שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
איך הפך ז'ק ברל לגדול זמרי השנסון הצרפתי?
בעיני רבים, כולל מוסיקולוגים ואוהבי השנסון מכל העולם, נחשב ז'ק ברל (Jacques Brel) לזמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים.
פלמי במוצאו ובנשמתו, מעניין שלמרות שהוא לא היה צרפתי, הפך הבלגי שנולד בבריסל ב-1929, לאגדה חיה של התרבות הצרפתית והשפיע על דורות שלמים של זמרים וכותבי שירים.
מי שעתיד להיות אחד השנסוניירים האהובים בצרפת גדל במשפחה בורגנית ומסודרת, אך החל את דרכו בתחילת שנות ה-50 (במאה העשרים), כזמר אנונימי ובעל מראה פרובינציאלי, בקברטים ובבתי קפה וברים ברובע האמנים של פריז מונמרטר.
הוא היה צריך להילחם קשה כדי להשיג הכרה. הקהל הצרפתי התייחס בספקנות לבחור הבלגי עם המבטא החזק, הקומה המגודלת והשיניים הבולטות. בתחילת הקריירה שלו הוא נרדף מהבמות והקהל צעק עליו לרדת מהבמה. הייתה אפילו פעם שזרקו עליו עגבניות, כמנהג אותם ימים כלפי אמני במה גרועים.
אך ברל לא נכנע. הוא מפתח סגנון ייחודי המשלב עוצמה רגשית עם ביקורת חברתית חדה ובמיוחד מתמחה בתיאור הסתירות של הנפש האנושית.
שיריו של ז'אק ברל הם מיוחדים במינם. הם פותחים מבט אל רגשות שלא בוטאו עד אז באופן מרשים כל כך. הוא כותב על נושאים כמו מוות, אהבה נכזבת או כואבת, אובדן עניין בורגני ותחושה של ריקנות בחיים המודרניים. שיריו עוסקים בחיים מורכבים ופשוטים גם יחד, מדברים על אהבה, בדידות, אכזבה וכאב אך מבטאים מבט עצמי שיש בו הומור ואירוניה עצמית.
שירים כמו "נה מה קיט פה" (Ne me quitte pas) ו"אמסטרדם" (Amsterdam) הופכים לקלאסיקות של הז'אנר. השיר "נה מה קיט פה" נחשב למופת של השיר הצרפתי - בקשה נואשת של גבר שמפציר באישה שלא לעזוב אותו. הוא כתוב בשפה פואטית ומרגשת במיוחד. ברל חלש ומכיר בעוצמתה של האישה, רעיון שיחזור ברבים משיריו.
הביצועים הבימתיים של ברל היו תיאטרליים ונלהבים עד כדי דרמטיות. בשלב מסוים הזמרת אדית פיאף, אגדת השנסון הגדולה מכולם, פורשת עליו את חסותה. הוא ממשיך להזיע את נשמתו על הבמה, לעוות את פניו בביטויי רגש קיצוניים ותמיד לתת את עצמו לקהל. פעם אחת, בביצוע של השיר המפורסם שלו "נה מה קיט פה", הוא כמעט מתמוטט על הבמה מעוצמת הרגש. מבקרים משווים אותו יותר לשחקן גדול מאשר לזמר מסורתי.
ברל מבין שהשנסון איננו רק מוסיקה, אלא אמנות המשלבת מילים, מנגינה ומשחק במופע אחד. כמי שנולד למשפחה בעלת מפעל מצליח, הוא יודע בורגנות מהי ויוצא אמיץ ובלי פילטרים על בורגנות צינית, חזירית ומלאת צביעות. החוגים הבורגנים בצרפת ובלגיה לא יסלחו לו על כך. הוא יוחרם ברדיו הבלגי וגם בצרפת לא יעשו לו הנחות.
אז מחד, ברל מפציץ בטקסטים בוטים כלפי החזקים והמקושרים ורומז לאלימות ומנגד, הוא מקפיד לעסוק בסבלם של החלשים, לבטא אמפתיה כלפי מי שנזרקו לתחתית חברה, לעסוק ברגשות אך גם בעניינים שברוח ובפצעי ונגעי החברה.
