שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהו הז'אנר הג'אזי הרד בופ?
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
מה הגדולה של ארט בלייקי?
ב-11 באוקטובר 1919 נולד בפיטסבורג ילד ששמו היה ארתור בלייקי (Arthur Blakey), מי שלימים יהיה ארט בלייקי ויהפוך לאחת מהדמויות המשפיעות ביותר בתולדות מוסיקת הג'אז.
אמו נפטרה כשהיה תינוק ואביו נטש את המשפחה. ארתור הצעיר גדל אצל חברת משפחה שהפכה לאם האומנת שלו. בנעוריו עבד במכרות פחם ובמפעלי פלדה, חוויה שעיצבה את דרכו. כבר בגיל 14 הוא החל להוביל להקת ריקודים משלו והמסע שלו למעמד של מוסיקאי אגדי החל.
הסיפור המפורסם על תחילת דרכו כמתופף מספר שבלייקי למעשה התחיל כפסנתרן, אך כשנכנס למועדון מסוים כדי לנגן, הורה לו בעל המועדון שהיה גנגסטר מזוין, לעבור לתופים כדי לאפשר לפסנתרן הצעיר ארול גארנר (Erroll Garner) לשבת ליד הכלי. בלייקי עצמו סיפר את הסיפור הזה בגרסאות שונות לאורך השנים, אך משהו אחד היה ברור - הג'אז הרוויח מתופף מבריק.
לימים בלייקי יהיה חלק מהמהפכה המוסיקלית של הביבופ (Bebop). זה היה בשנות ה-40, תחילה בלהקתו של בילי אקסטיין (Billy Eckstine) בשנים 1944-1947, בה שיתף פעולה עם ענקים כמו צ'רלי פארקר (Charlie Parker), דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) ושרה ווהן (Sarah Vaughan).
אך התרומה האמיתית שלו לג'אז תגיע ב-1954, כשהוא מקים ביחד עם הפסנתרן הוראס סילבר (Horace Silver) את הלהקה המיתולוגית "ג'אז מסנג'רס" (Jazz Messengers). שנתיים אחר כך עוזב סילבר את הלהקה ובלייקי ממשיך להוביל את הג'אז מסנג'רס לבדו - עד יום מותו.
אבל הג'אז מסנג'רס לא הייתה סתם להקה, אלא סוג של אוניברסיטה למדעי הג'אז. היא הייתה למקום שבו יכשירו דורות של מוסיקאי ג'אז צעירים. בשלב מסוים כונתה הלהקה "The Hard Bop Academy" והיא הייתה לאחד המרכיבים המרכזיים שיעצבו את סגנון ה"הארד בופ" (hard bop) שהיה מעין התפתחות של הביבופ עם יותר אלמנטים בלוזיים ואנרגיה דוחפת.
רשימת מי שעברו דרך ה-Jazz Messengers נראית כמו ה"מי ומי" של הג'אז. יש שם מי שיהיו לימים ענקים, כמו הסקסופוניסט וויין שורטר (Wayne Shorter), פרדי האברד (Freddie Hubbard), לי מורגן (Lee Morgan), קית' ג'ארט (Keith Jarrett), ווינטון מרסאליס (Wynton Marsalis) ואחיו בראנפורד מרסאליס (Branford Marsalis), צ'יק קוריאה (Chick Corea) ועוד עשרות שמות נוספים.
בלייקי ידע לזהות כישרון צעיר, לטפח אותו ולתת לו במה להתבטא. ב-1954, כשהציג את הלהקה החדשה במועדון בירדלנד (Birdland) בניו יורק, הוא אמר משפט שהפך למפורסם: "יס, סיר, אני הולך להישאר עם הצעירים - וכשאלה יזדקנו, אני אביא צעירים יותר. זה שומר על המוח פעיל". הוא היה לא רק תופף מבריק אלא גם מורה ומנטור נדיב.
הסגנון שלו בתיפוף היה ייחודי ומזוהה מיד - נגינה אנרגטית, משתמשת בהרבה תופי טום (tom-toms), עם דגש על פוליריתמים אפריקאיים מורכבים.
