שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו הסוד של דיוק אלינגטון?
דיוק אלינגטון (Duke Ellington) הוא ממוסיקאי הג'אז החשובים בתולדות הג'אז ורבים רואים בו את גדול מלחיני ארצות הברית.
אלינגטון היה אחד המלחינים האמריקאים הפוריים במאה ה-20. במהלך הקריירה שלו, שהתפרסה על פני 50 שנה, הוא נודע כמי שכתב כ-2,000 קטעי ג'אז ויצירות שונות.
אלינגטון נחשב למלחין האמריקאי הפורה ביותר בכל הזמנים. הוא הלחין הכל, החל משירים ומוסיקה לריקודים, דרך יצירות ג'אז, מוסיקה למחזות-זמר ולקולנוע ועד למוסיקה דתית.
הוא נולד בשנת 1899 בוושינגטון וכבר בגיל 7 החל לנגן פסנתר. אלינגטון עבר לניו יורק בהמלצת פסנתרן הג'אז פטס וולר ובהדרגה הפך מנגן בתזמורות ג'אז של אחרים לבעל תזמורת קטנה משלו, שהלכה וגדלה. האיש עתיד להפוך את התזמורת הזו ל"כלי הנגינה שלו" ולדייק אותה עד שהגיעה לכמעט שלמות, דוגמה ומופת לביג בנד של ג'אז.
בשנות ה-30 החל ההרכב שלו להופיע ב"מועדון הכותנה" בשכונת הרלם ושם זכה להצלחה רבה וכתב מאות להיטים. הוא התפרסם בסגנון הג'ונגל המקורי שהמציא, מעין חיקוי של קולות חיות הג'ונגל. כך הפך לאגדה והביא הרבה כבוד לעולם הג'אז. בשנות ה-50 הוא החל להופיע ברחבי העולם וביסס הצלחה בינלאומית מרשימה.
מאז ומתמיד נחשבה המוסיקה שלו מעודנת ואצילית משהו, מה שהיקנה לו את התואר "דיוק", דוכס. אך היא גם הייתה מאד חכמה ואינטלקטואלית ומהלכיו ההרמוניים, שאותם למד בעצמו, היו מרתקים שלא לומר גאוניים.
אבל בשנות חייו האחרונות, בעקבות מות אמו האהובה, דיוק חווה טלטלה רוחנית. הוא מרבה בשלב זה של חייו, לכתוב טקסטים רוחניים ומוסיקה דתית.
אלינגטון השאיר אחריו קטעי ג'אז מפורסמים, סטנדרטים דוגמת "סאטין דול", "מוד אינדיגו" וכמובן "Take the 'A' Train", אולי גדול להיטיו. הוא כתב אותו ביחד עם בילי סטרייהורן, הפסנתרן השני בתזמורת שלו, שהיה גם הוא מלחין ג'אז מעולה.
אלינגטון נהג להלחין בכל מצב ומקום אפשרי. הוא יכול היה לכתוב בנסיעה, במיטה, בהמתנה להופעה ובטיסה. הוא נהג לכתוב במהירות את הרעיונות המוסיקליים הבסיסיים ליצירותיו ובהמשך, ליד הפסנתר, נהג להרחיבם לקומפוזיציות שלמות ולעיבודים לתזמורת כלי הנשיפה כולה.
כשדיוק אלינגטון נפטר ב-1974 איבד עולם הג'אז את אחד מגדולי היוצרים והמנהיגים שלו. לאורך כל הקריירה שלו, זכה דיוק בפרסים ותארים רבים ומכובדים.
אבל הוא זכור כמי שבנוסף לפעילותו המוסיקלית המרשימה, היה גם לוחם גדול למען זכויות השחורים בארצות הברית. הרי הוא בעצמו היה הדוגמה המושלמת לכך שאדם שחור יכול להגיע אל הפסגה בכל תחום שיבחר, מבלי להרכין ראש אל מוח אדם לבן כלשהו.
הנה סיפור חייו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/iIp0SDrlYQc
אחד מלהיטיו הגדולים - זה לא שווה פרוטה אם אין בזה סווינג!
