דרבוקה (Talking drum) היא כלי הקשה מרכזי ובין כלי הנגינה הבולטים של המוסיקה המסורתית באזורי המזרח התיכון וצפון אפריקה.

מקור שמה במילה הערבית "דראב", שפירושה "להכות", הדרבוקה ידועה בשמות אחרים במדינות ערב השונות: במצרים קוראים לה "טַבְּלַה", בסוריה "דִרְבַּכֶּה", בעיראק "דנבּכּ", בטורקית "דאבול" ובמדינות הבלקן "טומבק" או "דומבק".

שייכת למשפחת תופי הגביע או הכד, היא עשויה בדרך כלל מגוף עשוי חרס או מתכת, בצורת גביע או כד ומכוסה בעור מתוח. אם בעבר העור שעליו מתופפים היה עשוי מעור חיה, בימינו הוא לרוב עשוי פלסטיק או חומרים סינתטיים דומים - חומרים עמידים יותר וקלים לתחזוקה.

טכניקות התיפוף על הדרבוקה מגוונות, כמו גם סוגי ההקשה בה, לפי המיקום על העור ואופי הטפיחה עליו. סגנונות הנגינה והטכניקות משתנים לא מעט, גם בהתאם לאזור ולתרבות. כל אלה מאפשרים הפקת סדרה של צלילים, המאפשרת יצירת מקצבים, מהפשוטים ביותר ועד מורכבים מאוד, ביניהם סעידי, באלאדי, מאקסום, מלפוף, איוב ועוד.

הדרבוקה היא מכלי הנגינה העתיקים במזרח התיכון. חלק מהחוקרים מעריכים שהכלי שימש עוד מימי הפרעונים של מצרים העתיקה. בהמשך יש לה נוכחות, בשמות ובצורות שונות, גם בתרבויות שיצאו מאזור מסופוטמיה לשעבר, כולל בתרבויות העתיקות של פרס, טורקיה ויוון העתיקה.

בזכות קלות הנגינה היחסית בה, הדרבוקה הפכה במדינות רבות גם לכלי נגינה אהוב ועממי, כולל במדינות הבלקן, כמו טורקיה.

גם בישראל היא ומשמשת במגוון סגנונות מוסיקליים, הן מסורתיים והן מודרניים. כך היא מרכזית במוסיקה הערבית המקומית, במוסיקה הים-תיכונית שהביאו ופיתחו עולי המזרח, בנגינה עממית של צעירים שפיתחו את כישורי הנגינה שלהם ובמוסיקה הישראלית העכשווית ביותר.

אך בעיקר במזרח התיכון ובצפון אפריקה, הדרבוקה היא מכלי הנגינה הבולטים במוסיקה המקומית, הן במוסיקה העממית של העולם הערבי והן במוסיקה הערבית הקלאסית, שצמחה במדינות כמו מצרים, עיראק, סוריה ואלג'יר.


הנה הדרבוקה לבד:

https://youtu.be/QX-_FNJluJk


דרבוקאים ביחד:

https://youtu.be/uxW3Wc3Ervg


10 מקצבים לריקודי בטן:

https://youtu.be/zE8pPK6-1cI


טכניקת דרבוקה ללא מילים:

https://youtu.be/cx5jqO-hChk


7 מקצבי מלפוף - אחד אחרי השני:

https://youtu.be/yGWtT1fEeiA


ושיעור ראשון בדרבוקה (עברית):

https://youtu.be/n0w7spysNFw?long=yes

כּאנוּן, או קאנון (Qanun), הוא כלי מיתר, עשוי עץ ובצורת טרפז, לא פעם עם 81 מיתרים מתוחים עליו, בקבוצות של 3 מיתרים לכל תו.

הוא קרוב של הדולצימֶר עתיק היומין, הכאנון הוא כלי פריטה מרכזי במסורת המוסיקלית של המזרח התיכון וצפון אפריקה, כלי מרכזי כסולן וככלי ליווי במוסיקה ערבית - קלאסית ועממית.

צליליו עדינים ומתכתיים ומאפשר נגינה מורכבת ומהירה, בנגינה וירטואוזית ומהירה, האופיינית בדרך כלל לנגני כאנון מיומנים. הם מניחים אותו על הברכיים או על שולחן ופורטים באצבעות, או בעזרת שני מפרטים קטנים הנקראים "ריש" ומוחזקים בשתי ידי המנגן.

מקור הכּאנוּן בארמניה והוא ממשיכו של הנֶבֶל המצרי העתיק. במאה ה-12 התוודעו אליו האירופאים ואף הפך לכלי מוכר בשם ציטריון (zither) או פסלתריוּן (psaltery). מאז המאה ה-10 הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהמוסיקה הערבית, לצד תרבויות מוסיקליות שכנות, דוגמת המוסיקה הפרסית, התורכית והארמנית.

