מי היה גדול השנסון הצרפתי?
בעיני רבים, כולל מוסיקולוגים ואוהבי השנסון מכל העולם, נחשב ז'ק ברל (Jacques Brel) לזמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים.
פלמי במוצאו ובנשמתו, מעניין שלמרות שהוא לא היה צרפתי, הפך הבלגי שנולד בבריסל ב-1929, לאגדה חיה של התרבות הצרפתית והשפיע על דורות שלמים של זמרים וכותבי שירים.
מי שעתיד להיות אחד השנסוניירים האהובים בצרפת גדל במשפחה בורגנית ומסודרת, אך החל את דרכו בתחילת שנות ה-50 (במאה העשרים), כזמר אנונימי ובעל מראה פרובינציאלי, בקברטים ובבתי קפה וברים ברובע האמנים של פריז מונמרטר.
הוא היה צריך להילחם קשה כדי להשיג הכרה. הקהל הצרפתי התייחס בספקנות לבחור הבלגי עם המבטא החזק, הקומה המגודלת והשיניים הבולטות. בתחילת הקריירה שלו הוא נרדף מהבמות והקהל צעק עליו לרדת מהבמה. הייתה אפילו פעם שזרקו עליו עגבניות, כמנהג אותם ימים כלפי אמני במה גרועים.
אך ברל לא נכנע. הוא מפתח סגנון ייחודי המשלב עוצמה רגשית עם ביקורת חברתית חדה ובמיוחד מתמחה בתיאור הסתירות של הנפש האנושית.
שיריו של ז'אק ברל הם מיוחדים במינם. הם פותחים מבט אל רגשות שלא בוטאו עד אז באופן מרשים כל כך. הוא כותב על נושאים כמו מוות, אהבה נכזבת או כואבת, אובדן עניין בורגני ותחושה של ריקנות בחיים המודרניים. שיריו עוסקים בחיים מורכבים ופשוטים גם יחד, מדברים על אהבה, בדידות, אכזבה וכאב אך מבטאים מבט עצמי שיש בו הומור ואירוניה עצמית.
שירים כמו "נה מה קיט פה" (Ne me quitte pas) ו"אמסטרדם" (Amsterdam) הופכים לקלאסיקות של הז'אנר. השיר "נה מה קיט פה" נחשב למופת של השיר הצרפתי - בקשה נואשת של גבר שמפציר באישה שלא לעזוב אותו. הוא כתוב בשפה פואטית ומרגשת במיוחד. ברל חלש ומכיר בעוצמתה של האישה, רעיון שיחזור ברבים משיריו.
הביצועים הבימתיים של ברל היו תיאטרליים ונלהבים עד כדי דרמטיות. בשלב מסוים הזמרת אדית פיאף, אגדת השנסון הגדולה מכולם, פורשת עליו את חסותה. הוא ממשיך להזיע את נשמתו על הבמה, לעוות את פניו בביטויי רגש קיצוניים ותמיד לתת את עצמו לקהל. פעם אחת, בביצוע של השיר המפורסם שלו "נה מה קיט פה", הוא כמעט מתמוטט על הבמה מעוצמת הרגש. מבקרים משווים אותו יותר לשחקן גדול מאשר לזמר מסורתי.
ברל מבין שהשנסון איננו רק מוסיקה, אלא אמנות המשלבת מילים, מנגינה ומשחק במופע אחד. כמי שנולד למשפחה בעלת מפעל מצליח, הוא יודע בורגנות מהי ויוצא אמיץ ובלי פילטרים על בורגנות צינית, חזירית ומלאת צביעות. החוגים הבורגנים בצרפת ובלגיה לא יסלחו לו על כך. הוא יוחרם ברדיו הבלגי וגם בצרפת לא יעשו לו הנחות.
אז מחד, ברל מפציץ בטקסטים בוטים כלפי החזקים והמקושרים ורומז לאלימות ומנגד, הוא מקפיד לעסוק בסבלם של החלשים, לבטא אמפתיה כלפי מי שנזרקו לתחתית חברה, לעסוק ברגשות אך גם בעניינים שברוח ובפצעי ונגעי החברה.
בשנות ה-60 הוא כבר כובש את המעריצים לחלוטין. לכולם כבר ברורות יכולותיו המופלאות שמגיעות לכדי שלמות - אם זה בכתיבה, הלחנה או ביצוע. מלא חן וקסם מגיע ברל לפסגת הפופולריות שלו. לפתע הוא ברבור של ממש, זמר שרמנטי ויפה בלורית, עם סיגריה נצחית שתלויה לו בזווית פיו. היא עוד תהרוג אותו ,אבל עכשיו הוא חוגג את הבמה.
