עיקרון "טוהר הנשק" מלווה כבר שנים רבות את פעילות צה"ל וכוחות הביטחון בישראל. הוא מדבר על כך שחייל או איש כוחות הביטחון בישראל לא יירה בחף מפשע ולא יפגע בחסר-ישע. כלומר, חייל צה"ל לא יפגע באנשים שאינם לוחמים וגם בשבויים, לוחמים שנתפסו ואינם מאיימים עליו.

המקרה האחרון של הירי במחבל והריגתו היא דיון לא פשוט. חובת ההוכחה לטענת החייל שהוא חשש מהפעלת מטען על ידי המחבל ששכב פצוע על הארץ, היא עליו. היא צריכה להנתן בבית המשפט והשופטים הם שיחליטו אם פגע בטוהר הנשק או שהיה לו יסוד סביר להניח שהמחבל אינו חסר ישע ועלול לפגוע באנשים שמסביב.

זהו מקרה אופייני של מקרה טוהר נשק. בניגוד לשמועות שמפיצים מעת לעת על חיילי צה"ל בעולם, החיילים שלנו לרוב מקפידים על טוהר נשק בכל מעשיהם. לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, למעט מקרים בודדים שבהם יחידים עשו דין לעצמם ונשפטו על כך, מקפידים החיילים בצה"ל על טוהר הנשק כעיקרון יסוד ומהווים מופת למוסר וחמלה, אפילו במקרי מבחן של חובשים שטיפלו קודם בשבוי או אפילו מחבל פצוע קשה, לפני חבריהם הפצועים קשה פחות.

הצירוף "טוהר הנשק" נולד בדבריו של ברל כצנלסון, בקונגרס הציוני ה־21 בתקופת המאורעות: "יהי נשקנו טהור... אנו מתייצבים בפני הקמים עלינו, אך איננו רוצים שנשקנו יוכתם בדם נקיים". זה הפך למוטו בכוחות ההגנה העברית ומפקד הפלמ"ח יצחק שדה הרבה להשתמש בו.

כשחיבר הפרופסור אסא כשר את הקוד האתי של צה"ל, הוא התייחס בו לטוהר הנשק במילים הבאות: "החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם."


הנה פרשה שמציגה את הדילמות שעומדות בבסיס עקרון טוהר הנשק (עברית):

https://youtu.be/YIz0v4VrleE


חייל מתאר סיטואציות שבהן הקפידו על טוהר הנשק (עברית):

https://youtu.be/hcGVbW2ZwIY


הטבח בכפר קאסם היה מקרה קשה ויוצא מן הכלל, שנגד את טוהר הנשק באופן חמור (עברית):

https://youtu.be/Ku860DY21Lc


וזה ההיפך המוחלט ממנו - טייס מציל טייס של האויב ממוות:

https://youtu.be/vxTXVDkSJE0

יחידה 442 של הצבא האמריקני היא היחידה שקיבלה הכי הרבה עיטורי גבורה במלחמת העולם השנייה. המעניין ביותר הוא שהחיילים של יחידה זו היו חיילים שכולם היו ממוצא יפאני.

המעניין הוא שדווקא אזרחי ארה"ב ממוצא יפאני, אזרחים שהיה חשש שישתפו פעולה עם יפאן, האוייבת הראשית של ארה"ב במלחמה, דווקא הם הוכיחו את גבורתם והנאמנות שלהם לארה"ב במהלך המלחמה, בלוחמה אמיצה במיוחד בשדה הקרב.


הנה סרטון על יחידה 422 של הצבא האמריקני במלחמת העולם השניה:

http://youtu.be/zw_3KO9c_QE

החייל היפני היראו אונודה (Hiroo Onoda) הוא גיבורו של אחד הסיפורים המשונים ומעוררי הדימיון של מלחמת העולם השנייה. הוא מראה על כוחה של הפקודה בצבא הקיסרי של יפאן ועל הכבוד שרוחשים חיילים להן.

