שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מי היה סיד בארט מנהיג פינק פלויד שהשתגע?
זה סיפור עצוב ולצערנו לא נדיר בשנות ה-60, עם ההתלהבות מסם ה-LSD, סם משנה תודעה אבל גם רוצח חיים, סם שהביא טימותי לירי לילדי הפרחים ולמוסיקאים של התקופה.
רבים לא יודעים שהתקופה הראשונה של פינק פלויד מאופיינת באופן ברור במוסיקה פסיכדלית מבית היוצר של סיד בארט (Syd Barrett), מנהיגה הראשון וכותב השירים הראשי של מי שתהיה הלהקה המובילה ברוק המתקדם בעשור הבא.
בארט, ילד מוכשר ואוהב מוסיקה ואמנות, התייתם מאביו והתחבר בצעירותו לרוג'ר ווטרס, גם הוא יתום מאב וגם הוא מעריץ של אמנות מוסיקה וספרות הביט. היה איתם גם חברו לכיתה ולמוסיקה של בארט, דיוויד גילמור, שכמו כולם אהב את בארט החברותי והכריזמטי.
למעשה הקימו רוג'ר ווטרס ושני חבריו ללימודי האדריכלות את מי שתהיה "פינק פלויד". לא היה להם סולן וסיד שעבר ללונדון, הצטרף כסולן ושינה את הריתם אנד בלוז שלהם למוסיקה שלו.
הוא היה יצירתי ומיומן, גאון מנצנץ של ממש, בתקופה בה היו המון כאלה. הסמים הגבירו את היצירה והיצירתיות שלו וסיד המיומן ידע לחבר אותם לסאונד ולפרפורמנס.
הוא זה שנתן ללהקה את השם פינק פלויד, על שם שני מוזיקאי בלוז אמריקאים שהוא אפילו לא שמע אבל אהב את הצליל של שמם, פינק הנדרסון ופלויד קונסיל.
כנגן, גם בהקלטות, בארט ניגן בסגנון חופשי ומשוחרר, אילתר המון, משך את הלהקה לחיפוש ולחקר של מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית. הוא הרבה להשתמש באפקטים חדשניים, כמו קורוס, אקו דיסטורשן.
סיד בארט יהיה הכותב והמוביל באלבום הבכורה של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn" שיצא ב-1967 והספיק להוביל לפחות בחלק מהאלבום השני שלהם "A Saucerful of Secrets" מ-1968.
האלבום הזה הוקלט באולפני אבי רוד, כשבאולפן סמוך מקליטים הביטלס את סרג'נט פפר. שוב הייתה זו חברת EMI, מי שהימרה על הביטלס והצליחה בגדול, שגם במקרה של פינק פלויד ידעה לבחור נכון ולגדל לטווח ארוך מפלצת של מזומנים ומוסיקה מעולה ואיכותית.
כמו ג'ימי הנדריקס חקר בארט את השילוב של הדיסוננס והפידבק במוסיקה של ה"פינק", מה שהבליט בצליל לא שגרתי את הסאונד של הלהקה והמוסיקה שלה. הוא גם ישתמש באפקטים וסאונדים מהספריה הענקית של EMI, שתתאים ליצירתיות שלו כמו כפפה ליד.
גם הטקסטים שלו כללו הברקות לשוניות, כתיבה בסגנון של זרם התודעה וגם השפעות ספרותיות ויכולת סיפור (Story telling) שבהמשך תסייע לחברי הלהקה בדרכם לפסגת הרוק המתקדם.
אבל היה שם גם חלק אפל ותהום גדולה שהמתינה לו והוא צעד אליה, כמו רבים מענקי הרוק של התקופה. בארט קפץ "מטריפ לטריפ", השתולל על ה"מזון לתודעה", הסמים הפסיכדליים. בראשם ה-LSD שטימותי לירי פימפם לדור שלם.
הוא היה הר געש יצירתי, סופה סוערת של חקר וסקרנות, עם טקסטים ספרותיים משהו ומוסיקה פסיכדלית שמדביקה את הכל בחלומות. המוסיקה אולי השתפרה והייתה סופר מקורית ומבריקה, אבל בהדרגה הקשר של סיד למציאות הלך ונחלש ומחלת הנפש השתלטה עליו.
מצעיר ידידותי ואופטימי, מאוד מוחצן ומתחבר, החל בארט יותר ויותר להסתגר ולהיכנס למצבי רוח ודיכאונות. בשיר מהאלבום והסרט "The Wall", שתוציא הלהקה עשור ומשהו אחר כך, היא תשיר את "Comfortly numb", המתאר כוכב רוק שחווה את מה שסיד חווה אז במציאות - קהות חושים.
ההזיות והבלבול השתלטו עליו, הדיבור שלו הלך ואיבד הגיון והזיכרון בגד בו שוב ושוב. הצעיר החברותי הלך ושקע בדיכאון, שינויי מצב רוח, חרדות והתכנסות בתוך עצמו.
בהדרגה הלך בארט והסתגר בעולמו הפסיכדלי, הסתבך בהופעות בנגינה של שירים שגויים בזמן שירים אחרים. הופעות בוטלו, הוא סירב לנגן בשלב מסוים בגיטרה, עד שב-1968 הובילה התמוטטות נפשית לכך שבלחץ חבריו הוא נאלץ לפרוש מהלהקה שבראשה עמד.
הם פשוט הפסיקו לקחת אותו להופעות ולהקלטות. מנכס ומנהיג הלהקה הוא הפך לנטל ומטרד והם נאלצו לחתוך את זה.
הפינק פלויד עוד קיוו שהוא ימשיך לפחות לכתוב ולהלחין להם. אבל, שלא כמו הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון פרש מהופעות אך המשיך לכתוב ולהוביל אותם בהקלטות, חבריו של סיד בארט נשארו ללא המנוע היצירתי ופורץ הדרך שלהם. הם עוד קיוו לפחות לקבל ממנו שירים, אבל הוא כבר היה בצד השני.
מחוץ ללהקה ובעזרת חבריו מהפינק פלויד הוא עוד ינסה להקליט סולו ולשמור על הקריירה. אבל הסם ומחלת הנפש המחמירה הלכו ובלבלו אותו והוא הלך והסתגר בביתו וכמעט לא יצא ממנו, במשך שנים רבות.
חברי הפינק פלויד, באופן מפתיע (או לא), המשיכו בלעדיו והפכו ללהקת הרוק המתקדם המצליחה בעולם. הם נשאו איתם רגשות אשם קשים והשתדלו לפרגן לו, במיוחד באלבום המופת שהוקדש לו, "Wish you were here". זה עם השיר האייקוני "Shine on you crazy diamond", בו קראו ליהלום המשוגע שהוא הפך להמשיך ולנצוץ.
לאחר שהפינק פלויד היו ללהקה מהמצליחות, אם לא המצליחה בעולם, התפרקו ושבו אחרי עשרות שנים לרגע להופיע בלייב אייד, בשנת 2006, הלך סיד בארט לעולמו, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב בה לקה.
הנה סקירה על סיד בארט ביום מותו:
https://youtu.be/xm2R7lNybGM
הופעתו המקורית:
https://youtu.be/jMOynjuAPvM
הקליפ שלו עם הפינק פלויד ב-1967 "See Emily Play":
https://youtu.be/7c0EDM-Yu9o
חברי הלהקה מדברים על מראהו לאחר שנות הסמים שלו:
https://youtu.be/uKCMSWbC9VY
"אמא מתילדה" עוד שיר מצוין שלו:
https://youtu.be/ahn_fVEF9e8
שיר אהבה שהקליט באלבומו מ-1970 אחרי הפרישה:
https://youtu.be/5tEYuJH_d-U
הקליפ של "המשך לזרוח, יהלום משוגע" שהקדישה לו הלהקה באלבום "הלוואי והיית כאן" וכאן מבוצע בהופעה ב-1974:
https://youtu.be/F9vJy7lDHzk?long=yes
והרצאה על LSD, על גורלו של בארט ובכלל (עברית):
https://youtu.be/ClJdgI_PHnE?long=yes
זה סיפור עצוב ולצערנו לא נדיר בשנות ה-60, עם ההתלהבות מסם ה-LSD, סם משנה תודעה אבל גם רוצח חיים, סם שהביא טימותי לירי לילדי הפרחים ולמוסיקאים של התקופה.
רבים לא יודעים שהתקופה הראשונה של פינק פלויד מאופיינת באופן ברור במוסיקה פסיכדלית מבית היוצר של סיד בארט (Syd Barrett), מנהיגה הראשון וכותב השירים הראשי של מי שתהיה הלהקה המובילה ברוק המתקדם בעשור הבא.
בארט, ילד מוכשר ואוהב מוסיקה ואמנות, התייתם מאביו והתחבר בצעירותו לרוג'ר ווטרס, גם הוא יתום מאב וגם הוא מעריץ של אמנות מוסיקה וספרות הביט. היה איתם גם חברו לכיתה ולמוסיקה של בארט, דיוויד גילמור, שכמו כולם אהב את בארט החברותי והכריזמטי.
