שנות ה-80 (The '80s) של המאה הקודמת היו מהתקופות המרגשות בחיבור שבין טכנולוגיה, בידור, אמנות, אופנה וכסף. אחרי גילוי הצעירים בסיקסטיז וההתרגשות של הסוונטיז, מגיע הפיצוץ הטכנולוגי שמפגיש את הטכנולוגיה עם התרבות הפופולרית.

העשור הזה הוא עידן המחשב האישי, בו אפל לוקחת את אמריקה ומשאירה למיקרוסופט את שאר העולם. זה עולם של לומדות ראשונות שמנסות ללמד תלמידים נבוכים כאילו היו כלבים לאילוף ושל מנהיגות שמנסה להוביל עולם שרוצה ללכת בעצמו ולא רוצה - לא מלחמה קרה ולא מלחמות חמות.

זה עידן המוסיקה הניידת בו הווקמן של סוני הופך לנחלת הכלל ולסמן של סגנון חיים. עולם שהבום בוקס מוציא את המוסיקה לרחובות ומביא את הצעירים להתחיל לרפרפ רגשות ומצוקות.

זה העידן של משחקי המחשב המפוקסלים והזמן של הסאונד הדיגיטלי, עם הקומפקט דיסק והטכנולוגיה הבידורית שמתחילה לפרוץ מכל כיוון.

בבוא הטכנולוגיה המתאימה, גם המוסיקה בשנות ה-80 מתקדמת לאלקטרוניקה. הסינתסייזרים משתלטים על המוסיקה, אפילו "קווין" שהתהדרו שהאלבומים שלהם נעשו בלי סינתסייזרים מתרצים באייטיז ומתקדמים אליהם. ממשק MIDI מחבר אותם למחשבים ומאפשר קומפוזיציה ועיבודים מבוססי מחשב.

הפופולרית. סגנונות חדשים כמו ניו אייג', סינת'פופ ואלקטרו פופ נולדו ולקראת אמצע העשור הופכות למוסיקת הפופ העיקרית והמצליחה.

באופנה הנשית זה העשור של הכתפיים המוגבהים בהגזמה ושל החותלות שהפכו כל נערה לרקדנית בהתהוות. בעשור הזה התסרוקות נעשות מוגזמות ומתולתלות וחולצות הטריקו יוצאות לשוק ונותנות פייט לצבעוניות של צבעי המאכל בגוונים... ובכן, המוגזמים.

זה העשור שאיש לא ישכח, כי ערוץ טלוויזיה אחד בשם MTV שינה בו את תעשיית הבידור ואוטוטו, ממש בעשור הבא, הוא עתיד לגלות שגם אותו כבר לא צריכים.


הנה הטרנדים של העשור הזה:

https://youtu.be/OWBSu-9mrRM


האסתטיקה של שנות ה-80:

https://youtu.be/TCI8lPvr6SM


הלהקות המסונתזות של הסינת'פופ:

https://youtu.be/d5XJ2GiR6Bo


התסרוקות:

https://youtu.be/GTQuVW4ZH7M


המחשבים המרתקים של האייטיז:

https://youtu.be/TXNKkx_ZcaQ


והמוסיקה של האייטיז:

https://youtu.be/Bxz6jShW-3E?long=yes

כנראה שפסטיבל ההולי (Holi Festival), בחג תחילת האביב ההודי, היה הראשון מבין חגיגות הצבעים (Color celebrations) בעולם. הוא נולד מפולחן הינדואיסטי ועם הזמן הדביק את העולם בהתלהבות. בחגיגה השנתית הזו מפזרים על החוגגים אבקות בצבעים שונים, אוכלים סוכריות מתוקות בצבעים ורוקדים לצלילי מוזיקה עממית. לחיזוק החוויה "משקים" את הרוקדים במים, שמדביקים את האבקות לגופם. יופי של בלגן.

את החגיגה הזו חוגגים בליל הירח המלא האחרון של החורף. חגיגת ההולי מנציחה את סיפורו של הנסיך פאראלאדה, שהתמסר לפי המיתולוגיה ההינדואיסטית לפולחן של וישנו, האל שאחראי על הסדר של היקום.

אבל פסטיבל ההולי הוא בהחלט אינו היחיד שבו כולם צובעים את כולם. מסיבות הצבע וחגיגות הצביעה ההמונית התפשטו כבר מזמן למקומות רבים בעולם. תרבות מסיבות הריקודים העצומות הללו מוסיפה לא פעם שלל צבעים למדורה של המוסיקה שנותנת בראש, בחסות הדי ג'ייז הגדולים.

אין כאן מסורת או סיבה תרבותית כלשהי לצביעת האנשים, אלא יותר המצאה של חוויה מהממת ופסיכדלית של המוני אדם הרוקדים בטירוף, לצלילי מוסיקה קצבית, כשהם צבועים בשלל גווני הקשת. זוהי פסיכדליה עכשווית, והמשך טבעי וססגוני, אם תרצו, למסיבות הרייב בטבע, רק בלי הסמים...


