יותר מכל אמן או להקה אחרת לפניה חוותה להקת הביטלס הערצת המונים. ארבעת הצעירים מליברפול לא התכוננו להערצה כה גדולה, מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שהתופעה הסוציולוגית הזו התרחשה בצורה שכזו. לא היה אמן עד אליהם, שחווה הערצה כה מהממת, משתקת ובהמשך מציקה.

קראו לשיגעון הביטלס שנוצר סביב הלהקה "ביטלמניה". מומחים ידעו לומר שמדובר ב"פסיכוזת המונים". מעריצים מוטרפים, במיוחד נערות בגיל העשרה, שלא מפסיקים לצרוח בעת שחברי הלהקה נגלים לפניהם. הופעות הלהקה התאפיינו אז בצרחות מחרישות אוזניים, שנמשכו לאורך כל ההופעה.
בנים חיקו את התסרוקות של חברי הלהקה ולבשו חליפות צמודות כמו אלה שאיתם הופיעו בצילומים ובהופעות. בנות התגודדו בנמלי התעופה ובבתי מלון שאליהם הגיעו וצרחו כשראו אותם.

זה החל באוקטובר 1963, לאחר שהלהקה הופיעה בשידור חי בטלוויזיה. למחרת דיווחו כל עיתוני בריטניה והחלו לסקר כל פרט על הלהקה הצעירה. כותרות ענק בעיתונים ותמונות שער של חברי הלהקה הפכו לעניין יומיומי, שבאופן מסוים התעלה על כל עניין אחר בממלכה. הפסטיבל התקשורתי התמים יצר גלים של עניין וקופות הכרטיסים לא עמדו בלחץ מעריצים שהמתינו לידן במשך יממות ארוכות, כדי לקנות כרטיס להופעות של הביטלס. בנובמבר 1963 הכריז העיתון הבריטי "הדיילי מירור" על תופעת ה"ביטלמניה" והשימוש במונח הפך לשגרתי.

כשיצאו לסיבוב ההופעות המפורסם באמריקה, התפשטה הביטלמניה אל ארצות הברית ולעולם כולו. בסרט של הביטלס עצמם "A Hard Day's Night" הוצגה התופעה וכיצד הביטלס לא יכולים לעשות צעד, מבלי שהמוני מעריצות נלהבות ישעטו לעברם בצרחות. אבל הסרט וכתבות טלוויזיה שהציגו את ההערצה אל הלהקה רק חיזקו את התופעה ובכל מקום בעולם שאליו הגיעו "ארבעת המופלאים" הם נתקלו במעריצות היסטריות המתגודדות בקבוצות גדולות, צווחות ללא הפסקה ומתעלפות מהתרגשות.

אבל בהדרגה זה החל להפריע. כשהביטלמניה הפכה לחלק מ"ההתנהגות המקובלת" סביב הלהקה, היא מנעה מהביטלס כל מגע עם המעריצים. הם לא יכולים היו לצאת מחדרי המלון שלהם ומצאו עצמם מסוגרים בכל עיר שבה הופיעו, בלי כל קשר עם הסביבה. צעדיהם הוגבלו לנסיעות והופעות. בראיונות עימם הם העידו שלא תמיד הם יודעים איפה הם נמצאים היום..

ואז באה ההודעה על הפסקת ההופעות של הביטלס. הביטלמניה הייתה אולי הסיבה העיקרית להחלטה. חברי הלהקה כבר לא נהנו והטירוף סביבם היקשה על חייהם. ג'ורג' האריסון כתב שנים אחר כך שהחיים הפכו עבורם לגיהנום. הצרחות בהופעות, סיפר פול מקרטני אחרי שנים, גברו על המוסיקה והביטלס כך לא הצליחו לשמוע את עצמם על הבמה.

וכך, באופן פרדוכסלי, גרמה האהבה וההערצה אליהם להחלטה של חברי הלהקה הפופולארית בעולם להפסיק להופיע ולהתמקד בהקלטות אולפן.


הנה תופעת הביטלמניה (עברית):

http://youtu.be/Vikz88Wj8W8?t=1m16s&end=8m52s


כאן, בדנדי שבסקוטלנד, נתן המפיק לצרחות ההיסטריות את הכינוי "ביטלמניה":

https://youtu.be/dbjlahUpV3Y


גילויי הערצה חסרי תקדים באמריקה:

https://youtu.be/7mw1D3HTGng


המעריצים הישנים בשדה התעופה בהמתנה להם כשהם חוזרים לאנגליה:

http://youtu.be/I6Diyy4SYFE


ביטלמניה בהולנד:

http://youtu.be/YoYwkr1y0UE


וגילויי הערצה בלתי נתפסים גם באוסטרליה הרחוקה:

http://youtu.be/zBhzJjjlMkE

אחד הריקודים הנחמדים של השנים האחרונות הוא הטוורקינג (Twerking), ריקוד נשי ומעט מגרה, של תנועות אגן. בתוך זמן קצר הריקוד הזה הפך לתופעה טרנדית וסופר פופולרית בעולם כולו.

המקור הקדום של הטוורק הוא בריקוד אפריקאי מסורתי שנקרא "מאפוקה". "ריקוד האחוריים" השבטי הזה התפתח במערב אפריקה, אך אופיו הנועז הביא לכך שבערוצי הטלוויזיה בחוף השנהב, למשל, הוא נאסר לשידור.

מקורו של הטוורקינג בארה"ב הוא כנראה במוזיקת הבאונס של שנות ה-80 בניו-אורלינס. הוא גם שאב השראה מהדאנס-הול רגאיי הג'מייקני. הטוורק הלך וחדר לתרבות השוליים באמריקה ועם הזמן אף שולב בתוכנית המוזיקה "Top Of The Pops". זה היה בהופעה של להקת הניו-וייב הבריטית "הייזי פנטייזי", איפשהו ב-1982.

גם בשנות ה-90 רקדו את הטוורקינג, בעיקר במסיבות אפרו-אמריקאיות. באותן שנים הוא שולב גם פה ושם בקליפים שוליים בסצנת ההיפ-הופ. הראפר ג'ובינייל פרסם את "Back That Azz Up" ב-MTV, כשרקדניות מנענעות בו את ישבניהן, בסגנון של טוורקינג מוקדם.

תחילת שנות האלפיים מכניס את תופעת נענוע העכוז לקליפים אחדים, של כוכבי מיינסטרים. אחד מהם הוא ג'סטין טימברלייק, בלהיט "Sexy Back" מ-2006.

אז גם נשמעו הטענות הראשונות של הפמיניסטיות על הטוורקינג, המבזה נשים ומחפיץ את גופן, כשמצלמים להן את הישבן ב"קלוז אפ" שכזה.

אבל בעשור השני הופך הטוורק לשגעון. זה מתחיל בטקס פרסי ה-VMA בניו יורק, עם כוכבת הילדים והנוער מיילי סיירוס, מי שהפכה כבר מזמן למגה פופ-סטאר להמונים, שלא לומר מבוגרים. בהופעה בלתי נשכחת של טוורקינג מתפתל, היא הכירה לאמריקה את הריקוד המוזר והחדשני. ב-2013 היא אף העלתה לרשת וידאו בו היא רוקדת לצלילי שיר היפ-הופ כשהיא לבושה בחליפת חד קרן.