שיריו מתורגמים בהתלהבות לעשרות שפות וזמרים מכל העולם מבצעים אותם. אפילו פרנק סינטרה (Frank Sinatra) הקליט גרסה אנגלית לשיר "נה מה קיט פה" תחת הכותרת "אם אתה הולך" (If You Go Away). ברל משפיע על אמנים כמו דייוויד בואי (David Bowie), לאונרד כהן (Leonard Cohen) ולו ריד (Lou Reed) שכולם יעידו שהוא היה מקור השראה עצום עבורם.
באמצע שנות ה-60 מחליט ברל לנטוש את הקריירה המוסיקלית שלו, בשיא התהילה. הוא עובר לאי בפולינזיה הצרפתית, שם הוא חי חיים פשוטים בין המקומיים. מדי פעם חזר לבלגיה או לצרפת, בעיקר כדי לעבוד על פרויקטים קולנועיים. הוא מביים מספר סרטים ומשחק בהם ותמיד מחזיק בדעה שהמוסיקה היא רק חלק מהאמנות הכוללת שאותה הוא מחפש.
אבל ב-1978 הכל נגמר. ברל מת, בגיל 49, יותר מדי צעיר. על גופו משתלט סרטן ריאות ולוקח אותו.
היקף השפעתו על התרבות הצרפתית והבלגית לא ניתן למדידה. הוא הותיר אחריו יותר מ-100 שירים שרבים מהם נשארו רלוונטיים עד היום. הזמרים הצרפתיים הכי גדולים, מפטריסיה קאס (Patricia Kaas) ועד סרז' גינסבור (Serge Gainsbourg), הכירו בהשפעתו עליהם.
מה שהפך את ברל לגדול באמת לא היה רק הכישרון המוסיקלי, אלא הכנות הרגשית הבלתי מתפשרת שלו ויכולתו לגעת בנקודות הכואבות של הקיום האנושי. הוא לא חשש להראות פגיעות, ייאוש או כעס ובכך יצר חיבור אמיתי עם הקהל שלו. עד היום, חצי מאה ויותר אחרי מותו, השירים שלו ממשיכים להישמע ברדיו הצרפתי ולהכות בלבבות של הדורות החדשים.
בעיני רבים, כולל מוסיקולוגים ואוהבי השנסון מכל העולם, נחשב ז'ק ברל (Jacques Brel) לזמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים.
פלמי במוצאו ובנשמתו, מעניין שלמרות שהוא לא היה צרפתי, הפך הבלגי שנולד בבריסל ב-1929, לאגדה חיה של התרבות הצרפתית והשפיע על דורות שלמים של זמרים וכותבי שירים.
מי שעתיד להיות אחד השנסוניירים האהובים בצרפת גדל במשפחה בורגנית ומסודרת, אך החל את דרכו בתחילת שנות ה-50 (במאה העשרים), כזמר אנונימי ובעל מראה פרובינציאלי, בקברטים ובבתי קפה וברים ברובע האמנים של פריז מונמרטר.
הוא היה צריך להילחם קשה כדי להשיג הכרה. הקהל הצרפתי התייחס בספקנות לבחור הבלגי עם המבטא החזק, הקומה המגודלת והשיניים הבולטות. בתחילת הקריירה שלו הוא נרדף מהבמות והקהל צעק עליו לרדת מהבמה. הייתה אפילו פעם שזרקו עליו עגבניות, כמנהג אותם ימים כלפי אמני במה גרועים.
אך ברל לא נכנע. הוא מפתח סגנון ייחודי המשלב עוצמה רגשית עם ביקורת חברתית חדה ובמיוחד מתמחה בתיאור הסתירות של הנפש האנושית.
שיריו של ז'אק ברל הם מיוחדים במינם. הם פותחים מבט אל רגשות שלא בוטאו עד אז באופן מרשים כל כך. הוא כותב על נושאים כמו מוות, אהבה נכזבת או כואבת, אובדן עניין בורגני ותחושה של ריקנות בחיים המודרניים. שיריו עוסקים בחיים מורכבים ופשוטים גם יחד, מדברים על אהבה, בדידות, אכזבה וכאב אך מבטאים מבט עצמי שיש בו הומור ואירוניה עצמית.
שירים כמו "נה מה קיט פה" (Ne me quitte pas) ו"אמסטרדם" (Amsterdam) הופכים לקלאסיקות של הז'אנר. השיר "נה מה קיט פה" נחשב למופת של השיר הצרפתי - בקשה נואשת של גבר שמפציר באישה שלא לעזוב אותו. הוא כתוב בשפה פואטית ומרגשת במיוחד. ברל חלש ומכיר בעוצמתה של האישה, רעיון שיחזור ברבים משיריו.