הנה צעירים רבים רוקדים בחג ההולי ההודי כשהם נצבעים באבקה הצבעונית:

https://youtu.be/AbFIkJ8KFZ8


הנה הסבר על הפסטיבל (עברית):

https://youtu.be/8Wj818YYD6k


וילדים הודים מסבירים על החג והפסטיבל הנהדר הזה ועל האלילים ההודיים:

https://youtu.be/E7NZEtivn0s


זה החל בקטן והלך וגדל, כשהיום החגיגה הזו נחשבת למסיבת הצבע הגדולה בעולם:

https://youtu.be/Hh-o5g4tLVE


אם שאלתם את עצמכם - ככה מצלמים את החגיגה הזו מבפנים:

https://youtu.be/R1hs5FO_Oqk


ויש אפילו קליפ אירי עם חגיגת צבעים כזו:

https://youtu.be/DtAfUsEfIqE

פעם, לרגע קט, הייתה אופנה בארץ, להמציא שמות מצחיקים של אנשים, שמות שקשורים למי שהם או למה שהם עושים. במשך כמה חודשים זה הסעיר את כולם והפך לתחביב לאומי. האינטרנט של התקופה היה צעיר ופרימיטיבי, כשאנשים מתחברים אליו במודמים צפצפניים והוא עצמו זורם במהירות איטית במיוחד. ממים אינטרנטיים לא היו אז תמונות וסרטוני וידאו משעשעים אלא מכתמי הומור וקטעי טקסט מצחיקים.

השמות המצחיקים היו בדיוק מה שתפס. כולם דיברו אז על שוטר התנועה סמי סביב ועל האלחוטנית רות תבור. חבריהם באו במרוצה והצטרפו לחגיגה של צחוקים תמימים ורמים, גם אם לפעמים נגועים בקורטוב של סטריאוטיפים חברתיים שאחר כך היו מניעים למחשבה...


אז הנה הנה רשימת כמעט כל השמות המצחיקים:

אוסף הזבל - מירו כן
אחיות בי"ח - פולי דין ופני צילין
אחראית הנקיון - לאה רים-ליכלוך
איש ההגברה - רם קול
אלה שהלשינו עליו - עוזי מר ואודי בר
אשת הקייטרינג - סימה פפו
בעל המכולת - חן ואני
גולשת הסקי - עטרה חרמון
דיאטנית - לורה זיתה
האדיש - בני חותא
האופה - קים מל
האופטיקאית - עדה שוט
האלחוטנית - רות תבור
האסמטי - פיני סתם
ההבטחה - פוטנציאלה גלומבי
האפסנאי - מיכה טומפו
האצן האתיופי - ברי צקלה
האקרובט - גל גלון
הארכיאולוג - מומי יה
הארכיאולוגים - ראומה מצאתי ומיכה פרפו
האשה המוכה - נטע פלבך
הבארמנים - טים זוגלי וסימה שקה
הביקורתית - לאה איר
הבלאגניסט - בר דקיסט
הבלשית - מירה צח
הברוקר - שוקה הון
הברוקר - שוקי גרותחוב
הבתולה - מינה גבה
הגנן - מישה טל
הגננים - יקי נטון ומישה טלפו
הדוגמנית האיסלמית - עלילה מסלול
הדוורת - עדה בית
הדייל - עמית רומם
הזבלן האמריקאי - אל טיזאכן
הזמר - מיק רופון
החובש הקרבי - סמי רוי
החולה - לאה קיא
החוקר - מישה דד
החלילן הערבי חסר האינטונציה - עללי הלה
החניך המצטיין - מוטי בציה
החששנית - מאיה גידו
החתול העצבני - מיצי ייץ
הטבחית - סימה טבוחה
הטובעת - אניטה ואטי
הטייסת - בטי סקלה
הטירון - מישה טלי
הטכנאית - קולט אדים
הטסטר - שמחה גורה
הילד הקטן - מני יטורי
הילדה האלימה - לאה רביץ
הילדה המעצבנת - לאה ציק
הירקן האתיופי - נגאתה בגמבה
הכדורגלן - ניב דל
הכרטיסנית באוטובוס - מיה שבפו
הלא מקובלת - מינה תנלה
הלא-מתפקדת - בטי קון
הלחוץ בזמן - ברק לשעה
הליצן - מוקי יון
המאוכזבת - אנני קיויתי
המאפרת - תיקי פור
המבריז - מיכה סר
המגישה ברדיו - שירה חרון
המדריך - מיכה סרפו
המהמר - רמי קוב
המוהלת - מלכה צצפו
המוסכניקית - לאה רימתרכב
המורד - עמית קומם
המורה בגימנסיה הרצליה - ספירו לינה
המורה לביולוגיה - עמי לן
המורה לנהיגה - מוטי לוך
המורים להתעמלות - בני תורקל ועמי דתרוש
המושבניק - רותם תסוס
המזכירות - אתי פרון ובטי יוק
המחפש - בן נרות
המטייל בהודו - איציק אידנה
המכוערות - יפה לולה ויפה רונקל ומאיה פבה
הנגר - אהרון קיר
המכור לעישון - ניקו טין
המלצר - מתי שתו
המלצרים - מתי שתו ומירה צבירה
המנהיג האוגנדי הטפש - אידי יוט
המנצח - בני צוחו
המנתחת - מלכה חיים
המסיק - אחמד ליק
המסכן - בועז אורלי
המסריח - אסף לוץ
המעצבת - מלי לבוש
המפוצצת - דינה מיט
המפציצה בחיל האוויר - לאה טיל
המציל - לוליק פוץ
המקליטה - לאה דק
המשעממת - לאה רדים
המשת"פ הימני - עלי קוד
המשתחרר - עזרא חוט
המת - יובל מנוחות
המתכנתת - בטי כנות
המתנדבת - מירה צאן
המתנחלים - זוהר צנו וחברו נח לי פה
המתקשה בלימודים - אודי סלקטי
הנאורולוגית - לאה שתין
הנגר - אהרון קיר
הנהג - ניק קב עלי
הנודניק - עמית עקש
הנוכל - אורי מה-אותי
הננטש - בוני שאר-ידידים
הנרקומן - אלכס טאזי
הנשאר כתה - מיקי תה-אלף
הסבלית - תמי טען
הסכסכנית - ריבקה שה
הסלקטורית בנתב"ג - הדר קון
הספר - מיכה פפלו
הספרית - עדן שולדרס
הספרן חולה הנפש - עדי בוק
הספרניות - מיקה ראפו וסימה ניה
העובד בגן-חיות - אלי פנט
העוזר במעבדה - אסי סטנט
העורך דין האיסלמי - עלי מקביל
העיוורים - לורה איתי ומיקי בה-תאור
העיתונאית - גילה יון
הערבי המסומם - בסאם שקע
הערס - מירו צה-מכות
הערסית המבררת - מיה רקפו
הפוליטיקאי הדמגוג - אסף סוף
הפולניה - מיה גידו
הפחדניות - שירן אווי ואנני לא-פה
הפנטומימאי הרוסי - מישה תק
הפנצ`ר מאעכר - גל גלספר
הפסיכולוגים - עזרא נפשית ולאה פנים
הפסיכיאטרית - ציפורה נפש
הפקח - נתן דוח
הפקידה - בטי פול
הפראמדיקית - לאה ציל חיים
הצימחונית - מינה צומח
הקב"נים בצבא - בועז אורלי ואיב חון
הקוסמטיקאי - מני קור
הקופאית - מיקה נתזה
הקמצן - איציק ספנסיב
הקצרנית - בקי צור
הרוסי המסומם - אלכס טזי
הרופאה בטיפול נמרץ - לאה נשימייד
הרקדנים - ארי קוד ומירו קד
הש"ג - ניר דמתי
השבו"ז בצבא - דני מאסלי
השוטרים - שמחה גורה וסמי סביב
השיננים - חני חיים, מרי דול ואסי סטנט
השיפוניק הרוסי - מישה ברתזה
השרירן - מיכה זק
התאורנית - אורנה מוך
התליין - גיל יוטינה
התקליטן - עדי ג'יי
התקליטן D.J - איתן מיך
זה ששבר שמירה - ניר דמתי
זמרת הבלוז - שירה צוב
חברתו לחיים של מוכר הפלאפל - סימה מון כרוב
חולת הסיפליס - אמנדה ווצ'קס
חוקר המשטרה - פולי גרף
חלפן הכספים - תמיר לי-פרנק
טייס המסוק - אלי קופטר
טכנאי המחשבים - מוני טור
טכנאי הפלאפון - אריק סון
כבדת השמיעה - מיקה ראלי
מדריכת הטיולים - נטע יילה
מדריכת הטיולים - ראותה תבור
מדריכת הירי - מיה רע
מוכר האביזרים - אבי זר
מוכר הפלאפל - שמחה ריף
מוכרת בחנות ספרים - סימה ניה
מוכרת הבגדים - שרה פאן
מוכרת החומוס - לאה פליץ
מוכרת הפלאפל - שמחה מוצים
מורה לספרות - מיקה רה
מקפל הנייר - אורי גאמי
מרימת המשקולות - לאה רימישקל
מרצה לפילוסופיה - סופי סטיקייטד
המתאבד - עמית אבד
המתלהב - עמית להב
נהג המונית - סמי ז'בוטינסקי
נהג המונית - סעדיה הוד
נהג המונית היפני - אישימוטו
נהג קו 56 - סעדיה הוד
סוחרת הסמים - מרי חואנה
סוכן הביטוח - פולי סה
עובד בגן ילדים - מיכה מוד
עובד בזק - אסי מון
עובדת Avis - לאה סקרה
עובדת באופיס דיפו - דפני הר
פנסיונרית - גילה עמידה
פסיכולוגית - עלמה נדבר
פצועת התאונה - מירי סקותי
פצצה בלונדינית - דינה מיט
פקח החניה - מיכה נפו
קברניט המטוס - אבי רון
קופץ הבאנג'י - בוני קפוץ
קוראת השעונים במקורות - מונה מים
קצינת רכב - מינה סע
רופא אא"ג - עוז נעים
רופאת האזניים - אורה תוף
רס"ר אוגנדי - שימתה כומתה
שופט הכדורגל - בני בדל
שחקן הכדורסל - טים סרולי
שחקן הסנוקר - ביל יארד