המתופף האגדי מקס רואץ' (Max Roach) אמר עליו: "ארט היה מקורי. הוא המתופף היחיד שאני מזהה את הטיימינג שלו מיד. נהגנו לקרוא לו Thunder (רעם)". הוא לא היה המתופף הטכני ביותר, אך היה המתופף עם ההילה הכי חזקה. כל תיפוף שלו הרגיש כמו סיפור שמסופר בקצב. חבריו המוסיקאים כינו אותו "Bu", כינוי חיבה שנגזר מהשם המוסלמי שלו.
כי בשנות ה-40 המאוחרות בלייקי נסע לאפריקה, טיול שהשפיע עליו עמוקות. שם הוא אימץ את האסלאם ולקח לעצמו את השם עבדאללה אבן בוחיינה (Abdullah Ibn Buhaina), אך המעריצים המשיכו לקרוא לו בשם הבמה שלו. חלק ממקור ההשראה למוסיקה שלו הגיע מאותם טיולים, שם למד על השורשים האפריקאיים של המוסיקה האפרו-אמריקאית.
החשיבות של בלייקי לא נמדדת רק במספר האלבומים שהקליט, אם כי היו כאלה מאות. החשיבות האמיתית היא בכך שהוא שמר על הג'אז חי ורלוונטי, במשך עשרות שנים, תוך שהוא מעביר את המסורת הזו הלאה בצורה אורגנית וטבעית.
כשהוא הלך לעולמו מסרטן ריאות ב-16 באוקטובר 1990, הוא היה בן 71. הג'אז איבד אחד ממוריו הגדולים ביותר. ארט בלייקי המשיך לנגן עם הלהקה עד ימיו האחרונים, כשחזר מסיבוב הופעות ביפן וחשב שהוא חולה בדלקת ריאות.
עד היום, כל תופף ג'אז שמכבד את עצמו מכיר את הסאונד של ארט בלייקי. האנרגיה, הדחיפה (swing), הרוח - כל אלה הם המורשת החיה שלו וסימן ההיכר שהותיר אחריו.
הנה סיפורו של ארט בלייקי:
https://youtu.be/fbWF6I6Gw74
על סגנון ההארד בופ:
https://youtu.be/xFPZItp5NeI
בלייקי בתופים ב"לילה בטוניסיה" עם הג'אז מסנג'רס:
https://youtu.be/CxfmBqT7uoU?long=yes
סרטון תיעודי עם סיפורו המלא של בלייקי:
https://youtu.be/1Rw8BbG_wKU?long=yes
ובהופעה חיה עם הג'אז מסנג'רס:
https://youtu.be/uKOoxgI_xfQ?long=yes
מה הסיפור של חברת התקליטים בלו נוט?
בלו נוט (Blue Note) היא אולי חברת התקליטים שהכי מזוהה עם מוסיקת הג'אז. אבל לכ רבים יודעים שהסיפור שלה מתחיל עם מהגר יהודי שברח מגרמניה, הקים אותה וקידם את הג'אז באמריקה באופן שמעטים בהיסטוריה זכו לעשות.
כי בשנת 1939, באולפן צנוע במנהטן, ייסד אלפרד ליון (Alfred Lion), יהודי מברלין, חברת תקליטים שתשנה לצמיתות את פני מוסיקת הג'אז.
בלו נוט (Blue Note) נולדה מאהבה טהורה למוסיקה, כשליון החליט להקליט את פסנתרן הבוגי-ווגי אלברט אמונס (Albert Ammons). הוא אכן הקליט אותו במועדון בניו יורק ומיד הבין שמצא את ייעודו.
הסשן הראשון התקיים בשעה 1 בלילה בסטודיו צר. ליון שילם למוסיקאים מכספו האישי והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
כי מה שהפך את בלו נוט לייחודית לא היה רק הרפרטואר שלה בג'אז אלא הפילוסופיה שקדמה לו, התפיסה הניהולית של מייסדיה. ליון וחברו מילדות פרנסיס וולף (Francis Wolff), שברח גם הוא מגרמניה והצטרף אליו ב-1947, האמינו שמוסיקאים צריכים חופש מוחלט ביצירה. הם שילמו לאמנים בכל חזרה, נתנו להם זמן אולפן בלתי מוגבל והקשיבו באדיקות לכל רעיון שהעלו.
ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk), שחברות אחרות דחו בגלל סגנונו האקסצנטרי, מצא בבלו נוט בית שאפשר לו לפרוח. ליון אמר פעם לאמן שהתלונן על תנאי האולפן במקום אחר: "אצלי אתה יכול לנגן עד שהשמש תזרח, אם זה מה שצריך".
בשנות ה-50 וה-60 הפכה החברה למוקד הסגנונות החדשים בג'אז - ביבופ והארד-בופ. מיילס דייוויס (Miles Davis) הקליט אצלם כמה מאלבומיו המוקדמים, צ'ארלי פרקר (Charlie Parker) תרם הופעות נדירות שהפכו לאגדה, ארט בלייקי (Art Blakey) עם הג'אז מסנג'רס (Jazz Messengers) שלו הפך לאמן הבית.
הוחתמו בבלו נוט עוד המון מוסיקאי ג'אז נהדרים, ביניהם סוני רולינס (Sonny Rollins) שתרם הופעות מרהיבות, דקסטר גורדון (Dexter Gordon) שיצר קסם עם סקסופון הטנור שלו והוראס סילבר (Horace Silver) שהגדיר למעשה את הסאונד של ההארד-בופ.
בהמשך הצטרפו גם ג'ון קולטריין (John Coltrane), הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ויין שורטר (Wayne Shorter) ולי מורגן (Lee Morgan) שיקליטו כולם באולפני החברה תקליטים שיהפכו לקלאסיקות.
בסוף שנות ה-60, הפחית ליון את מעורבותו, בעיקר בשל בעיות בריאות. מכאן ואילך עברה בלו נוט תקופות של עליות ומורדות, אך המורשת נותרה.
#איכות ועיצוב
המיוחדות אפיינה לא רק את המוסיקה המובחרת של אמני החברה, אלא גם איכות ועיצוב התוצרים שלהם.
בסטודיו הבית של החברה, אולפן שיהפוך לאגדה, העניק הטכנאי רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder) לכל הקלטה איכות צלילית יוצאת דופן.
משמעותיות לא פחות היו עטיפות האלבומים האייקוניות שעתידות להפוך לאמנות בפני עצמה ועליהן היה אחראי המעצב ריד מיילס (Reid Miles). הוא הוביל למסורת של עיצוב עטיפות ומיתוג מהסוג שהקדים את זמנו והיו המומחיות של בלו נוט.
עטיפות אלבומי החברה התאפיינו בשילוב מרהיב ועקבי של עיצוב מינימליסטי, עם טיפוגרפיה מודרנית וצילומים בשחור-לבן של וולף, אחד המנהלים ומי שלימים יוכר כצלם מדהים. היו שם את כל המרכיבים שהפכו כל אלבום של "בלו נוט" ליצירה אמנותית ודי מהר הפכו לשפה הוויזואלית של הלייבל כולו.
כיום בלו נוט נחשבת לא רק לחברת תקליטים אלא למוסד תרבותי שתיעד ושימר את הרגעים החשובים ביותר במוסיקת הג'אז המודרנית.
הנה סיפורה של חברת תקליטים האייקונית "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ
כמה מהאלבומים הגדולים של אמני בלו נוט:
https://youtu.be/4eTf-dm9628
על האיכות הוויזואלית של אלבומי בלו נוט:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
והסיפור המופלא של עטיפות האלבומים של החברה הזו:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
הוראס סילבר
בין "ביבופ רקיד" ל"שיבה למקורות", ז'אנר הג'אז "הארד-בופ" (Hard bop) הוא סוגת ג'אז, ז'אנר שנולד מהביבופ, שמתפתח באמצע שנות ה-50 ונותר פופולרי עד אמצע שנות ה-60.