למעשה הקימו רוג'ר ווטרס ושני חבריו ללימודי האדריכלות את מי שתהיה "פינק פלויד". לא היה להם סולן וסיד שעבר ללונדון, הצטרף כסולן ושינה את הריתם אנד בלוז שלהם למוסיקה שלו.
הוא היה יצירתי ומיומן, גאון מנצנץ של ממש, בתקופה בה היו המון כאלה. הסמים הגבירו את היצירה והיצירתיות שלו וסיד המיומן ידע לחבר אותם לסאונד ולפרפורמנס.
הוא זה שנתן ללהקה את השם פינק פלויד, על שם שני מוזיקאי בלוז אמריקאים שהוא אפילו לא שמע אבל אהב את הצליל של שמם, פינק הנדרסון ופלויד קונסיל.
כנגן, גם בהקלטות, בארט ניגן בסגנון חופשי ומשוחרר, אילתר המון, משך את הלהקה לחיפוש ולחקר של מוסיקה ניסיונית, אקספרימנטלית. הוא הרבה להשתמש באפקטים חדשניים, כמו קורוס, אקו דיסטורשן.
סיד בארט יהיה הכותב והמוביל באלבום הבכורה של פינק פלויד "The Piper at the Gates of Dawn" שיצא ב-1967 והספיק להוביל לפחות בחלק מהאלבום השני שלהם "A Saucerful of Secrets" מ-1968.
האלבום הזה הוקלט באולפני אבי רוד, כשבאולפן סמוך מקליטים הביטלס את סרג'נט פפר. שוב הייתה זו חברת EMI, מי שהימרה על הביטלס והצליחה בגדול, שגם במקרה של פינק פלויד ידעה לבחור נכון ולגדל לטווח ארוך מפלצת של מזומנים ומוסיקה מעולה ואיכותית.
כמו ג'ימי הנדריקס חקר בארט את השילוב של הדיסוננס והפידבק במוסיקה של ה"פינק", מה שהבליט בצליל לא שגרתי את הסאונד של הלהקה והמוסיקה שלה. הוא גם ישתמש באפקטים וסאונדים מהספריה הענקית של EMI, שתתאים ליצירתיות שלו כמו כפפה ליד.
גם הטקסטים שלו כללו הברקות לשוניות, כתיבה בסגנון של זרם התודעה וגם השפעות ספרותיות ויכולת סיפור (Story telling) שבהמשך תסייע לחברי הלהקה בדרכם לפסגת הרוק המתקדם.
אבל היה שם גם חלק אפל ותהום גדולה שהמתינה לו והוא צעד אליה, כמו רבים מענקי הרוק של התקופה. בארט קפץ "מטריפ לטריפ", השתולל על ה"מזון לתודעה", הסמים הפסיכדליים. בראשם ה-LSD שטימותי לירי פימפם לדור שלם.
הוא היה הר געש יצירתי, סופה סוערת של חקר וסקרנות, עם טקסטים ספרותיים משהו ומוסיקה פסיכדלית שמדביקה את הכל בחלומות. המוסיקה אולי השתפרה והייתה סופר מקורית ומבריקה, אבל בהדרגה הקשר של סיד למציאות הלך ונחלש ומחלת הנפש השתלטה עליו.
מצעיר ידידותי ואופטימי, מאוד מוחצן ומתחבר, החל בארט יותר ויותר להסתגר ולהיכנס למצבי רוח ודיכאונות. בשיר מהאלבום והסרט "The Wall", שתוציא הלהקה עשור ומשהו אחר כך, היא תשיר את "Comfortly numb", המתאר כוכב רוק שחווה את מה שסיד חווה אז במציאות - קהות חושים.
ההזיות והבלבול השתלטו עליו, הדיבור שלו הלך ואיבד הגיון והזיכרון בגד בו שוב ושוב. הצעיר החברותי הלך ושקע בדיכאון, שינויי מצב רוח, חרדות והתכנסות בתוך עצמו.
בהדרגה הלך בארט והסתגר בעולמו הפסיכדלי, הסתבך בהופעות בנגינה של שירים שגויים בזמן שירים אחרים. הופעות בוטלו, הוא סירב לנגן בשלב מסוים בגיטרה, עד שב-1968 הובילה התמוטטות נפשית לכך שבלחץ חבריו הוא נאלץ לפרוש מהלהקה שבראשה עמד.
הם פשוט הפסיקו לקחת אותו להופעות ולהקלטות. מנכס ומנהיג הלהקה הוא הפך לנטל ומטרד והם נאלצו לחתוך את זה.
הפינק פלויד עוד קיוו שהוא ימשיך לפחות לכתוב ולהלחין להם. אבל, שלא כמו הביץ' בויז, כשבריאן ווילסון פרש מהופעות אך המשיך לכתוב ולהוביל אותם בהקלטות, חבריו של סיד בארט נשארו ללא המנוע היצירתי ופורץ הדרך שלהם. הם עוד קיוו לפחות לקבל ממנו שירים, אבל הוא כבר היה בצד השני.
מחוץ ללהקה ובעזרת חבריו מהפינק פלויד הוא עוד ינסה להקליט סולו ולשמור על הקריירה. אבל הסם ומחלת הנפש המחמירה הלכו ובלבלו אותו והוא הלך והסתגר בביתו וכמעט לא יצא ממנו, במשך שנים רבות.
חברי הפינק פלויד, באופן מפתיע (או לא), המשיכו בלעדיו והפכו ללהקת הרוק המתקדם המצליחה בעולם. הם נשאו איתם רגשות אשם קשים והשתדלו לפרגן לו, במיוחד באלבום המופת שהוקדש לו, "Wish you were here". זה עם השיר האייקוני "Shine on you crazy diamond", בו קראו ליהלום המשוגע שהוא הפך להמשיך ולנצוץ.
לאחר שהפינק פלויד היו ללהקה מהמצליחות, אם לא המצליחה בעולם, התפרקו ושבו אחרי עשרות שנים לרגע להופיע בלייב אייד, בשנת 2006, הלך סיד בארט לעולמו, כתוצאה ממחלת סרטן הלבלב בה לקה.
הנה סקירה על סיד בארט ביום מותו:
https://youtu.be/xm2R7lNybGM
הופעתו המקורית:
https://youtu.be/jMOynjuAPvM
הקליפ שלו עם הפינק פלויד ב-1967 "See Emily Play":
https://youtu.be/7c0EDM-Yu9o
חברי הלהקה מדברים על מראהו לאחר שנות הסמים שלו:
https://youtu.be/uKCMSWbC9VY
"אמא מתילדה" עוד שיר מצוין שלו:
https://youtu.be/ahn_fVEF9e8
שיר אהבה שהקליט באלבומו מ-1970 אחרי הפרישה:
https://youtu.be/5tEYuJH_d-U
הקליפ של "המשך לזרוח, יהלום משוגע" שהקדישה לו הלהקה באלבום "הלוואי והיית כאן" וכאן מבוצע בהופעה ב-1974:
https://youtu.be/F9vJy7lDHzk?long=yes
והרצאה על LSD, על גורלו של בארט ובכלל (עברית):
https://youtu.be/ClJdgI_PHnE?long=yes
מהי פסיכדליה והמוסיקה הפסיכדלית?
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הפסיכדליה (Psychedelic) הייתה תופעה פסיכוטית של צריכת סמי הזיה כמו ה-LSD (אל אס די) והמסקלין. אבל בסוף שנות ה-60 היא הפכה מתופעה פסיכולוגית לתופעה תרבותית, כשאמנים החלו ליצור אמנות תחת השפעת סמי הזיה. לא פעם חשו אותם אמנים שהם רוצים להעביר את המראות והחזיונות שלהם מה"טריפים" אל האמנות שלהם. כך נוצרה באותה תקופה המוסיקה הפסיכדלית.
מי שכנראה החלו בה היו מי שהחלו באותו עשור כמעט כל שינוי במוסיקה הפופולרית, כלומר הביטלס. הם הקליטו את השיר "Tomorrow Never Knows" שהלחין ג'ון לנון ב-1965, עם מילים מ"ספר המתים הטיבטי", בהשפעת טימותי לירי, הנביא של ה-LSD והחוויות משנות התודעה שלנון עצמו עבר באותה תקופה באינטנסיביות לא רגילה.
ההקלטה של השיר כללה הרבה לופים (Loops), כלומר לולאות סאונד מוקלטות שחזרו שוב ושוב, הרבה צווחות וצלילים לא ברורים שמילאו את הסאונד באווירה לא מציאותית, הקלטות שמושמעות הפוך (בדרך כלל גיטרות) ויוצרות כלי נגינה שלא באמת מוכרים לאוזן וכך הלאה. השיר כולו, אגב, מנוגן בהרמוניה של שני אקורדים בלבד. זו לא הכמות שמעון - זו החוויה!
