסולנית, האח ריצ'רד הוא המפיק המוסיקלי של הצמד והאחראי על העיבודים לשירים, התוצאה הייתה בלדות שמאלץ מרהיבות ולא מתנצלות, עם ים של שכבות מיתרים קסומות, מלודיות של גדולי הכותבים, רוך שנשפך כמו יין והכל מונח על מצע של יחידת קצב הדוקה ורומנטית מספיק.
ההצלחה המסחררת של הצמד הופכת אותו לאחד ההרכבים המצליחים של התקופה. מכירות האלבומים שלהם עוברות את 100 מיליון העותקים והרדיו מתפוצץ מלהיטים של "הקרפנטרז". השניים הם אורחים קבועים בקלטות ובתקליטי התקופה. אין מסיבה בלי סלואו שלהם ואין מיקסטייפ של מתבגרת בלי נוכחותם.
אבל אז מגיעה הטרגדיה הגדולה של הצמד. בשנת 1983 מתגלה הכאב הגדול שמאחורי ההצלחה. קארן קרפנטר, מסתבר, התמודדה עם אנורקסיה נרבוזה, המחלה הזו שהנפש רוצה בה לרזות, גם כשהגוף לא עומד בזה. אנורקסיה שהלכה והחמירה לה, מאז אמצע שנות ה-70.
תחילתה של המחלה בביקורת רנדומלית ולא מוצדקת בתקשורת על משקלה, ממשיך בלוח ההופעות המלחיץ והצפוף וכמובן הלחץ המתמיד של הכוכבות. קארן, שהתחילה רק בדיאטה קיצונית, השתמשה במהלך השנים בגלולות הרזיה, עם התירוקסין, הורמון בלוטת התריס שהשפיע על משקלה והוריד אותו מ-63 ל-35 קילוגרם.
ב-4 בפברואר 1983, כחודש לפני יום הולדתה ה-33, הציבור והמעריצים נדהמים לשמוע שקארן קרפנטר התמוטטה בבית הוריה שבדאוני, קליפורניה ומתה מדום לב, שנגרם מסיבוכי האנורקסיה נרבוזה, ממנה סבלה.
האופן בו סיימה קארן את חייה זכה לפרסום אדיר. זה היה אחד המקרים הראשונים של מוות מאנורקסיה והוא תוקשר היטב בתעשיית הבידור.
בעקבות מותה עלתה באופן דרמטי המודעות הציבורית למחלה. בקשר ישיר אל האירוע הטרגי הוקמה בארצות הברית "קרן קארן קרפנטר", העוסקת בטיפול ובמחקר של הפרעות אכילה.
כמפיק וכיוצר, הקריירה המוסיקלית של ריצ'רד קרפנטר המשיכה, אך להצלחה של הצמד הוא מטבע הדברים, לא זכה שוב מעולם. מהקרפנטרס נותרו בעיקר השירים, זכרון הקול הנהדר של קארן, העיבודים המוסיקליים העדינים ונקיים כל כך שריצ'רד השכיל ליצור ולהזמין וההשפעה שלהם על המוסיקה הפופולרית בעשור המרגש ההוא, כשכולם היו צעירים ותמימים יותר, רגע לפני שהפרעות האכילה מתפשטות בעולם כולו.
הנה סיפורם העצוב של הקרפנטרז:
https://youtu.be/Y5qJRy9nTs8
הקרפנטרז בהופעה - קארן על התופים:
https://youtu.be/91PpfWU-rmA
כמה שהיא הייתה זמרת וכותבת מעולה, על התופים היא הייתה מלכה:
https://youtu.be/sdHyzGXAJPg
השיר על "כוכב העל":
https://youtu.be/SJmmaIGiGBg
קארן וריצ'ארד קרפנטר בהופעה לקראת הסוף:
https://youtu.be/icDlp_Ry878
וסרט תיעודי על קארן קרפנטר המתופפת:
https://youtu.be/6dJUnh6N8-U?long=yes
הם היו הקול הבהיר, הרך המלטף של הסוונטיז האמריקאי. הם זה הקרפנטרס (The Carpenters), קארן, שהחלה כמתופפת מחוננת והתגלתה בצעירותה כבעלת קול אלט מלטף וריצ'רד, מפיק מוסיקלי מוכשר.