הארד בופ בא לפתור את בעיית הפופולריות של הביבופ, שאם אפשר לומר את זה בעדינות, לא הייתה בשמיים. הרי הרכבי הביבופ די "עפו על עצמם" ומאוד נהנו מהמוסיקה שהם ביצעו על הבמה, אבל הקהל התחבר פחות. יש שיאמרו אפילו "הרבה פחות"...
על הביבופ היו שאמרו אז ש"הביבופ יותר סגר מועדונים מאשר פתח..." כלומר, הסגנון המורכב, הווירטואוזי והמאוד מתוחכם הזה, מבית היוצר של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי, ייצר אמנם צבע ייחודי, אמנותי, עם מרכיב קצב מהיר וחזק במיוחד, אבל לא דיבר אל הקהל של הג'אז כמו שהתחבב על מי שביצעו את הג'אז.
אז במקום השכלתנות של הביבופ, שהיה בה משהו לבן, נולד ההארד בופ. זה היה ז'אנר שאפיינה אותו מוסיקה יותר תקשורתית, ישירה, חסכונית בצלילים, מעובדת יותר, גרובית, רקידה ולא פחות חשוב - נגישה ומעניינת למאזינים.
גם ההרכב גדל. את ההארד בופ ביצעו בהרכבים מעט יותר גדולים מהקומבו האופייני של רביעיות הביבופ, מה שתמיד מוסיף עניין לקהל.
גם המוסיקה ב"הרד בופ" מעובדת יותר, מנוגנת באווירה בלוזית משהו, יותר שחורה ולא מעט בהשפעת ההתעוררות של מחאות השחורים בארצות הברית באותה תקופה. היא הכילה מרכיבים מוסיקליים שמזכירים מרכיבי גוספל מהכנסיות של השחורים באמריקה וגם מרכיבים קליטים ורקידים שבאים מסגנונות "שחורים", כמו ה-Fאנק, רית'ם אנד בלוז וממוסיקת ה"סול" המתפתחת אז.
ועדיין, בהארד בופ היו עדיין גם מרכיבי ג'אז שבאו מהביבופ סטייל צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי. החיבור הזה ביניהם ובין הבלוזיות השחרחרה מעניק להרד בופ צבע ייחודי, שגם משתלב יפה במרכיב הקצב הדומיננטי מאוד שהוריש לו הביבופ.
#מי מניעים את הז'אנר?
הדמות המרכזית שמניעה את סוגת ההארד בופ החדשה הוא המתופף ארט בלייקי (Art Blakey), הנחשב לדמות המשמעותית שהובילה את הסגנון. הוא נחשב לאחד מהמתופפים המשפיעים בתולדות הג'אז ומנהיג ההרכב מיתולוגי של "הג'אז מסנג'רס של ארט בלייקי". אומרים שנסיעה שלו ב-1948 לאפריקה חשפה אותו למקצבים פוליריתמיים ששינו את האופן בו הוא ניגן. אותה השפעה אפריקאית, ביחד עם הבלוז, הרית'ם אנד בלוז והביבופ, הם שהחלו טת המסע להארד בופ, שהוא היה מאבותיו.
חשוב לציין גם את הוראס סילבר, מהמוסיקאים המרכזיים בהארד בופ. הוא ניגן בהרכב הראשון של המסנג'רס ועם הזמן הקים הרכב משלו.
בנוסף לבלייקי ולסילבר, משתתפים בחגיגת ההארד בופ גם דקסטר גורדון, לי מורגן, קליפורד בראון, האנק מובלי, בני גולסון, פרדי האברד, ג'ון קולטריין, מקס רוץ', סוני רולינס ואחרים.
חברת התקליטים שהכי מזוהה עם ההארד בופ הייתה "בלו-נוט".