בשנות ה-60 הוא כבר כובש את המעריצים לחלוטין. לכולם כבר ברורות יכולותיו המופלאות שמגיעות לכדי שלמות - אם זה בכתיבה, הלחנה או ביצוע. מלא חן וקסם מגיע ברל לפסגת הפופולריות שלו. לפתע הוא ברבור של ממש, זמר שרמנטי ויפה בלורית, עם סיגריה נצחית שתלויה לו בזווית פיו. היא עוד תהרוג אותו ,אבל עכשיו הוא חוגג את הבמה.
שיריו מתורגמים בהתלהבות לעשרות שפות וזמרים מכל העולם מבצעים אותם. אפילו פרנק סינטרה (Frank Sinatra) הקליט גרסה אנגלית לשיר "נה מה קיט פה" תחת הכותרת "אם אתה הולך" (If You Go Away). ברל משפיע על אמנים כמו דייוויד בואי (David Bowie), לאונרד כהן (Leonard Cohen) ולו ריד (Lou Reed) שכולם יעידו שהוא היה מקור השראה עצום עבורם.
באמצע שנות ה-60 מחליט ברל לנטוש את הקריירה המוסיקלית שלו, בשיא התהילה. הוא עובר לאי בפולינזיה הצרפתית, שם הוא חי חיים פשוטים בין המקומיים. מדי פעם חזר לבלגיה או לצרפת, בעיקר כדי לעבוד על פרויקטים קולנועיים. הוא מביים מספר סרטים ומשחק בהם ותמיד מחזיק בדעה שהמוסיקה היא רק חלק מהאמנות הכוללת שאותה הוא מחפש.
אבל ב-1978 הכל נגמר. ברל מת, בגיל 49, יותר מדי צעיר. על גופו משתלט סרטן ריאות ולוקח אותו.
היקף השפעתו על התרבות הצרפתית והבלגית לא ניתן למדידה. הוא הותיר אחריו יותר מ-100 שירים שרבים מהם נשארו רלוונטיים עד היום. הזמרים הצרפתיים הכי גדולים, מפטריסיה קאס (Patricia Kaas) ועד סרז' גינסבור (Serge Gainsbourg), הכירו בהשפעתו עליהם.
מה שהפך את ברל לגדול באמת לא היה רק הכישרון המוסיקלי, אלא הכנות הרגשית הבלתי מתפשרת שלו ויכולתו לגעת בנקודות הכואבות של הקיום האנושי. הוא לא חשש להראות פגיעות, ייאוש או כעס ובכך יצר חיבור אמיתי עם הקהל שלו. עד היום, חצי מאה ויותר אחרי מותו, השירים שלו ממשיכים להישמע ברדיו הצרפתי ולהכות בלבבות של הדורות החדשים.
הנה קיצור חייו של ז'ק ברל:
https://youtu.be/jEZo9OJntCY
ובקולו של ז'ק ברל, זמר השאנסון:
https://youtu.be/bZQW7bMXc0k
"אל תעזבי אותי", Ne Me Quitte Pas, של ברל:
https://youtu.be/0k63grkip5I
"שיר הגוסס" המצמרר בו הוא נפרד מחבריו וזוגתו (מתורגם):
https://youtu.be/LenjBa1MDLk
"אמסטרדם" (Amsterdam) בהופעה חיה:
https://youtu.be/OfYShXG7FLE
השיר "סוכריות" בצרפתית Les Bonbons:
https://youtu.be/cQyZkGSdUxY
ו"שיר האוהבים הישנים" (La chanson des vieux amants), אצלנו "אהבה בת 20":
https://youtu.be/dU-OD5_Dxrs
מי הייתה אדית פיאף, האנקור הצרפתי?