הביצועים הבימתיים של ברל היו תיאטרליים ונלהבים עד כדי דרמטיות. בשלב מסוים הזמרת אדית פיאף, אגדת השנסון הגדולה מכולם, פורשת עליו את חסותה. הוא ממשיך להזיע את נשמתו על הבמה, לעוות את פניו בביטויי רגש קיצוניים ותמיד לתת את עצמו לקהל. פעם אחת, בביצוע של השיר המפורסם שלו "נה מה קיט פה", הוא כמעט מתמוטט על הבמה מעוצמת הרגש. מבקרים משווים אותו יותר לשחקן גדול מאשר לזמר מסורתי.
ברל מבין שהשנסון איננו רק מוסיקה, אלא אמנות המשלבת מילים, מנגינה ומשחק במופע אחד. כמי שנולד למשפחה בעלת מפעל מצליח, הוא יודע בורגנות מהי ויוצא אמיץ ובלי פילטרים על בורגנות צינית, חזירית ומלאת צביעות. החוגים הבורגנים בצרפת ובלגיה לא יסלחו לו על כך. הוא יוחרם ברדיו הבלגי וגם בצרפת לא יעשו לו הנחות.
אז מחד, ברל מפציץ בטקסטים בוטים כלפי החזקים והמקושרים ורומז לאלימות ומנגד, הוא מקפיד לעסוק בסבלם של החלשים, לבטא אמפתיה כלפי מי שנזרקו לתחתית חברה, לעסוק ברגשות אך גם בעניינים שברוח ובפצעי ונגעי החברה.
בשנות ה-60 הוא כבר כובש את המעריצים לחלוטין. לכולם כבר ברורות יכולותיו המופלאות שמגיעות לכדי שלמות - אם זה בכתיבה, הלחנה או ביצוע. מלא חן וקסם מגיע ברל לפסגת הפופולריות שלו. לפתע הוא ברבור של ממש, זמר שרמנטי ויפה בלורית, עם סיגריה נצחית שתלויה לו בזווית פיו. היא עוד תהרוג אותו ,אבל עכשיו הוא חוגג את הבמה.
שיריו מתורגמים בהתלהבות לעשרות שפות וזמרים מכל העולם מבצעים אותם. אפילו פרנק סינטרה (Frank Sinatra) הקליט גרסה אנגלית לשיר "נה מה קיט פה" תחת הכותרת "אם אתה הולך" (If You Go Away). ברל משפיע על אמנים כמו דייוויד בואי (David Bowie), לאונרד כהן (Leonard Cohen) ולו ריד (Lou Reed) שכולם יעידו שהוא היה מקור השראה עצום עבורם.
באמצע שנות ה-60 מחליט ברל לנטוש את הקריירה המוסיקלית שלו, בשיא התהילה. הוא עובר לאי בפולינזיה הצרפתית, שם הוא חי חיים פשוטים בין המקומיים. מדי פעם חזר לבלגיה או לצרפת, בעיקר כדי לעבוד על פרויקטים קולנועיים. הוא מביים מספר סרטים ומשחק בהם ותמיד מחזיק בדעה שהמוסיקה היא רק חלק מהאמנות הכוללת שאותה הוא מחפש.
אבל ב-1978 הכל נגמר. ברל מת, בגיל 49, יותר מדי צעיר. על גופו משתלט סרטן ריאות ולוקח אותו.
היקף השפעתו על התרבות הצרפתית והבלגית לא ניתן למדידה. הוא הותיר אחריו יותר מ-100 שירים שרבים מהם נשארו רלוונטיים עד היום. הזמרים הצרפתיים הכי גדולים, מפטריסיה קאס (Patricia Kaas) ועד סרז' גינסבור (Serge Gainsbourg), הכירו בהשפעתו עליהם.
מה שהפך את ברל לגדול באמת לא היה רק הכישרון המוסיקלי, אלא הכנות הרגשית הבלתי מתפשרת שלו ויכולתו לגעת בנקודות הכואבות של הקיום האנושי. הוא לא חשש להראות פגיעות, ייאוש או כעס ובכך יצר חיבור אמיתי עם הקהל שלו. עד היום, חצי מאה ויותר אחרי מותו, השירים שלו ממשיכים להישמע ברדיו הצרפתי ולהכות בלבבות של הדורות החדשים.
קישורים מצורפים: