בדתות רבות נהוגה העליה לרגל למקומות הקדושים. ביהדות החל מנהג העלייה לרגל לבית המקדש בסוף תקופת הבית הראשון. בתקופת הבית השני הוא הפך למנהג פופולרי בציבור היהודי.

העלייה לרגל לירושלים פירושה הגעה לבית המקדש בירושלים ולטקסים שנערכו בו באחד משלושת הרגלים, 3 חגים שבהם נהוג היה לעלות לבית המקדש, כולל חג הסוכות וחג הפסח.

באותה תקופה הייתה ציפייה דתית מכל יהודי, לעלות לבית המקדש לפחות פעם בשנה.

העלייה לרגל הייתה עבור היהודי משאת נפש. חלק מהיהודים, במיוחד העניים והרחוקים מירושלים, נהגו לחסוך ולהתאמץ במשך שנים רבות, עד שהגיעו לעלייה לרגל אל בית המקדש.

אמנם לפי המקרא רק גברים היו מחוייבים במצווה אבל למעשה העולים לרגל עלו בדרך כלל כמשפחה, קהילה או אפילו יישוב שלם שעלה למקדש.

העולים לרגל הביאו לבית המקדש מתנות מהיבול ומהמיקנה, לכוהנים וללוויים. הם האזינו לשירת הלוויים, חזו בעבודת הכוהנים, הקריבו קורבנות וגם אכלו מהם.

רוב העולים לרגל עלו לירושלים בחג הסוכות, עם סיום העבודות החקלאיות והאסיף ולפני ההתחלה של העונה החקלאית החדשה.


הנה דרך עולי הרגל בירושלים העתיקה (עברית):

http://youtu.be/ceN6siiP6pQ

איד אל אדחא, חג הקורבן המוסלמי הוא החג החשוב ביותר בלוח השנה של בני הדת הזו. החג הזה מציין את המועד לקיום מצוות החאג', מצוות העלייה לרגל למכה.

האיד אל-אדחא נחגג במשך 4 ימים, החל מהיום העשירי של החודש האחרון בלוח השנה המוסלמי.

העלייה לרגל עצמה נמשכת כשבוע, וחג הקורבן מציין את אחד השיאים בטקסים הנהוגים בה והוא מזוהה עם סיפור העקדה. המוסלמים, שמקיימים את החג בביתם, מקריבים טלה כקורבן ומכינים את בשרו על האש למאכל בסעודת החג. שליש ממנו הולך לדור הבוגר (הרחם שממנו הגיעו ההורים), שליש למשפחה והילדים ושליש נותנים כתרומה לעניים.

הטקס של חג הקורבן הוא דומה לטקס הנהוג במכה, על ידי העולים לרגל. הקרבת הכבש היא לזכר "עקידת ישמעאל" - סיפור מקביל ל"עקידת יצחק" של היהודים, כפי שהיא מופיעה בקוראן המוסלמי. גם אצלם אברהם רצה לעקוד את בנו כדי להוכיח את גודל אמונתו באלוהים ואלוהים ויתר על כך ושלח לו כבש, שאותו שחט אברהם במקום את בנו.

חג הקורבן, שאותו חוגגים גם הדרוזים והצ'רקסים, מכונה גם "החג הגדול" ובערבית "עיד אל אדחא".

ביום שלפניו יש צום ובחג עצמו, בנוסף לקורבן נוהגים המאמינים גם לקנות בגדים חדשים לכל המשפחה ולחגוג בחיק המשפחה והקהילה, בארוחות ובמפגשים משפחתיים שמחים.


הנה המנהגים והסיבות לחג הקורבן (עברית):

http://youtu.be/VArS-yLmMoQ


הקניות המסורתיות לקראת החג:

http://youtu.be/7YyUFAYqzzA


וההכנות לחג הקורבן בשוק הכבשים ברהט:

http://youtu.be/My_QWW9sqF8

האצטקים (Aztecs) היו עם אינדיאני, שהורכב מברית של שלוש קבוצות אתניות של אינדיאנים, ששלטו בעמק מקסיקו, במהלך המאה ה-15 ותחילת ה-16. הדומיננטיים מבין השלוש היו בני המשיקה, תושבי העיר טנוצ'טיטלאן.

הסיפור של האצטקים הוא לא יאומן, שנשמע כמו אגדה או מיתוס. הם היו שבטי נוודים, שבתוך 200 שנה בלבד יצרו את האימפריה המדהימה ביותר באמריקה.

האצטקים, עם נחשל ביחס לתרבות המאיה, הצליחו במהירות להשתלט על בני המאיה ולאמץ לעצמם את התרבות שלהם. בהמשך הם יצליחו לשפר את תרבות המאיה עוד יותר ולבנות אימפריה עצומה וחזקה במיוחד.

אבל האצטקים לא שלטו זמן רב ופחות ממאה שנה אחרי התגבשות שלטונם, הגיע שלטונם לקיצו הפתאומי. המדהים הוא שאת האימפריה שלהם כולה הם איבדו בשל טעות גורלית אחת, שעשה המלך שלהם מונטזומה.