עולם וירטואלי הוא מקום מדומה, מעין עולם שלם ברשת האינטרנט, שבו יש אנשים שחיים, מתקשרים ועושים דברים, כמעט כמו בעולם האמיתי.

בעבר הייתה זו הייתה זו תוכנת סקנד לייף (Second Life) הטרנדית, בה יצרו אנשים קשר זה עם זה דרך האנטרנט, כשהם מיוצגים על ידי אווטארים - דמויות מייצגות.

סקנד לייף לא היה אתר שמרכיבים אותו דפי רשת, כמו הרשתות החברתיות המוכרות לנו או הבלוגים שהצליחו בעבר. הוא היה מעין יקום תלת מימדי מדומה, מורכב ורחב מימדים. ביקום הוירטואלי הזה היו רשומים מיליוני בני אדם, ארגונים וגופים מסחריים.

בתחילה העולם הוירטואלי של סקנד לייף כל כך הצליח, שהרבה חברות מסחריות קנו בו שטחים והקימו מעין בניינים, מתחמי שיווק ומכירות ועוד. אחרי כן הוא הלך ונמוג ואנשים התפנו לעולם החברתי שהציעה הרשת החברתית החדשה פייסבוק, העולם הכי לא וירטואלי שיש..

כיום מדובר על העולמות הוירטואליים החדשים, כמו העולם של "היי פידליטי" (High Fidelity), עולם וירטואלי שיאפשר לאנשים לתקשר ביניהם בצורה משוכללת הרבה יותר ובאמצעות שיחות קוליות של ממש. רעיון עוד יותר טרנדי הוא ה"מטאוורס", יקום או אפילו יקומים שלמים, שבהם אנשים ממש יוטמעו ויחוו אותם מתוך העולם, כאילו הם חלק ממנו ולא בצפייה בו על גבי מסך. קראו על כך בתגית "מטאוורס".


הנה סרטון שמציג את העולם הוירטואלי Second Life:

http://youtu.be/2mVUXnAeibE


תמונות מהחיים בעולם הוירטואלי "סקנד לייף":

http://youtu.be/GgNcTxgCMLQ


וכך מיוצגים אנשים ומדברים ביניהם בעולם הוירטואלי החדש High Fidelity:

http://youtu.be/-HdKMG3fWHg

גם אם המוסכמה כרגע שפירושו מישהו חנון, לא קשור, לא בעניין וכאלה, במקור "סחי" היא מילת סלנג שתיארה משהו אחר.

כי במקור "סחים" היו בני אדם נינוחים ומדושנים מעצמם, אבל לא מגניבים, סוג של לא-היפסטרים. הניסיון להגדיר את הסחים הוא לא פשוט. בעיתון אחד כתבו פעם משהו נחמד בדיוקו ש"אם אתה לא סחי, אתה יודע מה זה סחי..."

הגדרה אחרת מתארת את הסחים אצלנו בישראל כ"מי שאינם תל-אביבים". כלומר הסחים הם אלה שלא משתייכים לברנז'ה ה"קולית", הנאורה, המעט מוזרה והנוטה לקצוות, בקיצור הברנז'ה שחיה בתל אביב.

ולהיפך, הסחים בהגדרה התל-אביבית נוטים למרכז, למיינסטרים, לממוצע, למה שלא מעניין. הם רוצים להיות מגניבים אבל איכשהו לא מבינים שיוני בלוך הוא הכי מגניב. הם משתרכים מאחור, עם מילים שיצאו כבר מזמן מהאופנה כמו "אחי" ו"אחותי" ומפגינים התלהבות מוזרה מתכניות ריאליטי ומכל מה שהוא כבר "בלתי"... או "לא"? (עם סימן שאלה בסוף?)

במקור, אגב, יש אפילו ותק עוד יותר גדול למונח. פעם תיארה המילה "סחי" אנשים שהם פיכחים, צלולים, שאינם תחת השפעה של סמים, לא "מסטולים". אז גם תוארו "סחים" כאנשים שנגמלו או שאינם מכורים או צורכים סמים.