היא הייתה אישה קטנה, לא הכי יפה ובעלת קול שאינו ערב במיוחד. היא גדלה בעוני ובצל הפשע ברחוב, אבל ברגע שהחלה לשיר התאהבה בה כל צרפת. שיריה היו מלאי רגש והיא הייתה מהזמרות האמיתיות והכנות שהופיעו במאה ה-20. האסונות שעברה והקשיים שעליהם התגברה בחייה, רק חישלו את הנפש והאמנות שלה לדרגה שקרובה לשלמות. היא הייתה זמרת שידעה על כל מה ששרה, כי חייה שלה היו כמו סרט מדהים וכמעט לא יאומן.
מעוני, כאב ובדידות ועד אהבה, אובדן ורגש - ההמונים האמינו לה כי היא ידעה על מה היא שרה וסיפור חייה העיד על כך.
אדית פיאף נולדה בחדר מדרגות בפאריס, בירת צרפת. בת למשפחה ענייה של אמני רחוב, שאמה ראתה בה נטל ונטשה אותה. אביה, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, העבירה לסבתה שגידלה אותה בין פושעים. כשחזר האב מהמלחמה, החל להופיע עם אדית הצעירה ברחוב והיא החלה לשיר, כדי להגדיל את התרומות מהעוברים ושבים. בגיל 16 נישאה לנער שליח ובתם התינוקת מתה ממחלה.
אדית התגלתה ברחוב והחלה להופיע במועדון. היא התפרסמה בגיל 20 וזכתה לכינוי "ציפור דרור" (בצרפתית: פיאף). הכינוי הפך לשמה הבימתי. לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה, היא לא הייתה צריכה כל בגד אחר. בשנות מלחמת העולם השנייה היא המשיכה להופיע בפאריס הכבושה על ידי הנאצים ועוררה ביקורת על חייה הנוחים, בצל הכובש הגרמני.
היו לה הרבה חברים אבל אהבת חייה היה המתאגרף הצרפתי מרסל סרדן. הוא מת בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו אליה לניו יורק. אבל פיאף, מנוסה בכאב ובקשיים, התעקשה באותו הערב לא לבטל הופעה ולהופיע כרגיל. כל צרפת חשה את כאבה של הכוכבת האהובה שלה. לזכרו היא כתבה את "הימנון לאהבה" המרטיט.
בגיל 48 מתה "האנקור הצרפתי" ממחלת הסרטן והשאירה אומה שלמה כואבת. הסרט "החיים בורוד" שנעשה ב-2007 על חייה, היה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת אי-פעם.
הנה אדית פיאף בשיר "המנון לאהבה" מתוך סרט:
http://youtu.be/QYgVDXUIAuo
גדולת זמרות צרפת בשיר "לא, איני מצטערת על דבר":
http://youtu.be/fpHAsb2XQOY
השיר "הקהל" של אדית פיאף שתורגם לעברית:
http://youtu.be/X1OL4-m43U4
אחד משיריה המוכרים ביותר, שגם הפך לסטנדרט ג'אז פופולרי "עלי שלכת":
http://youtu.be/wj9QTpzIcGU
והלווייתה של אדית פיאף ותמונות מהקריירה שלה:
http://youtu.be/KFQm1HXTbhg
מתי היה אזנבור ל"פרנק סינטרה הצרפתי"?
שארל אזנבור (Charles Aznavour) היה זמר, כותב שירים ומלחין נודע, שהפך גם לשחקן קולנוע. הוא נולד בפריז, בנם של צמד אמנים ממוצא ארמני, שהיגרו לפריז. כבר מגיל צעיר נחשף אזנבור לבמה ולתאטרון וגילה כישרון רב.
את ההצלחה הראשונית שלו הוא חייב לזמרת האגדית אדית פיאף, ששמעה אותו שר בצעירותו ודאגה לקדם אותו. שארל אזנבור צורף לסיבוב ההופעות של פיאף ברחבי צרפת והגיע איתה גם להופעות בארצות הברית.
כנהוג בשנסון הצרפתי, שר אזנבור שירים על אהבה, חברים, על החיים, על פרידות, על משפחה וגעגועים, על אהבה לא ממומשת ובדידות, כשפריז נמצאת שם תמיד, ברקע סיפוריו ובכל טווח הרגשות שזימר.