בהמשך החלו ליצור מוסיקה פסיכדלית אמני רוק רבים, רובם מסוממים בעצמם. היו ביניהם הגרייטפול דד, הבירדס, ג'פרסון איירפליין, נערי החוף וג'ימי הנדריקס. היו גם אמני ג'אז פסיכדלי כמו ג'ון קולטריין וצ'ארלי מינגוס. כך גם נולדה האמנות הפסיכדלית, של ציור וסרטים שנוצרו בהשפעת סמים ועוד.
חוץ מהפרחים בשיער והמוסיקה שלהם, "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה. אבל בסוף שנות ה-60, במה שכונה "קיץ של אהבה", כל אלה הסתדרו להם היטב עם השימוש בקנאביס (מריחואנה) וסמים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD. שכן השימוש בסמים היה חלק מהתקופה והרוח של החוף המערבי בארצות הברית של אותה תקופה. הסמים אפשרו לצעירים לברוח מהמציאות שמורכבת מהרבה וייטנאם, ניכור מההורים, חומרנות ואמריקה שהרגישה אז לצעירים כמאבדת את דרכה.
הסמים בערו במיוחד בפסטיבלים הגדולים של ילדי הפרחים. זה התגלה לראשונה בפסטיבל מונטריי, שהיה רגע הפריחה הגדול של הרוח החדשה של הקיץ ההוא. במהלך כל התקופה התמודדו ההיפים עם צריכה גדולה של סמים כאלה, כשהלהקות והאמנים שהם מעריצים מדגימים להם איך צריך לחיות, ב"טריפ" אינסופי, גם אם הרסני.
אבל ללא ספק היה רגע השיא של הפסיכדליה פסטיבל וודסטוק של שנת 1969. בימי הפסטיבל בעיירה בית-אל נמצא חלק גדול מהקהל והאמנים תחת השפעת סמים כמו מריחואנה ו-LSD, הכוכב החדש של המסטולים. ג'ניס ג'ופלין עלתה אז מסוממת על הבמה ודיברה עם המעריצים שלה, כשהקשר שלה אל המציאות לא ברור. היא בקשה שישתו מים ולא ישימו על מי שמזלזל בהם וזייפה את השירים שלה, כשהיא בקושי מחזיקה מעמד.
לא לחינם אמרו אז על וודסטוק ש"אם אתה זוכר מה היה שם, סימן שלא היית שם". במשך כל הפסטיבל קיימו בו המעריצים טקסי נטילת סמים המוניים. השיתוף והאחווה עבדו שם לכל הצדדים והסמים היקרים מפז היו ההוכחה שכולם יכולים לתת אחד לשני ולתרום אחד לשני, מבלי לעשות חשבון. זו הייתה האידיליה ההיפית המושלמת.
זמן קצר אחרי אותו "קיץ של אהבה" יתחילו הכוכבים הגדולים לשלם בחייהם על הסמים והאלכוהול, על החיים הלא אחראיים שלהם וההגזמה. מג'ניס ג'ופלין, דרך ג'ים מוריסון וג'ימי הנדריקס - אחד אחד הם ייעלמו להם בקרוב, בשל מוות ממנת יתר של הירואין. היו כאלה, כמו מנהיגה של להקת "פינק פלויד" סיד בארט ומנהיג ה"ביץ' בויז" בריאן וילסון, שלקו בנפשם בעקבות ההתמכרות לסמי ההזיה הללו ומעולם לא יצאו מה"טריפ" של הסיקסטיז.
השיר הפסיכדלי "Tomorrow Never Knows" של הביטלס:
https://youtu.be/Ag58k2elaYs
"אמא מתילדה" של פינק פלויד בהנהגת סיד בארט מתוך האלבום "החלילן בשערי השחר" - כאן עם אנימציה עכשווית ומקסימה:
https://youtu.be/ENz1uyheA8g
"Paint It Black" של הרולינג סטונז:
https://youtu.be/O4irXQhgMqg
"Eight Miles High" של הבירדס:
https://youtu.be/2ymkBEhdHBE
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
הבזקים פסיכדליים מההווה (עברית):
https://youtu.be/QB8NuvDML2I
ו-10 מהלהקות הטובות במוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מה הדבר המופלא ב"מחר לא יודע" של הביטלס?
מדובר בשיר הפסיכדלי ביותר שיצא במוסיקה עד אז. השיר הזה הוקלט עם סרטי הקלטה שהושמעו בלופ, שוב ושוב, כדי לייצר סאונד חדש לחלוטין, ממה שנוגן והוקלט עד אז. אנשים באולפן החזיקו במהלכו עפרונות, שעליהם עברו סרטי ההקלטה החתוכים ומודבקים, כך שינגנו שוב ושוב. הקלטות אחרות הושמעו לאחור והוקלטו כך. הניגון ההפוך שימש ביחד עם צלילי סיטאר ופידבק של מכשירי הגברה...
התוצאה של ההקלטות הללו הייתה מדהימה. רבים בצוות שהקיף את הביטלס בזמן ההקלטה ואחריה חשו אז שזו המוסיקה של העתיד... זה היה השיר הפסיכדלי הראשון במוסיקת הפופ, משהו שאיש לא שמע קודם לכן. שיר שבו סמים מתדלקים את המוח של היוצרים ומייצרים חוויות חדשות, משחררים את המוסיקאים, שמעשירים את העולם המוסיקלי של היוצרים ומעניקים נקודת מבט חדשה על העולם.
בדיעבד, השיר הזה בישר על התהליך שעברו הביטלס, בהרחבת המצוינות שלהם, מהאזור של "הלהקה המצליחה העולם" גם ל"להקה הניסיונית ביותר בעולם". הלהקה הזו הפכה עתה למנהיגת עולם הרוק ולמי שמובילה את שאר הלהקות היוצרות בתחום.
בהמשך העשור ובעשור הבא, בשנות ה-70, השיר הזה יזכה להמון ממשיכים והמוסיקה הפסיכדלית תלך ותשתלט על התחום ותוליד את האוונגרד של הפופ ואת הרוק הפסיכדלי. האלבום Revolver, שבו השיר הזה נכלל, הפך את הביטלס ליוצרי אמנות לכל דבר.
הנה השיר:
https://youtu.be/7UjvdZm-Tu8
ניסיון לבצע וגרסה של להקת טנג'רין דרים לשיר:
https://youtu.be/hHrnx4C2_e8
מדובר בשיר הפסיכדלי ביותר שיצא במוסיקה עד אז. השיר הזה הוקלט עם סרטי הקלטה שהושמעו בלופ, שוב ושוב, כדי לייצר סאונד חדש לחלוטין, ממה שנוגן והוקלט עד אז. אנשים באולפן החזיקו במהלכו עפרונות, שעליהם עברו סרטי ההקלטה החתוכים ומודבקים, כך שינגנו שוב ושוב. הקלטות אחרות הושמעו לאחור והוקלטו כך. הניגון ההפוך שימש ביחד עם צלילי סיטאר ופידבק של מכשירי הגברה...
התוצאה של ההקלטות הללו הייתה מדהימה. רבים בצוות שהקיף את הביטלס בזמן ההקלטה ואחריה חשו אז שזו המוסיקה של העתיד... זה היה השיר הפסיכדלי הראשון במוסיקת הפופ, משהו שאיש לא שמע קודם לכן. שיר שבו סמים מתדלקים את המוח של היוצרים ומייצרים חוויות חדשות, משחררים את המוסיקאים, שמעשירים את העולם המוסיקלי של היוצרים ומעניקים נקודת מבט חדשה על העולם.
בדיעבד, השיר הזה בישר על התהליך שעברו הביטלס, בהרחבת המצוינות שלהם, מהאזור של "הלהקה המצליחה העולם" גם ל"להקה הניסיונית ביותר בעולם". הלהקה הזו הפכה עתה למנהיגת עולם הרוק ולמי שמובילה את שאר הלהקות היוצרות בתחום.
בהמשך העשור ובעשור הבא, בשנות ה-70, השיר הזה יזכה להמון ממשיכים והמוסיקה הפסיכדלית תלך ותשתלט על התחום ותוליד את האוונגרד של הפופ ואת הרוק הפסיכדלי. האלבום Revolver, שבו השיר הזה נכלל, הפך את הביטלס ליוצרי אמנות לכל דבר.
הנה השיר:
https://youtu.be/7UjvdZm-Tu8
ניסיון לבצע וגרסה של להקת טנג'רין דרים לשיר:
https://youtu.be/hHrnx4C2_e8
מאיפה באה האסתטיקה הפסיכדלית של הסיקסטיז?
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
הרבה צבעים בגוונים חזקים במיוחד, צורות מרהיבות שהן לא מהטבע, קווים וכתמים - אתם ודאי מכירים את העיצוב הפסיכדלי, נכון אגב לומר פסיכודלי, והמראה המיוחד של מוצרים ועיצוב עם המראה של הסיקסטיז.