שנת 1944, מלחמת העולם השנייה בעיצומה והצבא היפני שולח סגן צעיר בשם היראו אונודה לאי לובאנג שבפיליפינים. הוא מקבל הוראות להצטרף לחבורת לוחמים שמנהלת שם לוחמת גרילה נגד הצבא האמריקאי.

לפני צאתו פוקדים עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לסכל פלישה של האויב אל האי, כולל הריסתו של מסלול ההמראה והנחיתה שבאי והמזח שמותקן במפרץ שבו. מפקדיו מבהירים לו שאין להיכנע בשום תנאי וגם לא לשים קץ לחייו.

אבל כשהוא מגיע לאי, מסרבים הקצינים שנמצאים בו כבר ושהיו בכירים ממנו, לאפשר לו לבצע את ההוראות שקיבל. הדבר מקל על צבא ארצות הברית והפיליפינים לכבוש את האי.

האי נכבש בסוף פברואר 1945. בקרבות נהרגו או נכנעו כמעט כל החיילים היפנים שהיו באי, למעט אונודה ועוד 3 חיילים נוספים, ששרדו את הקרבות. הם עברו להסתתר ולהילחם בצבא ואחרי שנים בפיליפינים המקומיים וכך נהגו במשך עשרות שנים. החיים בג'ונגל לא אפשרו להם הרבה פינוקים והם התקיימו בעיקר על אגוזי קוקוס ובננות. פה ושם הרגו פרה של איכר מקומי ואכלו את בשרה.

במהלך השנים ניסו היפנים שוב ושוב להודיע לחיילים הנותרים שמלחמה הסתיימה. הם עשו זאת באמצעות כרוזים שנזרקו ממטוסים אל הג'ונגלים. אבל החיילים המבודדים חשבו שהמדובר התעמולה של האוייב וסרבו להאמין. אפילו כרוזים עם תמונות בני המשפחה שלהם לא שינו את דעתם...

במהלך השנים החבורה הצטמצמה. אחד מהם פרש מהם לאחר ריב וחודשים אחר כך שוכנע להניח את נשקו. הוא עתיד להיות מקור המידע של היפנים על כך שיש מי שחי עדיין באי. חבריו האחרים של אונודה נורו בעימותים עם מקומיים ומשלחות חיפוש ולבסוף הוא היחיד שנשאר.

בשנת 1974 פגש אונודו תרמילאי יפני שחיפש אחריו והלה ניסה לשכנע אותו שהמלחמה כבר הסתיימה מזמן. אבל אונודה הודיע שיאמין רק לקצין גבוה ממנו. המטייל חזר ליפן ודאג להביא את מפקדו הפנסיונר של אונודה. השניים נפגשו ביערות ואונודה ההמום שב ליפן. הוא הוכרז כגיבור מלחמה והפך דמות נערצת ביפאן.

סיפורו המרגש הביא לכך שהוא קיבל חנינה על כל הרג אזרחים שבהם נלחם במהלך השנים, מתוך מחשבה שהוא עדיין במלחמה.

אבל נסיונותיו של אונודה להשתלב מחדש בחברה המודרנית של יפאן, לא ממש צלחו. בשלב כלשהו הוא בחר בחיים פשוטים ועבר לחיות בחווה מבודדת בברזיל, בה חי עד סוף חייו.


הנה סיפורו של אונודה:

https://youtu.be/0XI3sJlk8yo


סקירה קצרה:

https://youtu.be/DcqijLE8w20


סרטון תיעודי על אונודה הנשכח:

https://youtu.be/xZYE62fmh60?long=yes


והרצאת וידאו עם סיפורו של החייל שנשכח:

https://youtu.be/U6rOSe3EsdM?long=yes

רועי קליין היה קצין צה"ל שנהרג בקרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שזינק על רימון יד כדי להציל את חייליו. שירת באותה עת כסגן מפקד גדוד 51 של חטיבת גולני. על מעשה זה הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז.

רב סרן רועי קליין לחם במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג'בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שעליו פיקד. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג.