אחרי שמיילי סיירוס וריהאנה החלו בו, הטוורק עבר היישר מהשוליים אל לב המיינסטרים של עולם הבידור כולו.

בשלב מסוים נכנס המונח למילון אוקספורד, המילון הכי מפורסם בעולם. האוקספורד הגדיר את הטוורק בתור "ריקוד לצלילי מוסיקה פופולרית, עם זיקה מינית ופרובוקטיבית המשלבת תנועות ירך בפוזיציה נמוכה ומתכופפת".

לא פלא, אגב, שעם הזמן החלו לחבר את ריקוד הטוורקינג עם עולם הכושר. היו מי שגילו שאפשר לעשות פלאים בגוף ובו בזמן ליהנות מריקוד משחרר, מגניב, מושך ומלא בהומור וקלילות.

איש לא התפלא שלשיא תהילתו הגיע הריקוד כשהפך לסיום הכי פופולרי של ביטוי החיפוש "What is" במרץ 2013 במנוע החיפוש גוגל.


הנה הרכב טוורקינג שקורא לעצמו 2Sick בתכנית ריאליטי (עברית):

https://youtu.be/MlwJI-ChsN0


ריהאנה בטוורקינג בקליפ "Pour it Up" בו רואים את הישבן שלה יותר מאשר את פניה:

https://youtu.be/ehcVomMexkY


מיילי סיירוס בסרטון שהחל את השיגעון העולמי של הטוורקינג:

https://youtu.be/LfcvmABhmxs?t=26


מדריכת טוורקינג (עברית):

https://youtu.be/a3vu8VpX5j8


פרסומת לג'ינס עם טוורק:

https://youtu.be/dFgKd3WGI8Q


הסבר של מדריכת טוורקינג (עברית):

https://youtu.be/vsXK6TkYa1E


ושילוב למתחילות של טוורקינג עם כושר (עברית):

https://youtu.be/4sRoEsj15jY

שנות ה-80 (The '80s) של המאה הקודמת היו מהתקופות המרגשות בחיבור שבין טכנולוגיה, בידור, אמנות, אופנה וכסף. אחרי גילוי הצעירים בסיקסטיז וההתרגשות של הסוונטיז, מגיע הפיצוץ הטכנולוגי שמפגיש את הטכנולוגיה עם התרבות הפופולרית.

העשור הזה הוא עידן המחשב האישי, בו אפל לוקחת את אמריקה ומשאירה למיקרוסופט את שאר העולם. זה עולם של לומדות ראשונות שמנסות ללמד תלמידים נבוכים כאילו היו כלבים לאילוף ושל מנהיגות שמנסה להוביל עולם שרוצה ללכת בעצמו ולא רוצה - לא מלחמה קרה ולא מלחמות חמות.

זה עידן המוסיקה הניידת בו הווקמן של סוני הופך לנחלת הכלל ולסמן של סגנון חיים. עולם שהבום בוקס מוציא את המוסיקה לרחובות ומביא את הצעירים להתחיל לרפרפ רגשות ומצוקות.

זה העידן של משחקי המחשב המפוקסלים והזמן של הסאונד הדיגיטלי, עם הקומפקט דיסק והטכנולוגיה הבידורית שמתחילה לפרוץ מכל כיוון.

בבוא הטכנולוגיה המתאימה, גם המוסיקה בשנות ה-80 מתקדמת לאלקטרוניקה. הסינתסייזרים משתלטים על המוסיקה, אפילו "קווין" שהתהדרו שהאלבומים שלהם נעשו בלי סינתסייזרים מתרצים באייטיז ומתקדמים אליהם. ממשק MIDI מחבר אותם למחשבים ומאפשר קומפוזיציה ועיבודים מבוססי מחשב.

הפופולרית. סגנונות חדשים כמו ניו אייג', סינת'פופ ואלקטרו פופ נולדו ולקראת אמצע העשור הופכות למוסיקת הפופ העיקרית והמצליחה.

באופנה הנשית זה העשור של הכתפיים המוגבהים בהגזמה ושל החותלות שהפכו כל נערה לרקדנית בהתהוות. בעשור הזה התסרוקות נעשות מוגזמות ומתולתלות וחולצות הטריקו יוצאות לשוק ונותנות פייט לצבעוניות של צבעי המאכל בגוונים... ובכן, המוגזמים.

זה העשור שאיש לא ישכח, כי ערוץ טלוויזיה אחד בשם MTV שינה בו את תעשיית הבידור ואוטוטו, ממש בעשור הבא, הוא עתיד לגלות שגם אותו כבר לא צריכים.


הנה הטרנדים של העשור הזה:

https://youtu.be/OWBSu-9mrRM


האסתטיקה של שנות ה-80:

https://youtu.be/TCI8lPvr6SM


הלהקות המסונתזות של הסינת'פופ:

https://youtu.be/d5XJ2GiR6Bo


התסרוקות:

https://youtu.be/GTQuVW4ZH7M


המחשבים המרתקים של האייטיז:

https://youtu.be/TXNKkx_ZcaQ


והמוסיקה של האייטיז:

https://youtu.be/Bxz6jShW-3E?long=yes

בשנות ה-90 של המאה הקודמת היו הסניקרס (Sneakers), נעלי הספורט, אולי הפריט הכי אופנתי אצל הצעירים.

נעלי הספורט קיימים כבר מאז המאה ה-19, עת הוצגו לראשונה נעליים עם סוליות גומי וענו על הצרכים של ספורטאים וחובבי ספורט. בסוף אותה מאה ייוולד המונח "סניקרס" (Sneakers), באנגלית "התגנבות", מונח שנגזר מהעובדה שסוליות הגומי אפשרו הליכה וריצה שקטה.

במהלך המאה ה-20 נולדו נעלי הספורט מבד. מותגים כמו קונברס וקדס הפכו פופולריים במיוחד. עם זאת, תרבות נעלי הספורט וההצלחה הגדולה שלהם המריאו משנות ה-70, עם נעלי ספורט של חברות כמו "אדידס" ו"נייקי". באמצע שנות ה-80 מופיעים דגמי נעלי כדורסל איקוניות.

נעלי ה-Nike Air Jordan שיצאו ב-1985, הוקדשו לענק הכדורסל מייקל ג'ורדן ועם הצלחה חסרת תקדים של דגם אחד הן חוללו מהפכה בענף הסניקרס.

מאז הפכו נעלי ספורט ממוצר הנעלה אתלטי ושימושי להצהרה אופנתית ולסמל סטטוס של ממש. ללא הפסקה ממשיכות נעלי הספורט להתפתח, כשאינספור מותגים, דגמים וסגנונות, מיועדים לקהלי יעד שונים ומספקים שלל טעמים.

לצד נעלי ספורט ממוקדות ביצועים יוצאים דגמים מיוחדים ומהדורות אופנתיות. אחרות יוצאות בסדרות מוגבלות המיועדות לאספנים.

מגוון נעלי סניקרס לנשים לגברים מיוצר כיום על ידי מותגי האופנה המובילים בתחום הזה, ביניהם ואנס, נטורל וורלד, ניו באלאנס ועוד. בעולם כולו נמכרים נעלי סניקרס של המותגים הנחשקים ביותר, כמו לחמניות טריות.