זו הייתה אסתטיקה פסיכדלית (Psychedelic music) נפלאה, שההיפים טיפחו באהבה והתעשייה אימצה בהתלהבות כה רבה. זאת עד שלמעשה היא הפכה למראה של שנות ה-60.
באותה תקופה יכולת לראות אותה בכל מקום. אינספור עטיפות תקליטים, פוסטרים וכריכות ספרים התאפיינו במראה המיוחד של הפסיכדליה. סרטים, פתיחים לתכניות טלוויזיה ותפאורות למופעים או תכניות אירוח מוסיקליות - בכולם יכולת לראות את אותן צורות מיוחדות ואופייניות לאותו עשור מופלא וצבעוני.
רבים סבורים שהז'אנר הזה הגיע מסמים וחוויות של LSD, אבל נראה שהאסתטיקה של ההיפים לא באה משם ואפילו לא נולדה באמריקה של תחילת המחצית השנייה של המאה ה-20. למעשה, היא התבססה על סגנון ה"ארט נובו" (Art Nouveau) - אחד הזרמים המסקרנים של המאה ה-19.
זרם הארט נובו הופיע לראשונה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19. מאנגליה הוויקטוריאנית, באותה עת אימפריה בעלת השפעה עולמית אדירה, הוא התפשט במהירות ליבשת אירופה ולארצות הברית של המאה ה-19. סגנון ה"ארט נובו" שאב וסובב סביב מוטיבים מעולם החי והצומח, ביחד עם הערצת הגוף הנשי. מזרם באמנות הציור, הוא שטף את אירופה ועבר לתחומים בעיצוב, כמו אופנה, אדריכלות, רהיטים ועוד.
ה"ארט נובו" בלט בכרזות, הפוסטרים המרהיבים שלו. הסגנון המסולסל שלו נכנס לתרבות ולעולם הפרסום ואפילו אמנים מובילים כמו טולוז לוטרק אימצו אז אלמנטים ממנו.
מאה שנים אחר כך הוא יתאים לעולם הדימויים של תרבות ההיפים. ביחד עם פאלטות צבעים ססגוניות שכמו התפוצצו בסקסטיז האופטימיים, עם אנימציות שמתפתחות אז מאוד וצורות פרקטליות חדשניות שבאו מהעולם המתמטי ויזואלי, הוא אומץ בהתלהבות והפך לאחד המרכיבים המשמעותיים באמנות הפסיכדלית של התקופה.
הנה סיפורם של מקורות ה"לוק" הפסיכדלי של שנות ה-60:
https://youtu.be/9vuqI2v2IRs
האסתטיקה הזו הסתדרה מצוין עם ציורי גרפיטי ססגוניים:
https://youtu.be/JfPbeTd2PW0
עם פרקטלים פסיכדליים:
https://youtu.be/bIDzktFkgdA
אנימציה פסיכדלית:
https://youtu.be/w6K0iDsu0TM
סרט פסיכדלי בסגנון שנות ה-60:
https://youtu.be/X95CTasDKdg
ובהמשך גם באה המוסיקה הפסיכדלית:
https://youtu.be/C740Vo4an1Y?long=yes
מוסיקה פסיכדלית
מי הייתה ג'ניס ג'ופלין?
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
היא הייתה כנראה הזמרת האייקונית הראשונה באמריקה. ג'ניס ג'ופלין (Janis Joplin) הביאה למוסיקת הרוק את הבלוז והריתם אנד בלוז הנשי בכל הכוח והמוסיקליות האפשריים.
כי מי שהספיקה להוציא רק 4 אלבומים בחייה הקצרים הייתה לפני הכל פצצת פרפורמנס, מופיעה ענקית ואולי זמרת הלייב בתולדות אמריקה. כל הבמה היא הייתה פורצת בצווחה שנקראת שיר, עולה בגבהים על הגיטרה המובילה ומתחרה בתופים באנרגיה. היא הייתה מתפרקת ואז מרכיבה את עצמה מחדש, רק כדי להתפרק בפזמון הבא שוב. היה לה פלצט מטורף שנשמע כמו יבבה והצליח להדביק את האוזניים של כולם אל הכיסאות.
כשג'ופלין הפכה לשם הכי חם ברוק של אמריקה, קשה היה להאמין שגוש האנרגיה והכריזמה הזה היה הטיפוס השנוא בבית הספר התיכון. כי הביטניקית הליברלית והחופשיה מגיל אפס שהיא הייתה אהדה את השחורים ואת הבלוז והמוזיקה השחורה שלהם. מזלה הגרוע שהיא גדלה בדרום הגזעני, שמרני ודתי שדיכא את האופי המרדני שלה, באחת התקופות החשוכות של הגזענות האמריקאית. או שאת איתנו או נגדנו - תחליטי בייבי!
אבל מזלו של העולם שהיא לא הלכה עם הזרם. הילדה הפשוטה, שגדלה בסביבה דתית ושמרנית, שלא לומר גזענית, מרדה ומצאה סוג של מפלט במועדוני הבלוז של השחורים שבעיר. ג'ניס הפכה לציפור דרור של מוסיקה. מי יודע אם בלי המשיכה למוסיקה השחורה ובלי השחרור מסטיגמות ששררו בכל פינה שם, היא הייתה הופכת לזמרת כל כך מטורפת, בקטע טוב.
וכך, מי שבימי התיכון מצאה את עצמה מאזינה ומתמכרת למוסיקה ששמעה במועדוני הבלוז השחורים, גילתה שם את ההשראה ואת המנוע של יצירתה. היא החלה לפתח את הקול וההופעה המתמסרת שתהפוך אותה לאגדה. אבל בדרך היא תגלה גם את הסמים הקשים ואת האלכוהול ותהפוך לסיפור עצוב.
ג'ופלין אמנם החלה ללמוד באוניברסיטת טקסס, אבל די מהר שמעה על ילדי הפרחים ועל סן פרנסיסקו, שהייתה המרכז שלהם. היא עצרה הכל, עזבה את הלימודים ונסעה לשם. ג'ניס שוכרת דירה ומתחילה להסתובב בהייט אשבורי, הליבה הצבעונית ומלאת החיים של ההיפים בעיר. די מהר הצעירה הממושקפת מטקסס משתחלת למרכז הסצנה ההיפית המבעבעת.
מישהו ששומע אותה שרה מתלהב ומציע לה להצטרף כזמרת של הרכב בלוז מקומי. היא מסכימה ודי מהר היא הופכת לדמות המרכזית בלהקה. במקביל היא עושה היכרות עם סצנת הסמים המקומית ומתלהבת מהפתיחות המינית של ילדים הפרחים.
עם ההרכב, שנקרא "Big Brother and the Holding Company", ג'ניס מופיעה לראשונה בפסטיבל מונטריי של 1967 וזוכה להצלחה מטורפת. הקהל של הפסטיבל המפורסם חשב שהוא ראה כבר הכל. אבל באותה הופעה הוא רואה אותה מסתערת על הבמה כשהיא רעבה, לוחשת, מתנשפת, צועקת ומתפוצצת בשירת בלוז וגרון שאף אדם לבן לא הצליח לייצר עד אז. ברגע אחד היא הפכה לדבר הכי חם שם.
באותו פסטיבל, אגב, דורך כוכבו של עוד כוכב ענק בשם ג'ימי הנדריקס. אם היא יוצאת ממונטריי בתור הסופרסטארית של עידן הפרחים, הוא ירכב משם על החשמלית שלו אל הנצח של הגיטרה.
שני הענקים הללו לא ידעו שזו לא תהיה הפעם האחרונה שדרכיהם יצטלבו ברגעים מכריעים.
שנה אחרי מונטריי ג'ניס הופכת לסופרסטארית בכל אמריקה, כשההרכב מוציא את האלבום "Cheap Thrills" ויש בו שני להיטי ענק. הראשון הוא "Summertime", בעיבוד מפתיע שמראה את היכולות המדהימות שלה גם בבלדות צאן ברזל. השני הוא "Piece of My heart" שמתפוצץ מבלוז וקסם אנרגטי.
אבל ג'ופלין מרגישה בשלה לפרוש כנפיים ופורשת מהלהקה. היא צוללת לסמים קשים ובמקביל מקימה הרכב חדש ומופיעה איתו בוודסטוק.
בפסטיבל, שיהפוך לרגע המכונן של כל מי שהופיע בו, עולה ג'ניס המסוממת לחלוטין על הבמה ונותנת דווקא כאן את ההופעה הגרועה ביותר שלה. הסמים הכריעו אותה ובמקום לשיר כמו שהיא יודעת היא בעיקר מקשקשת לקהל דברים לא ברורים ויוצאת מבולבלת וחופרת.
כשהסמים משתלטים עליה לחלוטין, היא מקליטה אלבום ראשון שנכשל. ג'ופלין המתוסכלת עוזבת הכל ויוצאת לברזיל, בעיקר כדי לנוח מהסחרחרת המטורפת שעליה היא נמצאת.