במעשהו הציל רועי את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי לאחר המעשה זעק שמע ישראל. בעקבות מעשה זה הוענק לו עיטור העוז. העיטור הוענק ב-2 בספטמבר 2007 בטקס בהיכל התרבות בתל אביב. את האות קיבלו בשמו אביו ואלמנתו של קליין.


הנה הענקת עיטור העוז לאביו ואלמנתו של רס"ן רועי קליין על גבורתו:

http://youtu.be/dF_yGoQdQEk


אנימציית סטופ מושן מרגשת המתארת את מעשה הגבורה של רס"ן קליין:

http://youtu.be/Yw9114koNdc


דברי אלמנתו של רועי קליין:

http://youtu.be/6VPxtIeoaz8?t=5s


ומצגת וידאו של סיפור חייו ומותו:

http://youtu.be/M3hPbRu8Jgg

לא רבים מכירים את "חייל שלי", השיר האבוד שכמעט ולא מושמע ברדיו ועוד פחות, אם בכלל, בטלוויזיה בישראל... השיר המקסים נכתב והולחן על ידי יובל חבצלת, מי שהיה האקורדיוניסט האגדי של להקת הנח"ל. הוא הקדיש אותו לראש הממשלה באותה עת, אריאל שרון, לאחר שהאחרון שקע בתרדמת.

אך כמו ראש הממשלה, גם השיר שקע בתרדמת וכמעט ולא הושמע. ההתעלמות ממנו הייתה בולטת ואפילו בוטה. אפשר היה לנסות ולייחס את העובדה שלא משמיעים אותו לכעס על המנהיג, שבערוב ימיו בגד במחנה הפוליטי שהוא היה ממנהיגיו הבולטים. אולי הסיבה היא שאיש מהמעורבים ביצירתו לא היה מקושר לבראנז'ה, לא יותר מדי בעניינים או לא מהמפורסמים והמקושרים, אבל זו עובדה שכמעט ולא תשמעו אותו גם היום במדיה הישראלית.

מצד שני עד לא מזמן הוא גם לא היה ביוטיוב או בפייסבוק, או בכל זירה אינטרנטית עוקפת רדיו או טלוויזיה בישראל. המקום היחיד שבו הוא הושמע באורח קבע הייתה התכנית של הנפלאה של דודו אלהרר בגלי צה"ל, שהופסקה גם היא בשלב מסוים. את השיר נהג דודו אלהרר להשמיע כמעט מדי שבוע, אבל איכשהו הוא היה כמעט היחיד.

כיןם השיר מושמע בחטף, לרגע קט, ביום הזיכרון. כמובן שזה נעשה ללא קרדיטים או סימני כלשהם למחבריו או המבצעים שלו ואז הוא ממהר ליפול שוב לתהום הנשייה.

כך או כך, אאוריקה רוצה לשנות את המציאות המשונה הזו. מדובר בשיר "חייל שלי" שכתב והלחין אותו חבצלת. ביצעה אותו ילדה בת 12, הזמרת אנה אקהרד. עכשיו הוא גם ברשת, עם קליפ משונה ולא מכבד וחבל שכך, אבל הוא מרגש ומולחן למופת ואתם חייבים להכירו.

תודה לדודו אלהרר שסייע לנו לאתר אותו.


הנה השיר שלא נודע - "חייל שלי":

https://youtu.be/ukh-b9y9DhU

המלח (Salt) נחשב בימינו לתבלין נפוץ וזול ביותר. מעטים בכלל יודעים עד כמה נדיר ויקר הוא היה בימי קדם וכמה משמעותי.

כבר בתקופה הניאוליטית החלו לייצר, או נכון יותר לקצור את המלח. בתקופת הברונזה המסחר בו הלך ופרח. הומרוס היווני כינה אותו "החומר האלוהי" ובהמשך הוא זכה לכינוי "הזהב הלבן".