בעשורים האחרונים מצליחים במיוחד נעלי סניקרס בסגנון ה"סופרגה" (Superga). מדובר במותג סניקרס איטלקי, שייסד ברנש בשם וולטר מרטיני וקיים מאז שנת 1911. במקור, אגב, הוא רצה לייצר נעלי טניס. אבל ההתמקדות הזו נעלמה עם ההצלחה, כשהסופרגה הלך והפך למותג סניקרס מצליח בכל העולם.

תולדות נעלי הספורט הם עדות לפופולריות המתמשכת והעצומה של הנעליים שנולדו לשימוש עולם הספורט והפכו למוצר אופנה לכל דבר.


הנה סיפורן של נעלי הסניקרס (עברית):

https://youtu.be/w4bhB2JOSRE


נעלי הסופרגה, הסניקרס האהובים על הבנות:

https://youtu.be/7NOdPwEUlpk


פרסומת לסניקרס, כלומר נעליים, אבל ללא ידיים:

https://youtu.be/WsBPTnTz-ro


סניקרס עם טכנולוגיה עכשווית ומפותחת מאוד:

https://youtu.be/S-jg1S5piK8


כך מייצרים את הסניקרס הלא תמיד מגניבות של ניו באלאנס:

https://youtu.be/Xd7j0mJ1OSo


פרסומת לעיתונות רחבת האופקים של ה"ניו יורק טיימס" בעזרת סניקרס:

https://youtu.be/pVJi_taqKd0


והסבר הנעליים ללא ידיים:

https://youtu.be/jsfyzOflZTg

פעם, לרגע קט, הייתה אופנה בארץ, להמציא שמות מצחיקים של אנשים, שמות שכאילו קשורים למי שהם או למה שהם עושים. במשך כמה חודשים זה הסעיר את כולם והפך לתחביב לאומי. האינטרנט של התקופה היה צעיר ופרימיטיבי, כשאנשים מתחברים אליו במודמים צפצפניים והוא עצמו זורם במהירות איטית במיוחד. ממים אינטרנטיים לא היו אז תמונות וסרטוני וידאו משעשעים אלא מכתמי הומור וקטעי טקסט מצחיקים.

השמות המצחיקים היו בדיוק מה שתפס. כולם דיברו אז על שוטר התנועה סמי סביב ועל האלחוטנית רות תבור. חבריהם באו במרוצה והצטרפו לחגיגה של צחוקים תמימים ורמים, גם אם לפעמים נגועים בקורטוב של סטריאוטיפים חברתיים שאחר כך, לצד השעשוע, הניעו למחשבה עצובה...


אז הנה הנה רשימת כמעט כל השמות המצחיקים:

אוסף הזבל - מירו כן
אחיות בי"ח - פולי דין ופני צילין
אחראית הנקיון - לאה רים-ליכלוך
איש ההגברה - רם קול
אלה שהלשינו עליו - עוזי מר ואודי בר
אשת הקייטרינג - סימה פפו
בעל המכולת - חן ואני
גולשת הסקי - עטרה חרמון
דיאטנית - לורה זיתה
האדיש - בני חותא
האופה - קים מל
האופטיקאית - עדה שוט
האלחוטנית - רות תבור
האסמטי - פיני סתם
ההבטחה - פוטנציאלה גלומבי
האפסנאי - מיכה טומפו
האצן האתיופי - ברי צקלה
האקרובט - גל גלון
הארכיאולוג - מומי יה
הארכיאולוגים - ראומה מצאתי ומיכה פרפו
האשה המוכה - נטע פלבך
הבארמנים - טים זוגלי וסימה שקה
הביקורתית - לאה איר
הבלאגניסט - בר דקיסט
הבלשית - מירה צח
הברוקר - שוקה הון
הברוקר - שוקי גרותחוב
הבתולה - מינה גבה
הגנן - מישה טל
הגננים - יקי נטון ומישה טלפו
הדוגמנית האיסלמית - עלילה מסלול
הדוורת - עדה בית
הדייל - עמית רומם
הזבלן האמריקאי - אל טיזאכן
הזמר - מיק רופון
החובש הקרבי - סמי רוי
החולה - לאה קיא
החוקר - מישה דד
החלילן הערבי חסר האינטונציה - עללי הלה
החניך המצטיין - מוטי בציה
החששנית - מאיה גידו
החתול העצבני - מיצי ייץ
הטבחית - סימה טבוחה
הטובעת - אניטה ואטי
הטייסת - בטי סקלה
הטירון - מישה טלי
הטכנאית - קולט אדים
הטסטר - שמחה גורה
הילד הקטן - מני יטורי
הילדה האלימה - לאה רביץ
הילדה המעצבנת - לאה ציק
הירקן האתיופי - נגאתה בגמבה
הכדורגלן - ניב דל
הכרטיסנית באוטובוס - מיה שבפו
הלא מקובלת - מינה תנלה
הלא-מתפקדת - בטי קון
הלחוץ בזמן - ברק לשעה
הליצן - מוקי יון
המאוכזבת - אנני קיויתי
המאפרת - תיקי פור
המבריז - מיכה סר
המגישה ברדיו - שירה חרון
המדריך - מיכה סרפו
המהמר - רמי קוב
המוהלת - מלכה צצפו
המוסכניקית - לאה רימתרכב
המורד - עמית קומם
המורה בגימנסיה הרצליה - ספירו לינה
המורה לביולוגיה - עמי לן
המורה לנהיגה - מוטי לוך
המורים להתעמלות - בני תורקל ועמי דתרוש
המושבניק - רותם תסוס
המזכירות - אתי פרון ובטי יוק
המחפש - בן נרות
המטייל בהודו - איציק אידנה
המכוערות - יפה לולה ויפה רונקל ומאיה פבה
המתחזה - עמית חזה
המתנקש - עמית נקש
הנגר - אהרון קיר
המכור לעישון - ניקו טין
המלצר - מתי שתו
המלצרים - מתי שתו ומירה צבירה
המנהיג האוגנדי הטפש - אידי יוט
המנצח - בני צוחו
המנתחת - מלכה חיים
המסיק - אחמד ליק
המסכן - בועז אורלי
המסריח - אסף לוץ
המעצבת - מלי לבוש
המפוצצת - דינה מיט
המפציצה בחיל האוויר - לאה טיל
המציל - לוליק פוץ
המקליטה - לאה דק
המשעממת - לאה רדים
המשת"פ הימני - עלי קוד
המשתחרר - עזרא חוט
המת - יובל מנוחות
המתכנתת - בטי כנות
המתנדבת - מירה צאן
המתנחלים - זוהר צנו וחברו נח לי פה
המתקשה בלימודים - אודי סלקטי
הנאורולוגית - לאה שתין
הנגר - אהרון קיר
הנהג - ניק קב עלי
הנודניק - עמית עקש
הנוכל - אורי מה-אותי
הננטש - בוני שאר-ידידים
הנרקומן - אלכס טאזי
הנשאר כתה - מיקי תה-אלף
הסבלית - תמי טען
הסכסכנית - ריבקה שה
הסלקטורית בנתב"ג - הדר קון
הספר - מיכה פפלו
הספרית - עדן שולדרס
הספרן חולה הנפש - עדי בוק
הספרניות - מיקה ראפו וסימה ניה
העובד בגן-חיות - אלי פנט
העוזר במעבדה - אסי סטנט
העורך דין האיסלמי - עלי מקביל
העיוורים - לורה איתי ומיקי בה-תאור
העיתונאית - גילה יון
הערבי המסומם - בסאם שקע
הערס - מירו צה-מכות
הערסית המבררת - מיה רקפו
הפוליטיקאי הדמגוג - אסף סוף
הפולניה - מיה גידו
הפחדניות - שירן אווי ואנני לא-פה
הפנטומימאי הרוסי - מישה תק
הפנצ`ר מאעכר - גל גלספר
הפסיכולוגים - עזרא נפשית ולאה פנים
הפסיכיאטרית - ציפורה נפש
הפקח - נתן דוח
הפקידה - בטי פול
הפראמדיקית - לאה ציל חיים
הצימחונית - מינה צומח
הקב"נים בצבא - בועז אורלי ואיב חון
הקוסמטיקאי - מני קור
הקופאית - מיקה נתזה
הקמצן - איציק ספנסיב
הקצרנית - בקי צור
הרוסי המסומם - אלכס טזי
הרופאה בטיפול נמרץ - לאה נשימייד
הרקדנים - ארי קוד ומירו קד
הש"ג - ניר דמתי
השבו"ז בצבא - דני מאסלי
השוטרים - שמחה גורה וסמי סביב
השיננים - חני חיים, מרי דול ואסי סטנט
השיפוניק הרוסי - מישה ברתזה
השרירן - מיכה זק
התאורנית - אורנה מוך
התליין - גיל יוטינה
התקליטן - עדי ג'יי
התקליטן D.J - איתן מיך
זה ששבר שמירה - ניר דמתי
זמרת הבלוז - שירה צוב
חברתו לחיים של מוכר הפלאפל - סימה מון כרוב
חולת הסיפליס - אמנדה ווצ'קס
חוקר המשטרה - פולי גרף
חלפן הכספים - תמיר לי-פרנק
טייס המסוק - אלי קופטר
טכנאי המחשבים - מוני טור
טכנאי הפלאפון - אריק סון
כבדת השמיעה - מיקה ראלי
מדריכת הטיולים - נטע יילה
מדריכת הטיולים - ראותה תבור
מדריכת הירי - מיה רע
מוכר האביזרים - אבי זר
מוכר הפלאפל - שמחה ריף
מוכרת בחנות ספרים - סימה ניה
מוכרת הבגדים - שרה פאן
מוכרת החומוס - לאה פליץ
מוכרת הפלאפל - שמחה מוצים
מורה לספרות - מיקה רה
מקפל הנייר - אורי גאמי
מרימת המשקולות - לאה רימישקל
מרצה לפילוסופיה - סופי סטיקייטד
המתאבד - עמית אבד
המתלהב - עמית להב
נהג המונית - סמי ז'בוטינסקי
נהג המונית - סעדיה הוד
נהג המונית היפני - אישימוטו
נהג קו 56 - סעדיה הוד
סוחרת הסמים - מרי חואנה
סוכן הביטוח - פולי סה
עובד בגן ילדים - מיכה מוד
עובד בזק - אסי מון
עובדת Avis - לאה סקרה
עובדת באופיס דיפו - דפני הר
פנסיונרית - גילה עמידה
פסיכולוגית - עלמה נדבר
פצועת התאונה - מירי סקותי
פצצה בלונדינית - דינה מיט
פקח החניה - מיכה נפו
קברניט המטוס - אבי רון
קופץ הבאנג'י - בוני קפוץ
קוראת השעונים במקורות - מונה מים
קצינת רכב - מינה סע
רופא אא"ג - עוז נעים
רופאת האזניים - אורה תוף
רס"ר אוגנדי - שימתה כומתה
שופט הכדורגל - בני בדל
שחקן הכדורסל - טים סרולי
שחקן הסנוקר - ביל יארד