עיבוד אופייני להארד בופ של "צ'יז קייק" של דקסטר גורדון:
https://youtu.be/ZOs43uxpbqk
המסנג'רס של ארט בלייקי ב"דת דר":
https://youtu.be/EfGDTGBHM9M
"וויספר נוט" שלהם מעובד מ-1958:
https://youtu.be/JN6vCdmOV-Q
הוראס סילבר:
https://youtu.be/dCFPP1ERil0
דקסטר גורדון ב"ליידי בירד":
https://youtu.be/r0vhqDCy9eQ
ו"סוויט האני בי" של לי מורגן:
https://youtu.be/21OET-loXCY
ב-11 באוקטובר 1919 נולד בפיטסבורג ילד ששמו היה ארתור בלייקי (Arthur Blakey), מי שלימים יהיה ארט בלייקי ויהפוך לאחת מהדמויות המשפיעות ביותר בתולדות מוסיקת הג'אז.
אמו נפטרה כשהיה תינוק ואביו נטש את המשפחה. ארתור הצעיר גדל אצל חברת משפחה שהפכה לאם האומנת שלו. בנעוריו עבד במכרות פחם ובמפעלי פלדה, חוויה שעיצבה את דרכו. כבר בגיל 14 הוא החל להוביל להקת ריקודים משלו והמסע שלו למעמד של מוסיקאי אגדי החל.
הסיפור המפורסם על תחילת דרכו כמתופף מספר שבלייקי למעשה התחיל כפסנתרן, אך כשנכנס למועדון מסוים כדי לנגן, הורה לו בעל המועדון שהיה גנגסטר מזוין, לעבור לתופים כדי לאפשר לפסנתרן הצעיר ארול גארנר (Erroll Garner) לשבת ליד הכלי. בלייקי עצמו סיפר את הסיפור הזה בגרסאות שונות לאורך השנים, אך משהו אחד היה ברור - הג'אז הרוויח מתופף מבריק.
לימים בלייקי יהיה חלק מהמהפכה המוסיקלית של הביבופ (Bebop). זה היה בשנות ה-40, תחילה בלהקתו של בילי אקסטיין (Billy Eckstine) בשנים 1944-1947, בה שיתף פעולה עם ענקים כמו צ'רלי פארקר (Charlie Parker), דיזי גילספי (Dizzy Gillespie) ושרה ווהן (Sarah Vaughan).
אך התרומה האמיתית שלו לג'אז תגיע ב-1954, כשהוא מקים ביחד עם הפסנתרן הוראס סילבר (Horace Silver) את הלהקה המיתולוגית "ג'אז מסנג'רס" (Jazz Messengers). שנתיים אחר כך עוזב סילבר את הלהקה ובלייקי ממשיך להוביל את הג'אז מסנג'רס לבדו - עד יום מותו.
אבל הג'אז מסנג'רס לא הייתה סתם להקה, אלא סוג של אוניברסיטה למדעי הג'אז. היא הייתה למקום שבו יכשירו דורות של מוסיקאי ג'אז צעירים. בשלב מסוים כונתה הלהקה "The Hard Bop Academy" והיא הייתה לאחד המרכיבים המרכזיים שיעצבו את סגנון ה"הארד בופ" (hard bop) שהיה מעין התפתחות של הביבופ עם יותר אלמנטים בלוזיים ואנרגיה דוחפת.
רשימת מי שעברו דרך ה-Jazz Messengers נראית כמו ה"מי ומי" של הג'אז. יש שם מי שיהיו לימים ענקים, כמו הסקסופוניסט וויין שורטר (Wayne Shorter), פרדי האברד (Freddie Hubbard), לי מורגן (Lee Morgan), קית' ג'ארט (Keith Jarrett), ווינטון מרסאליס (Wynton Marsalis) ואחיו בראנפורד מרסאליס (Branford Marsalis), צ'יק קוריאה (Chick Corea) ועוד עשרות שמות נוספים.
בלייקי ידע לזהות כישרון צעיר, לטפח אותו ולתת לו במה להתבטא. ב-1954, כשהציג את הלהקה החדשה במועדון בירדלנד (Birdland) בניו יורק, הוא אמר משפט שהפך למפורסם: "יס, סיר, אני הולך להישאר עם הצעירים - וכשאלה יזדקנו, אני אביא צעירים יותר. זה שומר על המוח פעיל". הוא היה לא רק תופף מבריק אלא גם מורה ומנטור נדיב.