וכשמשהו יקר אז משלמים עליו בדם. כך שבמהלך ההיסטוריה האנושית התנהלו מלחמות בכדי להשיג את המלח. הוא היה, ככל הנראה, אחת הסיבות לכך שהרומאים לטשו עיניים לארץ ישראל ולצרפת של היום.

כי המלח לא היה רק התבלין שגואל את המזון מלהיות תפל, אלא גם משאב חיוני ושווה ערך לרכוש רב ולעוצמה של אומה.

הייתם מאמינים, למשל, שהחיילים הרומיים קיבלו את שכרם בימי קדם גם במלח, במקום בכסף או בסחורות אחרות, מגרות יותר, כמו זהב?

אז כן, במקומות רבים, כולל באימפריה הרומית, היה המלח מצרך יקר ערך לאורך ההיסטוריה. בזכות ערכו הרב, חיילי רומי נהגו לקבל משכורות במלח.

קראו לשכר הזה "סאלריום" (salarium), שפירושו היה "קצבת מלח". הוא ניתן במעין שק מלח קטן שהיה לעתים ניתן לחיילי רומא כמענק על ביצועים בשדה הקרב.

משק המלח הזה באה המילה "סאלארי" (salary), משכורת באנגלית, או המילה "סולדי", כסף בצרפתית, כמו גם מילים נוספות בשפות לטיניות אחרות.

אגב,עד כדי כך המלח היה משמעותי בחייהם של חיילי האימפריה ההיא, עד שממנו נגזרו גם המילים soldier, (שבאה מהמילים "Sal dare" שמשמעותן "לתת מלח") או סולדאט, שפירושן בשפות לטיניות שונות חייל. אפילו המילה "סלט" (Salad) מקורה במלח, שכן הרומאים נהגו להמליח את הירקות במלח.

יש גם טענה היסטורית שכשרצו מפקדי צבא רומי לעקר את הערים שכבשו, הם נהגו לפזר מלח על הריסותיהן. חובה לציין שהיסטוריונים רבים מטילים בכך ספק, גם מכיוון שלא נמצאו עדויות או ממצאים ארכיאולוגיים לכך וגם בשל בזבוז כמויות של מלח, שמתנגש עם ערכו ומחירו הגבוה באותה תקופה.

כך או כך, הרומאים תמיד השאירו קצת מלח לאוכל, שאחרת הוא היה תפל. מה שמזכיר לנו שמהמילה salt, כלומר מלח, בא גם הסלט, ה-salad שאנו אוכלים.

אבל עדיין, תמיד נשמר מעט מלח במטבח הרומי, כי להמליח את הירקות היה מנהג רומאי שהופץ לכל פינות האימפריה.


הנה סיפור משכורות המלח של חיילי רומי, שגם העניקו למשכורת את שמה:

https://youtu.be/R04-hTZokn0


חייו של החייל הרומאי (מתורגם):

https://youtu.be/P5e7cl19Ha0


פרופסור מספר על הנושא:

https://youtu.be/OvrMkfAp7wM?long=yes


והרצאת וידאו בנושא:

https://youtu.be/g_3wRicL-QI?long=yes

מלחמת השחרור, או מלחמת העצמאות (מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח) היא המלחמה שניהל היישוב היהודי בארץ ישראל, שהפך למדינת ישראל וצה"ל, בערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, שלא קיבלו את תכנית החלוקה של האו"ם ואת הקמת מדינת ישראל.

המלחמה הסתיימה בניצחונה של ישראל, שהרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית במסגרת החלטת החלוקה. היא פרצה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, במתקפה ערבית אלימה וחזקה כנגד הישוב היהודי, שהפכה למלחמה של צבאות ערביים במדינת ישראל שתוכרז במהלכה.

מלחמת העצמאות הסתיימה עם החתימה על הסכם שביתת הנשק עם סוריה, שהיה האחרון בסדרת הסכמי שביתת הנשק, ב-20 ביולי 1949.


