מה עושים הסטנדרטס במוסיקת הג'אז?
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
ה"סטנדרטס" (Jazz standards) הם אוסף של שירים מוכרים לנגני ג'אז, המאפשרים לנגנים לנגן אותם יחד, גם אם לא ניגנו יחד בעבר, בלי צורך להתאמן ביחד או לתאם משהו מראש, חוץ מבחירת השיר.
ג'אז היא מוסיקה של ביצועים. באופן גס אפשר לומר שהוא כזה. בניגוד לרוק ופופ, למשל, שהם סגנונות של מבצעים גדולים, אותם כוכבים ולהקות שזוכים לתהילה בזכות יכולותיהם ופחות בשל שיר או קטע כזה או אחר.
הג'אז היא מוסיקה של ביצועים, גם בניגוד למוסיקה הקלאסית, שהיא מוסיקה של היוצרים. "המאסטרים הגדולים" דוגמת באך, מוצרט, בטהובן ועוד רבים וטובים, הם אלה שעל כתפיהם מונח הקנון הקלאסי כולו. הביצועים חשובים, אבל חשיבותם בפרשנות שנותנים המבצעים ליצירות הקאנוניות של גדולי הקלאסיקה.
אז הג'אז, לעומת כל אלה, היא לפני הכל מוסיקה של ביצועים לסטנדרטים. ה"סטנדרטס" הפכו ללחנים שהם חלק מהקנון הג'אז. אם תרצו זה משהו כמו "ספר תפילות", שכל מבצע ג'אז מכיר או חייב להכיר, כדי לתקשר עם נגני ג'אז אחרים.
זה לא אומר, אגב, שבג'אז אין מוסיקה מקורית ומעולה שנוצרת כל הזמן. כל גדולי הג'אז יצרו גם לחנים ועיבודים מדהימים, שנותרו אחריהם בהקלטות ותווים שאותם ילמדו ויבצעו מאות שנים קדימה, כל מי שמתיימרים להיות מבצעים מעולים.
אבל אלו מהם שהפכו לסטנדרטים יהיו אלה שכל אחד בג'אז יתאמץ וישלוט בהם בעל-פה וברמת ביצוע גבוהה.
מדובר במנגינה עם ליווי, שיחסית קל לזכור ולנגן ברגע מהראש. האילתורים, שבאים אחרי שמנגנים את מנגינת הסטנדרט בפתיחה (מה שנקרא "Head"), יווצרו ברגע, על המקום, כשכל נגן בתורו מאלתר באימפרוביזציה. האילתור הזה, אגב, נובע מהמנגינה, אבל גם מהרמוניה - האקורדים שמלווים אותה.
המשמעות הבסיסית של הסטנדרטים בג'אז מתבטאת בכך שכל נגן ג'אז שמכבד את עצמו יודע לנגן אותם ולאלתר עליהם.
החשיבות של הסטנדרטים
אין הרבה חשיבות ל"סטנדרטס" (Jazz standards). אלו לחנים, שיותר מהחשיבות המוסיקלית שלהם לכשעצמם, הם פשוט פופולריים מאוד לביצוע ואילתור בקרב נגני וזמרי ג'אז.
החשיבות שלהם לנגני ג'אז לא מקבילה למשהו אחר בהיסטוריה של המוסיקה. במקור מדובר היה בשירי מחזות זמר מברודוויי, בעיקר כאלו שנכתבו ב"סמטת טין פאן" בידי המוסיקאים והכותבים שהועסקו בה אז וכתבו כמו מפס ייצור של שירים, לצד להיטי פופ אמריקאים שמוסיקאי ג'אז נהנו לנגן ולאלתר עליהם. אליהם נוספו עם הזמן לא מעט קטעים שהפכו לקלאסיקות ג'אז ונכתבו על ידי הג'אזיסטים הגדולים, כמו דיוק אלינגטון, דיזי גילספי, צ'ארלי פארקר, מיילס דייויס, ת'לוניוס מונק וג'ון קולטריין וכדומה.
כך הלכו הביצועים והתרבו, כשעם הזמן נוספו עוד ועוד הקלטות מהופעה או מאולפן של השירים הללו. אחד אחרי השני, הם נכנסו לאסופת הסטנדרטס והפכו לנכסי צאן ברזל של עולם הג'אז.
אם במוסיקת פופ ורוק נחשבות "גרסאות הכיסוי", מה שנקרא "קאברים", פחות מוערכות מהיצירה האישית של האמן המבצע (ראו כמה סינגר סונגרייטרים מוערכים לעומת זמרים שמזמינים שירים אצל כותבים או מבצעים קאברים), בג'אז זה עובד אחרת.
לסטנדרטים חשיבות רבה בעולם הג'אז. כל אחד מהם בוצע ולא פעם גם הונצח באלבום מוקלט, באלפי גרסאות. זה נעשה על ידי גדולי אמני הג'אז במהלך ההיסטוריה, כשאלפי הביצועים המוקלטים של סטנדרט כזה הם מגוונים מאוד מבחינה סגנונית וכלית, מה שהופך אותם למפורסמים מאוד בקרב אמני הג'אז ושוחרי הג'אז, שלא מוטרדים כלל מהעובדה שאת "השיר הזה" הם שמעו כבר המון פעמים.
הגרסה או הביצוע של הסטנדרט הם המרגשים ופחות הסטנדרט עצמו, גם כשהוא יפהפה.
אז הסטנדרט הוא התקן של הג'אז. בגלל זה הוא נקרא "סטנדרט". הוא גם כלי תקשורת בין אמנים ובזה יש לו משמעות רבה. הרי בעולם של הג'אז כסגנון שהוא מזמן כבר עולמי, יכול נגן ג'אז שייקלע לעיר רחוקה או לארץ זרה לעלות על הבמה, בהחלטה של רגע. הוא מצטרף לנגני הג'אז המקומיים ומספיק שהם יסכמו ברגע על סטנדרט או כמה כאלה שינגנו ביחד והם כבר מנגנים, מתואמים ביניהם, כאילו הם מכירים ומנגנים יחד שנים.
מוסיקה ללא גבולות. זה מה שהסטנדרטים מאפשרים למבצעי ג'אז. תקשורת מיידית עם כל דומיהם, בכל פינה בעולם.
וכשהסטנדרטס הם "התפילות" שיודע נגן הג'אז לומר בכל שעה, אז צריך גם את התנ"ך... או במקרה של הג'אז את הספר שזכה לשם "Real Book". הספר הזה הוא משהו בין אסופה של לחנים לספר לימוד מהיר למתחילים. נכללים בו כל הקטעים הפופולריים לביצוע בג'אז. ה"ריל-בוק" מכיל את מאות הסטנדרטים של הג'אז וכל נגן מקצועי שולט בו או צריך לשלוט בו על בוריו.
