שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
כיצד בישר מאנה את המודרניזם?
בשנת 1863, הסלון הרשמי של פריז דחה מאות ציורים. נפוליאון השלישי, השליט שנבוך מהמחאה הציבורית, הורה לפתוח תערוכה מקבילה לציורים הדחויים. שם, בין עשרות אמנים מאוכזבים, היה תלוי ציור שיהפוך לאחד המשמעותיים הגדולים בתולדות האמנות: "ארוחת בוקר על הדשא" של הצייר הצרפתי אדואר מאנה (Édouard Manet).
בציור "ארוחת בוקר על הדשא" נראתה אישה עירומה לגמרי מביטה ישר אל הצופה, יושבת לצד שני גברים לבושים מחלוצות בורגניות. הקהל התרגש. המבקרים זעמו. מאנה, שלא תכנן מהפכה, יצר אחת בכל זאת. כי מה שהיה מהפכני אצל מאנה לא היה רק הנושא, אלא האופן והדרך בה הוא צייר את הדברים.
באמנות שלו, התמסר מאנה לבלתי צפוי שאותו הוא צייר ב"נימור", כתמי צל מול אור חזק. כדי לתת לדמויות עומק ונפח, הציירים שלפניו השתמשו בהדרגתיות עדינה של אור וצל. מאנה, כאמור וכמו רבים בתקופתו, חקר את האור והצל והכניס בחדות את הצבע השחור לאמנות. הוא צייר במשטחי צבע שטוחים, עם מעברים חדים. הדמויות נראו כמו גזירות נייר מודבקות על רקע ולא כפסלים תלת-ממדיים. הטכניקה הזאת, שנראתה בזמנה כחסרת מיומנות, הייתה למעשה החלטה מודעת לחלוטין שלו. מאנה לא רצה לצייר מה שהעין רואה בפועל, אלא את מה שהתודעה קולטת ברגע הראשון.
הרעיון הזה יהפוך לאבן יסוד של האמנות המודרנית. האימפרסיוניסטים שצמחו בעקבותיו ישאבו ממנו את הנטישה של ה"פיניש" המלוטש, הסיום המדויק והמוקפד של ציורים, לטובת רישום ספונטני של רגעים. בהמשך ינתחו האמנים ה"פוסט-אימפרסיוניסטים" דוגמת פול סזאן (Paul Cézanne) עוד יותר את השטחיות של הצורה, מה שיוביל בסופו של דבר היישר אל סגנון ה"קוביזם" של פיקאסו (Picasso).
מאנה שבר גם את חומת הנושאים. האמנות הגבוהה של המאה ה-19 עסקה במיתולוגיה, בדת ובהיסטוריה. מאנה, מלא בביקורת חברתית על התקופה בה הוא חי, צייר שתיינים בבתי קפה, כובסות עייפות, שחקנים עממיים ואנשי רחוב. עם סצינות רחוב חטופות והצצה לרגעים פרטיים של אנשים פשוטים, הפריז של ימיו, על בתי הקפה ומסיבות הריקודים שלה, עלתה על הקנבס מבלי להתנצל. זה היה מסר ברור: חיי היומיום הם נושא לגיטימי בדיוק כמו הקרבות של טרויה.
האמנות המודרנית תאמץ את הרעיון הזה לחלוטין.
אלמנט נוסף שמאנה הכניס ואחרים יפתחו בהמשך, הוא המבט של הדמות. ביצירה "אולימפיה" (Olympia) משנת 1865, אישה שוכבת עירומה מביטה ישר אל הצופה בעיניים קרות, חסרות בושה. ביצירות המסורתיות, נשים בציורים נרדמות, מסתובבות או מתעלמות. כאן, הצופה נתפס בפעולה. זה הרגיש מאיים כי זה שבר את מוסכמת הנצְפּוּת שהגדירה את יחסי הצופה עם הציור.
מאנה מת ב-1883, לפני שיזכה לראות כמה מגדולי ממשיכיו שמגיעים לבשלות. אבל המודרניזם שהגיע עשרות שנים לאחר מכן נשא את טביעת אצבעותיו בכל פינה: צבע שטוח, יומיום כנושא, מבט כמאתגר ואמנות שאינה מתנצלת.
הנה סיפור חייו של האימפרסיוניסט מאנה:
https://youtu.be/Jnm14W0oQ5c
הציור "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה (עברית):
https://youtu.be/pWd_0tcfe54
כמה מציוריו:
https://youtu.be/I6JqgVNETPM
ומצגת וידאו של מציורים המרתקים של האימפרסיוניסט השקט:
https://youtu.be/B98n2om-x8o?long=yes
מהו האימפרסיוניזם בתולדות האמנות?