הנה סיפורה של מלחמת העצמאות (עברית):

https://youtu.be/U3VoNAs_gD0


על מלחמת השחרור (עברית):

http://youtu.be/3W-j6zfb5G4


על החלטת החלוקה ופריצת מלחמת העצמאות שבעקבותיה (עברית):

https://youtu.be/U3VoNAs_gD0


ותיאור הקרב על קיבוץ יחיעם במלחמת השחרור (עברית):

http://youtu.be/O-zysa7cFQE

רמטכ"ל (Chief of Staff), קיצור של ראש המטה הכללי, הוא ראש הצבא, או ליתר דיוק המפקד הכללי של צבא ההגנה לישראל.

בצה"ל, צבא ההגנה לישראל, משמש הנושא בתפקיד זה בתור הדרג הפיקודי העליון. בתור שכזה, הוא נושא כקצין בדרגה הגבוהה ביותר בצה"ל - דרגה של רב-אלוף (בקיצור רא"ל).

הרמטכ"ל הוא אמנם מפקד הצבא, אך הוא כפוף ישירות לשר הביטחון ונתון למרותה של ממשלת ישראל.

מינויו של הרמטכ"ל הוא בדרך כלל לתקופה של 3 שנות כהונה. ניתן להאריך את התקופה הזו בשנה נוספת. היה אף רמטכ"ל שזכה להערכה ולהארכה נוספת, מה שאפשר לו לכהן במשך 5 שנים.


מהו הרמטכ"ל? (עברית לילדים)

https://youtu.be/2_7xMW8u9t0?t=3s


זה נדיר - 2 חיילים קרביים מראיינים את הרמטכ"ל בשטח (עברית):

https://youtu.be/JCB3k8_RWdc


טקס חילופי רמטכ"לים (עברית):

https://youtu.be/rRv97ZXVCBA


והרצאה של רמטכ"ל חכם (עברית):

https://youtu.be/PvLAOlCtyHw?long=yes

דגל הדיו היה דגל ישראל שאלתרו הלוחמים מחטיבת הנגב, שכבשו את משטרת אוּם רַשְרַש (אילת של היום). הדבר אירע במסגרת מבצע עובדה ב-1949, להשלמת כיבוש המקום, כדי שלמדינת ישראל יהיה קשר לים-סוף.

את דגל הדיו יצרו הלוחמים מבד לבן ועליו שרטטו את סמלי הדגל בכתיבה עם דיו. הדגל הונף ב-10 במרץ 1949 על ידי חייליו של נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, לאחר כיבוש אום רשרש. על העמוד טיפס אברהם אדן, שכינויו היה "ברן" ותלה את הדגל. הוא הפך לסמל ליצירתיות והתעוזה של חיילי צה"ל במלחמת השחרור והנחישות לכבוש את המקום בכל מחיר.

יש כל מיני אגדות על תחתוני נשים שמהם יצרה פועה האחות דגל הדיו. אלה ככל הנראה סתם סיפורים. הגרסה הרשמית היא שאת הדגל עצמו יצרה המזכירה החטיבתית פועה אראל, עוד לפני ההגעה לאום רשרש, מסדין לבן שמצאה ועם דיו רגיל. את סמל מגן הדוד היא העתיקה מציוד הרפואה שקיבלה לצורך המבצע.

כיום נשארה רק בקתה אחת מאום רשרש ולידה פסל של דגל הדיו והאלוף אדן מטפס עליו. שניהם נמצאים בצד הדרומי של קניון "מול הים" שבחוף אילת.


הנה סיפורו של דגל הדיו שהונף באום רשרש, אילת של היום (עברית):

http://youtu.be/XITUytniMQk


על המבצע שהוביל לכיבוש אום רשרש ולדגל הדיו (עברית):

http://youtu.be/bqqlbXrcKyc


וסיפור "החפלה" שארגנו חייליו של עוזי נרקיס למצרים, בדרך לאילת, במהלך מבצע "עובדה" (עברית):

http://youtu.be/_OeR4nrkXYc

אם הקרבה היא ויתוּר על משהו, הרי שהקרבה עצמית פירושה מסירוּת נפש. ומסירות נפש כשמה כן היא - מסירת נפשך, חייך, עבור אחרים, כדי לאפשר להם חיים.