כבר בצעירותו הוא זכה לכינוי המכובד "פרנק סינטרה הצרפתי". הדמיון ביניהם הורגש מיד. כמו סינטרה, גם הוא הציע כישרון מיידי - מגוון השירים והמקצבים שביצע, סגנון ההגשה של השירים, הקול המחוספס ומלא ההבעה וההופעה המיומנת שלו בלטו באיכותם.
את שורשיו הארמניים החשיב אזנבור מאוד. רבים מכירים את שארל אזנבור כאמן צרפתי מהידועים בעולם, אבל לא כולם היו מודעים לכך שהוא היה גם הארמני המפורסם ביותר ביותר בעולם, או מי שנודע בתור "שגריר כל ארמניה". הוא לא רק ראה את עצמו כשגריר ארמני, אלא כשגריר הזיכרון של השואה הארמנית.
עוד פחות ידוע שבכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה הצילו בני משפחתו חברי מחתרת ארמנים ויהודים רבים, תוך סיכון עצום של חייהם וחיי ילדיהם. כזו הייתה משפחת אזנבוריאן, שהיו בעצמם ניצולי רצח העם הארמני ופליטים ארמניים בעברם. על כך כתב חוקר רצח העם, הג'נוסייד הארמני, פרופ' יאיר אורון, בספרו "מצילים (צדיקים) ולוחמים".
אזנבור הוא פרנק סינטרה הצרפתי, בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/s4z8wGDbPfE
קיצור חיי שארל אזנבור:
https://youtu.be/iK3W80MUOJg
השיר לה בוהם, בצרפתית La Boheme:
https://youtu.be/hWLc0J52b2I
הארמני המפורסם בעולם:
https://youtu.be/lsSybl5WplE
"לה מאמא" המיתולוגי:
https://youtu.be/BkiktZub8ts
"She" של שארל אזנבור שכיכב בסרט "נוטינג היל":
https://youtu.be/IfHwc7N4yuQ
קדימון הסרט אזנבור הצעיר שרוצה לפרוץ:
https://youtu.be/ugCLJuLTVEw
והשיר "שתי גיטרות" Les Deux Guitares:
https://youtu.be/3zFuuorDvAA
זמרי שנסון

בעיני רבים, כולל מוסיקולוגים ואוהבי השנסון מכל העולם, נחשב ז'ק ברל (Jacques Brel) לזמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים.
פלמי במוצאו ובנשמתו, מעניין שלמרות שהוא לא היה צרפתי, הפך הבלגי שנולד בבריסל ב-1929, לאגדה חיה של התרבות הצרפתית והשפיע על דורות שלמים של זמרים וכותבי שירים.
מי שעתיד להיות אחד השנסוניירים האהובים בצרפת גדל במשפחה בורגנית ומסודרת, אך החל את דרכו בתחילת שנות ה-50 (במאה העשרים), כזמר אנונימי ובעל מראה פרובינציאלי, בקברטים ובבתי קפה וברים ברובע האמנים של פריז מונמרטר.
הוא היה צריך להילחם קשה כדי להשיג הכרה. הקהל הצרפתי התייחס בספקנות לבחור הבלגי עם המבטא החזק, הקומה המגודלת והשיניים הבולטות. בתחילת הקריירה שלו הוא נרדף מהבמות והקהל צעק עליו לרדת מהבמה. הייתה אפילו פעם שזרקו עליו עגבניות, כמנהג אותם ימים כלפי אמני במה גרועים.
אך ברל לא נכנע. הוא מפתח סגנון ייחודי המשלב עוצמה רגשית עם ביקורת חברתית חדה ובמיוחד מתמחה בתיאור הסתירות של הנפש האנושית.
שיריו של ז'אק ברל הם מיוחדים במינם. הם פותחים מבט אל רגשות שלא בוטאו עד אז באופן מרשים כל כך. הוא כותב על נושאים כמו מוות, אהבה נכזבת או כואבת, אובדן עניין בורגני ותחושה של ריקנות בחיים המודרניים. שיריו עוסקים בחיים מורכבים ופשוטים גם יחד, מדברים על אהבה, בדידות, אכזבה וכאב אך מבטאים מבט עצמי שיש בו הומור ואירוניה עצמית.