הנה זומביט, תכנית הטכנולוגיה של שנות ה-90 (עברית):

https://youtu.be/NkWPnlO9eXQ

כנראה שפסטיבל ההולי (Holi Festival), בחג תחילת האביב ההודי, היה הראשון מבין חגיגות הצבעים (Color celebrations) בעולם. הוא נולד מפולחן הינדואיסטי ועם הזמן הדביק את העולם בהתלהבות.

בחגיגה השנתית הזו מפזרים על החוגגים אבקות בצבעים שונים, אוכלים סוכריות מתוקות בצבעים ורוקדים לצלילי מוזיקה עממית. לחיזוק החוויה "משקים" את הרוקדים במים, שמדביקים את האבקות לגופם. יופי של בלגן.

את החגיגה הזו חוגגים בליל הירח המלא האחרון של החורף. חגיגת ההולי מנציחה את סיפורו האגדי של הוליקה ופרחלד, הוא הנסיך פאראלאדה, שהתמסר לפי המיתולוגיה ההינדואיסטית לפולחן של וישנו, האל שאחראי על הסדר של היקום.

תיירים ואורחים מצטרפים גם הם לחגיגה. קשה שלא להתלהב ולרצות להצטרף למקומיים שנסחפים להתפרעות הצבעים המלהיבה. כך כולם עם כולם, מקומיים וזרים, חוגגים את הצבע והופכים את רחובות הערים לזירת קרב מדומה, מפוצצת בצבעים של אושר ושמחה.

פסטיבל ההולי כבר מזמן אינו היחיד שבו כולם צובעים את כולם. מסיבות הצבע וחגיגות הצביעה ההמונית התפשטו למקומות רבים בעולם. תרבות מסיבות הריקודים העצומות הללו מוסיפה לא פעם שלל צבעים למדורת המוסיקה שנותנת בראש, בחסות הדי ג'ייז הגדולים.

אבל במקומות אחרים אין מסורת או סיבה תרבותית לצביעת האנשים, אלא יותר אימוץ של חוויה מהממת ופסיכדלית, עת המוני אדם רוקדים בטירוף, לצלילי מוסיקה קצבית, כשהם צבועים בשלל גווני הקשת. זוהי פסיכדליה עכשווית והמשך טבעי וססגוני, אם תרצו, למסיבות הרייב בטבע, רק עם פחות סמים...


הנה צעירים רבים רוקדים בחג ההולי ההודי כשהם נצבעים באבקה הצבעונית:

https://youtu.be/AbFIkJ8KFZ8


הנה הסבר על הפסטיבל (עברית):

https://youtu.be/8Wj818YYD6k


וילדים הודים מסבירים על החג והפסטיבל הנהדר הזה ועל האלילים ההודיים:

https://youtu.be/E7NZEtivn0s


זה החל בקטן והלך וגדל, כשהיום החגיגה הזו נחשבת למסיבת הצבע הגדולה בעולם:

https://youtu.be/Hh-o5g4tLVE


אם שאלתם את עצמכם - ככה מצלמים את החגיגה הזו מבפנים:

https://youtu.be/R1hs5FO_Oqk


ויש אפילו קליפ אירי עם חגיגת צבעים כזו:

https://youtu.be/DtAfUsEfIqE

עולם וירטואלי הוא מקום מדומה, מעין עולם שלם ברשת האינטרנט, שבו יש אנשים שחיים, מתקשרים ועושים דברים, כמעט כמו בעולם האמיתי.