הקרבה פירושה ויתור על דבר בעל ערך רב, רק כדי לאפשר משהו אחר, שהמקריב לא בהכרח נהנה ממנו, או שיש הנהנים ממנו הרבה יותר.

אם אומרים שמישהו הקריב את קידומו בעבודה עבור המשפחה, מכוונים לכך שהוא ויתר על העמדת הקריירה במקום הראשון, כדי לספק את צרכי ילדיו או בן זוגו.

ההקרבה העצמית היא הרבה יותר משמעותית, כי יש בה ויתור סופי, הכי משמעותי שיש - ויתור על עצם קיומו של המקריב. היא מתרחשת כשאדם מוכן לשלם בחייו שלו, לרוב כדי לאפשר חיים לאחרים.

בשואה אנשים הקריבו את חייהם בכדי שלא לבגוד בחבריהם למחתרת והורים הקריבו את עצמם להצלת ילדיהם. היו אף חסידי אומות העולם שהיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חיי בני משפחתם בכדי להציל יהודים.

גם בשדה הקרב יש מקרים שלא יאומנו, של קפיצה על רימון או הפיכה של חיילים בעצמם ל"מגן אנושי". אלו הקריבו את עצמם למען חבריהם לנשק. בהיסטוריה של צה"ל לבדו היו לפחות 8 חיילים שהפילו את עצמם על רימון והגנו על חבריהם ממוות. רב סרן רועי קליין הוא המפורסם מביניהם, בהיותו הקצין שהגן על חייליו.

היו גם מי ש"נשכבו על הגדר" (ומכאן הביטוי המפורסם), כדי לאפשר לחבריהם לפרוץ למוצב ולכבוש אותו, כי הפצצה שנועדה להכריע את הגדר לא התפוצצה. שלושה לוחמים עשו זאת במלחמת ששת הימים לבדה, נשכבו על גדר בעת קרב, וחבריהם לנשק חצו אותה על גבם. דוד שירזי שילם בחייו באותו קרב.


הנה המפקד הדגול שדאג לחלץ את חייליו והקריב את עצמו בשבילם (עברית):

https://youtu.be/G7uggJEF8Ig


גם בטבע יש הקרבה עצמית?

https://youtu.be/K_yYDhhrN00


וסרט תיעודי לזכר הקצין רועי קליין שנשכב על רימון כדי להגן על חייליו (עברית):

https://youtu.be/8AhWf5UtQ0Y?long=yes

זה היה במהלך מלחמת יום הכיפורים. דן לנר, מפקד האוגדה הנערץ בצפון, החליט להכין קבלת פנים מיוחדת לחיל המשלוח העיראקי, שבא לסייע לסורים ברמת הגולן. הוא התכוון לעשות לעיראקים מארב שריון קלאסי, שיבהיר להם שהם לא באו לקייטנה מהירה ופשוטה, גם אם צה"ל הופתע במלחמה.

לנר המתוחכם פרס את הטנקים של החטיבות שבפיקודו כריבוע עם צלע פתוחה לכיוון סוריה, כך שיתאפשר לשריון העיראקי "להיכנס" פנימה. מבחינת הקרבות זה היה הימור של ממש, כיוון שחלק מהחטיבות נאלצו לעזוב שטחים שכבשו מידי הסורים בימים שלפני כן והיה חשש שהסורים ישתלטו עליהם שוב.

אבל המארב הקלאסי שהכין דן לנר פעל בדיוק לפי התכנית - כוחות השריון העיראקי נכנסו לתוך הריבוע הפתוח, שנראה כמו שטח שנטש צה"ל ואז הופתעו לגלות שהם מוקפים בטנקים שארבו להם. מעל 60 טנקים עיראקים הושמדו מיד, בעוד שצה"ל איבד רק 4 טנקים.

לנר הוכיח בקרב הזה שהידע והיצירתיות שלו עבדו מצוין. בצבאות שונים בעולם משננים את מארב השריון המבריק שלו עד היום.