שירים כמו "נה מה קיט פה" (Ne me quitte pas) ו"אמסטרדם" (Amsterdam) הופכים לקלאסיקות של הז'אנר. השיר "נה מה קיט פה" נחשב למופת של השיר הצרפתי - בקשה נואשת של גבר שמפציר באישה שלא לעזוב אותו. הוא כתוב בשפה פואטית ומרגשת במיוחד. ברל חלש ומכיר בעוצמתה של האישה, רעיון שיחזור ברבים משיריו.
הביצועים הבימתיים של ברל היו תיאטרליים ונלהבים עד כדי דרמטיות. בשלב מסוים הזמרת אדית פיאף, אגדת השנסון הגדולה מכולם, פורשת עליו את חסותה. הוא ממשיך להזיע את נשמתו על הבמה, לעוות את פניו בביטויי רגש קיצוניים ותמיד לתת את עצמו לקהל. פעם אחת, בביצוע של השיר המפורסם שלו "נה מה קיט פה", הוא כמעט מתמוטט על הבמה מעוצמת הרגש. מבקרים משווים אותו יותר לשחקן גדול מאשר לזמר מסורתי.
ברל מבין שהשנסון איננו רק מוסיקה, אלא אמנות המשלבת מילים, מנגינה ומשחק במופע אחד. כמי שנולד למשפחה בעלת מפעל מצליח, הוא יודע בורגנות מהי ויוצא אמיץ ובלי פילטרים על בורגנות צינית, חזירית ומלאת צביעות. החוגים הבורגנים בצרפת ובלגיה לא יסלחו לו על כך. הוא יוחרם ברדיו הבלגי וגם בצרפת לא יעשו לו הנחות.
אז מחד, ברל מפציץ בטקסטים בוטים כלפי החזקים והמקושרים ורומז לאלימות ומנגד, הוא מקפיד לעסוק בסבלם של החלשים, לבטא אמפתיה כלפי מי שנזרקו לתחתית חברה, לעסוק ברגשות אך גם בעניינים שברוח ובפצעי ונגעי החברה.
בשנות ה-60 הוא כבר כובש את המעריצים לחלוטין. לכולם כבר ברורות יכולותיו המופלאות שמגיעות לכדי שלמות - אם זה בכתיבה, הלחנה או ביצוע. מלא חן וקסם מגיע ברל לפסגת הפופולריות שלו. לפתע הוא ברבור של ממש, זמר שרמנטי ויפה בלורית, עם סיגריה נצחית שתלויה לו בזווית פיו. היא עוד תהרוג אותו ,אבל עכשיו הוא חוגג את הבמה.
שיריו מתורגמים בהתלהבות לעשרות שפות וזמרים מכל העולם מבצעים אותם. אפילו פרנק סינטרה (Frank Sinatra) הקליט גרסה אנגלית לשיר "נה מה קיט פה" תחת הכותרת "אם אתה הולך" (If You Go Away). ברל משפיע על אמנים כמו דייוויד בואי (David Bowie), לאונרד כהן (Leonard Cohen) ולו ריד (Lou Reed) שכולם יעידו שהוא היה מקור השראה עצום עבורם.
באמצע שנות ה-60 מחליט ברל לנטוש את הקריירה המוסיקלית שלו, בשיא התהילה. הוא עובר לאי בפולינזיה הצרפתית, שם הוא חי חיים פשוטים בין המקומיים. מדי פעם חזר לבלגיה או לצרפת, בעיקר כדי לעבוד על פרויקטים קולנועיים. הוא מביים מספר סרטים ומשחק בהם ותמיד מחזיק בדעה שהמוסיקה היא רק חלק מהאמנות הכוללת שאותה הוא מחפש.
אבל ב-1978 הכל נגמר. ברל מת, בגיל 49, יותר מדי צעיר. על גופו משתלט סרטן ריאות ולוקח אותו.
היקף השפעתו על התרבות הצרפתית והבלגית לא ניתן למדידה. הוא הותיר אחריו יותר מ-100 שירים שרבים מהם נשארו רלוונטיים עד היום. הזמרים הצרפתיים הכי גדולים, מפטריסיה קאס (Patricia Kaas) ועד סרז' גינסבור (Serge Gainsbourg), הכירו בהשפעתו עליהם.