פירוש שמו של הכאנון הוא "חוֹק", "כלל" או "מידה".


הנה הקאנון הערבי:

https://youtu.be/2pSTsjq31eU


תולדות הקנון במוסיקה הארמנית:

https://youtu.be/yo5C3SDfad4


קנון סולו:

https://youtu.be/mBe7eYkhFSE


נגן ישראלי מנגן יפה:

https://youtu.be/TW4Cn0aAK-k


קנון עם עוד יחד:

https://youtu.be/Rw5DqnRm4zY


נגן קנון מככב בתזמורת ערבית בשיר ערש עממי מצרי:

https://youtu.be/L0pQVnLIDig

חליל הנאי (Ney) הוא חליל ערבי, כלי נשיפה עתיק, שנפוץ בכל רחבי המזרח התיכון, ממצרים ועד איראן ומהווה חלק מהתזמורת המזרחית הקלאסית. המלה נאי באה מהשפה הפרסית. היא מתארת חליל פשוט שמקורו עוד בתרבות השוּמֶרית.

נאי הוא חליל ארוך עשוי קנה-סוף. טכניקת הנגינה היא באמצעות נשיפה אל הפיה העליונה של הקנה, בשפתיים מכווצות, בכמעין שריקה לקיר הצדדי, לכיוון הקצה החד של החליל.

הנאי הוא כלי רב-גוני ומשמש גם לנגינת קטעים עצובים וגם לשמחים ומשעשעים. לנגינה של סולמות שונים ישנם 12 חלילים כאלו, באורכים שונים כמובן. הם נקראים לפי הצליל השני שלהם, כלומר זה שאחרי הטוניקה. לפיכך, יש "חליל דו", "חליל רה" וכך הלאה, אבל חליל רה מתחיל בצליל... דו.

הכיוונון של צלילי הנאי הוא של טונים שלמים, למעט בדרגה השלישית שמונמכת ברוב הנאים ברבע טון. אם לדוגמה ננגן בחליל "רה", אז הצליל מי (השלישי של החליל) יהיה בדרך כלל (לא תמיד) נמוך ברבע טון.

לנאי פתחים בשני צידיו, 6 נקבים לאצבעות ונקב נגדי לאגודל. צליליו רכים ומנעדו שתי אוקטבות, שניתן לעבור ביניהן על פי עוצמת הנשיפה.

לייצור של נאי ערבי מקנה סוף, מאתרים וקוטפים קנה עם 9 פרקים באורכים דומים, מה שרחוק מלהיות קל. לאחר הקטיפה מאחסנים את הקנה למשך שנה של ייבוש מוחלט. בהמשך נדרש פרק זמן נוסף לצורך חירור הקנה ובנייה של החליל.

כיום יש גם נאים עשויי PVC. איכותם והצליל שלהם פחותים מאיכות הצליל של נאי עשוי קנה סוף, אך הם קלים לייצור המוני וכמובן זולים הרבה יותר.

נאי טורקי הוא גרסה הנהוגה במוסיקה טורקית. הוא שונה מעט מהנאי הערבי, בהיותו ארוך יותר, מה שהופך את הצליל שלו לנמוך יותר.


הנה הסבר על הנאי (עברית):

https://youtu.be/ZN4DmWY8th0?t=4s


חליל נאי טורקי ערבי:

https://youtu.be/NBtJSuOQK8U


נגינת אילתור על חליל נאי במקאם חיג'אז:

https://youtu.be/Uy7b3gqJTCk


וכך מכין נגן הנאי האגדי אלברט אליאס, את חליל הנאי בעצמו (עברית):

https://youtu.be/tTbWTnWEPQY

הכִּנּוֹר הוא הקטן מבין כלי הקשת. יש לו אחים גדולים במשפחת כלי הקשת, ביניהם הצ'לו, הויולה והקונטרבאס.

הכינור הוא צאצא של כלי ערבי בשם רובאב, שיש לו מיתר אחד או שניים, לעומת 4 מיתרים שיש לכינור. הכינור הוא לא רק כלי מקובל במוסיקה הקלאסית אלא גם כלי נפוץ מאד בסגנונות עממיים שונים, ביניהם במוסיקה ערבית, במוסיקת פולק אמריקנית ובמוסיקה יהודית (כלייזמר).

בהיסטוריה היו כנרים מפורסמים ומוכשרים במיוחד. ביניהם היה מוצרט, ילד הפלא שכתב בצעירותו את חמש יצירות קונצ'רטו לכינור ולתזמורת בחצי שנה בלבד!