בעבר הייתה זו הייתה זו תוכנת סקנד לייף (Second Life) הטרנדית, בה יצרו אנשים קשר זה עם זה דרך האנטרנט, כשהם מיוצגים על ידי אווטארים - דמויות מייצגות.

סקנד לייף לא היה אתר שמרכיבים אותו דפי רשת, כמו הרשתות החברתיות המוכרות לנו או הבלוגים שהצליחו בעבר. הוא היה מעין יקום תלת מימדי מדומה, מורכב ורחב מימדים. ביקום הוירטואלי הזה היו רשומים מיליוני בני אדם, ארגונים וגופים מסחריים.

בתחילה העולם הוירטואלי של סקנד לייף כל כך הצליח, שהרבה חברות מסחריות קנו בו שטחים והקימו מעין בניינים, מתחמי שיווק ומכירות ועוד. אחרי כן הוא הלך ונמוג ואנשים התפנו לעולם החברתי שהציעה הרשת החברתית החדשה פייסבוק, העולם הכי לא וירטואלי שיש..

כיום מדובר על העולמות הוירטואליים החדשים, כמו העולם של "היי פידליטי" (High Fidelity), עולם וירטואלי שיאפשר לאנשים לתקשר ביניהם בצורה משוכללת הרבה יותר ובאמצעות שיחות קוליות של ממש. רעיון עוד יותר טרנדי הוא ה"מטאוורס", יקום או אפילו יקומים שלמים, שבהם אנשים ממש יוטמעו ויחוו אותם מתוך העולם, כאילו הם חלק ממנו ולא בצפייה בו על גבי מסך. קראו על כך בתגית "מטאוורס".


הנה סרטון שמציג את העולם הוירטואלי Second Life:

http://youtu.be/2mVUXnAeibE


תמונות מהחיים בעולם הוירטואלי "סקנד לייף":

http://youtu.be/GgNcTxgCMLQ


והיו גם סכנות בעולמות הווירטואליים (עברית):

https://youtu.be/NQnybQX5k2A

גם אם המוסכמה כרגע שפירושו מישהו חנון, לא קשור, לא בעניין וכאלה, במקור "סחי" היא מילת סלנג שתיארה משהו אחר.

כי במקור "סחים" היו בני אדם נינוחים ומדושנים מעצמם, אבל לא מגניבים, סוג של לא-היפסטרים. הניסיון להגדיר את הסחים הוא לא פשוט. בעיתון אחד כתבו פעם משהו נחמד בדיוקו ש"אם אתה לא סחי, אתה יודע מה זה סחי..."

הגדרה אחרת מתארת את הסחים אצלנו בישראל כ"מי שאינם תל-אביבים". כלומר הסחים הם אלה שלא משתייכים לברנז'ה ה"קולית", הנאורה, המעט מוזרה והנוטה לקצוות, בקיצור הברנז'ה שחיה בתל אביב.

ולהיפך, הסחים בהגדרה התל-אביבית נוטים למרכז, למיינסטרים, לממוצע, למה שלא מעניין. הם רוצים להיות מגניבים אבל איכשהו לא מבינים שיוני בלוך הוא הכי מגניב. הם משתרכים מאחור, עם מילים שיצאו כבר מזמן מהאופנה כמו "אחי" ו"אחותי" ומפגינים התלהבות מוזרה מתכניות ריאליטי ומכל מה שהוא כבר "בלתי"... או "לא"? (עם סימן שאלה בסוף?)

במקור, אגב, יש אפילו ותק עוד יותר גדול למונח. פעם תיארה המילה "סחי" אנשים שהם פיכחים, צלולים, שאינם תחת השפעה של סמים, לא "מסטולים". אז גם תוארו "סחים" כאנשים שנגמלו או שאינם מכורים או צורכים סמים.

אז בדיוק כמו שכל הסלנג לא סגור על עצמו, מגלגל ומבלבל מילים ומשמעויות בלי הכרה, כך גם הסחים וזה מה שהופך אותם לאחת הדוגמאות המרתקות למשהו, לא?


הסלנג בעייתי בעולם הסחי, של מי שמתמשים בסלנג כדי להיות מגניבים והופכים נלעגים (עברית):

https://youtu.be/wJCkHuwl5g4


לא-סחים שפוגעים להם בעראק והם מאיימים לעשות מובארק (בסלנג של 2015 "מהפכה"):

https://youtu.be/-nOaPZq1gpQ


מערכון על סאחים בפעולה:

https://youtu.be/D4s_VZbjpgc


ובחיוך - אם הייתה משטרה לסחים (עברית):

https://youtu.be/iMm94Cfqbm0

אם פעם בגדים קרועים היו בושה שרק עניים נאלצו לסבול, היום ג'ינסים קרועים (ripped jeans) הם שיא הטרנד, מצויים בכל מקום ועולים הרבה יותר מג'ינס חדש ושלם.

אז מה פה קורה פה?

בשילוב עיטורי קרעים בברכיים, מכנסי הג'ינס הקרועים כבר מזמן הפכו לפריט חובה אופנתי בארון הבגדים של המילניאלס ואחריהם בני דור ה-Z החביבים שלנו. וכן, כיתה י' 2, אנחנו מדברים עליכם.

ג'ינסים עם קרעים, מסתבר, הם הצהרה, עיצוב ואסתטיקה אופנתית שיתכן שנראית הזויה והחלפה בלתי נתפסת של תפקידו של המכנס לטובת הסטייל שלו, אבל יש בה מסתבר, הגיון רב.

מהו? - עוד מעט.

קצת היסטוריה של הג'ינס הקרוע. עד שנות ה-70 העיזו ללכת בג'ינס קרוע רק מי שלא היה בידיהם הממון לתקן ג'ינס בלוי או כזה שנקרע. הג'ינס הוא אמנם משופשף, שיא הטרנד אז, אבל לעולם לא קרוע או בלוי.

בשלהי אותו עשור מתחילות להופיע להקות הפאנק הראשונות. הפאנקיסטים והמעריצים שלהם קרעו את הג'ינס האישי כסוג של מחאה פוליטית, מהולה בטרנד ייחודי ומבדיל, משהו מקביל לשיער הארוך של הביטניקים ולפרחים בשיער של ההיפים.

קרעים בג'ינס כסמל למרד.

הקרעים נכנסים בהדרגה לאופנה, מתחילת שנות ה-80. בתחילה בתצוגות אופנה של מעצבים עולמיים כמו כריסטיאן דיור, שהחלו לאתגר גם את עולם האופנה בהכניסם למלתחה גם את הג'ינס הקרוע ובמכוון. מכאן החלה האופנה החדשה והמוזרה לחלחל לאיטה אל חוג הסילון של אותם ימים, עשירי עולם שהיום מכונים האלפיון העליון.