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
טייק דה איי טריין - עוד פנינת ג'אז של אלינגטון:
https://youtu.be/cb2w2m1JmCY
ביצוע מתקופה מאוחרת יותר:
https://youtu.be/D6mFGy4g_n8
"בובת משי" (Satin Doll):
https://youtu.be/wTFPV1pk654
וסרט תיעודי עם תיעוד מסע הופעות של דיוק אלינגטון ב-1967:
https://youtu.be/swvEsprdrh0?long=yes?t=10s
מהם הסטנדרטס או ה"סטנדרטים" בג'אז?
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
#החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
הנה מוסיקאי ג'אז מסביר על הסטנדרטס:
https://youtu.be/N4dqIUc1WoM
שיר מחזמר שהפך לסטנדרד ג'אז:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
הסטנדרט הנפלא Round Midnight שכתב ת'לוניוס מונק - בביצוע הרביעייה שלו:
https://youtu.be/-yg7aZpIXRI
"עלי שלכת" (Autumn Jazz), מהסטנדרטים המפורסמים ביותר:
https://youtu.be/TWsOERt6Gxw
מינוס 1 - ליווי של סטנדרט לתרגול הנגינה - במקרה הזה של "עלי שלכת":
https://youtu.be/Xjf2kiDO19Y
וה"ריל בוק" (Real book), הספר בו מרוכזים כל הג'אז סטנדרדס שג'אזיסט נוהג להכיר:
https://youtu.be/-4JR00GY3PA?long=yes
מה היה מועדון הכותנה המיתולוגי?
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
מה היו תזמורות הביג בנד הגדולות בג'אז?
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU
מהי מוסיקת הסווינג?
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
מה הייתה הגאונות של ענק הג'אז ג'ון קולטריין?
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שלהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מזו של דיוק אלינגטון ומהחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
איך היה מישל פטרוצ'יאני לענק הג'אז הגמדי?
בבית הקברות פר לאשז בפריז, לא רחוק מקברו של גדול הפסנתר הקלאסי פרדריק שופן, קבור המלחין ופסנתרן הג'אז הגאוני מישל פטרוצ'יאני (Michel Petrucciani), האיש שהוכיח שנכות לא צריכה להגביל בני אדם בדבר.
למרות הפָּרֶכֶת (Osteogenesis Imperfecta) שסבל ממנה, מחלה תורשתית נדירה שגרמה לו לא לגדול ולעצמותיו להיות פריכות ושבירות מאד, ידיו של פטרוצ'אני היו נורמליות בגודלן. בגובה של 99 סנטימטרים בלבד ועם עצמות שבריריות מלידה, מישל פטרוצ'יאני היה לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז של סוף המילניום ולאיש קטן הקומה ביותר שכיכב בז'אנר הזה.
כבר בגיל 4, לאחר שצפה בטלוויזיה בהופעה של דיוק אלינגטון, החליט פטרוצ'אני הפעוט שהוא רוצה להיות פסנתרן כמוהו. בהמשך הוא יושפע גם מביל אוונס וקית' ג'ארט. אבל מי שנולד למשפחה ממוצא איטלקי, בדרום צרפת, סבל מתופעה מולדת של עצמות שבירות. כוח פיזי לא היה לו אבל הוא התברך בכוח רצון אדיר ומישל פטרוצ'אני עתיד להפוך לכל מה שחלם להיות.
בגיל 21 פטרוצ'יאני הפך לגיבור ג'אז, כשהיה לג'אזיסט הצרפתי הראשון שהחתימה חברת "בלו נוט" החשובה. הוא זכה להקליט בה 6 אלבומים של הרכבים בראשותו. ב-1994 והוא רק בן 29 הוא הוכתר בצרפת וזכה באות לגיון הכבוד הצרפתי.
מחלתו, שפגעה גם בריאותיו, פגעה מאוד גם ביכולתו הפיזית. הוא נע על כיסא גלגלים או בסיוע של מקלות הליכה ובשלבים רבים נשאו אותו בני משפחתו וחבריו על הידיים.
אבל לנגן פטרוצ'אני ניגן היטב ואף זכה לפיצוי בדמות כישרון מוסיקלי בלתי נתפס. במהלך הקריירה שלו הוא ניגן עם לא מעט מענקי הג'אז של התקופה, כולל אדי גומז, נגני הבס דייב הולנד, גארי פיקוק וסטנלי קלארק, הסקסופוניסטים צ'ארלס לויד, לי קוניץ וג'רי מאליגן, המתופף ז'אק דז'ונט וענק החצוצרה דיזי גילספי.