הסוף הזה היה בשנת 1519, כשהגיע לחופי מקסיקו כוח ספרדי של 600 חיילים, בפיקודו של הרנן קורטז. קורטז וחייליו חיפשו זהב ואוצרות ולא הייתה להם יותר מדי סבלנות לתרבויות אחרות. בתוך שנתיים הם החריבו את האימפריה האצטקית, לא לפני שרוקנו אותה מאוצרותיה, החריבו את בירתה והפכו את האצטקים לעבדים ושפחות.


#חיי האצטקים
המעניין הוא שידוע די הרבה על התרבות האצטקית. מי שתרם רבות לשימור הידע על התרבות, המסורות והמיתולוגיה האצטקית, היה הכומר הספרדי ברנרדינו דה סהגון. את כל אלה האיש תיעד לאחר הכיבוש, בין השאר בשיחות שערך עם זקנים וחכמים אצטקים. הכנסייה הקתולית, שלא אהבה את העניין גנזה את כתביו ואלה התפרסמו רק במאה ה-18 וחשפו לא מעט על התרבות הזו.

כך, למשל, אנו יודעים שהיו כמה מעמדות לאצטקים. המעמד השליט היה של האצילים (pilli). עליו נמנו הפקידים והכוהנים. המעמד הנמוך היו ה"עם" (macehualli). המעמד הזה כלל את בעלי המלאכה והחקלאים, את מי ששילמו מיסים ושרתו בצבא. היה גם מעמד ממש נמוך, מעמד העבדים (tlacotin). נמנו עליו שבויי מלחמה והם היו מי שהוקרבו בדרך כלל לאלים.

לאצטקים הייתה חקלאות מפותחת. בשבילה הם פיתחו מערכות השקיה משוכללות לתקופה. הם האמינו באמונות דתיות של אלילים ונהגו להקריב קורבנות אדם לאלילים שלהם. האמנים האצטקים הצטיינו באמנות הפיסול בעץ ויצרו ממנו מסכות עץ מיוחדות ופסלים מדהימים שמגולפים לגמרי מעץ.

הכתב האצטקי היה כתב פיקטוגרפי, כתב שכלל ציורים בתור סימני כתב. זמן קצר לפני שנכבשו בידי הספרדים וקריסת האימפריה שלהם, הם החלו לפתח כתיבה פונטית, המבוססת על אותיות. את הרשימות שלהם הם כתבו בעיקר על גליונות עור ועל קירות המקדשים. כך הם הותירו אחריהם למשל את "קודקס החוקים", אוסף החוקים של התרבות האצטקית.

האצטקים נהגו לשחק בטלאצ'טלי, משחק כדור שהמציאו, בעיקר לצורך פולחן. את המשחק הזה, שמזכיר את משחק הכדורסל של ימינו, הם בדרך כלל נהגו לשחק נגד שבויים, לפני שהעלו אותם כקורבנות אדם לאלים שלהם.


הנה מבוא לתרבות האצטקית:

https://youtu.be/B8cO1pAHVok


מיתוסים של האצטקים (מתורגם):

https://youtu.be/j-bQsan5WXo


הפולחן והקרבת הקורבנות שלהם:

https://youtu.be/TaWDXwmjf_Q


יום בחייה של מיילדת אצטקית (מתורגם):

https://youtu.be/JZj7acYZ19w


וכך השתלטו עליהם הספרדים:

https://youtu.be/i3kWJfkqT0g

האם שמעתם פעם מישהו אומר "לך לעזאזל" או סתם "לעזאזל"? - ובכן, יש מקום כזה.. ג'בל מונטאר, או בעברית הר מונטר שבמדבר יהודה מזוהה על ידי חלק מהחוקרים כהר עזאזל.

לפי המשנה היהודית, כדי לכפר על חטאיהם, אבותינו בתקופת בית שני היו מקריבים עיזים לאלוהים. הם קראו לעז המוקרבת "שעיר לעזאזל" והיו משליכים אותה ממרום הצוק למטה, אל התהום. הכהן הגדול הוא שנהג לזרוק את השעיר (הקורבן) ביום הכיפורים.

ורק שתדעו שאם שמעתם מישהו אומר את זה - הוא לא קילל. לפחות משפטית הוא לא קילל. איך זה?

מעשה שהיה כך היה:

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק ענה פעם "לך לעזאזל" למישהו שהעיר לו על שדיבר אידיש. האדם נפגע ותבע אותו בבית משפט. המשורר נימק לשופט שמדובר במקום שקרוב לירושלים והוא חשב שהאיש ייהנה מטיול בהר העזאזל. השופט קיבל את טענתו של ביאליק וזיכה אותו. הוא אף חייב את התובע לשלם את הוצאות המשפט.


הנה הטיפוס אל הר עזאזל (עברית):

http://youtu.be/L92fjAQ1kt4


טיול להר מונטאר - הר העזאזל (עברית):

https://youtu.be/e3VkpciTxW4?end=140


וסרטון אנימציה של בוגר בצלאל על העזאזל (עברית):

http://youtu.be/y6d5nJ1sOOI