באותה תקופה היית יכול לטייל במונקו או בקאן שבריביירה הצרפתית, לראות מכונית למבורגיני או פורשה במחיר של בית יוקרה בארץ עוצרת ברחוב וממנה יוצאים בחור עשיר ומתוקתק או בת עשירים עם חולצת משי שמתחתיה מככבים מכנסי ג'ינס קרועים לתפארה.

מדהים ככל שזה נראה אז, העניין לא זו בלבד שלא היה גימיק שעתיד להיעלם, אלא להיפך. הג'ינס הקרוע רצה להישאר. החלו בטרנד כוכבי רוק זועמים כמו איגי פופ ולהקת ה-Sex Pistols וזמרות פופ שהן אייקון אופנה כמו מדונה. אחריהם באו שחקני קולנוע מפורסמים, ראפרים וסתם עשירים שהחלו להופיע ולהסתובב כשהם לובשים מכנסי ג'ינס קרועים. הכלל היה שעל הג'ינס הקרוע להיות הכי יוקרתי שיש.

המעריצים החלו מעתיקים את המראה הקרוע, תוך שהם קורעים את הג'ינס שלהם בבית. להקות הגראנג' של הניינטיז ובראשן להקת נירוונה לבשו ג'ינס קרוע כהצהרה אנטי קפיטליסטית והוא פרח עוד יותר.

אבל הג'ינס של היום פחות נקרע ביחס לג'ינס הקל של פעם. הרי זו הייתה מטרתו המקורית של הג'ינס - להיות בגד עבודה עמיד וחזק.

לכן יצרני דנים בימינו קורעים את הג'ינס מראש ובמפעל. אצל מותגים זולים זה נעשה באמצעות קרני לייזר. מעצבי פרימיום ומעצבי על, לעומתם, מעדיפים להושיב עובדים שיקרעו כל ג'ינס בעצמם והם מעצבים את הקרעים בדיוק כמו שמצופה מג'ינס שנקרע טבעית.

אז הקרעים הם עכשיו עיצוב ולא מצב כלכלי, או כמו שמתכנתים אוהבים לומר "זה לא באג - זה פיצ'ר". הקונים משלמים על הג'ינסים הקרועים הרבה יותר מג'ינס חדש או מג'ינס סתם משופשף ולא קרוע. יצרנים כמו דיזל הבינו עם הזמן שהקרעים חוזרים והפציצו במחירים ומעצבים כמו דולצ'ה גבאנה מתמחרים באלפי דולרים ג'ינס קרוע שלהם, שנטלתם היישר מהמדף.


הנה סיפורו של הג'ינס עם הקרעים ולמה הוא כל כך יקר:

https://youtu.be/TkLfwIsiWGU


תולדות הג'ינס עם הקרעים:

https://youtu.be/CurwSkC_Mik


ביהדות דומה שלא מקבלים אותו בהבנה (עברית):

https://youtu.be/tMyNOyHZAq4


הג'ינס הקרוע בסוף ההיסטוריה של הג'ינס:

https://youtu.be/5Bo18EypC44


יצירה של ג'ינס קרעים DIY שווה:

https://youtu.be/Io7Dx7eKTag


הציפייה והאמת עם הג'ינס הקרועים:

https://youtu.be/n3T5FwczlaY


ג'ינס משופשף לייזר בדקה וחצי:

https://youtu.be/k1BpHBafrvw


חיתוך הקרעים בג'ינס באמצעות לייזר:

https://youtu.be/3Hi_Iyxt1wI

אופנת השיער הארוך (Long hair) לגברים הפכה במחצית השנייה של המאה ה-20 לפופולרית מאוד ויותר מתמיד. אבל היא ממש לא נולדה במאה הזו.

שיער גברי ארוך היה וחזר לאופנה בשלבים שונים לאורך ההיסטוריה. שוב ושוב הוא הושפע ממגמות תרבותיות וחברתיות וצץ במהלך תקופות בולטות בהן שיער ארוך לגברים היה פופולרי.

אם נניח הצידה את הפרהיסטוריה והאדם הקדמון, שמיעט להסתפר ולכן שערו ארך דרך קבע, השיער הגברי הארוך חוזר לא פעם בזמנים עתיקים. גברים בתרבויות עתיקות שונות, כולל באלו של מצרים העתיקה, יוון ורומא, גידלו לא פעם שיער ארוך כסמל למעמד ולגבריות. גם אם זה לא היה המראה הנפוץ ביותר, הוא התקיים אצל רבים ובמקומות שונים בעולם העתיק.

בתקופת הרנסנס, בין המאות ה-14 וה-17, התקשר המראה הארוך לרעיונות של אצילות ועידון. שיער ארוך הפך אז אופנתי, במיוחד בקרב גברים במעמדות הגבוהים. לעתים קרובות הוא עוצב עם כיסויי ראש מעוטרים, תלתלים ואפילו צמות.

אחרי מאות שנים, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, יחזור המנהג הגברי לגדל שיער.

ראשונים היו הביטניקים, מתנועת דור הביט (ראו בתגית "ביטניקים"). בסוף העשור שלפני הסיקסטיז מרדו אותם צעירים בדור המבוגר והמסודר של הוריהם. בהפגנתיות ברורה ואפילו בוטה, הם לא טרחו להסתפר, כחלק מהמראה הכללי המוזנח שאימצו אז.

אגב, את השיער הארוך אי אפשר לנתק מהמראה המזוקן. שניהם כשילוב נולדו בתנועת הביט של הפיפטיז, אך צברו פופולריות בשנות ה-60, עשור של מחאה ועמידה על עקרונות של אהבה, שוויון ושלום, או בקיצור - העשור של תנועת ההיפים.

גברי הפרחים, פראפראזה על הכינוי "ילדי הפרחים" לו זכו ההיפים, אימצו את השיער הארוך והזקן, כסמלים גבריים של המרד וההתנגדות למלחמת וייטנאם.

בהמשך ובהשפעת התנועה ההיפית, גידלו צעירים רבים בעולם את שיערם. זה היה אז סמל למרד בזרם המרכזי של החברה ודרך לבטא את האינדיבידואליות שלהם.

אגב, גם כוכבי הזמר של ההיפים גידלו אז שיער. דמות שמדגימה את זה יפה היא של קרוסבי מהלהקה הפופולרית "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג". למטה מופיע שיר שלו מהאלבום "דז'ה וו". זה אולי השיר הפוליטי החשוב ביותר שלו והוא עוסק בתנועה ההיפית ובמראה המזוקן וארוך השיעור, כמסמל את המרד וההתנגדות למלחמה בווייטנאם.

מגמת השיער הגברי הארוך תימשך גם בשנות ה-70, בהן עולה מוסיקת ​​הרוק לשיאים של פופולריות. הדגש כאן הוא על ז'אנרים כמו הרוק הכבד והגלאם רוק, בהם היה שכיח במיוחד המראה של מוסיקאים גברים עם שיער ארוך וגולש.

גם בימינו שיער ארוך הוא עדיין בחירה אופנתית עבור גברים רבים. ועדיין, שיער ארוך נתפס פחות ופחות כהצהרה של מרד ויותר כהעדפה של סגנון אישי. דומה שהמרד עבר לבחירות אחרות כמו היפר-קעקועים וצבעי שיער יצירתיים.