עם עוד שני ענקים, הגיטריסט ג'ים הול והסקסופוניסט המצוין וויין שורטר, הוא הקים את שלישיית "Power of three".
אבל בשנת 1999, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה-36, הובהל גאון הפסנתר לבית חולים בפריז, כשהוא סובל מדלקת ריאות. לרופאים נותר רק לקבוע את מותו. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.
נשיא צרפת, ז'אק שיראק, הספיד אותו במילים גדולות, על היותו "דוגמה ומופת לכל אדם". ההיסטוריה תזכור אותו כמי שהמחלה התורשתית והנדירה שגרמה לו לגמדות, לא הפריעה לו להפוך לענק מוזיקלי של ממש.
הנה רגעים בחייו של מישל פטרוצ'אני:
https://youtu.be/pnaphEdMQI4
דקה לחצות (Round midnight):
https://youtu.be/lUxQLU_eqfU
טייק דה איי טריין (Take the a Train):
https://youtu.be/YwCYdcvgmkY
בובת משי (Satin Doll) של אלינגטון:
https://youtu.be/mdToC1fope8
מפיח חיים חדשים בקלישאת ג'אז בסמה מוצ'ו (Bésame Mucho):
https://youtu.be/SPeXVzn-UcI
והסטנדרט "שיירה" (Caravan):
https://youtu.be/06_uCl_Bovs
דיוק אלינגטון (Duke Ellington) הוא ממוסיקאי הג'אז החשובים בתולדות הג'אז ורבים רואים בו את גדול מלחיני ארצות הברית.
אלינגטון היה אחד המלחינים האמריקאים הפוריים במאה ה-20. במהלך הקריירה שלו, שהתפרסה על פני 50 שנה, הוא נודע כמי שכתב כ-2,000 קטעי ג'אז ויצירות שונות.
אלינגטון נחשב למלחין האמריקאי הפורה ביותר בכל הזמנים. הוא הלחין הכל, החל משירים ומוסיקה לריקודים, דרך יצירות ג'אז, מוסיקה למחזות-זמר ולקולנוע ועד למוסיקה דתית.
הוא נולד בשנת 1899 בוושינגטון וכבר בגיל 7 החל לנגן פסנתר. אלינגטון עבר לניו יורק בהמלצת פסנתרן הג'אז פטס וולר ובהדרגה הפך מנגן בתזמורות ג'אז של אחרים לבעל תזמורת קטנה משלו, שהלכה וגדלה. האיש עתיד להפוך את התזמורת הזו ל"כלי הנגינה שלו" ולדייק אותה עד שהגיעה לכמעט שלמות, דוגמה ומופת לביג בנד של ג'אז.
בשנות ה-30 החל ההרכב שלו להופיע ב"מועדון הכותנה" בשכונת הרלם ושם זכה להצלחה רבה וכתב מאות להיטים. הוא התפרסם בסגנון הג'ונגל המקורי שהמציא, מעין חיקוי של קולות חיות הג'ונגל. כך הפך לאגדה והביא הרבה כבוד לעולם הג'אז. בשנות ה-50 הוא החל להופיע ברחבי העולם וביסס הצלחה בינלאומית מרשימה.
מאז ומתמיד נחשבה המוסיקה שלו מעודנת ואצילית משהו, מה שהיקנה לו את התואר "דיוק", דוכס. אך היא גם הייתה מאד חכמה ואינטלקטואלית ומהלכיו ההרמוניים, שאותם למד בעצמו, היו מרתקים שלא לומר גאוניים.
אבל בשנות חייו האחרונות, בעקבות מות אמו האהובה, דיוק חווה טלטלה רוחנית. הוא מרבה בשלב זה של חייו, לכתוב טקסטים רוחניים ומוסיקה דתית.
אלינגטון השאיר אחריו קטעי ג'אז מפורסמים, סטנדרטים דוגמת "סאטין דול", "מוד אינדיגו" וכמובן "Take the 'A' Train", אולי גדול להיטיו. הוא כתב אותו ביחד עם בילי סטרייהורן, הפסנתרן השני בתזמורת שלו, שהיה גם הוא מלחין ג'אז מעולה.
אלינגטון נהג להלחין בכל מצב ומקום אפשרי. הוא יכול היה לכתוב בנסיעה, במיטה, בהמתנה להופעה ובטיסה. הוא נהג לכתוב במהירות את הרעיונות המוסיקליים הבסיסיים ליצירותיו ובהמשך, ליד הפסנתר, נהג להרחיבם לקומפוזיציות שלמות ולעיבודים לתזמורת כלי הנשיפה כולה.