אז בדיוק כמו שכל הסלנג לא סגור על עצמו, מגלגל ומבלבל מילים ומשמעויות בלי הכרה, כך גם הסחים וזה מה שהופך אותם לאחת הדוגמאות המרתקות למשהו, לא?


הסלנג בעייתי בעולם הסחי, של מי שמתמשים בסלנג כדי להיות מגניבים והופכים נלעגים (עברית):

https://youtu.be/wJCkHuwl5g4


לא-סחים שפוגעים להם בעראק והם מאיימים לעשות מובארק (בסלנג של 2015 "מהפכה"):

https://youtu.be/-nOaPZq1gpQ


מערכון על סאחים בפעולה:

https://youtu.be/D4s_VZbjpgc


ובחיוך - אם הייתה משטרה לסחים (עברית):

https://youtu.be/iMm94Cfqbm0

אם פעם בגדים קרועים היו בושה שרק עניים נאלצו לסבול, היום ג'ינסים קרועים (ripped jeans) הם שיא הטרנד, מצויים בכל מקום ועולים הרבה יותר מג'ינס חדש ושלם.

אז מה פה קורה פה?

בשילוב עיטורי קרעים בברכיים, מכנסי הג'ינס הקרועים כבר מזמן הפכו לפריט חובה אופנתי בארון הבגדים של המילניאלס ואחריהם בני דור ה-Z החביבים שלנו. וכן, כיתה י' 2, אנחנו מדברים עליכם.

ג'ינסים עם קרעים, מסתבר, הם הצהרה, עיצוב ואסתטיקה אופנתית שיתכן שנראית הזויה והחלפה בלתי נתפסת של תפקידו של המכנס לטובת הסטייל שלו, אבל יש בה מסתבר, הגיון רב.

מהו? - עוד מעט.

קצת היסטוריה של הג'ינס הקרוע. עד שנות ה-70 העיזו ללכת בג'ינס קרוע רק מי שלא היה בידיהם הממון לתקן ג'ינס בלוי או כזה שנקרע. הג'ינס הוא אמנם משופשף, שיא הטרנד אז, אבל לעולם לא קרוע או בלוי.

בשלהי אותו עשור מתחילות להופיע להקות הפאנק הראשונות. הפאנקיסטים והמעריצים שלהם קרעו את הג'ינס האישי כסוג של מחאה פוליטית, מהולה בטרנד ייחודי ומבדיל, משהו מקביל לשיער הארוך של הביטניקים ולפרחים בשיער של ההיפים.

קרעים בג'ינס כסמל למרד.

הקרעים נכנסים בהדרגה לאופנה, מתחילת שנות ה-80. בתחילה בתצוגות אופנה של מעצבים עולמיים כמו כריסטיאן דיור, שהחלו לאתגר גם את עולם האופנה בהכניסם למלתחה גם את הג'ינס הקרוע ובמכוון. מכאן החלה האופנה החדשה והמוזרה לחלחל לאיטה אל חוג הסילון של אותם ימים, עשירי עולם שהיום מכונים האלפיון העליון.

באותה תקופה היית יכול לטייל במונקו או בקאן שבריביירה הצרפתית, לראות מכונית למבורגיני או פורשה במחיר של בית יוקרה בארץ עוצרת ברחוב וממנה יוצאים בחור עשיר ומתוקתק או בת עשירים עם חולצת משי שמתחתיה מככבים מכנסי ג'ינס קרועים לתפארה.

מדהים ככל שזה נראה אז, העניין לא זו בלבד שלא היה גימיק שעתיד להיעלם, אלא להיפך. הג'ינס הקרוע רצה להישאר. החלו בטרנד כוכבי רוק זועמים כמו איגי פופ ולהקת ה-Sex Pistols וזמרות פופ שהן אייקון אופנה כמו מדונה. אחריהם באו שחקני קולנוע מפורסמים, ראפרים וסתם עשירים שהחלו להופיע ולהסתובב כשהם לובשים מכנסי ג'ינס קרועים. הכלל היה שעל הג'ינס הקרוע להיות הכי יוקרתי שיש.

המעריצים החלו מעתיקים את המראה הקרוע, תוך שהם קורעים את הג'ינס שלהם בבית. להקות הגראנג' של הניינטיז ובראשן להקת נירוונה לבשו ג'ינס קרוע כהצהרה אנטי קפיטליסטית והוא פרח עוד יותר.

אבל הג'ינס של היום פחות נקרע ביחס לג'ינס הקל של פעם. הרי זו הייתה מטרתו המקורית של הג'ינס - להיות בגד עבודה עמיד וחזק.

לכן יצרני דנים בימינו קורעים את הג'ינס מראש ובמפעל. אצל מותגים זולים זה נעשה באמצעות קרני לייזר. מעצבי פרימיום ומעצבי על, לעומתם, מעדיפים להושיב עובדים שיקרעו כל ג'ינס בעצמם והם מעצבים את הקרעים בדיוק כמו שמצופה מג'ינס שנקרע טבעית.

אז הקרעים הם עכשיו עיצוב ולא מצב כלכלי, או כמו שמתכנתים אוהבים לומר "זה לא באג - זה פיצ'ר". הקונים משלמים על הג'ינסים הקרועים הרבה יותר מג'ינס חדש או מג'ינס סתם משופשף ולא קרוע. יצרנים כמו דיזל הבינו עם הזמן שהקרעים חוזרים והפציצו במחירים ומעצבים כמו דולצ'ה גבאנה מתמחרים באלפי דולרים ג'ינס קרוע שלהם, שנטלתם היישר מהמדף.


הנה סיפורו של הג'ינס עם הקרעים ולמה הוא כל כך יקר:

https://youtu.be/TkLfwIsiWGU


תולדות הג'ינס עם הקרעים:

https://youtu.be/CurwSkC_Mik


ביהדות דומה שלא מקבלים אותו בהבנה (עברית):

https://youtu.be/tMyNOyHZAq4


הג'ינס הקרוע בסוף ההיסטוריה של הג'ינס:

https://youtu.be/5Bo18EypC44


יצירה של ג'ינס קרעים DIY שווה:

https://youtu.be/Io7Dx7eKTag


הציפייה והאמת עם הג'ינס הקרועים:

https://youtu.be/n3T5FwczlaY


ג'ינס משופשף לייזר בדקה וחצי:

https://youtu.be/k1BpHBafrvw


חיתוך הקרעים בג'ינס באמצעות לייזר:

https://youtu.be/3Hi_Iyxt1wI

אחד הריקודים הנחמדים של השנים האחרונות הוא הטוורקינג (Twerking), ריקוד נשי ומעט מגרה, של תנועות אגן. בתוך זמן קצר הריקוד הזה הפך לתופעה טרנדית וסופר פופולרית בעולם כולו.

המקור הקדום של הטוורק הוא בריקוד אפריקאי מסורתי שנקרא "מאפוקה". "ריקוד האחוריים" השבטי הזה התפתח במערב אפריקה, אך אופיו הנועז הביא לכך שבערוצי הטלוויזיה בחוף השנהב, למשל, הוא נאסר לשידור.

מקורו של הטוורקינג בארה"ב הוא כנראה במוזיקת הבאונס של שנות ה-80 בניו-אורלינס. הוא גם שאב השראה מהדאנס-הול רגאיי הג'מייקני. הטוורק הלך וחדר לתרבות השוליים באמריקה ועם הזמן אף שולב בתוכנית המוזיקה "Top Of The Pops". זה היה בהופעה של להקת הניו-וייב הבריטית "הייזי פנטייזי", איפשהו ב-1982.

גם בשנות ה-90 רקדו את הטוורקינג, בעיקר במסיבות אפרו-אמריקאיות. באותן שנים הוא שולב גם פה ושם בקליפים שוליים בסצנת ההיפ-הופ. הראפר ג'ובינייל פרסם את "Back That Azz Up" ב-MTV, כשרקדניות מנענעות בו את ישבניהן, בסגנון של טוורקינג מוקדם.

תחילת שנות האלפיים מכניס את תופעת נענוע העכוז לקליפים אחדים, של כוכבי מיינסטרים. אחד מהם הוא ג'סטין טימברלייק, בלהיט "Sexy Back" מ-2006.

אז גם נשמעו הטענות הראשונות של הפמיניסטיות על הטוורקינג, המבזה נשים ומחפיץ את גופן, כשמצלמים להן את הישבן ב"קלוז אפ" שכזה.

אבל בעשור השני הופך הטוורק לשגעון. זה מתחיל בטקס פרסי ה-VMA בניו יורק, עם כוכבת הילדים והנוער מיילי סיירוס, מי שהפכה כבר מזמן למגה פופ-סטאר להמונים, שלא לומר מבוגרים. בהופעה בלתי נשכחת של טוורקינג מתפתל, היא הכירה לאמריקה את הריקוד המוזר והחדשני. ב-2013 היא אף העלתה לרשת וידאו בו היא רוקדת לצלילי שיר היפ-הופ כשהיא לבושה בחליפת חד קרן.

אחרי שמיילי סיירוס וריהאנה החלו בו, הטוורק עבר היישר מהשוליים אל לב המיינסטרים של עולם הבידור כולו.

בשלב מסוים נכנס המונח למילון אוקספורד, המילון הכי מפורסם בעולם. האוקספורד הגדיר את הטוורק בתור "ריקוד לצלילי מוסיקה פופולרית, עם זיקה מינית ופרובוקטיבית המשלבת תנועות ירך בפוזיציה נמוכה ומתכופפת".

לא פלא, אגב, שעם הזמן החלו לחבר את ריקוד הטוורקינג עם עולם הכושר. היו מי שגילו שאפשר לעשות פלאים בגוף ובו בזמן ליהנות מריקוד משחרר, מגניב, מושך ומלא בהומור וקלילות.

איש לא התפלא שלשיא תהילתו הגיע הריקוד כשהפך לסיום הכי פופולרי של ביטוי החיפוש "What is" במרץ 2013 במנוע החיפוש גוגל.


הנה הרכב טוורקינג שקורא לעצמו 2Sick בתכנית ריאליטי (עברית):

https://youtu.be/MlwJI-ChsN0


ריהאנה בטוורקינג בקליפ "Pour it Up" בו רואים את הישבן שלה יותר מאשר את פניה:

https://youtu.be/ehcVomMexkY


מיילי סיירוס בסרטון שהחל את השיגעון העולמי של הטוורקינג:

https://youtu.be/LfcvmABhmxs?t=26


מדריכת טוורקינג (עברית):

https://youtu.be/a3vu8VpX5j8


פרסומת לג'ינס עם טוורק:

https://youtu.be/dFgKd3WGI8Q


הסבר של מדריכת טוורקינג (עברית):

https://youtu.be/vsXK6TkYa1E


ושילוב למתחילות של טוורקינג עם כושר (עברית):

https://youtu.be/4sRoEsj15jY

פוקימון גו (Pokémon Go) היה המשחק הסלולארי, המדובר ביותר בשנת 2016, מבין משחקי האפליקציות של התקופה. המשחק שנולד משיתוף פעולה בין חברת המשחקים שפיתחה את Ingress ובין החברה של הפוקימונים הפך להצלחה גדולה.

המשחק הצליח קודם כל להוציא דור שלם מהבית ומהמחשב, אל המציאות שברחוב. שחקני המחשב נטשו אותו ויצאו ים הטלפון והאפליקציה אל הרחוב, לכיכר, אל חוף הים ואל השוק.

מה הם חיפשו? במה הם שיחקו?

האפליקציה התבססה על משחק מציאות רבודה, שהתלבש על הסביבה והמפה האמיתית שלה. המשתמש צריך היה פשוט ללכוד מפלצות דמיוניות, שהם הפוקימונים ושובצו בתמונת הנוף שמסביבו, דרך מסך הטלפון.

זה היה גאוני בפשטותו וממכר וגרם לצעירים לנוע המרחבים הפתוחים של העיר והשכונה. בכל פינה היו לפתע פוקימונים שצריך לתפוס.

משחק האפליקציה התבסס כמובן על סדרת הטלוויזיה "פוקימון" המיתולוגית. לפתע היא קצת שבה לחיי הילדים, מי שגדלו לבני נוער וצעירים ונהנו ממשחק מאתגר ואפילו מרגש, עונה ליצר האספנות והתחרות באחרים - אפליקציה חדשנית ומבוססת על מציאות רבודה.

הטרנד של פוקימון גן היה קולע, קצר ודי מהיר, כלומר הוא מיצה את עצמו די מהר, אבל הצליח להשאיר אחריו אבק לכל המתחרים על בני הנוער, שחלקם יצאו לפניו.

בדיעבד נחשב פוקימון גו לתחזית שלא התגשמה. היכולת שלו להניע את השחקנים במרחב האמיתי ולצוד פוקימונים ברחוב הייתה פורצת דרך. אבל נראה שמי שציפה לאבולוציה של משחקי מציאות רבודה, די התבדה.


הנה סיפורו של פוקימון גו:

https://youtu.be/gEb4UFIuXLM


שחקן בודד מספר בגוף ראשון ומצרף עוד שחקנים (עברית):

https://youtu.be/drOe0FcnRsA


מה היה קורה אם היו פוקימונים כאלה במציאות:

https://youtu.be/Jhmok_dL43w


כמובן שדי מהר הגיעו גם הפרודיות (עברית):

https://youtu.be/rkb9_hRxXOM


בואו להתנסות בפוקימון גו:

https://youtu.be/FZFre2n-nIQ?qr=yes

כוסות וספלים משמשים לשתייה, כבר מאות שנים. אבל בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 נוצר להם לרגע שימוש אחר. מוסיקלי. לזמן מה הם הפכו לאחד מכלי ההקשה הפופולריים בעולם הצעירים.

מה הסיפור אתם שואלים?

מעל 70 שנה המתין שיר הכוסות (Cup Song) כדי לזכות בפופולריות שלא תאומן. אחרי שהוקלט לראשונה בשנת 1937, על ידי להקה בשם ה"מיינרז מאונטנירז", הוא חזר לפתע בשנת 2009, כ-Cup Song שביצעה ה-Landshapes, להקה עצמאית בריטית שהשתמשה בליווי של כוסות.