בריו דה ז'ניירו היא מצליחה להיגמל מהסמים ומשתחררת מעט מהלחץ. היא פוגשת תרמילאי אמריקאי והאהבה ביניהם פורחת. אבל כשהם חוזרים לארצות הברית, היא חוזרת לסמים והוא עוזב אותה וחוזר למסעות.
הזמרת המפורסמת ביותר באמריקה חשה עתה בודדה מאי-פעם. היא מקליטה אלבום שייצא רק אחרי מותה ויזכה להצלחה אדירה ואין סוף מחמאות. אבל היא לא תהנה ממנו. את אחד הלילות היא תבלה שטופה בהזיות של הירואין ואלכוהול, מבכה את חייה וכואבת את הכישלון הרומנטי שלה, מיואשת מאי-פעם. זה יהיה הלילה שבו היא תמות לבדה.
וכך, באוקטובר 1970, נמצאה ג'ופלין מתה. זה היה אחרי שצרכה מנת יתר של הרואין מעורבב בשפע של אלכוהול. מי שנכשלה שוב ושוב בשמירה על עצמה, נגמלה ומצאה את עצמה חוזרת לסמים ולאלכוהול, הגיעה לליל מותה כשגופה לא עומד בכמויות שהיא צרכה.
ההלם היה עצום. איזה בזבוז. המוות הזה בא רק שבועיים ומשהו אחרי המוות של אגדת רוק אחרת - אותו ג'ימי הנדריקס, בן גילה, שכיכב גם הוא לראשונה בפסטיבל שבו היא התפרסמה בכל אמריקה. גם הוא מת באותו גיל בדיוק. שניהם היו בני 27 במותם. הם לא ידעו שהם עתידים להיות המייסדים העצובים של מועדון ה-27 המפורסם כל כך.
יותר מזה. המוות הסמוך כל כך של שני סמלי הסיקסטיז הללו, בתום העשור הכי מסעיר של צעירי אמריקה, סימל את תום תקופת ילדי הפרחים באמריקה.
המורשת המוסיקלית של ג'ופלין אדירה. אלבומי המופת שלה מצאו את מקומם בכל רשימת אלבומים גדולים. אבל רק אלבום הלייב הכפול שלה "In Concert" היה זה שאפשר לכל מי שלא זכו לראות אותה בהופעה, לחוות ולו מעט מהקסם והחשמל באוויר שהיא נשפה מהבמה אל העולם.
הנה סיפורה של ג'ניס ג'ופלין:
https://youtu.be/GM5A-uLRYao
עם תום ג'ונס "הרם ידך" בהופעה בטלוויזיה:
https://youtu.be/mZmiefQ5y4U
ג'ניס ג'ופלין "חופרת" למעריצים בוודסטוק:
https://youtu.be/Lz7x5pMdN0c
והבלוז "קח חתיכה קטנה מלבי":
https://youtu.be/7uG2gYE5KOs
מה זה הפידבק שמצפצף בהופעות?
פִידְבֶּק (Feedback) במוסיקה, בעברית "משוב אקוסטי", הוא הצליל הצורם שנוצר כשהמיקרופון קרוב לרמקול המחובר לאותו מעגל חשמלי שלו.
משוב אקוסטי נוצר כשהרמקול משדר את מה שהמיקרופון קולט לאחר הגברה. למעשה בכל פעם הולך ומתחזק האות המקורי, כי בכל פעם הוא מוגבר, מושמע מהרמקול ונקלט על ידי המיקרופון שוב, מוגבר, מושמע ונקלט וכן הלאה...
התוצאה האקוסטית היא מעין שריקה בתדר גבוה, שריקה שהיא חדה וחזקה, או לחילופין המהום בתדר נמוך ההולך ומתגבר. זו התוצאה האקוסטית של הלופ הבלתי נגמר של צליל ראשוני, שהולך ומוגבר שוב ושוב, במעגל ללא סוף.
פידבק כזה נוצר לא פעם גם כשמאזינים מתקשרים לאולפן רדיו ומדברים בשידור, אך לא מנמיכים את עוצמת מקלט הרדיו הביתי שלהם. בצורה כזו נוצר המעגל שהצגנו קודם -
כשהמיקרופון של הטלפון קולט את קולו המוגבר של המאזין מהרמקול של מקלט הרדיו שלו.
הדיסטורשן בגיטרה חשמלית מאפשר להגיע לפידבק בקלות וגיטריסטים יודעים לנצל אותו כדי לחזק את האפקט של הדיסטורשן במוסיקת רוק. הצליל המעוות של הגיטרה עם הדיסטורשן, כשהוא יוצא ממגבר חזק, נותן פידבק. כשמסובבים את הגיטרה לזוויות שונות ניתן להוציא מהפידבק את הצלילים העיליים, שחבויים בו. גאון הגיטרה ג'ימי הנדריקס, היה הראשון שעמד על האפשרויות הפסיכדליות של נגינה בשילוב הפידבק ויצר כך את הסאונד האופייני והמיוחד כל כך שלו - סאונד שחובבי הרוק מתגעגעים אליו עד היום.
הנה הסבר כיצד הרעש של הפידבק משמש גיטריסטים לנגינה:
http://youtu.be/luURyH9fzhk
וג'ימי הנדריקס שהיה הראשון לנצל את הפידבק כמוסיקת רוק:
http://youtu.be/53JpbrxM7O0
פִידְבֶּק (Feedback) במוסיקה, בעברית "משוב אקוסטי", הוא הצליל הצורם שנוצר כשהמיקרופון קרוב לרמקול המחובר לאותו מעגל חשמלי שלו.
משוב אקוסטי נוצר כשהרמקול משדר את מה שהמיקרופון קולט לאחר הגברה. למעשה בכל פעם הולך ומתחזק האות המקורי, כי בכל פעם הוא מוגבר, מושמע מהרמקול ונקלט על ידי המיקרופון שוב, מוגבר, מושמע ונקלט וכן הלאה...
התוצאה האקוסטית היא מעין שריקה בתדר גבוה, שריקה שהיא חדה וחזקה, או לחילופין המהום בתדר נמוך ההולך ומתגבר. זו התוצאה האקוסטית של הלופ הבלתי נגמר של צליל ראשוני, שהולך ומוגבר שוב ושוב, במעגל ללא סוף.
פידבק כזה נוצר לא פעם גם כשמאזינים מתקשרים לאולפן רדיו ומדברים בשידור, אך לא מנמיכים את עוצמת מקלט הרדיו הביתי שלהם. בצורה כזו נוצר המעגל שהצגנו קודם -
כשהמיקרופון של הטלפון קולט את קולו המוגבר של המאזין מהרמקול של מקלט הרדיו שלו.
הדיסטורשן בגיטרה חשמלית מאפשר להגיע לפידבק בקלות וגיטריסטים יודעים לנצל אותו כדי לחזק את האפקט של הדיסטורשן במוסיקת רוק. הצליל המעוות של הגיטרה עם הדיסטורשן, כשהוא יוצא ממגבר חזק, נותן פידבק. כשמסובבים את הגיטרה לזוויות שונות ניתן להוציא מהפידבק את הצלילים העיליים, שחבויים בו. גאון הגיטרה ג'ימי הנדריקס, היה הראשון שעמד על האפשרויות הפסיכדליות של נגינה בשילוב הפידבק ויצר כך את הסאונד האופייני והמיוחד כל כך שלו - סאונד שחובבי הרוק מתגעגעים אליו עד היום.
הנה הסבר כיצד הרעש של הפידבק משמש גיטריסטים לנגינה:
http://youtu.be/luURyH9fzhk
וג'ימי הנדריקס שהיה הראשון לנצל את הפידבק כמוסיקת רוק:
http://youtu.be/53JpbrxM7O0
מה הקסם המופלא של הפינק פלויד?
בשנות ה-70 הייתה ללא ספק פינק פלויד (Pink Floyd) להקת הרוק המצליחה בעולם. במיוחד נודעה הלהקה בטקסטים העמוקים והפילוסופיים שלה, בהופעות הענק התיאטרליות שנתנה, באלבומי הקונספט המשובחים ובתמונות האייקוניות שנבחרו להופיע על העטיפות שלהם.
אך את פסגת הצלחתם חייבים חברי הלהקה למוסיקה המרתקת שלהם, ששילבה סגנונות שונים לסגנון שאופייני רק ללהקה, סגנון שהפך לסמלה של הלהקה. המוסיקה של הפינק פלויד שילבה בין הרוק הפסיכדלי, שהלהקה יצרה במיוחד באלבומיה הראשונים, לבין רוק מתקדם, עם השפעות של בלוז וקורטוב של רוק כבד. היה במוסיקה שלהם שילוב מבריק בין מוסיקה איכותית לפופ, מוסיקה שמצד אחד הייתה מורכבת ועמוקה, אך מנגד דיברה אל ההמונים והפכה לפופולארית ביותר.