גם המלחין ויואלדי נחשב לאחד הכנרים הטובים בתקופתו. הוא הלחין לא פחות מ-230 קונצ'רטי סולו לכינור.

אבל הכנר הידוע בהיסטוריה היה פגניני האיטלקי. הוא היה נגן כל כך מדהים, שרבים בתקופתו האמינו שהוא כרת ברית עם השטן. פגניני כתב 24 קטעים לכינור שנקראו קפריצ'יו. הם היו כל כך קשים לביצוע, עד כדי כך שבמשך שנים היה ידוע שרק פגניני מצליח לנגן אותם. כיום מנגנים כנרים רבים את הקפריצ'ו של פגניני, מבלי לכרות ברית עם אף אחד...


הנה תולדות הכינור:

https://youtu.be/j39QyJuUpLI


נגן כינור בתזמורת מספר:

https://youtu.be/M1BTeCmxI2c


הכינור הקלאסי בקונצ'רטו לכינור במי מינור של מנדלסון (תזמורת תלמה ילין):

https://youtu.be/6Usssj6h0xg


קפריצ'יו לכינור מספר 24 מאת פגניני:

https://youtu.be/vPcnGrie__M


כינור במוסיקת-עם אמריקאית:

https://youtu.be/bSQZ6iD07BI


כינור במוסיקה ערבית:

https://youtu.be/jFHYoZ0EZ_E


במוסיקת כלייזמרים יהודית:

https://youtu.be/C--78OvblaA


נגן כינור הג'אז זאן לוק פונטי ביצירה "מיראז'":

https://youtu.be/bKkMvBvyqvE


ותולדות הכינור במוסיקה:

https://youtu.be/jMHHH4zdOXg?long=yes

העוּד (Oud) הוא כלי פריטה עתיק שכבר מהמאה ה-7 ידוע על קיומו במזרח התיכון. כיום, העוד פופולארי בכל רחבי העולם המוסלמי, ממרוקו ועד לאיסטנבול. הוא הפך לכלי המרכזי במוסיקה הערבית ובמהלך ההיסטוריה עתיד השפיע רבות גם על כלי נגינה מערביים.

המילה "עוּד" פירושה ענף של עץ.

העוּד עבר מהמזרח התיכון אל ארצות המגרב שבצפון אפריקה. עם כיבוש ספרד בידי המורים, המוסלמים של צפון אפריקה, הוא הגיע אל אירופה. במהלך השנים נוצרה ממנו הלאוטה, כלי נגינה שהפך למרכזי במוסיקה העתיקה של אירופה. למעשה, מקור שמה של ה"לאוטה" הוא בשיבוש המילים "אָלעוּד". אבל בניגוד ללאוטה, לעוד המודרני יש צוואר קצר משלה ואין לו סריגים, מה שמאפשר לו להפיק רבעי טונים. ראשו של העוד נטוי לאחור. על גופו של העוד יש בדרך כלל 3 פיות תהודה.

עד המאה ה-10 לספירה היו לעוד 4 מיתרים. את החמישי הוסיף אז נגן אנדלוּסי מפורסם, זיטיאב, ובמאה ה-15 נוסף מיתר שישי. על כלי מיתר זה, בעל שישה זוגות של מיתרים כיום, פורטים במפרט והוא נחשב מלך הכלים של המוסיקה המזרח תיכונית.

בין נגני העוד המפורסמים בהיסטוריה היו אמנים כמו עבד אל ווהאב, המלחין המצרי הדגול, פריד אל אטרש, צעיר דרוזי מסוריה, שהפך לכוכב גדול במצרים, הן כזמר והן נגן עוד וירטואוז, ומי שהיה אולי גדול המוסיקאים המצריים, סונבטי.


הנה תולדות העוד והדגמה מפי האמן הישראלי העולמי יאיר דלאל:

https://youtu.be/Jwl9QJWq-2o


נגנית עוד מופלאה מדובאי:

https://youtu.be/UUy3y0fqxN0


שילוב עם מוסיקה מערבית ופסנתר:

https://youtu.be/gLuufZ4zO_8


בונה עודים בסדנה שלו:

https://youtu.be/XQNy7wyPuh4


פריד אל אטרש בביצוע של היצירה "אסטוריאס" של אלבניז שנכתבה בהשראת המוסיקה של המורים:

https://youtu.be/bifKRtePVjo


סיפורו של בונה עודים בעבודת יד שאוהב את הצליל שלו (עברית):

https://youtu.be/u5Pbvdu5WnQ?long=yes


וסרט תיעודי קצר על העוד, תפקידו במזרח התיכון של היום ורחוב מוחמד עלי בקהיר, שבו מוצאים את הכלים הטובים ביותר:

https://youtu.be/hUbeFmAQy4E?long=yes