כשדיוק אלינגטון נפטר ב-1974 איבד עולם הג'אז את אחד מגדולי היוצרים והמנהיגים שלו. לאורך כל הקריירה שלו, זכה דיוק בפרסים ותארים רבים ומכובדים.
אבל הוא זכור כמי שבנוסף לפעילותו המוסיקלית המרשימה, היה גם לוחם גדול למען זכויות השחורים בארצות הברית. הרי הוא בעצמו היה הדוגמה המושלמת לכך שאדם שחור יכול להגיע אל הפסגה בכל תחום שיבחר, מבלי להרכין ראש אל מוח אדם לבן כלשהו.
הנה סיפור חייו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/iIp0SDrlYQc
אחד מלהיטיו הגדולים - זה לא שווה פרוטה אם אין בזה סווינג!
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
טייק דה איי טריין - עוד פנינת ג'אז של אלינגטון:
https://youtu.be/cb2w2m1JmCY
ביצוע מתקופה מאוחרת יותר:
https://youtu.be/D6mFGy4g_n8
"בובת משי" (Satin Doll):
https://youtu.be/wTFPV1pk654
וסרט תיעודי עם תיעוד מסע הופעות של דיוק אלינגטון ב-1967:
https://youtu.be/swvEsprdrh0?long=yes?t=10s
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
#החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
הנה מוסיקאי ג'אז מסביר על הסטנדרטס:
https://youtu.be/N4dqIUc1WoM
שיר מחזמר שהפך לסטנדרד ג'אז:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
הסטנדרט הנפלא Round Midnight שכתב ת'לוניוס מונק - בביצוע הרביעייה שלו:
https://youtu.be/-yg7aZpIXRI
"עלי שלכת" (Autumn Jazz), מהסטנדרטים המפורסמים ביותר:
https://youtu.be/TWsOERt6Gxw
מינוס 1 - ליווי של סטנדרט לתרגול הנגינה - במקרה הזה של "עלי שלכת":
https://youtu.be/Xjf2kiDO19Y
וה"ריל בוק" (Real book), הספר בו מרוכזים כל הג'אז סטנדרדס שג'אזיסט נוהג להכיר:
https://youtu.be/-4JR00GY3PA?long=yes
מועדון הלילה המפורסם "מועדון הכותנה" (Cotton Club) היה מועדון לילה שפעל בשכונת הארלם שבניו יורק.
במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים שימש המועדון כמוקד בילוי פופולרי של חובבי ג'אז ונהגו להופיע בו מוסיקאי ג'אז וקומיקאים שחורים (אפרו-אמריקאים), בפני קהל לבן.
לילות ימי ראשון ב"מועדון הכותנה" התאפיינו בידוענים ואישים רבים מצמרת הבידור של ניו יורק שבילו בו. ביניהם היו גם כוכב הסרט המדבר הראשון אל ג'ולסון, המלחין הראשון ששילב ג'אז במוסיקה קלאסית ג'ורג' גרשווין וכותבים כמו אירווינג ברלין, אדי קנטור ואחרים.
האבסורד היה שבשל מדיניות ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה אז באמריקה ועל אף שהמועדון היה ממוקם בשכונה של שחורים, שכונת הארלם, נאסרה הכניסה אליו על אפרו-אמריקאים כקהל.
אחד מסממני המועדון הבולטים באותה תקופה היה שהוגש בו אלכוהול לקהל. זו עובדה משמעותית כי לאור העובדה שמרבית שנותיו המועדון פעל בתקופת היובש, בה נאסרה מכירת אלכוהול בחוק, הוא היה מגנט למי שרצו בשתיית אלכוהול. בזכות כך נחשפו רבים וטובים, לפחות בחלקם, למוסיקת הג'אז המופלאה של אותן שנים.
ואכן, בין גדולי הג'אז שהופיעו ב"קוטון קלאב" היו לואי ארמסטרונג, דיזי גילספי, קאונט בייסי, פאטס וולר, קולמן הוקינס, פלטשר הנדרסון, קאב קאלוויי ורבים אחרים.
כאן הופיעו גם הדיוות הגדולות של הג'אז, כולל הזמרות בילי הולידיי, בסי סמית, אלה פיצג'רלד ועוד.