פינק פלויד, שנבחרה לא אחת ללהקה הטובה בכל הזמנים, היא להקת רוק בריטית שקמה בסוף שנות ה-60 וזכתה להצלחה עצומה בשני העשורים שאחרי כן. ההשפעה של פינק פלויד על עולם הרוק והמוסיקה האלקטרונית היא עצומה ונמשכת עד היום.
רגע הפריצה להצלחה העולמית שלה היה האלבום "הצד האפל של הירח" (The Dark Side of the Moon). הוא בא בסוף התקופה הראשונה של פינק פלויד, לאחר שהלהקה החליפה את סיד בארט, מנהיגה הקודם, שסבל ממחלת נפש והלך והסתגר בעולמו הפסיכדלי, שתודלק בכמויות סמים ענקיות.
האלבום הזה שינה את גורלה של "פינק פלויד". בזכותו היא הפכה מלהקת רוק פסיכדלי, מוערכת אך בעלת הצלחה מסחרית שולית למדי, להרכב-על שיצר רוק מתקדם ומדויק, עם מכירות של אלבומים במיליוני עותקים והצלחה מסחררת בת מאות שבועות במצעדי מכירות התקליטים. בעקבותיו תבוא שרשרת אלבומים משובחים, שהעלו את הלהקה למעמד כמעט מיתי.
מי שהפך אז למנהיג הלהקה והדמות הבולטת ביצירת המוסיקה שלה היה הבאסיסט שלה רוג'ר ווטרס. לצדו הפכה הלהקה למכונה מסונכרנת של נגינה מצוינת ומוסיקת רוק מתקדם פורץ דרך. זה היה רוק של סינתיסייזרים, אותן מקלדות אלקטרוניות שהלכו והשתכללו אז והפכו את הרוק לגדול מהחיים - מוסיקה חזקה, עם סאונד קלאסי, כמעט סימפוני. על כל זה התיישבו הגיטרה של דייב גילמור, שהפיקה סולואים בלתי נשכחים וריפים מדויקים וצובטי-לב, לצד שילובים ווקאליים של קולות אורחים ותפורים להפליא וצלילים מוקלטים, במיטב המסורת שנולדה עשור לפני כן ב-Pet Sounds של הביץ' בויז.
מקומה של פינק פלויד בתולדות הרוק בכלל והרוק המתקדם במיוחד, היה מובטח. הסתבר שהמאסטרפיס הראשון, "הצד האפל של הירח", ששהה 741 שבועות בראש מצעדי המכירות, היה רק האות לשרשרת אלבומים מהמשובחים והחשובים בתולדות הרוק. היו בהם אלבום פרידה מסיד בארט בשם "הלוואי שהיית כאן" והאלבום הגדול והכפול, יצירת קונספט מורכבת ועמוקה בשם "החומה" (The Wall), שיא יצירתי שיסמן את פסגת היצירה של ווטרס אך יפרק את הלהקה ממנו ויסמן את תחילת דעיכתה, שתימשך עוד עשור נוסף.
שם הלהקה, שככל הנראה נהגה על ידי המנהיג המקורי שלה סיד בארט, הוא חיבור בין שמותיהם של אמני הבלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.
הנה סיפורה של פינק פלויד:
https://youtu.be/awbJ2suLneQ
בהופעה:
https://youtu.be/73UMWoXRbjg
דייב גילמור בביצוע עכשווי:
https://youtu.be/_1jL8A20H_k
הנה עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/lSJ5KGyocOE
קטע מהסרט "החומה" שמבוסס על אלבומם המוצלח The Wall:
https://youtu.be/YR5ApYxkU-U
ואחרי שרוג'ר ווטרס עזב, דייב גילמור מנהיג את הלהקה:
https://youtu.be/Fk0V_GGa2XM
סרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/W6TLg6bkKvo?long=yes
וההופעה האחרונה - איחוד ב-2005 להופעה אחת:
https://youtu.be/2K7TU1Hh_3U?long=yes
בשנות ה-70 הייתה ללא ספק פינק פלויד (Pink Floyd) להקת הרוק המצליחה בעולם. במיוחד נודעה הלהקה בטקסטים העמוקים והפילוסופיים שלה, בהופעות הענק התיאטרליות שנתנה, באלבומי הקונספט המשובחים ובתמונות האייקוניות שנבחרו להופיע על העטיפות שלהם.
אך את פסגת הצלחתם חייבים חברי הלהקה למוסיקה המרתקת שלהם, ששילבה סגנונות שונים לסגנון שאופייני רק ללהקה, סגנון שהפך לסמלה של הלהקה. המוסיקה של הפינק פלויד שילבה בין הרוק הפסיכדלי, שהלהקה יצרה במיוחד באלבומיה הראשונים, לבין רוק מתקדם, עם השפעות של בלוז וקורטוב של רוק כבד. היה במוסיקה שלהם שילוב מבריק בין מוסיקה איכותית לפופ, מוסיקה שמצד אחד הייתה מורכבת ועמוקה, אך מנגד דיברה אל ההמונים והפכה לפופולארית ביותר.
פינק פלויד, שנבחרה לא אחת ללהקה הטובה בכל הזמנים, היא להקת רוק בריטית שקמה בסוף שנות ה-60 וזכתה להצלחה עצומה בשני העשורים שאחרי כן. ההשפעה של פינק פלויד על עולם הרוק והמוסיקה האלקטרונית היא עצומה ונמשכת עד היום.
רגע הפריצה להצלחה העולמית שלה היה האלבום "הצד האפל של הירח" (The Dark Side of the Moon). הוא בא בסוף התקופה הראשונה של פינק פלויד, לאחר שהלהקה החליפה את סיד בארט, מנהיגה הקודם, שסבל ממחלת נפש והלך והסתגר בעולמו הפסיכדלי, שתודלק בכמויות סמים ענקיות.
האלבום הזה שינה את גורלה של "פינק פלויד". בזכותו היא הפכה מלהקת רוק פסיכדלי, מוערכת אך בעלת הצלחה מסחרית שולית למדי, להרכב-על שיצר רוק מתקדם ומדויק, עם מכירות של אלבומים במיליוני עותקים והצלחה מסחררת בת מאות שבועות במצעדי מכירות התקליטים. בעקבותיו תבוא שרשרת אלבומים משובחים, שהעלו את הלהקה למעמד כמעט מיתי.
מי שהפך אז למנהיג הלהקה והדמות הבולטת ביצירת המוסיקה שלה היה הבאסיסט שלה רוג'ר ווטרס. לצדו הפכה הלהקה למכונה מסונכרנת של נגינה מצוינת ומוסיקת רוק מתקדם פורץ דרך. זה היה רוק של סינתיסייזרים, אותן מקלדות אלקטרוניות שהלכו והשתכללו אז והפכו את הרוק לגדול מהחיים - מוסיקה חזקה, עם סאונד קלאסי, כמעט סימפוני. על כל זה התיישבו הגיטרה של דייב גילמור, שהפיקה סולואים בלתי נשכחים וריפים מדויקים וצובטי-לב, לצד שילובים ווקאליים של קולות אורחים ותפורים להפליא וצלילים מוקלטים, במיטב המסורת שנולדה עשור לפני כן ב-Pet Sounds של הביץ' בויז.
מקומה של פינק פלויד בתולדות הרוק בכלל והרוק המתקדם במיוחד, היה מובטח. הסתבר שהמאסטרפיס הראשון, "הצד האפל של הירח", ששהה 741 שבועות בראש מצעדי המכירות, היה רק האות לשרשרת אלבומים מהמשובחים והחשובים בתולדות הרוק. היו בהם אלבום פרידה מסיד בארט בשם "הלוואי שהיית כאן" והאלבום הגדול והכפול, יצירת קונספט מורכבת ועמוקה בשם "החומה" (The Wall), שיא יצירתי שיסמן את פסגת היצירה של ווטרס אך יפרק את הלהקה ממנו ויסמן את תחילת דעיכתה, שתימשך עוד עשור נוסף.
שם הלהקה, שככל הנראה נהגה על ידי המנהיג המקורי שלה סיד בארט, הוא חיבור בין שמותיהם של אמני הבלוז, פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.
הנה סיפורה של פינק פלויד:
https://youtu.be/awbJ2suLneQ
בהופעה:
https://youtu.be/73UMWoXRbjg
דייב גילמור בביצוע עכשווי:
https://youtu.be/_1jL8A20H_k
הנה עשרה מהשירים הטובים שלהם:
https://youtu.be/lSJ5KGyocOE
קטע מהסרט "החומה" שמבוסס על אלבומם המוצלח The Wall:
https://youtu.be/YR5ApYxkU-U
ואחרי שרוג'ר ווטרס עזב, דייב גילמור מנהיג את הלהקה:
https://youtu.be/Fk0V_GGa2XM
סרט תיעודי על הלהקה:
https://youtu.be/W6TLg6bkKvo?long=yes
וההופעה האחרונה - איחוד ב-2005 להופעה אחת:
https://youtu.be/2K7TU1Hh_3U?long=yes
מה השינוי הגדול שהביאו שנות השישים?
שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.
רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.
באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.
מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.
והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.
המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.
בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.
בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.
נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.
העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".
הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):
https://youtu.be/h92Bt8zrHNU
ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:
https://youtu.be/FJgwGxY37OE
כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:
https://youtu.be/C4pJru-L_GQ
עשור של שינויים באופנת הצעירים:
https://youtu.be/8-iNPIIsRYo
להיט ענק מהתקופה (מתורגם):
https://youtu.be/HJcoeIVJSU8
אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:
https://youtu.be/X9gEzDcO4-0
וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:
https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes
שנות ה-60 היו עשור מרתק בתולדות העולם המודרני. אם בעשור שלפני הסיקסטיז כולם התנהגו לפי הכללים והשתדלו שלא לצאת מהקווים, בסיסקטיז הכל התהפך.
רוק, ביטלס, סמים ואהבה. המוסיקה מתחילה להיפתח. היא נפתחת לכיוונים שונים אל הרוק האנגלי, לעולם, למזרח הרחוק ולצלילים חדשים.
באו גם הפסיכדליה, גם ווא ווא, דיסטורשן והנדריקס. ג'ופלין צורחת להיטים וצורכת סמים ומוריסון מתדלק את עצמו בשירה ואלכוהול.
מיני, ביקיני, ג'ינס וטריקו - האופנה החדשה לא שמה על עצמה מגבלות וכבר לא רצתה להתלבש כמו ההורים. רזה זה יפה וטוויגי, הדוגמנית הרזה ביותר - יש לה מה לומר ובמקום להיות קולב היא מדברת.
והיה גם "אנטי". נגד המלחמה, נגד ההורים, הקונפורמיזם והשמרנות. הצעירים של ארצות הברית, אותם "בייבי בומרס" שנולדו או גדלו אתרי המלחמה, החלו לדרוש שינוי, חופש ושלום.
המלחמות וההתנקשויות הפוליטיות לא עזרו למתנגדי השינוי. הפגנות, זמרי מחאה, שירים ופסטיבלים של שלום ואהבה עמדו מולם באומץ. בתחילה זה היה המאבק לזכויות האזרח, או אם לדייק אז זכויות השחורים באמריקה. לא עוד הסכימו אנשים בעלי צבע עור שונה להיחשב נחותים ולחיות עם האפליה כתכתיב של מי שהפכו את אבותיהם לעבדים. וגם הצעירים הלבנים זקפו ראש ותמכו בהם בהמוניהם.
בהמשך הפכה המלחמה בווייטנאם למקור החיכוכים העיקרי של הצעירים כנגד דור ההורים, שסיבך את ארצות הברית במלחמה שנראתה ולימים גם התבררה כחסרת סיכוי.
בצד המאבק לזכויות האזרח ולמאבק נגד המלחמה בווייטנאם, שנות השישים האיצו גם את המאבק לזכויות הנשים. במאבק חשוב לזכות בהכרה ובסיכויים שווים אל מול הגברים, החלו הנשים בהפגנות תלת הסיסמה "ידיים לאגרופים" ובדרישות לשוויון.
נשים באמריקה החלו ללמוד באנויברסיטאות היוקרתיות מקצועות שנחשבו גבריים לחלוטין, כולל משפטים.
העשור המסעיר הזה היה נקודת מפנה של ממש בתרבות המערבית. כמעט כל תחום תרבותי השתנה בו. ראו חלק מהם בתגית "שנות ה-60".
הנה קדימון לסרט תיעודי על השנים המסעירות ההן (מתורגם):
https://youtu.be/h92Bt8zrHNU
ההיפים ותרבות הנגד שלהם שינו את הכללים:
https://youtu.be/FJgwGxY37OE
כמה מההתרחשויות החשובות של אותו עשור מסעיר:
https://youtu.be/C4pJru-L_GQ
עשור של שינויים באופנת הצעירים:
https://youtu.be/8-iNPIIsRYo
להיט ענק מהתקופה (מתורגם):
https://youtu.be/HJcoeIVJSU8
אמריקה בסיקסטיז התמכרה למוצרים נוחים:
https://youtu.be/X9gEzDcO4-0
וסרט תיעודי על העשור הכי מעניין במאה ה-20:
https://youtu.be/sXoOh3lJHSA?t=33s?long=yes
מי הייתה להקת ג'פרסון איירפליין?
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
אחד הביצועים שנותרו בזיכרון הקולקטיבי של דור ההיפים ופסטיבל וודסטוק המיתולוגי היה השיר "ארנב לבן" שביצעה להקת "ג'פרסון איירפליין", עם גרייס סליק, הסולנית היפהפיה, בעלת הקול המהפנט והאופי הדי-בעייתי שלהם. השיר היה מעין גרסה מוסיקלית פסיכדלית של "עליסה בארץ הפלאות", ספר הילדים הקלאסי של לואיס קרול.
הלהקה שהצליל הפסיכדלי שלה וחוויות ה-LSD, אותו סם הזיות, הפכו לסימן ההיכר של הרוק של סן פרנסיסקו, הצליחה מאד בסוף שנות ה-60. היא הייתה להקה בעלת סאונד מוגדר, תפקידים כליים ארוכים ורוק פתוח מאד, שהאלבומים שלה הלכו ונעשו מורכבים. הלהקה הייתה בשיאה. היא הופיעה בלי הפסקה, זכתה להתלהבות אדירה והבית שבו התגוררו חברי הלהקה בסן פרנסיסקו היה המקום שבו התקיימו המסיבות הכי מבוקשות בעיר. האיירפליין הייתה אחת המשתתפות המרכזיות ב"פסטיבל פופ מונטריי" המהפכני, פסטיבל הרוק שבדיעבד היה החזרה הגנרלית של וודסטוק, אבל שנתיים לפניו הוא כבר היה אחד הסמלים של דור ילדי הפרחים ורגע השיא של הבלחת תנועת ההיפיז, בקיץ 1967, זה שכולם כינו אז "קיץ האהבה".
אך הצלחתם של ג'פרסון איירפליין הייתה זמנית, כיוון שמרגע שנגמרו שנות ה-60, תם היתרון היחסי שלהם כלהקה פסיכדלית שמסוגלת לטחון סולואים ארוכים במשך שעות... בשנות ה-70 המוסיקה הפכה מרבית מוסיקת הפופ הרבה יותר קצרה ולעניין, שלא לומר שטחית...
בתחילת שנות ה-70 ג'פרסון איירפליין התפרקו. נסיונות נפרדים של חברי הלהקה להמשיך את המסורת, עם להקות המשך כמו "ג'פרסון סטארשיפ" שהפכה ל"סטארשיפ" ו"הוט טונה" היו יותר זיכרונות עמומים של הלהקה הגדולה מהחלומות. ב"סטארשיפ" הלכה גרייס סליק והתדרדרה, עם אלכוהול וסמים שהרסו אותה ואת מה שנשאר מהלהקה.
הנה להקת "ג'פרסון איירפליין" בוודסטוק עם "ארנב לבן":
https://youtu.be/Vl89g2SwMh4?t=15s
ועל גג בניו-יורק ב-1968:
https://youtu.be/vuwMEiNg3B8
והלהיט "מישהו לאהוב" של "מטוסו של ג'פרסון":
https://youtu.be/5Jj3wZVc7nw
מיהו פרנק זאפה שיצר סגנון משלו?
נסו להיזכר מתי שמעתם שיר של פרנק זאפה ברדיו או בטלוויזיה. כנראה שלא תצליחו וגם אם כן, זה יהיה כמעט בוודאות אירוע נדיר או חד-פעמי.
פרנק זאפה, או בקיצור זאפה, היה גאון בלתי רגיל, רב סגנוני בצורה מפחידה, בעל יצירות חריפות ומבריקות, אחד המוסיקאים הפוריים במאה ה-20, תופעה מוסיקלית נדירה, אמן במה שאין דומה לו ולא היה מוסיקאי דומה לו או מקביל עד היום.
בן לאם אמריקאית ממוצא צרפתי-סיציליאני ולאב ממשפחה סיצילאנית ממוצא יווני-ערבי, זאפה היה גיטריסט שנגינת הגיטרה בידיו הייתה לאמנות שהיא הרבה יותר מנגינה ברוכת כישרון. הנגינה שלו הייתה תמיד חלק מעומק אישיותי בלתי רגיל, של יוצר עם שורשים מגוונים ועשירים במיוחד, מי שמאמין וחוקר רעיונות פילוסופיים, אג'נדות חברתיות, תפיסות סוציולוגיות ותיאוריות מדעיות שונות.