הנה משחק מחשב שמאפשר ליצור מארבי שריון מדומים משלכם:

http://youtu.be/RMYwNo0UfvE?t=21s

באירופה של ימי הביניים ואחריהם, לא מעט מהאבירים ההיסטוריים היו "שכירי חרב" (mercenaries). אלה אבירים שלא היו כפופים לאדון כלשהו, אלא חופשיים לבחור את מי לשרת בכל שלב בקריירת הלוחמה שלהם.

קראו לזה אז "פרי לאנס", כלומר "בעל רומח חופשי" או "כידון חופשי". מצד אחד הם היו מקצועני לוחמה ובעלי יכולת לנצח לוחמים פחות מנוסים. מצד שני, הם נלחמים בעבור כסף ולא בכדי להגן על ממלכתם או לכבוש למען ארצם.

אז כסף במקום אידיאליזם אצל שכירי החרב הוא המוטיבציה להילחם. וזו בהחלט מוטיבציה משמעותית, כי במשך השנים גדלה התופעה הזו של "שכירי החרב" והפכה לסוג די נפוץ של פרנסה.

פרנסה קיצונית ומסוכנת, אבל מכניסה ומפרנסת היטב.

היסטורית היו שליטים ואצילים לא מעטים ששילמו באותם ימים לשכירי חרב, כדי שיגנו עליהם בקרב או ינצחו בשבילם במלחמה.

במאה האחרונה ידוע בעולם ה"צבא" של הוותיקן, היא מדינת האפיפיור, בתור זה ששומר על המדינה הזעירה ועל "הכתר הקדוש", אבל מורכב משומרים שהם שכירי חרב שווייצרים. הלוחמים המעולים הללו מתפרנסים כבר שנים רבות מהגנה על האפיפיור ואנשיו.

בימינו ממש ידוע פוטין, שליט רוסיה, כמי שהעסיק את "כוח ואגנר", קומנדו מקצועי של שכירי חרב רוסיים, כדי שינצח בשבילו את צבא אוקראינה במלחמה.

אז האביר החופשי הקדום, שהפך לשכיר חרב, היה בתקופה המודרנית לעובד עצמאי המכונה גם הוא "פרילנסר". אבל הוא כבר לא אביר להשכרה אלא מקצוען. אבל אחד שאינו שכיר ובמקום לעבוד אצל מעסיק קבוע, מעדיף לעבוד בשביל אנשים ועסקים שונים, באופן מזדמן ולא קבוע.

בימינו הפך אפילו העובד החופשי, גם הלא מקצוען ולא פרילנסר, לעובד עצמאי בכלכלת החלטורה - ראו בתגית "כלכלת החלטורה". זה המצב אצל השליחים של "וולט" (Wolt), אצל נהגי "אובר" (Uber), או מי שמציעים שירותים שונים בפלטפורמת "פייבר" (Fiverr) ודומיהם בפלטפורמות אונליין שונות.


הנה הסבר על עולם שכירי חרב כפי שהוא מודגם מהקונדוטיירי האיטלקי (מתורגם):

https://youtu.be/QF59xcceqrc


שכירי חרב בקונגו בשנת 1964 (ללא מילים):

https://youtu.be/uWBcBEk9T5g


לידתם ההיסטורית של שכירי החרב (מתורגם):

https://youtu.be/OXT8xdqcAoU


כוח ואגנר הרוסי שפנה כנגד מעסיקו (עברית):

https://youtu.be/y0LSTZqJ1Zw


"Soldier of Fortune" של להקת "Deep Purple" על שכיר החרב האומלל:

https://youtu.be/JpYc9mwPPyA


בחיוך - צריך לדעת איזה שכירי חרב לשלוח לגבות חובות (עברית):

https://youtu.be/sUW_v1MPBfQ


וסרטון על תעשיית שכירי החרב בעולם (עברית):

https://youtu.be/7tuP70kC5Zw?long=yes