בין השנים 1927–1931 אף שימשה תזמורתו של דיוק אלינגטון כתזמורת הבית של המועדון.
#תולדות מועדון הכותנה, ה-Cotton Club
מועדון הכותנה נפתח ב-1920 בשם אחר, "Club De Luxe", על ידי המתאגרף ג'ק ג'ונסון. שלוש שנים אחר כך השתלט על המועדון גנגסטר בשם אוני מאדן (Owney Madden), שהיה כלוא באותו זמן בכלא סינג סינג. הוא הורה לשנות את שמו ל"מועדון הכותנה", בהשראת מטעי הכותנה של דרום ארצות הברית. את בימת המועדון עיצבו הגנגסטרים של מאדן במראה של מרפסת בית אחוזה טיפוסי.
תחת ניהולם של הגנגסטרים המועדון שגשג והצליח, בעיקר משום שהמשטרה, למרות חוקי היובש של אותן שנים, לא התערבה במכירת האלכוהול במועדון. שווה להיות במאפיה.
מכל מקום, הם גייסו את פלטשר הנדרסון לנגן ב"מועדון הכותנה" את ה"מוסיקה הפראית" שלו לקהל הלבן. הופעות הלילה, שהחלו אחרי חצות ועוד אחת ב-3 לפנות בוקר, הביאו למקום שלל אמנים ובדרנים, לאחר שסיימו להופיע במקומות אחרים.
עם הזמן נפתחו שני סניפים של מועדון הכותנה, בלוס אנג'לס ובשיקגו, שם ניהל אותו המאפיונר ראלף קפונה. ב"שפל הגדול" של שנות ה-30 שניהם נסגרו.
לקראת סוף שנות ה-20 התמתן המועדון ושכר את התזמורת של דיוק אלינגטון. ה"דוכס" ביצע במקום כמה מהיצירות הארוכות והמורכבות שלו ומהמועדון שידר הרדיו את הג'אז לכל רחבי ארצות הברית. לאחר שאלינגטון ביקש, החלו להתיר גם לשחורים להיכנס למועדון, אבל רק כקהל.
ב-1935, לאחר שבהארלם פרצו מהומות גזעיות, הפכה הארלם לשכונה "לא ידידותית" ללבנים. מועדון ה"קוטון קלאב" נסגר בה. הוא עוד נפתח מחדש בשם המקורי, בפינת ברודוויי ורחוב 48, אך בשנת 1940 הוא נסגר לצמיתות.
הנה סיפורו של מועדון הכותנה:
https://youtu.be/HklT2OznbeM
עוד על המועדון המפורסם:
https://youtu.be/BbUw7Ngphl4
והריקודים בו:
https://youtu.be/RgcJyZA-rrE
בשנות ה-20 של המאה הקודמת פרצה מוסיקת הסווינג לעולם והפכה לדבר הכי אופנתי שיש. ביצעו אותה ה"ביג בנדס", התזמורות הגדולות של הג'אז, בנות 20 נגנים ויותר.
אבל הסווינג הייתה רק חלק מתופעת הביג בנד ג'אז (Big Band). זה עתיד להפוך לסגנון של ג'אז נוצץ ומהוקצע, מוסיקה בידורית מעובדת ומתוזמרת היטב, שבוצעה בידי תזמורות גדולות, בעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים.
את העיבודים והקומפוזיציות לתזמורות הגדולות כתבו להן הכותבים הטובים של התקופה. חלק גדול מהם היו המנצחים של התזמורות הללו - מי שגם היו כוכבי התקופה. לא מעט מהם עתידים להיחשב מגדולי הג'אז. ביניהם מפורסמים במיוחד כדיוק אלינגטון, קאונט בייסי, פלטשר הנדרסון, בני גודמן, וודי הרמן וצ'יק ווב. עוד רבים אחרים מכוכבי הג'אז בעתיד עתידים לבוא מקרב הנגנים של התזמורות הגדולות.
תקופת הפריחה של ה"ביג בנדס" הייתה משנות ה-20 ועד תחילת שנות ה-50. עם הזמן הלכו הביג בנדס וירדו, כשמחליפים אותן הקומבוז (Combo), הרכבים קטנים ומצליחים שיהיו להקות הג'אז המצליחות החדשות.
הנה תולדות מוסיקת הסווינג והתזמורות הגדולות:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
אחד מהלהיטים הגדולים של גלן מילר ותזמורתו, "In the Mood":
https://youtu.be/IebackS9RPc
הנה ביצוע של תזמורתו של דיוק אלינגטון:
https://youtu.be/qDQpZT3GhDg
וריקודי הסווינג שאותם ליוו התזמורות הגדולות, הביג בנדס:
https://youtu.be/mHANNkKBSNU
דיוק אלינגטון
סווינג הייתה מוסיקה לריקודים שנוגנה בידי התזמורות הגדולות ("ביג בנדס"). הסווינג התפתח בין שנות ה-20 וה-40 של המאה הקודמת באמריקה, כולל בשנות מלחמת העולם השנייה.
את הסווינג ניגנו התזמורות מעיבודים כתובים ומדוייקים וכמעט ללא אילתורים. זו הייתה מוסיקה פופולארית ביותר ומנצחי ומנהיגי התזמורות הללו היו הכוכבים הגדולים של התקופה.
על תזמורות הג'אז הללו ניצחו גדולי הג'אז של התקופה, ביניהם פלטשר הנדרסון, צ'יק ווב, בני גודמן, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי וגלן מילר - מי שהפך הכוכב הגדול והמצליח ביותר של עידן התזמורות. בתזמורות הסווינג הגדולות ישבו רבים מהנגנים שבהמשך יהפכו לכוכבי הג'אז הגדולים, לאחר שהתזמורות הגדולות יירדו, לטובת הרכבים קטנים ומצליחים יותר.
רבים נהגו לרקוד אז את הסווינג. תזמורות הביג בנד שידרו בטלוויזיה של אותם ימים הופעות סווינג שלמות וההמונים רקדו. כשהתזמורות הללו נדדו בארצות הברית להופעות, התגלה למוסיקאים שהם יצרו את המוסיקה והריקוד האמריקאים החדשים.
אפילו לגרמניה הנאצית הגיע הסווינג בגדול, כשתנועת נוער מחתרתית שכינתה עצמה "נערי הסווינג" נהגה לרקוד סווינג, בניגוד לחוק הגרמני ולתיעוב של הנאצים כנגד מוסיקה אמריקאית והסתכנה בכך במוות (קראו על כך באאוריקה בתגית "נערי הסווינג")...
כיום הסווינג נחשב לאחד מאבות הרוקנ'רול ולמנבא של ההצלחה העצומה שלה תזכה מוסיקת הרוק בכלל.
הנה הסבר על הסווינג:
https://youtu.be/31JgwfP15kw
תולדות מוסיקת הסווינג:
http://youtu.be/F9B44JUwr74
תזמורות הסווינג הגדולות:
http://youtu.be/IebackS9RPc?t=5s
גם היום יש מי שממשיכים את המסורת:
https://youtu.be/cY0ZZkBOHaU
ובעולם הבידור הגלובלי הסווינג כבר מזמן הפך לסטייל - כאן ביוון:
https://youtu.be/pKGSOAqvmUw
גאון, חוקר, מדען של סקסופון, שחוקר ומביא את הכלי והנגינה בו לקצה היכולת שלו - מקומו של ג'ון קולטריין (John Coltrane), מענקי נגני הסקסופון, מובטח לו בתולדות הג'אז. בתוך תקופה בת 7 שנים, שבה הוא פעל כיוצר עצמאי, הוא הצליח לעשות שינוי של ממש בעולם הג'אז.
הסמים שלהם התמכר, הלכו והרסו את קולטריין. הוא נזרק מהרכבים ותזמורות שונות, כולל מזו של דיוק אלינגטון ומהחמישייה של מיילס דייוויס. אבל אז הוא גמל את עצמו בעצמו, במה שנקרא "קולד טורקי" והתחיל את המהפכה שלו, בג'אז שהלך והפך מתוחכם, חכם, פורץ דרך וחדשני.
בתולדות הג'אז אין רבים שהיו כל כך חקרנים ומהפכנים כמו קולטריין. הבחור הצעיר, שכבר זכה בכינוי המדויק לחריצותו "Train", החל כנגן לא מרשים במיוחד, בהרכבים קטנים ולא חשובים. אם צעירים כמו צ'רלי פרקר ולואי ארמסטרונג חוללו בגילאי ה-20 שלהם מהפכות בג'אז, עד גיל שלושים קולטריין היה כמעט אלמוני לחלוטין.
הוא גם לא ניגן משהו. אבל אז הוא נדהם, כשהיה בהופעה של צ'ארלי פרקר. מרוגש עד השמיים, לא מאמין שפרקר עם נגינת ה"דאבל טיים" המטורפת במהירות שלו, הוא בן אנוש, קולטריין הצעיר מבין את הדרך. יש לו מודל אמיתי והוא מתחיל לעשות שינוי. מכאן ג'ון קולטריין לומד ומתאמן בהרכבים רבים ומתחיל לגבש סגנון נגינה משלו.
מעתה הוא יתחיל לגדול כנגן מקורי. עשה את דרכו מהביבופ, בהרכב של דיזי גילספי, אל החדשנות של מיילס דיוויס, שהזמינו להצטרף להרכב ועשה איתו מספר אלבומים נהדרים. הוא מושפע גם מדקסטר גורדון, שבהמשך חייו יושפע ממנו בחזרה.
בהמשך "טריין" ייזרק בגלל הסמים, יופיע עם הפסנתרן ת'לוניוס מונק וילמד אצלו וממנו המון. הוא עוד יחזור למיילס לזמן מה ומשם להרכבים שיהיו לגמרי שלו ויתבססו על יצירות שלו, כולל "הרביעייה הקלאסית" שלו, עם אלווין ג'ונס המתופף והפסנתרן האגדי מקוי טיינר, אחד ההרכבעם הטובים בתולדות הג'אז.
אחר כך קולטריין מתחיל לצאת לדרך אקספרימנטלית יותר ויותר. הרביעייה הקלאסית שלו מתפרקת. הוא לוקח נגנים צעירים וחדשים להרכב חדש, עם אשתו הפסנתרנית. קולטריין מתחיל לעשות מוסיקה שמרחיקה את המעריצים ממנו. רבים לא מצליחים להתרגל לסגנון הכל כך חדשני שלו.
בעיצומו של "קיץ האהבה" של שנת 1967, מת קולטריין בפתאומיות. המוסיקה שלו והוא נצרבו בתודעה, גם אם הוא הותיר את החותם שלו בגיל מאוחר יחסית.
אפשר לומר שקולטריין הוא הג'ימי הנדריקס של הג'אז. כמו הנדריקס, גם הוא עבד בטירוף, היה עמוס באלכוהול וסמים ועשה מהפכה של ממש בנגינתו. שניהם, מיותר לציין, מתו בהפרש של 3 שנים, כשעתידם לפניהם וההתמכרויות ההרסניות מאחריהם.
כך או כך, ג'ון קולטריין ייזכר לעד כאחד המוסיקאים המשפיעים בתולדות הג'אז. מי שעבד בלי סוף, לא הפסיק להרחיב את גבולות הג'אז, לשבור מוסכמות וליצור ג'אז ניסיוני ומהפכני.
הנה הישגיו הבלתי נתפסים שהגיעו לשיא באלבום האייקוני "Giant Steps":
https://youtu.be/62tIvfP9A2w
מנגן עם מיילס דיוויס בקטע האגדי So What מהאלבום Kind of blue:
https://youtu.be/zqNTltOGh5c
הסטנדרט "נאימה" (Naima) שהקדיש לאשתו:
https://youtu.be/Cx-TxiBi43c
צעדי ענק (Giant Steps), מתוך אלבום הפריצה המהפכני בשם זה:
https://youtu.be/2kotK9FNEYU
הרביעייה הקלאסית של קולטריין, מההרכבים הגדולים בתולדות הג'אז ב-Impressions:
https://youtu.be/03juO5oS2gg
"אלבמה" (Alabama) שהוא כתב אחרי רצח הבנות בכנסייה:
https://youtu.be/saN1BwlxJxA
קטע מהאלבום הגאוני, רב המכר המעט מיסטי עם הסוויטה "אהבה עילאית" (Love Supreme):
https://youtu.be/lHUapMTgWD0
ראיון שלו עם אנימציה אמנותית:
https://youtu.be/ZF0EvYd_Bgw
חמישיית ווינסטון מרסליס בעיבוד הגאוני ל-Favorite things:
https://youtu.be/8d9cD_Es9k4
המהלכים שלו נלמדים היום על ידי נגני ג'אז בכל העולם:
https://youtu.be/ZKOrR58THMY?long=yes
ואלבום שלם שלו - עם "הרביעייה הקלאסית", כולל מקוי טיינר על הפסנתר, אריק דולפי בקלרינט ואלווין ג'ונס על התופים:
https://youtu.be/aa6gNwpt5sY?long=yes
בבית הקברות פר לאשז בפריז, לא רחוק מקברו של גדול הפסנתר הקלאסי פרדריק שופן, קבור המלחין ופסנתרן הג'אז הגאוני מישל פטרוצ'יאני (Michel Petrucciani), האיש שהוכיח שנכות לא צריכה להגביל בני אדם בדבר.
למרות הפָּרֶכֶת (Osteogenesis Imperfecta) שסבל ממנה, מחלה תורשתית נדירה שגרמה לו לא לגדול ולעצמותיו להיות פריכות ושבירות מאד, ידיו של פטרוצ'אני היו נורמליות בגודלן. בגובה של 99 סנטימטרים בלבד ועם עצמות שבריריות מלידה, מישל פטרוצ'יאני היה לאחד מגדולי פסנתרני הג'אז של סוף המילניום ולאיש קטן הקומה ביותר שכיכב בז'אנר הזה.
כבר בגיל 4, לאחר שצפה בטלוויזיה בהופעה של דיוק אלינגטון, החליט פטרוצ'אני הפעוט שהוא רוצה להיות פסנתרן כמוהו. בהמשך הוא יושפע גם מביל אוונס וקית' ג'ארט. אבל מי שנולד למשפחה ממוצא איטלקי, בדרום צרפת, סבל מתופעה מולדת של עצמות שבירות. כוח פיזי לא היה לו אבל הוא התברך בכוח רצון אדיר ומישל פטרוצ'אני עתיד להפוך לכל מה שחלם להיות.
בגיל 21 פטרוצ'יאני הפך לגיבור ג'אז, כשהיה לג'אזיסט הצרפתי הראשון שהחתימה חברת "בלו נוט" החשובה. הוא זכה להקליט בה 6 אלבומים של הרכבים בראשותו. ב-1994 והוא רק בן 29 הוא הוכתר בצרפת וזכה באות לגיון הכבוד הצרפתי.
מחלתו, שפגעה גם בריאותיו, פגעה מאוד גם ביכולתו הפיזית. הוא נע על כיסא גלגלים או בסיוע של מקלות הליכה ובשלבים רבים נשאו אותו בני משפחתו וחבריו על הידיים.
אבל לנגן פטרוצ'אני ניגן היטב ואף זכה לפיצוי בדמות כישרון מוסיקלי בלתי נתפס. במהלך הקריירה שלו הוא ניגן עם לא מעט מענקי הג'אז של התקופה, כולל אדי גומז, נגני הבס דייב הולנד, גארי פיקוק וסטנלי קלארק, הסקסופוניסטים צ'ארלס לויד, לי קוניץ וג'רי מאליגן, המתופף ז'אק דז'ונט וענק החצוצרה דיזי גילספי.
עם עוד שני ענקים, הגיטריסט ג'ים הול והסקסופוניסט המצוין וויין שורטר, הוא הקים את שלישיית "Power of three".
אבל בשנת 1999, ימים אחדים אחרי יום הולדתו ה-36, הובהל גאון הפסנתר לבית חולים בפריז, כשהוא סובל מדלקת ריאות. לרופאים נותר רק לקבוע את מותו. הוא נקבר בבית הקברות פר לשז בפריז.
נשיא צרפת, ז'אק שיראק, הספיד אותו במילים גדולות, על היותו "דוגמה ומופת לכל אדם". ההיסטוריה תזכור אותו כמי שהמחלה התורשתית והנדירה שגרמה לו לגמדות, לא הפריעה לו להפוך לענק מוזיקלי של ממש.
הנה רגעים בחייו של מישל פטרוצ'אני:
https://youtu.be/pnaphEdMQI4
דקה לחצות (Round midnight):
https://youtu.be/lUxQLU_eqfU
טייק דה איי טריין (Take the a Train):
https://youtu.be/YwCYdcvgmkY
בובת משי (Satin Doll) של אלינגטון:
https://youtu.be/mdToC1fope8
מפיח חיים חדשים בקלישאת ג'אז בסמה מוצ'ו (Bésame Mucho):
https://youtu.be/SPeXVzn-UcI
והסטנדרט "שיירה" (Caravan):
https://youtu.be/06_uCl_Bovs
