בעיירה בעל בק שבלבנון נמצאות האבנים המסותתות הכי גדולות בעולם. מדובר באבני בניין עתיקות וענקיות, שמשקלן מעל ל-800 טונות - משקל השווה ל-5 מטוסי בואינג 777..

האבנים הן חלק מהמקדשים הגדולים והמפוארים שבעיר הרומית העתיקה הליופוליס שבבעל בק. המקדשים הם מהחשובים שבמקדשי האימפריה הרומית.

ואם האבנים הללו מדהימות אז במחצבה שליד המקדשים נמצאו עוד שתי אבנים נוספות, שלא נחצבו עד הסוף. הן גדולות אף יותר - אחת במשקל של כ-1,000 טון והשנייה שוקלת כ-1,200 טונות!

האבנים מצויות בגובה רב והחוקרים מנסים לגלות את כיצד סותתו והועברו ממקום למקום אבנים כה גדולות.


הנה סרטון שמציג את אבני הבניין הענקיות שבבעל בק:

http://youtu.be/JElDe5co5W8

הזמרת הלבנונית האגדית פיירוז התפרסמה בתחילת שנות ה-50. כבר בתחילת הקריירה שלה היא זכתה לשירים מגדולי הכותבים של לבנון אז, האחים רחבאני. השניים, שהיו מהחדשנים והמעניינים שבכותבים הערביים של אותם זמנים, שילבו בשיריהם השפעות ורעיונות מהעולם ומהזמן החדש. פיירוז נהנתה מכך והפכה בו-זמנית לזמרת פופולארית ואהובה, אך איכותית ומוערכת גם על ידי המבוגרים. עם אחד האחים, עאסי, היא נישאה. בנם זיאד א־רחבאני היה למלחין מפורסם בעצמו והוא המשיך את אביו והפך לכותב הלחנים שלה.

היא נחשפה בשנות ה-70 בכל העולם, כשזמר צרפתי בשם ז'אן פרנסואה מישל לקח לחן של האחים שפיירוז פירסמה בתור "חבייתכ ב־סייף" (בעברית "אהבתיך בקיץ") והפך אותו ללהיט ענקי בשם "Coupable" ("אשם"). פיירוז, שלפתע החלו לשים לב אליה גם בעולם, הפכה לאגדה.

כיום פיירוז היא כבר בת יותר מ-80, זמרת אגדית שכל הופעה שלה מפוצצת והכרטיסים נמכרים זמן רב מראש. שיריה אהובים מאד ויש הנוהגים לשמוע את פיירוז בבוקר (הם מכנים זאת בחיוך "פיירוזיית אסבאח"). היא תומכת נלהבת של חיזבאללה ושל הממשל הסורי, מה שגורם ללא מעט לבנונים להסתייג מפיירוז הפרטית, אבל על פיירוז האמנית, מלכת הזמר הלבנוני, איש לא מערער.


הנה "אהבתיך בקיץ" של פיירוז:

https://youtu.be/e196HoXI07g


והלהיט "אשם" של ז'אן פרנסואה מישל בגירסה מחודשת ואלקטרונית:

https://youtu.be/yGDpA5vCPvM


תרגום לעברית:

https://youtu.be/GjijE03lAZ0


השיר לביירות, המבוסס על היצירה "בלדה לארנחואז" של המלחין הספרדי רודריגו:

https://youtu.be/8ayX6ZSpBgg


"אעתיני נאיי ור'אני":

https://youtu.be/Z5qHCCtXXvI

לאחר שאלכסנדר הגדול (Alexander the Great) ניצח את הפרסים שוב ושוב וכבש את מוצביהם הגדולים שעל חופי הים התיכון, הגיע העת לקרב אל מול מלך פרס, דרייבש. הקרב הזה יתרחש בגאוגמלה, שבצפון עיראק של ימינו.

אל הקרב הזה, בשנת 331 לפני הספירה, גייס מלך פרס רבע מיליון חיילים, מספר בלתי נתפס, באותם ימים. לאלכסנדר מוקדון היו חמישית מזה חיילים, אבל הוא בנה על הטקטיקות הגאוניות שהוא ידע להמציא, אלה שעד היום, גם במאה ה-21, לומדים באקדמיות צבאיות מובחרות.