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
הנה סקירת סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/IkqFOqcvARs
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
מצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
וסיפורו של זרם האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/3jhHX_tpy70?long=yes
מאנה
בשנת 1863, הסלון הרשמי של פריז דחה מאות ציורים. נפוליאון השלישי, השליט שנבוך מהמחאה הציבורית, הורה לפתוח תערוכה מקבילה לציורים הדחויים. שם, בין עשרות אמנים מאוכזבים, היה תלוי ציור שיהפוך לאחד המשמעותיים הגדולים בתולדות האמנות: "ארוחת בוקר על הדשא" של הצייר הצרפתי אדואר מאנה (Édouard Manet).
בציור "ארוחת בוקר על הדשא" נראתה אישה עירומה לגמרי מביטה ישר אל הצופה, יושבת לצד שני גברים לבושים מחלוצות בורגניות. הקהל התרגש. המבקרים זעמו. מאנה, שלא תכנן מהפכה, יצר אחת בכל זאת. כי מה שהיה מהפכני אצל מאנה לא היה רק הנושא, אלא האופן והדרך בה הוא צייר את הדברים.
באמנות שלו, התמסר מאנה לבלתי צפוי שאותו הוא צייר ב"נימור", כתמי צל מול אור חזק. כדי לתת לדמויות עומק ונפח, הציירים שלפניו השתמשו בהדרגתיות עדינה של אור וצל. מאנה, כאמור וכמו רבים בתקופתו, חקר את האור והצל והכניס בחדות את הצבע השחור לאמנות. הוא צייר במשטחי צבע שטוחים, עם מעברים חדים. הדמויות נראו כמו גזירות נייר מודבקות על רקע ולא כפסלים תלת-ממדיים. הטכניקה הזאת, שנראתה בזמנה כחסרת מיומנות, הייתה למעשה החלטה מודעת לחלוטין שלו. מאנה לא רצה לצייר מה שהעין רואה בפועל, אלא את מה שהתודעה קולטת ברגע הראשון.
הרעיון הזה יהפוך לאבן יסוד של האמנות המודרנית. האימפרסיוניסטים שצמחו בעקבותיו ישאבו ממנו את הנטישה של ה"פיניש" המלוטש, הסיום המדויק והמוקפד של ציורים, לטובת רישום ספונטני של רגעים. בהמשך ינתחו האמנים ה"פוסט-אימפרסיוניסטים" דוגמת פול סזאן (Paul Cézanne) עוד יותר את השטחיות של הצורה, מה שיוביל בסופו של דבר היישר אל סגנון ה"קוביזם" של פיקאסו (Picasso).
מאנה שבר גם את חומת הנושאים. האמנות הגבוהה של המאה ה-19 עסקה במיתולוגיה, בדת ובהיסטוריה. מאנה, מלא בביקורת חברתית על התקופה בה הוא חי, צייר שתיינים בבתי קפה, כובסות עייפות, שחקנים עממיים ואנשי רחוב. עם סצינות רחוב חטופות והצצה לרגעים פרטיים של אנשים פשוטים, הפריז של ימיו, על בתי הקפה ומסיבות הריקודים שלה, עלתה על הקנבס מבלי להתנצל. זה היה מסר ברור: חיי היומיום הם נושא לגיטימי בדיוק כמו הקרבות של טרויה.
האמנות המודרנית תאמץ את הרעיון הזה לחלוטין.
אלמנט נוסף שמאנה הכניס ואחרים יפתחו בהמשך, הוא המבט של הדמות. ביצירה "אולימפיה" (Olympia) משנת 1865, אישה שוכבת עירומה מביטה ישר אל הצופה בעיניים קרות, חסרות בושה. ביצירות המסורתיות, נשים בציורים נרדמות, מסתובבות או מתעלמות. כאן, הצופה נתפס בפעולה. זה הרגיש מאיים כי זה שבר את מוסכמת הנצְפּוּת שהגדירה את יחסי הצופה עם הציור.
מאנה מת ב-1883, לפני שיזכה לראות כמה מגדולי ממשיכיו שמגיעים לבשלות. אבל המודרניזם שהגיע עשרות שנים לאחר מכן נשא את טביעת אצבעותיו בכל פינה: צבע שטוח, יומיום כנושא, מבט כמאתגר ואמנות שאינה מתנצלת.
הנה סיפור חייו של האימפרסיוניסט מאנה:
https://youtu.be/Jnm14W0oQ5c
הציור "ארוחת בוקר על הדשא" של מאנה (עברית):
https://youtu.be/pWd_0tcfe54
כמה מציוריו:
https://youtu.be/I6JqgVNETPM
ומצגת וידאו של מציורים המרתקים של האימפרסיוניסט השקט:
https://youtu.be/B98n2om-x8o?long=yes
האימפרסיוניזם (Impressionism) היה זרם אמנותי בפאריס שהצייר מַאנֶה הוא מייסדו. על הזרם האימפרסיוניסטי נמנים גם הציירים מוֹנֶה, רֶנוּאַר, דֵגָה ופיזארו.
אמני האימפרסיוניזם דגלו בתיאור הטבע על פי הצבעים שלו, חילופי האור שבו ובעיקר את התחושות שיש למתבונן בו. ציורים אימפרסיוניסטיים מצוירים במשיחות מכחול רופפות והם עשירים באור וצל, ניצנוצים והשתקפויות שהאמן רואה כחלק מהחוויה של מה שצייר.
עם מה שנתפס כ"כתם הצבע האימפרסיוניסטי", הסגנון הזה ראה באופן שונה לגמרי מהציור המדוייק והנאמן למציאות של סגנונות העבר, במיוחד מסגנון הריאליזם, ששאף להציג את המציאות בדיוק כמו שהיא.
כשקלוד מונה בחר במילה "התרשמות" לכותרת ציור בו הוא הנציח את נמל לה האבר, הוא לא שיער שהכותרת הזו תהפוך למושג, שיתאר את מה שהעבירו הוא וחבריו האמנותיים בציוריהם. זה קרה כשמבקר לעג לקבוצת האמנים וכינה אותם בלעג "אימפרסיוניסטים" (בעברית "מתרשמים") והם דווקא אימצו את המילה והגדירו את עצמם ככאלה.
ה"אימפרסיוניסטים", במקום לנסות ו"לצלם" את הפרטים בציוריהם, ציירו את האופן שבו הם מתרשמים מהמציאות, כלומר את ההתרשמות שלהם ממנה.
חוץ מאדגר דגה, שהעדיף את הסטודיו, נטו שאר האימפרסיוניסטים לציור ספונטני ובאוויר הפתוח (Plain air). כי ברצונם לחקור את השפעת האור על העצמים ולהדגיש את שינויי האור והתנועה המהירים, הרבו האימפרסיוניסטים לצייר את העולם בצבעים בהירים ובמשיכות מכחול מהירות.
גם מלחינים כמו דביסי, ראוול ודה-פאייה אימצו חשיבה זו ויצרו את המוסיקה האימפרסיוניסטית, המשתמשת בסולמות פחות יציבים, בחסכנות רגשית ובכלים שלא היו מרכזיים בתזמורת הסימפונית, כגון נבל וחליל (ופחות במיתרים). הם גם כתבו מוסיקה עם הרמוניות שונות מהמקובל. בכל השיטות הללו עשו שימוש כדי להעביר את המסר הרגשי, אבל ללא הרגשנות של הסגנון והתקופה הרומנטית.
ההרמוניה האימפרסיוניסטית, אגב, הייתה חדשנית ואפילו מהפכנית לזמנה. היא תשפיע על המוסיקה של המאה ה-20. בדיעבד היא אף עתידה להיות אחד ממקורות ההשפעה המפתיעים על ההרמוניה של סגנון הג'אז, סגנון מוסיקלי שיתפתח מצידו השני של האוקיינוס האטלנטי - בארצות הברית של אמריקה.
אגב, הפָּסל החשוב והנערץ אוגוסט רודֶן היה מהיחידים שסייעו לאימפרסיוניזם הצעיר, כשפיסל לעיתים בלא להשלים את הפסל והשאיר חלק מהאבן בלתי מעובד. בניגוד לזלזול והעלבונות שלהם זכו האימפרסיוניסטים הצעירים, נגד רודן הנערץ התקשו המבקרים להעביר ביקורת ולטעון בזלזול שאינו יודע אמנות. כך סייע רודן לקבלת הסגנון על ידי הציבור ואיפשר לאמנים המוכשרים שיצרו את האמנות האימפרסיוניסטית לזכות במקומם המכובד ופורץ הדרך בתולדות האמנות.
הנה סקירת סגנון האימפרסיוניזם (עברית):
https://youtu.be/IkqFOqcvARs
סיפורו של האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/HTOO-ukvs4g
באנגלית על האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/yyIFzRs4qQ8
סיפורם של האמנים האימפרסיוניסטים:
http://youtu.be/9RHGbWBgDvI
הסבר על הזרם האימפרסיוניסטי מתוך סקירה על "חבצלות המים" של קלוד מונה:
http://youtu.be/rVNakLfaimw?t=39s
ציורים אימפרסיוניסטיים מפורסמים:
https://youtu.be/pBTmeMeClHE
מצגת וידאו של עבודות אימפרסיוניסטיות:
http://youtu.be/U4yDLmZXi0w
וסיפורו של זרם האימפרסיוניזם:
https://youtu.be/3jhHX_tpy70?long=yes