הסגנון שלו בתיפוף היה ייחודי ומזוהה מיד - נגינה אנרגטית, משתמשת בהרבה תופי טום (tom-toms), עם דגש על פוליריתמים אפריקאיים מורכבים.
המתופף האגדי מקס רואץ' (Max Roach) אמר עליו: "ארט היה מקורי. הוא המתופף היחיד שאני מזהה את הטיימינג שלו מיד. נהגנו לקרוא לו Thunder (רעם)". הוא לא היה המתופף הטכני ביותר, אך היה המתופף עם ההילה הכי חזקה. כל תיפוף שלו הרגיש כמו סיפור שמסופר בקצב. חבריו המוסיקאים כינו אותו "Bu", כינוי חיבה שנגזר מהשם המוסלמי שלו.
כי בשנות ה-40 המאוחרות בלייקי נסע לאפריקה, טיול שהשפיע עליו עמוקות. שם הוא אימץ את האסלאם ולקח לעצמו את השם עבדאללה אבן בוחיינה (Abdullah Ibn Buhaina), אך המעריצים המשיכו לקרוא לו בשם הבמה שלו. חלק ממקור ההשראה למוסיקה שלו הגיע מאותם טיולים, שם למד על השורשים האפריקאיים של המוסיקה האפרו-אמריקאית.
החשיבות של בלייקי לא נמדדת רק במספר האלבומים שהקליט, אם כי היו כאלה מאות. החשיבות האמיתית היא בכך שהוא שמר על הג'אז חי ורלוונטי, במשך עשרות שנים, תוך שהוא מעביר את המסורת הזו הלאה בצורה אורגנית וטבעית.
כשהוא הלך לעולמו מסרטן ריאות ב-16 באוקטובר 1990, הוא היה בן 71. הג'אז איבד אחד ממוריו הגדולים ביותר. ארט בלייקי המשיך לנגן עם הלהקה עד ימיו האחרונים, כשחזר מסיבוב הופעות ביפן וחשב שהוא חולה בדלקת ריאות.
עד היום, כל תופף ג'אז שמכבד את עצמו מכיר את הסאונד של ארט בלייקי. האנרגיה, הדחיפה (swing), הרוח - כל אלה הם המורשת החיה שלו וסימן ההיכר שהותיר אחריו.
הנה סיפורו של ארט בלייקי:
https://youtu.be/fbWF6I6Gw74
על סגנון ההארד בופ:
https://youtu.be/xFPZItp5NeI
בלייקי בתופים ב"לילה בטוניסיה" עם הג'אז מסנג'רס:
https://youtu.be/CxfmBqT7uoU?long=yes
סרטון תיעודי עם סיפורו המלא של בלייקי:
https://youtu.be/1Rw8BbG_wKU?long=yes
ובהופעה חיה עם הג'אז מסנג'רס:
https://youtu.be/uKOoxgI_xfQ?long=yes
בלו נוט (Blue Note) היא אולי חברת התקליטים שהכי מזוהה עם מוסיקת הג'אז. אבל לכ רבים יודעים שהסיפור שלה מתחיל עם מהגר יהודי שברח מגרמניה, הקים אותה וקידם את הג'אז באמריקה באופן שמעטים בהיסטוריה זכו לעשות.
כי בשנת 1939, באולפן צנוע במנהטן, ייסד אלפרד ליון (Alfred Lion), יהודי מברלין, חברת תקליטים שתשנה לצמיתות את פני מוסיקת הג'אז.
בלו נוט (Blue Note) נולדה מאהבה טהורה למוסיקה, כשליון החליט להקליט את פסנתרן הבוגי-ווגי אלברט אמונס (Albert Ammons). הוא אכן הקליט אותו במועדון בניו יורק ומיד הבין שמצא את ייעודו.
הסשן הראשון התקיים בשעה 1 בלילה בסטודיו צר. ליון שילם למוסיקאים מכספו האישי והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.
