שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מאיפה בא הוואסאבי של היפנים?
וואסאבי (Wasabi), המכונה גם "חזרת יפנית", הוא צמח ממשפחת החזרת והחרדל.
מהשורש שלו מכינים במטבח היפני את הממרח ירוק וחריף במיוחד, שנוהגים ביפן להגיש לצד סושי, כמעין פלסטלינה ירוקה וחריפה. בעצם מדובר במעין משחה מקני השורש הטחונים.
הוואסאבי האמיתי, שהתיעוד העתיק ביותר שלו כמזון מתוארך למאה ה-8 לספירה, גדל לרוב ליד ערוצי הנחלים שליד ההרים ביפן. מוכרים אותו הן כשורש שיש לטחון והן כאבקה טחונה וגם כמשחה המגיעה בשפופרת.
הוואסאבי הוא גם הבסיס למאכל יפני פופולרי נוסף, שנקרא "אפונת וואסאבי". בשל הביקוש הרב לווסאבי אמיתי, שהוא יקר וקשה לגידול, מייבאים אותו ליפן בכמויות גדולות, מגידולי חממות במדינות רבות בעולם.
אגב, בעולם המערבי, אליו הוא הגיע, ביחד עם הסושי, החל משנות ה-80, משתמשים לא פעם בחיקוי ואסאבי, שהוא מעין אבקת חזרת שצבועה בצבע ירוק.
הנה מגדלי צמח הווסאבי:
https://youtu.be/5qbVMk0NA1Q
כך מכינים אותו להגשה טרי ואוכלים במהירות:
https://youtu.be/X0Gn4PYALO0
מדוע הוא כה יקר:
https://youtu.be/Ej7jx0x_MR0
הווסאבי המזויף שמוגש לכם ברוב המסעדות:
https://youtu.be/zsilMuEze-E
וכך אוכלים את הסושי עם הווסאבי:
https://youtu.be/No5cmnjtNag?long=yes
האם חריף הוא טעם ומה הוא גורם שאנשים אוהבים כל כך?
ממש לא. בניגוד לטעמים שונים, כמו מלוח, חמוץ, מר או אוממי, הטעם החדש שהתגלה, הטעם החריף אינו טעם כלל. חריף הוא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו. הוא גורם לפה שלנו לבעור ואם הוא ממש חריף - אפילו לדמעות!
במילים אחרות, החריף לא משפיע על בלוטות הטעם, כמו טעמים של ממש. חריף הוא למעשה תחושת הצריבה, מעין כוויה שנגרמת בקולטני הכאב שעל הלשון. לכן חשיפה למזון חריף, של אזורים אחרים בגוף שאין בהם בלוטות טעם, גם היא גורמת לתחושת צריבה, כאב או חום. אלה תחושות דומות לצריבה החריפה.
פלפל חריף, סחוג, צ'ילי או וואסאבי - מלכי החריפות שבדברי המזון הם משפחת הפלפליים. מבחינה כימית, בפלפלים כמו פלפל צ'ילי או הפלפל הסודאני נמצא מרכיב בשם קפסאיצין. זהו החומר הכימי שנותן את החריפות.
למעשה, מה שמייצר הקפסאיצין שבפלפלים חריפים היא חריפות שגם גורמת לתחושת חום. זוהי עלייה מלאכותית בתחושת החום, שהיא הפוכה לתחושת הקרירות המוכרת בשאיפת אוויר לאחר מציצת מנתול, הנמצא בסוכריות מנתה.
הנה סרטון על ה"טעם" החריף (מתורגם):
http://youtu.be/qD0_yWgifDM
אנשים שמשווים טעמים חריפים:
http://youtu.be/tPj7e_7X14s
ומתיחה חריפה במיוחד:
http://youtu.be/j2N0YRTs2Mw
מהו הבצל ולמה חיתוך בצל גורם לדמעות?
כולם יודעים שכשחותכים בצל (Onion), הדמעות מתחילות לזרום. למה זה קורה?
אז ראשית חשוב להבין שהבצל היבש הוא בעצם איבר הרבייה של הצמחים, או במקרה שלנו כאן - של הצמח שאנו מכנים "בצל ירוק". במילים אחרות, בצל ירוק הם העלים הירוקים והאכילים, של בצל הגינה העגול, שצבעו לבן או אדום.
החומר שגורם לדמעות הוא בעצם חומר הגנה של הצמח, שהתפתח במהלך האבולוציה כדי לסייע לצמח לשרוד. חומרים דומים כאלה אנו מכירים בחרדל, החזרת והוואסאבי החריפים.
מערכת ההגנה הזו פשוטה ויעילה. יש בבצל אנזים, שמפרק גז המתנדף לאוויר וגורם לחיה שמנסה לאכול אותו לדמוע. החומר הזה חודר לפתחי הפנים, כמו אף, עיניים ועוד, שם הוא מתמוסס בנוזלי הגוף וגורם לדמעות.
הסיבה לדמעות נעוצה באדי הבצל. זהו גז גופרתי שנחשף בחיתוך תאי הבצל. אנזימים שיוצאים מהתאים יוצרים את הגז, שמתפזר וחודר לעיניים.
כשהגז פוגע בעין נשלחים מסרים למערכת העצבים, מהגלאים העצביים שבקדמת העין. מטרת הגלאים לשמור על העין מגירויים וזיהומים וזה בדיוק האות שמתקבל בחזרה ממערכת העצבים לבלוטת הדמעות: "שטפי החוצה את הגירוי". הדמעות פורצות ומפנות את המזיק מהעין.
למנוע את הדמעות הללו אפשר בקלות. השיטה היעילה ביותר היא לעטות מסכת אב"כ, אבל השיטה המעשית יותר היא פשוט להכניס את הבצל למקרר לפני החיתוך. הקור מקטין את הדמעות משמעותית.
הנה סרטון על דמעות מחיתוך בצל (מתורגם):
http://youtu.be/-G1qhUmq8Vg
על מערכת הדמעות והבכי (מתורגם):
http://youtu.be/keMF8YzQoRM
והסבר על הכימיה של דמעות הבצל:
https://youtu.be/l2Vbj2Tj6rQ
מה סודו המופלא של השום?
קשה לעיתים להבין את מעמדו האייקוני של השום (Garlic). הוא לא רק מאכל חשוב במטבחי העולם, אלא גם תרופה פופולרית, חיטוי לפצועים, תכשיר נגד כינים, אביזר עממי נגד עין הרע ומחזק אנרגטי לעבדים.
צמח השום נולד במרכז אסיה והתפשט משם אל העולם כולו. לריחו וטעמו היחודיים אחראים הטיאואפירים, מעין סולפידים אורגניים שנמצאים בו בריכוז גבוה במיוחד.
ה"שום", גם השם וגם הצמח, שימש תרבויות עתיקות. הללו הרבו להשתמש בשום, שאותו כינו גם "מלך התבלינים". הוא מוזכר גם בתנ"ך וגם בספרים עתיקים של מצרים העתיקה, יוון, רומא, אשור ובבל.
יש סיבה פשוטה לכך שהשום מכונה "האנטיביוטיקה של הטבע". מסתבר שהוא הורג מספר רב של חיידקים שונים. מרגע שגילו ביוון העתיקה שהשום "מנקה את העורקים", הרופאים שם השתמשו בו המון. במאה הראשונה לספירה, למשל, הם נתנו שום נגד שלל בעיות. בין השאר כדי להתמודד עם בעיות נשימה, טפילים בגוף ובעיות עיכול.
היפוקרטס היווני, בכיר הרופאים היווניים של העת העתיקה, נהג לתת אותו למטופליו הסובלים מבעיות מעיים. ממצאים מעידים שממש באותה עת נהגו הספורטאים היוונים, לאכול שום לפני משחקים ותחרויות ספורט, כדי להביא לשיפור הביצועים ולהגדיל את היכולות הפיזיות שלהם.
גם בפינות אחרות של העולם העתיק תפס השום תפקיד חשוב. בהודו העתיקה שימש השום לחיזוק הלב וזרימת הדם ובמקביל הוסיפו לו שמן ומרחו על הראש, כדי להרחיק כינים. באשור שבמסופוטמיה התגלו ממצאים שבהם המליצו עליו אז גם למאכל וגם לרפואה.
במצרים העתיקה נמצא שלפחות 22 תרופות, מתוך כ-800 תרופות שידעו אז להכין, היו על בסיס שום. גם כאן היה השום מוכר כמחזק גופני מעולה והיה מרכיב חובה בתזונתם של הפועלים. במיוחד חיזקו איתו את בוני הפירמידות ושאר המונומנטים הענקיים שנבנו באותה תקופה. כתובת שנמצאה במצרים מעידה על התקוממות שבה מחו פועלים מבוני הפירמידות, בסביבות שנת 1600 לפני הספירה, על שלא קיבלו את מנת השום שלהם באותו יום. ניתן לומר שהשום מילא אז תפקיד מקביל לקפה, או למשקה אנרגיה ממריץ בימינו.
בתנ"ך מוזכר השום כאחד מהמאכלים שבהם בני ישראל נזכרים, כשהם רוצים לשוב למצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א).
כך שמאז הוא משמש, כבר מעל 5,000 שנה, לצרכים רפואיים - הן בפיתוח תרופות של ממש והן ברפואה העממית.
את הזינוק הרפואי שלו לתודעה המודרנית, חייב השום ללואי פסטר, החוקר הנודע. באמצע המאה ה-19 הוא גילה עד כמה השום יעיל בקטילת חיידקים. זה הסביר בדיעבד את סוד היעילות של השום כאמצעי לטיפול הפופולרי של חיילים בפצעיהם.
הצריכה הממוצעת של שום למאכל, עומדת כיום על 12 שיני שום ביום לנפש. שלושת המדינות התופסות את המקומות הראשונים בעולם, גם בכמות השום שמגדלים בהן וגם בגודל הצריכה שלו לנפש, הן איטליה, קוריאה וסין.
אבל כאמור, השום שימש ומשמש עד היום גם מחוץ לצלחת. בצפון אפריקה ובחלק מהעולם הערבי, רואים בו גם אמצעי שמרחיק עין הרע ומזיקים שונים. כשהם קונים רכב חדש, רבים שם מניחים צרור של שום מתחת למושב הנהג. המנהג הזה אף עלה לארץ, עם רבים מעולי צפון אפריקה.
בימינו מטפלים באמצעותו בבעיות נשימה, בטפילים ובבעיות עיכול.
הנה תולדות השום והדרך שבה מגדלים אותו:
https://youtu.be/Vr1326a1JbE
והעונה הנכונה לשתילת השום היא הסתיו:
https://youtu.be/GnFmrLTTPwY
חריפות
וואסאבי (Wasabi), המכונה גם "חזרת יפנית", הוא צמח ממשפחת החזרת והחרדל.
מהשורש שלו מכינים במטבח היפני את הממרח ירוק וחריף במיוחד, שנוהגים ביפן להגיש לצד סושי, כמעין פלסטלינה ירוקה וחריפה. בעצם מדובר במעין משחה מקני השורש הטחונים.
הוואסאבי האמיתי, שהתיעוד העתיק ביותר שלו כמזון מתוארך למאה ה-8 לספירה, גדל לרוב ליד ערוצי הנחלים שליד ההרים ביפן. מוכרים אותו הן כשורש שיש לטחון והן כאבקה טחונה וגם כמשחה המגיעה בשפופרת.
הוואסאבי הוא גם הבסיס למאכל יפני פופולרי נוסף, שנקרא "אפונת וואסאבי". בשל הביקוש הרב לווסאבי אמיתי, שהוא יקר וקשה לגידול, מייבאים אותו ליפן בכמויות גדולות, מגידולי חממות במדינות רבות בעולם.
אגב, בעולם המערבי, אליו הוא הגיע, ביחד עם הסושי, החל משנות ה-80, משתמשים לא פעם בחיקוי ואסאבי, שהוא מעין אבקת חזרת שצבועה בצבע ירוק.
הנה מגדלי צמח הווסאבי:
https://youtu.be/5qbVMk0NA1Q
כך מכינים אותו להגשה טרי ואוכלים במהירות:
https://youtu.be/X0Gn4PYALO0
מדוע הוא כה יקר:
https://youtu.be/Ej7jx0x_MR0
הווסאבי המזויף שמוגש לכם ברוב המסעדות:
https://youtu.be/zsilMuEze-E
וכך אוכלים את הסושי עם הווסאבי:
https://youtu.be/No5cmnjtNag?long=yes
ממש לא. בניגוד לטעמים שונים, כמו מלוח, חמוץ, מר או אוממי, הטעם החדש שהתגלה, הטעם החריף אינו טעם כלל. חריף הוא כאב שנגרם מגירוי חזק מדי של אזורי הטעם שבלשון שלנו. הוא גורם לפה שלנו לבעור ואם הוא ממש חריף - אפילו לדמעות!
במילים אחרות, החריף לא משפיע על בלוטות הטעם, כמו טעמים של ממש. חריף הוא למעשה תחושת הצריבה, מעין כוויה שנגרמת בקולטני הכאב שעל הלשון. לכן חשיפה למזון חריף, של אזורים אחרים בגוף שאין בהם בלוטות טעם, גם היא גורמת לתחושת צריבה, כאב או חום. אלה תחושות דומות לצריבה החריפה.
פלפל חריף, סחוג, צ'ילי או וואסאבי - מלכי החריפות שבדברי המזון הם משפחת הפלפליים. מבחינה כימית, בפלפלים כמו פלפל צ'ילי או הפלפל הסודאני נמצא מרכיב בשם קפסאיצין. זהו החומר הכימי שנותן את החריפות.
למעשה, מה שמייצר הקפסאיצין שבפלפלים חריפים היא חריפות שגם גורמת לתחושת חום. זוהי עלייה מלאכותית בתחושת החום, שהיא הפוכה לתחושת הקרירות המוכרת בשאיפת אוויר לאחר מציצת מנתול, הנמצא בסוכריות מנתה.
הנה סרטון על ה"טעם" החריף (מתורגם):
http://youtu.be/qD0_yWgifDM
אנשים שמשווים טעמים חריפים:
http://youtu.be/tPj7e_7X14s
ומתיחה חריפה במיוחד:
http://youtu.be/j2N0YRTs2Mw
כולם יודעים שכשחותכים בצל (Onion), הדמעות מתחילות לזרום. למה זה קורה?
אז ראשית חשוב להבין שהבצל היבש הוא בעצם איבר הרבייה של הצמחים, או במקרה שלנו כאן - של הצמח שאנו מכנים "בצל ירוק". במילים אחרות, בצל ירוק הם העלים הירוקים והאכילים, של בצל הגינה העגול, שצבעו לבן או אדום.
החומר שגורם לדמעות הוא בעצם חומר הגנה של הצמח, שהתפתח במהלך האבולוציה כדי לסייע לצמח לשרוד. חומרים דומים כאלה אנו מכירים בחרדל, החזרת והוואסאבי החריפים.
מערכת ההגנה הזו פשוטה ויעילה. יש בבצל אנזים, שמפרק גז המתנדף לאוויר וגורם לחיה שמנסה לאכול אותו לדמוע. החומר הזה חודר לפתחי הפנים, כמו אף, עיניים ועוד, שם הוא מתמוסס בנוזלי הגוף וגורם לדמעות.
הסיבה לדמעות נעוצה באדי הבצל. זהו גז גופרתי שנחשף בחיתוך תאי הבצל. אנזימים שיוצאים מהתאים יוצרים את הגז, שמתפזר וחודר לעיניים.
כשהגז פוגע בעין נשלחים מסרים למערכת העצבים, מהגלאים העצביים שבקדמת העין. מטרת הגלאים לשמור על העין מגירויים וזיהומים וזה בדיוק האות שמתקבל בחזרה ממערכת העצבים לבלוטת הדמעות: "שטפי החוצה את הגירוי". הדמעות פורצות ומפנות את המזיק מהעין.
למנוע את הדמעות הללו אפשר בקלות. השיטה היעילה ביותר היא לעטות מסכת אב"כ, אבל השיטה המעשית יותר היא פשוט להכניס את הבצל למקרר לפני החיתוך. הקור מקטין את הדמעות משמעותית.
הנה סרטון על דמעות מחיתוך בצל (מתורגם):
http://youtu.be/-G1qhUmq8Vg
על מערכת הדמעות והבכי (מתורגם):
http://youtu.be/keMF8YzQoRM
והסבר על הכימיה של דמעות הבצל:
https://youtu.be/l2Vbj2Tj6rQ
קשה לעיתים להבין את מעמדו האייקוני של השום (Garlic). הוא לא רק מאכל חשוב במטבחי העולם, אלא גם תרופה פופולרית, חיטוי לפצועים, תכשיר נגד כינים, אביזר עממי נגד עין הרע ומחזק אנרגטי לעבדים.