אבל אז הופיע שיר הכוסות, הידוע גם כ-“When I’m Gone”, בסרט "Pitch Perfect". היה זה בקליפ שבו שרה ומקישה אותו השחקנית אנה קנדריק, כשבהדרגה מצטרפים אליה כל הסועדים במסעדה שבה היא עובדת. משם פרסו השיר והמקצב כנפיים ועם הכוסות הם הפכו להצלחה מסחררת כמעט בין לילה. השירה הקצבית הזו, מיותר להזכיר, הפכה לאחד הטרנדים הפופולריים אצל בני נוער בכל העולם.

אבל השיגעון לא התפשט בעולם סתם. בני נוער וצעירים בכל העולם עשו אותו באופן אקטיבי. התיאום והקואורדינציה שבביצוע גרמו לכולם להתמכר אליהם. מכל כיוון הועלו לרשת אינספור גרסאות כיסוי ברמות שונות של יצירתיות והציפו את הרשת, תוך שמיליונים צופים בהם ומעבירים הלאה. הנוער היה פשוט בשיגעון של שירה והקשה בכוסות וכולם עשו זאת, בכל פינה ובכל זמן, בכל צורה ועם כל כוס שבנמצא...

עד שהכול, כדרכו של כל טרנד, הסתיים. היה טוב ונשמע מצוין. יחי השירים הישנים שהתחדשו להם!


הנה הביצוע המקורי:

https://youtu.be/UmXSOPDe5-Y


הלמפשיידס:

https://youtu.be/DWCOYJg9ps4


של אנה קנדריק לשיר “When I’m Gone” שהתחיל את הכל - מהסרט:

https://youtu.be/cmSbXsFE3l8


קבוצה גדולה של "מפעילי כוסות":

https://youtu.be/DDfRPtDsedA


כיתה שלמה בצרפת:

https://youtu.be/kAHU4oGYC24


600 תלמידי בית ספר באירלנד החליט לשיר בשפה הגאלית והבריק:

https://youtu.be/Hz63M3v11nE


חבורת צעירים מדויקת ושרה יפה ומתוחכם עוד יותר:

https://youtu.be/6y1aOg_UO_A


ואז באו הריקודים:

https://youtu.be/Q4FYNF02yEM


הפרודיות עם האקדחים:

https://youtu.be/0QtM7X0xYN8


ועם הרעל:

https://youtu.be/rUlznF5We3U

מכנסי הפָּדֶלֶפוֹן (Flared pants או Bell-bottoms) היו מכנסיים מתרחבים, שכונו גם מכנסי פעמון (Bell-bottoms) ובצרפתית מכנסי פיל (pattes d'elephant).

המכנסיים המתרחבים נולדו בסוף שנות ה-60 והיו אהובים על דור ילדי הפרחים. בתמונות וסרטים רבים מהתקופה ניתן לראות היפים והיפיות דקיקות במכנסי פדלפון, כשהם רוקדים במופעי רוק והפגנות מחאה או שרים שירי חופש בהתלהבות.

בשנות השבעים הם הפכו לפריט האופנה המרכזי של בני-העשרה והם כונו אז מכנסי סן-טרופה. זמרים וזמרות בשנות ה-70 הופיעו כמעט תמיד בפדלופון ובמיוחד זכורות מאז שתי הזמרות של להקת אבבא, שעטו בקביעות את המכנסיים המתרחבים על גופן החטוב.

מאז עשה הפָּדֶלֶפוֹן כמה קאמבקים קטנים. בשנת 2008 הוא התקמבק ונשים יפות כמו ויקטוריה בקהאם נראו מסתובבות במכנסי פדלפון מרהיבות של מעצבים. גם ב-2001 נרשמה התלהבות חוזרת בעולם וכן הלאה, בגל רטרו לסוונטיז שעובר כאן שנים האחרונות.

מקור המילה "פָּדֶלֶפוֹן" הוא מצרפתית שבה pattes d'éléphant פירושו "רגלי פיל". זאת על שום צורתם, המתרחבת בחלק התחתון כמו רגליו של הפיל. ואגב, "מכנסי פיל", הכינוי שהודבק לעתים לפדלופון, הלכו כמעט תמיד בשילוב עם נעלי פלטפורמה גבוהות, עוד פריט חובה בסוונטיז.


הנה הסיפור של מכנסי הפדלפון (עברית):

https://youtu.be/6bRDU_luB7M


מכנסי הפדלפון כחלק מאופנת הסוונטיז:

https://youtu.be/lUr3QyZ9Un4


ג'ון טראבולטה הטווסי בסרט "שיגעון המוסיקה" - ריקודים במכנסי סן טרופז:

https://youtu.be/lMZ9_yrCIqU


הדור הצעיר לובש אותם:

https://youtu.be/zCUQVhs3RNM


מכנסי פעמון של ימינו:

https://youtu.be/_wzqftXTV1w


ותמיר אהרוני בפדלפון הפופולרי עם קול וקליפ מופלאים:

https://youtu.be/JmU85spsz0s