כך יצר אלכסנדר מבנה צבאי של חיילי רגלים, המבוסס על חניתות הסריסה. הוא יצר מבנה פלנגה של חיילים האוחזים בחניתות ונלחמים, כך שמבנה בצורת קיפוד שהם יצרו מחפה על היותם מעטים אל מול רבים.

במבנה ה"קיפוד" היו חניתות הסריסה הארוכות מופנות אל חיילי פרס והורגות בהם, בטרם הם מצליחים להגיע אל חיילי מוקדון. במבנה זה לא רק הראשונים נלחמו אלא כל השורות שבקבוצה, כשכולם אוחזים חניתות באורך של כמעט 6 מטרים. זאת לעומת חניתות קצרות יותר אצל הפרסים.

גם הפרשים הופעלו בחוכמה ובטקטיקה מצוינת של המצביא הצעיר. הוא עצמו היה הלוחם שהובילם אל הקרב, בהיותו הראשון במבנה. מטרתו הייתה "לחורר" את מבנה ההתקפה של הפרסים.

הוא הצליח.

אם היה למישהו ספק, שוב הוכיח הגאון הבלתי מעורער ומלך הטקטיקה הצבאית של העולם העתיק, שהוא לא מנוצח. התבוסה שהנחיל לצבאו של מלך האימפריה הפרסית הפכה את אלכסנדר מוקדון לאיש החזק ביותר בעולם בתקופתו ולאחד המצביאים הגדולים בהיסטוריה.


כך ניצח אלכסנדר הגדול את הפרסים:

https://youtu.be/Kc2FfktkFWs


נצחון גדול:

https://youtu.be/9lqsbdUE5zw


וסרט תיעודי קצר על נצחונו:

https://youtu.be/vY3z3yh7a24?long=yes

דֶבְּקָה הוא ריקוד ערבי מסורתי, המחול הלאומי של לבנון וסוריה, ושל הדרוזים. מקור הריקוד לא ידוע. הדבקה הוא ריקוד מסורתי ופטריוטי ונוהגים לרקוד אותו בחתונות, מסיבות ואירועים לאומיים.

הרקיעות ברגליים על פי הקצב, הן אופייניות לריקוד הדבקה ולכל אזור או עם יש קצב וצעדים מעט אחרים. את הדבקה רוקדים בשורה או בחצי מעגל. זהו ריקוד קבוצתי - של קבוצת גברים, קבוצת נשים או קבוצות מעורבות. מוביל הריקוד מנהיג ומוביל את הקבוצה לפי קצב רקיעות רגליו. לעתים קרובות מניף ראש הקבוצה את ידו באוויר או מניף מטפחת או כאפייה.


הנה ריקוד דבקה מסורתי:

http://youtu.be/-5AqUDqNQeg

ביום העשוראא (Ashura), בחודש ה"מוחרם", החודש הקדוש לשיעים, מבצעים המאמינים בעצמם טקס של הלקאה עצמית המונית, כשכל אחד מהם מכה את גופו בלהבים ושרשרות ופוצע את גופו בדם.

המאמינים השיעים עושים את הפולחן הזה כדי להנציח את מות נכדו של הנביא מוחמד, האימאם חוסיין. הוא נהרג עם 70 מבני משפחת הנביא בקרב כרבלא, שבו הובסו השיעים על ידי המוסלמים הסונים.

המסורת השיעית והמאמינים השיעים חווים את הסבל שגרמו להם הסונים כבר לפני יותר מ-1,000 שנים, ממש כאילו זה קרה היום. זה מרכיב משמעותי מאוד וחלק מההוויה של השיעה המוסלמית. בלי להבין את עוצמת החוויה ההיסטורית הזו, קשה להבין את מעשיהם של המאמינים ובכללם את המנהג הזה.

במהלך הטקס הקשה לצפייה מכים המאמינים את עצמם עד זוב דם. החוויה הדתית העמוקה שהמוסלמים הללו עוברים, נובעת מאמונה גדולה ומכבוד לקדוש חוסיין, נכד הנביא. בזכותה הם יכולים לעבור את הטקס האכזרי והכואב מאד הזה, עם כאבים מועטים יותר ולהתעלות לדרגת רוחניות גדולה.


הנה סרטון בלי דם של טקס העשוראא:

http://youtu.be/kZqWe0syEEM


וההקשר ההיסטורי של מאבק הסונים והשיעים וטקס העשורא בהקשר זה (בעברית):

https://youtu.be/hb7pL_epjls