זה צמד אחים צעיר ויפה, שהפך לאחד ההרכבים המצליחים ביותר של שנות ה-70. מצליחים זו לא מילה. עם להיטים כמו "Superstar", "Close to You", "Top of the World" ו-"We've Only Just Begun", הם היו בדיוק מה שצריכות צעירות מתבגרות באמריקה לשמוע.
הסוונטיז, חשוב לציין, הוא העשור של הקולות המלטפים. אבל הקול של קארן היה גם עשיר וגם מאוד ייחודי, מזוהה ובולט בזירת הפופ של אותם ימים.
וכשקארן היא הסולנית, האח ריצ'רד הוא המפיק המוסיקלי של הצמד והאחראי על העיבודים לשירים, התוצאה הייתה בלדות שמאלץ מרהיבות ולא מתנצלות, עם ים של שכבות מיתרים קסומות, מלודיות של גדולי הכותבים, רוך שנשפך כמו יין והכל מונח על מצע של יחידת קצב הדוקה ורומנטית מספיק.
ההצלחה המסחררת של הצמד הופכת אותו לאחד ההרכבים המצליחים של התקופה. מכירות האלבומים שלהם עוברות את 100 מיליון העותקים והרדיו מתפוצץ מלהיטים של "הקרפנטרז". השניים הם אורחים קבועים בקלטות ובתקליטי התקופה. אין מסיבה בלי סלואו שלהם ואין מיקסטייפ של מתבגרת בלי נוכחותם.
אבל אז מגיעה הטרגדיה הגדולה של הצמד. בשנת 1983 מתגלה הכאב הגדול שמאחורי ההצלחה. קארן קרפנטר, מסתבר, התמודדה עם אנורקסיה נרבוזה, המחלה הזו שהנפש רוצה בה לרזות, גם כשהגוף לא עומד בזה. אנורקסיה שהלכה והחמירה לה, מאז אמצע שנות ה-70.
תחילתה של המחלה בביקורת רנדומלית ולא מוצדקת בתקשורת על משקלה, ממשיך בלוח ההופעות המלחיץ והצפוף וכמובן הלחץ המתמיד של הכוכבות. קארן, שהתחילה רק בדיאטה קיצונית, השתמשה במהלך השנים בגלולות הרזיה, עם התירוקסין, הורמון בלוטת התריס שהשפיע על משקלה והוריד אותו מ-63 ל-35 קילוגרם.
ב-4 בפברואר 1983, כחודש לפני יום הולדתה ה-33, הציבור והמעריצים נדהמים לשמוע שקארן קרפנטר התמוטטה בבית הוריה שבדאוני, קליפורניה ומתה מדום לב, שנגרם מסיבוכי האנורקסיה נרבוזה, ממנה סבלה.
האופן בו סיימה קארן את חייה זכה לפרסום אדיר. זה היה אחד המקרים הראשונים של מוות מאנורקסיה והוא תוקשר היטב בתעשיית הבידור.
בעקבות מותה עלתה באופן דרמטי המודעות הציבורית למחלה. בקשר ישיר אל האירוע הטרגי הוקמה בארצות הברית "קרן קארן קרפנטר", העוסקת בטיפול ובמחקר של הפרעות אכילה.
כמפיק וכיוצר, הקריירה המוסיקלית של ריצ'רד קרפנטר המשיכה, אך להצלחה של הצמד הוא מטבע הדברים, לא זכה שוב מעולם. מהקרפנטרס נותרו בעיקר השירים, זכרון הקול הנהדר של קארן, העיבודים המוסיקליים העדינים ונקיים כל כך שריצ'רד השכיל ליצור ולהזמין וההשפעה שלהם על המוסיקה הפופולרית בעשור המרגש ההוא, כשכולם היו צעירים ותמימים יותר, רגע לפני שהפרעות האכילה מתפשטות בעולם כולו.
הנה סיפורם העצוב של הקרפנטרז:
https://youtu.be/Y5qJRy9nTs8
הקרפנטרז בהופעה - קארן על התופים:
https://youtu.be/91PpfWU-rmA
כמה שהיא הייתה זמרת וכותבת מעולה, על התופים היא הייתה מלכה:
https://youtu.be/sdHyzGXAJPg
השיר על "כוכב העל":
https://youtu.be/SJmmaIGiGBg
קארן וריצ'ארד קרפנטר בהופעה לקראת הסוף:
https://youtu.be/icDlp_Ry878
וסרט תיעודי על קארן קרפנטר המתופפת:
https://youtu.be/6dJUnh6N8-U?long=yes