כי מה שהפך את בלו נוט לייחודית לא היה רק הרפרטואר שלה בג'אז אלא הפילוסופיה שקדמה לו, התפיסה הניהולית של מייסדיה. ליון וחברו מילדות פרנסיס וולף (Francis Wolff), שברח גם הוא מגרמניה והצטרף אליו ב-1947, האמינו שמוסיקאים צריכים חופש מוחלט ביצירה. הם שילמו לאמנים בכל חזרה, נתנו להם זמן אולפן בלתי מוגבל והקשיבו באדיקות לכל רעיון שהעלו.
ת'לוניוס מונק (Thelonious Monk), שחברות אחרות דחו בגלל סגנונו האקסצנטרי, מצא בבלו נוט בית שאפשר לו לפרוח. ליון אמר פעם לאמן שהתלונן על תנאי האולפן במקום אחר: "אצלי אתה יכול לנגן עד שהשמש תזרח, אם זה מה שצריך".
בשנות ה-50 וה-60 הפכה החברה למוקד הסגנונות החדשים בג'אז - ביבופ והארד-בופ. מיילס דייוויס (Miles Davis) הקליט אצלם כמה מאלבומיו המוקדמים, צ'ארלי פרקר (Charlie Parker) תרם הופעות נדירות שהפכו לאגדה, ארט בלייקי (Art Blakey) עם הג'אז מסנג'רס (Jazz Messengers) שלו הפך לאמן הבית.
הוחתמו בבלו נוט עוד המון מוסיקאי ג'אז נהדרים, ביניהם סוני רולינס (Sonny Rollins) שתרם הופעות מרהיבות, דקסטר גורדון (Dexter Gordon) שיצר קסם עם סקסופון הטנור שלו והוראס סילבר (Horace Silver) שהגדיר למעשה את הסאונד של ההארד-בופ.
בהמשך הצטרפו גם ג'ון קולטריין (John Coltrane), הרבי הנקוק (Herbie Hancock), ויין שורטר (Wayne Shorter) ולי מורגן (Lee Morgan) שיקליטו כולם באולפני החברה תקליטים שיהפכו לקלאסיקות.
בסוף שנות ה-60, הפחית ליון את מעורבותו, בעיקר בשל בעיות בריאות. מכאן ואילך עברה בלו נוט תקופות של עליות ומורדות, אך המורשת נותרה.
#איכות ועיצוב
המיוחדות אפיינה לא רק את המוסיקה המובחרת של אמני החברה, אלא גם איכות ועיצוב התוצרים שלהם.
בסטודיו הבית של החברה, אולפן שיהפוך לאגדה, העניק הטכנאי רודי ואן גלדר (Rudy Van Gelder) לכל הקלטה איכות צלילית יוצאת דופן.
משמעותיות לא פחות היו עטיפות האלבומים האייקוניות שעתידות להפוך לאמנות בפני עצמה ועליהן היה אחראי המעצב ריד מיילס (Reid Miles). הוא הוביל למסורת של עיצוב עטיפות ומיתוג מהסוג שהקדים את זמנו והיו המומחיות של בלו נוט.
עטיפות אלבומי החברה התאפיינו בשילוב מרהיב ועקבי של עיצוב מינימליסטי, עם טיפוגרפיה מודרנית וצילומים בשחור-לבן של וולף, אחד המנהלים ומי שלימים יוכר כצלם מדהים. היו שם את כל המרכיבים שהפכו כל אלבום של "בלו נוט" ליצירה אמנותית ודי מהר הפכו לשפה הוויזואלית של הלייבל כולו.
כיום בלו נוט נחשבת לא רק לחברת תקליטים אלא למוסד תרבותי שתיעד ושימר את הרגעים החשובים ביותר במוסיקת הג'אז המודרנית.
הנה סיפורה של חברת תקליטים האייקונית "בלו נוט":
https://youtu.be/golCmV60NIQ
כמה מהאלבומים הגדולים של אמני בלו נוט:
https://youtu.be/4eTf-dm9628
על האיכות הוויזואלית של אלבומי בלו נוט:
https://youtu.be/cxl8mHnzr6E
והסיפור המופלא של עטיפות האלבומים של החברה הזו:
https://youtu.be/KNgA7dDs90E