מה שהפך את ברל לגדול באמת לא היה רק הכישרון המוסיקלי, אלא הכנות הרגשית הבלתי מתפשרת שלו ויכולתו לגעת בנקודות הכואבות של הקיום האנושי. הוא לא חשש להראות פגיעות, ייאוש או כעס ובכך יצר חיבור אמיתי עם הקהל שלו. עד היום, חצי מאה ויותר אחרי מותו, השירים שלו ממשיכים להישמע ברדיו הצרפתי ולהכות בלבבות של הדורות החדשים.
הנה קיצור חייו של ז'ק ברל:
https://youtu.be/jEZo9OJntCY
ובקולו של ז'ק ברל, זמר השאנסון:
https://youtu.be/bZQW7bMXc0k
"אל תעזבי אותי", Ne Me Quitte Pas, של ברל:
https://youtu.be/0k63grkip5I
"שיר הגוסס" המצמרר בו הוא נפרד מחבריו וזוגתו (מתורגם):
https://youtu.be/LenjBa1MDLk
"אמסטרדם" (Amsterdam) בהופעה חיה:
https://youtu.be/OfYShXG7FLE
השיר "סוכריות" בצרפתית Les Bonbons:
https://youtu.be/cQyZkGSdUxY
ו"שיר האוהבים הישנים" (La chanson des vieux amants), אצלנו "אהבה בת 20":
https://youtu.be/dU-OD5_Dxrs

היא הייתה אישה קטנה, לא הכי יפה ובעלת קול שאינו ערב במיוחד. היא גדלה בעוני ובצל הפשע ברחוב, אבל ברגע שהחלה לשיר התאהבה בה כל צרפת. שיריה היו מלאי רגש והיא הייתה מהזמרות האמיתיות והכנות שהופיעו במאה ה-20. האסונות שעברה והקשיים שעליהם התגברה בחייה, רק חישלו את הנפש והאמנות שלה לדרגה שקרובה לשלמות. היא הייתה זמרת שידעה על כל מה ששרה, כי חייה שלה היו כמו סרט מדהים וכמעט לא יאומן.
מעוני, כאב ובדידות ועד אהבה, אובדן ורגש - ההמונים האמינו לה כי היא ידעה על מה היא שרה וסיפור חייה העיד על כך.
אדית פיאף נולדה בחדר מדרגות בפאריס, בירת צרפת. בת למשפחה ענייה של אמני רחוב, שאמה ראתה בה נטל ונטשה אותה. אביה, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, העבירה לסבתה שגידלה אותה בין פושעים. כשחזר האב מהמלחמה, החל להופיע עם אדית הצעירה ברחוב והיא החלה לשיר, כדי להגדיל את התרומות מהעוברים ושבים. בגיל 16 נישאה לנער שליח ובתם התינוקת מתה ממחלה.
אדית התגלתה ברחוב והחלה להופיע במועדון. היא התפרסמה בגיל 20 וזכתה לכינוי "ציפור דרור" (בצרפתית: פיאף). הכינוי הפך לשמה הבימתי. לבושה בשמלה השחורה הקטנה שלה, היא לא הייתה צריכה כל בגד אחר. בשנות מלחמת העולם השנייה היא המשיכה להופיע בפאריס הכבושה על ידי הנאצים ועוררה ביקורת על חייה הנוחים, בצל הכובש הגרמני.
היו לה הרבה חברים אבל אהבת חייה היה המתאגרף הצרפתי מרסל סרדן. הוא מת בהתרסקות מטוס, כשהיה בדרכו אליה לניו יורק. אבל פיאף, מנוסה בכאב ובקשיים, התעקשה באותו הערב לא לבטל הופעה ולהופיע כרגיל. כל צרפת חשה את כאבה של הכוכבת האהובה שלה. לזכרו היא כתבה את "הימנון לאהבה" המרטיט.