צמח השום נולד במרכז אסיה והתפשט משם אל העולם כולו. לריחו וטעמו היחודיים אחראים הטיאואפירים, מעין סולפידים אורגניים שנמצאים בו בריכוז גבוה במיוחד.
ה"שום", גם השם וגם הצמח, שימש תרבויות עתיקות. הללו הרבו להשתמש בשום, שאותו כינו גם "מלך התבלינים". הוא מוזכר גם בתנ"ך וגם בספרים עתיקים של מצרים העתיקה, יוון, רומא, אשור ובבל.
יש סיבה פשוטה לכך שהשום מכונה "האנטיביוטיקה של הטבע". מסתבר שהוא הורג מספר רב של חיידקים שונים. מרגע שגילו ביוון העתיקה שהשום "מנקה את העורקים", הרופאים שם השתמשו בו המון. במאה הראשונה לספירה, למשל, הם נתנו שום נגד שלל בעיות. בין השאר כדי להתמודד עם בעיות נשימה, טפילים בגוף ובעיות עיכול.
היפוקרטס היווני, בכיר הרופאים היווניים של העת העתיקה, נהג לתת אותו למטופליו הסובלים מבעיות מעיים. ממצאים מעידים שממש באותה עת נהגו הספורטאים היוונים, לאכול שום לפני משחקים ותחרויות ספורט, כדי להביא לשיפור הביצועים ולהגדיל את היכולות הפיזיות שלהם.
גם בפינות אחרות של העולם העתיק תפס השום תפקיד חשוב. בהודו העתיקה שימש השום לחיזוק הלב וזרימת הדם ובמקביל הוסיפו לו שמן ומרחו על הראש, כדי להרחיק כינים. באשור שבמסופוטמיה התגלו ממצאים שבהם המליצו עליו אז גם למאכל וגם לרפואה.
במצרים העתיקה נמצא שלפחות 22 תרופות, מתוך כ-800 תרופות שידעו אז להכין, היו על בסיס שום. גם כאן היה השום מוכר כמחזק גופני מעולה והיה מרכיב חובה בתזונתם של הפועלים. במיוחד חיזקו איתו את בוני הפירמידות ושאר המונומנטים הענקיים שנבנו באותה תקופה. כתובת שנמצאה במצרים מעידה על התקוממות שבה מחו פועלים מבוני הפירמידות, בסביבות שנת 1600 לפני הספירה, על שלא קיבלו את מנת השום שלהם באותו יום. ניתן לומר שהשום מילא אז תפקיד מקביל לקפה, או למשקה אנרגיה ממריץ בימינו.
בתנ"ך מוזכר השום כאחד מהמאכלים שבהם בני ישראל נזכרים, כשהם רוצים לשוב למצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר י"א).
כך שמאז הוא משמש, כבר מעל 5,000 שנה, לצרכים רפואיים - הן בפיתוח תרופות של ממש והן ברפואה העממית.
את הזינוק הרפואי שלו לתודעה המודרנית, חייב השום ללואי פסטר, החוקר הנודע. באמצע המאה ה-19 הוא גילה עד כמה השום יעיל בקטילת חיידקים. זה הסביר בדיעבד את סוד היעילות של השום כאמצעי לטיפול הפופולרי של חיילים בפצעיהם.
הצריכה הממוצעת של שום למאכל, עומדת כיום על 12 שיני שום ביום לנפש. שלושת המדינות התופסות את המקומות הראשונים בעולם, גם בכמות השום שמגדלים בהן וגם בגודל הצריכה שלו לנפש, הן איטליה, קוריאה וסין.
אבל כאמור, השום שימש ומשמש עד היום גם מחוץ לצלחת. בצפון אפריקה ובחלק מהעולם הערבי, רואים בו גם אמצעי שמרחיק עין הרע ומזיקים שונים. כשהם קונים רכב חדש, רבים שם מניחים צרור של שום מתחת למושב הנהג. המנהג הזה אף עלה לארץ, עם רבים מעולי צפון אפריקה.
בימינו מטפלים באמצעותו בבעיות נשימה, בטפילים ובבעיות עיכול.
הנה תולדות השום והדרך שבה מגדלים אותו:
https://youtu.be/Vr1326a1JbE
והעונה הנכונה לשתילת השום היא הסתיו:
https://youtu.be/GnFmrLTTPwY