השיר "Almost Cut My Hair" בהופעה של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג ב-1974:

https://youtu.be/MfjPjQvXdcg


הוא עדיין עם שיער ארוך - "היי היי" של ניל יאנג ב-1985:

https://youtu.be/LQ123T3zD2k


"סוסים פראיים" בשיער ארוך - הרולינג סטונס:

https://youtu.be/Xb3fZmkzy84


אפילו הדוכס הלבן של הרוק, גידל שיער בשלב מסוים בקריירה שלו:

https://youtu.be/o_cHvtPB2dY


אצל מעריצי המטאל והגראנג' של האייטיז וניינטיז שימש השיער הארוך להטחה מעל הראש:

https://youtu.be/CI2Hv5wNBbU

פוקימון גו (Pokémon Go) היה המשחק הסלולארי, המדובר ביותר בשנת 2016, מבין משחקי האפליקציות של התקופה. המשחק שנולד משיתוף פעולה בין חברת המשחקים שפיתחה את Ingress ובין החברה של הפוקימונים הפך להצלחה גדולה.

המשחק הצליח קודם כל להוציא דור שלם מהבית ומהמחשב, אל המציאות שברחוב. שחקני המחשב נטשו אותו ויצאו ים הטלפון והאפליקציה אל הרחוב, לכיכר, אל חוף הים ואל השוק.

מה הם חיפשו? במה הם שיחקו?

האפליקציה התבססה על משחק מציאות רבודה, שהתלבש על הסביבה והמפה האמיתית שלה. המשתמש צריך היה פשוט ללכוד מפלצות דמיוניות, שהם הפוקימונים ושובצו בתמונת הנוף שמסביבו, דרך מסך הטלפון.

זה היה גאוני בפשטותו וממכר וגרם לצעירים לנוע המרחבים הפתוחים של העיר והשכונה. בכל פינה היו לפתע פוקימונים שצריך לתפוס.

משחק האפליקציה התבסס כמובן על סדרת הטלוויזיה "פוקימון" המיתולוגית. לפתע היא קצת שבה לחיי הילדים, מי שגדלו לבני נוער וצעירים ונהנו ממשחק מאתגר ואפילו מרגש, עונה ליצר האספנות והתחרות באחרים - אפליקציה חדשנית ומבוססת על מציאות רבודה.

הטרנד של פוקימון גן היה קולע, קצר ודי מהיר, כלומר הוא מיצה את עצמו די מהר, אבל הצליח להשאיר אחריו אבק לכל המתחרים על בני הנוער, שחלקם יצאו לפניו.

בדיעבד נחשב פוקימון גו לתחזית שלא התגשמה. היכולת שלו להניע את השחקנים במרחב האמיתי ולצוד פוקימונים ברחוב הייתה פורצת דרך. אבל נראה שמי שציפה לאבולוציה של משחקי מציאות רבודה, די התבדה.


הנה סיפורו של פוקימון גו:

https://youtu.be/gEb4UFIuXLM


שחקן בודד מספר בגוף ראשון ומצרף עוד שחקנים (עברית):

https://youtu.be/drOe0FcnRsA


מה היה קורה אם היו פוקימונים כאלה במציאות:

https://youtu.be/Jhmok_dL43w


כמובן שדי מהר הגיעו גם הפרודיות (עברית):

https://youtu.be/rkb9_hRxXOM


בואו להתנסות בפוקימון גו:

https://youtu.be/FZFre2n-nIQ?qr=yes

מה משותף לסרטים כמו “הנסיכה הקסומה”, "צ'ארלי וחצי", “מועדון קרב” ודורה של סרטים שנאבקים על התואר "הסרט הגרוע בהיסטוריה"?

כולם סרטי קאלט, סרטי פולחן.

סרט פולחן (Cult movie), או "קאלט מובי", הוא סרט שלא הצליח על הבד אבל כן הצליח ליצור לעצמו קבוצת מעריצים מכורים ונלהבים, נאמנים ולא פעם אפילו אובססיביים וקיצוניים לטובתו, השבים וצופים בו, עשרות ומאות פעמים.

זה קורה לא פעם במקדש עצמו, בבית הקולנוע, כשהם לבושים בהתאם ל"טקס" ומביאים עימם אביזרים, קצת כמו בפולחן (cult) דתי.

וזה לא רק איך לבושים ומה מביאים הצופים הקיצוניים להקרנה. סרטי הקאלט נהנים בדרך כלל מקהל נאמן, שמזדהה איתם באופן עמוק, שב וצופה בהם שוב ושוב, לעתים כחלק מאירוע כמו מבוים, שנערך בעת הקרנתם וכולל במהלך ההקרנות טקס של ממש, קבוע וחוזר על עצמו בדייקנות, כמו ריטואל, טקס דתי.

לא משנה מאיזה ז’אנר, סוג הפקה ומה התקציב שעמד לרשות היוצרים שלהם, רבים מסרטי הפולחן, סרטי הקאלט, לא זכו בהצלחה בעת שעלו לראשונה לאקרנים, לא הצליחו למשוך צופים או לזכות בהקרנות רבות. לעתים הם שברו מוסכמות, הוטלה עליהם הגבלת גיל צפייה או שהצנזורה אסרה על הקרנתם ולפעמים הם פשוט הקדימו את זמנם. מכל מקום, רק בדיעבד הם זכו להערכה ואהבה מצד קהל הצופים, או חלקו לפחות.

כיום אמנם ניתן למצוא סרטי קאלט איכותיים, שקיבלו מהתחלה ביקורות מעולות ממבקרי הקולנוע וקהילת המעריצים שלהם עצומה, אבל חלק מסרטי הקאלט הללו נולדו דווקא מהיותם פגומים.

תסריט מבלבל, משחק רע עד רמת אמנות, איכות טכנית מפוקפקת, דמויות לא מבוססות או נלעגות, שירים ומוסיקה שיש בה משהו שלא עבד - יש מגוון גדול של סיבות להיותו של סרט לגרוע באופן מרתק. כי מסתבר שלפעמים, כשהעליבות האמנותית או המקצועית היא משמעותית, אבל מיוחדת - היא פוגשת את הגדולה מהצד השני. היא קצת ובאיזה שהוא מקום, אלוהית, גאונית.

כך לפחות יטענו המעריצים המכורים לסרט.

זה קצת כמו פרסי האיג נובל, שמוענקים בכל שנה לאנשים שחקרו את הדברים המטופשים וחסרי הפשר ביותר במדע. הצופים, הקהל הקולנועי אוהב הקולנוע, מחבק לעתים את הגרוע באופן ציורי והופך את יצירתו לתופעת קאלט, לפעמים לסרט פולחן ענקי.

וכך, הצופים יוצרים להם היסטוריה ולא פעם היסטריה סביב היצירה. כשזה קורה, היצירה מקבלת הזדמנות משונה ואחרת לככב על הבד ובמקום שובר קופות הוא הופכת לסוג של שובר שורות - סרט ממכר שהופך לטקס הקרנה של ממש.

ההקרנה גם חוזרת על עצמה באופן קבוע והקהל משתתף בה בעקביות, מתלבש לכבודה, צופה ועובד את היצירה, שותף בטקס שנבנה סביבה, עם דיקלום הדיאלוגים ביחד עם הדמויות, מחוות של מעריצים כמו זריקת אורז והשמעת קולות, כשלא פעם התופעה עצמה זוכה לסרט תיעודי המסקר וחוקר אותה, סרט על סרט הקאלט.