בגיל 48 מתה "האנקור הצרפתי" ממחלת הסרטן והשאירה אומה שלמה כואבת. הסרט "החיים בורוד" שנעשה ב-2007 על חייה, היה לסרט היקר והמצליח ביותר בצרפת אי-פעם.
הנה אדית פיאף בשיר "המנון לאהבה" מתוך סרט:
http://youtu.be/QYgVDXUIAuo
גדולת זמרות צרפת בשיר "לא, איני מצטערת על דבר":
http://youtu.be/fpHAsb2XQOY
השיר "הקהל" של אדית פיאף שתורגם לעברית:
http://youtu.be/X1OL4-m43U4
אחד משיריה המוכרים ביותר, שגם הפך לסטנדרט ג'אז פופולרי "עלי שלכת":
http://youtu.be/wj9QTpzIcGU
והלווייתה של אדית פיאף ותמונות מהקריירה שלה:
http://youtu.be/KFQm1HXTbhg

שארל אזנבור (Charles Aznavour) היה זמר, כותב שירים ומלחין נודע, שהפך גם לשחקן קולנוע. הוא נולד בפריז, בנם של צמד אמנים ממוצא ארמני, שהיגרו לפריז. כבר מגיל צעיר נחשף אזנבור לבמה ולתאטרון וגילה כישרון רב.
את ההצלחה הראשונית שלו הוא חייב לזמרת האגדית אדית פיאף, ששמעה אותו שר בצעירותו ודאגה לקדם אותו. שארל אזנבור צורף לסיבוב ההופעות של פיאף ברחבי צרפת והגיע איתה גם להופעות בארצות הברית.
כנהוג בשנסון הצרפתי, שר אזנבור שירים על אהבה, חברים, על החיים, על פרידות, על משפחה וגעגועים, על אהבה לא ממומשת ובדידות, כשפריז נמצאת שם תמיד, ברקע סיפוריו ובכל טווח הרגשות שזימר.
כבר בצעירותו הוא זכה לכינוי המכובד "פרנק סינטרה הצרפתי". הדמיון ביניהם הורגש מיד. כמו סינטרה, גם הוא הציע כישרון מיידי - מגוון השירים והמקצבים שביצע, סגנון ההגשה של השירים, הקול המחוספס ומלא ההבעה וההופעה המיומנת שלו בלטו באיכותם.
את שורשיו הארמניים החשיב אזנבור מאוד. רבים מכירים את שארל אזנבור כאמן צרפתי מהידועים בעולם, אבל לא כולם היו מודעים לכך שהוא היה גם הארמני המפורסם ביותר ביותר בעולם, או מי שנודע בתור "שגריר כל ארמניה". הוא לא רק ראה את עצמו כשגריר ארמני, אלא כשגריר הזיכרון של השואה הארמנית.
עוד פחות ידוע שבכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה הצילו בני משפחתו חברי מחתרת ארמנים ויהודים רבים, תוך סיכון עצום של חייהם וחיי ילדיהם. כזו הייתה משפחת אזנבוריאן, שהיו בעצמם ניצולי רצח העם הארמני ופליטים ארמניים בעברם. על כך כתב חוקר רצח העם, הג'נוסייד הארמני, פרופ' יאיר אורון, בספרו "מצילים (צדיקים) ולוחמים".
אזנבור הוא פרנק סינטרה הצרפתי, בצעירותו (מתורגם):
https://youtu.be/s4z8wGDbPfE
קיצור חיי שארל אזנבור:
https://youtu.be/iK3W80MUOJg
השיר לה בוהם, בצרפתית La Boheme:
https://youtu.be/hWLc0J52b2I
הארמני המפורסם בעולם:
https://youtu.be/lsSybl5WplE
"לה מאמא" המיתולוגי:
https://youtu.be/BkiktZub8ts
"She" של שארל אזנבור שכיכב בסרט "נוטינג היל":
https://youtu.be/IfHwc7N4yuQ
קדימון הסרט אזנבור הצעיר שרוצה לפרוץ:
https://youtu.be/ugCLJuLTVEw
והשיר "שתי גיטרות" Les Deux Guitares:
https://youtu.be/3zFuuorDvAA