כך שבסוף, אחרי תהליך שבו חלק מהקהל גילה בהם איכות ששווה אהבה, לא מעט סרטי קאלט מצליחים לעמוד בגאווה במבחן הזמן ולקבל את ההכרה אפילו על ידי שוחרי הקולנוע האיכותי. הם הופכים לנושא של מחקר ועיון, לצד יצירות המופת והסרטים הטובים של הקולנוע.


הנה הסבר של סרטי פולחן באמריקה:

http://youtu.be/pokGCrI9Irw


"מופע הקולנוע של רוקי" - תופעת קאלט עולמית (עברית):

https://youtu.be/4plqh6obZW4


סרט הקאלט הישראלי "הטרמפיסט":

https://youtu.be/VxC6wJ-YhgY


סרטי בורקס ישראליים שונים הפכו לקאלט (עברית):

https://youtu.be/EQLPUBjroD0


ציטוטים ודיאלוגים שאנשים מצטטים גם הם מסמנים סרטי קאלט (עברית):

https://youtu.be/pFkCBbsVPjU


סרטי מדע בדיוני שהפכו לסרטי פולחן:

http://youtu.be/RztKLE6GC2Q


ורשימת סרטי קאלט מהידועים ביותר (עברית):

https://youtu.be/BSYUiHUgb-c?long=yes

כוסות וספלים משמשים לשתייה, כבר מאות שנים. אבל בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 נוצר להם לרגע שימוש אחר. מוסיקלי. לזמן מה הם הפכו לאחד מכלי ההקשה הפופולריים בעולם הצעירים.

מה הסיפור אתם שואלים?

מעל 70 שנה המתין שיר הכוסות (Cup Song) כדי לזכות בפופולריות שלא תאומן. אחרי שהוקלט לראשונה בשנת 1937, על ידי להקה בשם ה"מיינרז מאונטנירז", הוא חזר לפתע בשנת 2009, כ-Cup Song שביצעה ה-Landshapes, להקה עצמאית בריטית שהשתמשה בליווי של כוסות.

אבל אז הופיע שיר הכוסות, הידוע גם כ-“When I’m Gone”, בסרט "Pitch Perfect". היה זה בקליפ שבו שרה ומקישה אותו השחקנית אנה קנדריק, כשבהדרגה מצטרפים אליה כל הסועדים במסעדה שבה היא עובדת. משם פרסו השיר והמקצב כנפיים ועם הכוסות הם הפכו להצלחה מסחררת כמעט בין לילה. השירה הקצבית הזו, מיותר להזכיר, הפכה לאחד הטרנדים הפופולריים אצל בני נוער בכל העולם.

אבל השיגעון לא התפשט בעולם סתם. בני נוער וצעירים בכל העולם עשו אותו באופן אקטיבי. התיאום והקואורדינציה שבביצוע גרמו לכולם להתמכר אליהם. מכל כיוון הועלו לרשת אינספור גרסאות כיסוי ברמות שונות של יצירתיות והציפו את הרשת, תוך שמיליונים צופים בהם ומעבירים הלאה. הנוער היה פשוט בשיגעון של שירה והקשה בכוסות וכולם עשו זאת, בכל פינה ובכל זמן, בכל צורה ועם כל כוס שבנמצא...

עד שהכול, כדרכו של כל טרנד, הסתיים. היה טוב ונשמע מצוין. יחי השירים הישנים שהתחדשו להם!


הנה הביצוע המקורי:

https://youtu.be/UmXSOPDe5-Y


הלמפשיידס:

https://youtu.be/DWCOYJg9ps4


של אנה קנדריק לשיר “When I’m Gone” שהתחיל את הכל - מהסרט:

https://youtu.be/cmSbXsFE3l8


קבוצה גדולה של "מפעילי כוסות":

https://youtu.be/DDfRPtDsedA


כיתה שלמה בצרפת:

https://youtu.be/kAHU4oGYC24


600 תלמידי בית ספר באירלנד החליט לשיר בשפה הגאלית והבריק:

https://youtu.be/Hz63M3v11nE


חבורת צעירים מדויקת ושרה יפה ומתוחכם עוד יותר:

https://youtu.be/6y1aOg_UO_A


ואז באו הריקודים:

https://youtu.be/Q4FYNF02yEM


הפרודיות עם האקדחים:

https://youtu.be/0QtM7X0xYN8


ועם הרעל:

https://youtu.be/rUlznF5We3U

מכנסי הפָּדֶלֶפוֹן (Flared pants או Bell-bottoms) היו מכנסיים מתרחבים, שכונו גם מכנסי פעמון (Bell-bottoms) ובצרפתית מכנסי פיל (pattes d'elephant).

המכנסיים המתרחבים נולדו בסוף שנות ה-60 והיו אהובים על דור ילדי הפרחים. בתמונות וסרטים רבים מהתקופה ניתן לראות היפים והיפיות דקיקות במכנסי פדלפון, כשהם רוקדים במופעי רוק והפגנות מחאה או שרים שירי חופש בהתלהבות.

בשנות השבעים הם הפכו לפריט האופנה המרכזי של בני-העשרה והם כונו אז מכנסי סן-טרופה. זמרים וזמרות בשנות ה-70 הופיעו כמעט תמיד בפדלופון ובמיוחד זכורות מאז שתי הזמרות של להקת אבבא, שעטו בקביעות את המכנסיים המתרחבים על גופן החטוב.

מאז עשה הפָּדֶלֶפוֹן כמה קאמבקים קטנים. בשנת 2008 הוא התקמבק ונשים יפות כמו ויקטוריה בקהאם נראו מסתובבות במכנסי פדלפון מרהיבות של מעצבים. גם ב-2001 נרשמה התלהבות חוזרת בעולם וכן הלאה, בגל רטרו לסוונטיז שעובר כאן שנים האחרונות.

מקור המילה "פָּדֶלֶפוֹן" הוא מצרפתית שבה pattes d'éléphant פירושו "רגלי פיל". זאת על שום צורתם, המתרחבת בחלק התחתון כמו רגליו של הפיל. ואגב, "מכנסי פיל", הכינוי שהודבק לעתים לפדלופון, הלכו כמעט תמיד בשילוב עם נעלי פלטפורמה גבוהות, עוד פריט חובה בסוונטיז.


הנה הסיפור של מכנסי הפדלפון (עברית):

https://youtu.be/6bRDU_luB7M


מכנסי הפדלפון כחלק מאופנת הסוונטיז:

https://youtu.be/lUr3QyZ9Un4


ג'ון טראבולטה הטווסי בסרט "שיגעון המוסיקה" - ריקודים במכנסי סן טרופז:

https://youtu.be/lMZ9_yrCIqU


הדור הצעיר לובש אותם:

https://youtu.be/zCUQVhs3RNM


רוברט פלנט סולן לד זפלין במכנסי פעמון בסוונטיז:

https://youtu.be/6tlSx0jkuLM


ותמיר גרינברג בפדלפון הפופולרי עם קול וקליפ מופלאים:

https://youtu.be/JmU85spsz0s