כ-30 שנה זאפה פעל ויצר עם סקרנות, יצירתיות, ידע, ביחד עם מרד והטלת ספק, בכל מה שמקובל באמנות ובקשר שלה אל החברה והפוליטיקה. הוא בחן כל הזמן את גבולות השוליים והרחבתם אל המיינסטרים. באופן לא מפתיע הפך הכיוון המוסיקלי שביטא זאפה ב-70 אלבומיו לכמעט קונצנזוס. אך יצא שהוא לא הספיק וזכה להנות מההכרה בחדשנותו בדיעבד.
מי ש"הרולינג סטון" דירג במקום ה-71 ברשימת 100 המוסיקאים הגדולים של כל הזמנים נכנס ב-1995 להיכל התהילה של הרוקנרול ושנתיים אחר כך זכה בגראמי על מפעל חיים. המורשת המוסיקלית והרעיונית שלו הקדימה ללא ספק את זמנה ומאז שהוא עזב את העולם התממשו הרבה דברים שהוא עשה.
עד שמת הגאון המטורף של עולם הפופ מסרטן הערמונית הוא הספיק להוציא 70 אלבומים שעשו לו שם של מוסיקאי ענק וגיבור גיטרה של ממש, תופעה מוסיקלית מרתקת ולא מפוענחת עד הסוף - מוסיקאי שמוסיקאים מעריצים ונשבעים בו מכל עבר.
#מוסיקלית
כמוסיקאי, זאפה היה חלוץ שמיזג בסגנונו מעין מיקס מרהיב ווירטואוזי של עולמות ויכולות טכניות מדהימות. עם לחנים מעולם אחר, משקלים מתחלפים ומורכבים, סולואים שמכשפים את האוזן וכמובן מלודיות מתפתלות ולא פעם בלתי אפשריות, הוא הביא לעולם נגינת גיטרה מהפנטת. הנגינה הזו נעטפה בלהקתו היעילה "אימהות האמצאה" (The Mothers Of Invention), שליוותה אותו בעושר סגנונות - מג'אז ובלוז, דרך רוק ועד השפעות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, מוסיקה מתקדמת וחוקרת.
בתוכן שלו, בטקסטים והחריזה, הוא היה גם מבקר חריף, נשכני ואמיץ של כמה מהרעות החולות שאפיינו את החברה והתרבות האמריקאית, קפיטליסטית. כי הרבה מעבר למוסיקאי רגיל, פרנק זאפה היה ממציא אנטי-קונפורמיסט ובעל כשרונות רבים, מוסיקאי, יוצר ונגן מחונן, פילוסוף, אתאיסט, קולנוען, איש-דאדא ומעין מדען, עם מעבדה בצורת גיטרה ושלל רעיונות עמוקים.
גם אם מסחרית הוא לא זכה להצלחה גדולה, זאפה קנה לו מעריצים רבים ולא מעט מאלבומיו זכו למעמד פולחני. הוא השפיע על אמנים מהגדולים ביותר במוסיקת הפופ, כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס. ג'ון לנון, סיפר פעם שגדול אלבומי הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע מאוד מסגנונו של זאפה ומיצירותיו.
הגאון האמיץ השתמש במוסיקה באופן מבריק, ככלי להעברה של מסרים חברתיים ופוליטיים, להתנגדות לשחיתות ולקפיטליזם מושחת של פוליטיקאים. כששאלו אותו פעם למה בחר דווקא ברוק ופופ ככלי ביטוי ולא באוונגרד בנוסח סטרווינסקי וג’ון קייג, הוא ענה ביובש "הבנתי שאיש לא יקשיב למוסיקה כזו".
וכך יצר זאפה, כשבכל שיר, יצירה וסולו שלו אין למאזין ברירה אלא להקשיב לכל צליל, כי המשפט חשוב, אבל גם המילה והאות - וכשהגיטרה שלו מדברת, העולם עצמו חייב להאזין.
הנה סיפורו של פרנק זאפה:
https://youtu.be/S2NSYmzyxSY
"צרות באות כל יום":
https://youtu.be/sOGydWBJ1mE
"הו בשמיים":
https://youtu.be/-hjU2GCKx4g
השיר America Drinks בהקלטה מהופעה:
https://youtu.be/0BXTdThz1ZA
וגם Duke Of Prunes המדהים:
https://youtu.be/rZJg8431i3I
זאפה בהופעה חיה:
https://youtu.be/r7fyyhhuE7c?long=yes
וסרטון תיעודי על החיים הטרגיים של פרנק זאפה:
https://youtu.be/F1zx1Jc9wZI?long=yes
נסו להיזכר מתי שמעתם שיר של פרנק זאפה ברדיו או בטלוויזיה. כנראה שלא תצליחו וגם אם כן, זה יהיה כמעט בוודאות אירוע נדיר או חד-פעמי.
פרנק זאפה, או בקיצור זאפה, היה גאון בלתי רגיל, רב סגנוני בצורה מפחידה, בעל יצירות חריפות ומבריקות, אחד המוסיקאים הפוריים במאה ה-20, תופעה מוסיקלית נדירה, אמן במה שאין דומה לו ולא היה מוסיקאי דומה לו או מקביל עד היום.
בן לאם אמריקאית ממוצא צרפתי-סיציליאני ולאב ממשפחה סיצילאנית ממוצא יווני-ערבי, זאפה היה גיטריסט שנגינת הגיטרה בידיו הייתה לאמנות שהיא הרבה יותר מנגינה ברוכת כישרון. הנגינה שלו הייתה תמיד חלק מעומק אישיותי בלתי רגיל, של יוצר עם שורשים מגוונים ועשירים במיוחד, מי שמאמין וחוקר רעיונות פילוסופיים, אג'נדות חברתיות, תפיסות סוציולוגיות ותיאוריות מדעיות שונות.
כ-30 שנה זאפה פעל ויצר עם סקרנות, יצירתיות, ידע, ביחד עם מרד והטלת ספק, בכל מה שמקובל באמנות ובקשר שלה אל החברה והפוליטיקה. הוא בחן כל הזמן את גבולות השוליים והרחבתם אל המיינסטרים. באופן לא מפתיע הפך הכיוון המוסיקלי שביטא זאפה ב-70 אלבומיו לכמעט קונצנזוס. אך יצא שהוא לא הספיק וזכה להנות מההכרה בחדשנותו בדיעבד.
מי ש"הרולינג סטון" דירג במקום ה-71 ברשימת 100 המוסיקאים הגדולים של כל הזמנים נכנס ב-1995 להיכל התהילה של הרוקנרול ושנתיים אחר כך זכה בגראמי על מפעל חיים. המורשת המוסיקלית והרעיונית שלו הקדימה ללא ספק את זמנה ומאז שהוא עזב את העולם התממשו הרבה דברים שהוא עשה.
עד שמת הגאון המטורף של עולם הפופ מסרטן הערמונית הוא הספיק להוציא 70 אלבומים שעשו לו שם של מוסיקאי ענק וגיבור גיטרה של ממש, תופעה מוסיקלית מרתקת ולא מפוענחת עד הסוף - מוסיקאי שמוסיקאים מעריצים ונשבעים בו מכל עבר.
#מוסיקלית
כמוסיקאי, זאפה היה חלוץ שמיזג בסגנונו מעין מיקס מרהיב ווירטואוזי של עולמות ויכולות טכניות מדהימות. עם לחנים מעולם אחר, משקלים מתחלפים ומורכבים, סולואים שמכשפים את האוזן וכמובן מלודיות מתפתלות ולא פעם בלתי אפשריות, הוא הביא לעולם נגינת גיטרה מהפנטת. הנגינה הזו נעטפה בלהקתו היעילה "אימהות האמצאה" (The Mothers Of Invention), שליוותה אותו בעושר סגנונות - מג'אז ובלוז, דרך רוק ועד השפעות של מוסיקה קלאסית ואוונגרד, מוסיקה מתקדמת וחוקרת.
בתוכן שלו, בטקסטים והחריזה, הוא היה גם מבקר חריף, נשכני ואמיץ של כמה מהרעות החולות שאפיינו את החברה והתרבות האמריקאית, קפיטליסטית. כי הרבה מעבר למוסיקאי רגיל, פרנק זאפה היה ממציא אנטי-קונפורמיסט ובעל כשרונות רבים, מוסיקאי, יוצר ונגן מחונן, פילוסוף, אתאיסט, קולנוען, איש-דאדא ומעין מדען, עם מעבדה בצורת גיטרה ושלל רעיונות עמוקים.
גם אם מסחרית הוא לא זכה להצלחה גדולה, זאפה קנה לו מעריצים רבים ולא מעט מאלבומיו זכו למעמד פולחני. הוא השפיע על אמנים מהגדולים ביותר במוסיקת הפופ, כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס. ג'ון לנון, סיפר פעם שגדול אלבומי הביטלס "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" הושפע מאוד מסגנונו של זאפה ומיצירותיו.
הגאון האמיץ השתמש במוסיקה באופן מבריק, ככלי להעברה של מסרים חברתיים ופוליטיים, להתנגדות לשחיתות ולקפיטליזם מושחת של פוליטיקאים. כששאלו אותו פעם למה בחר דווקא ברוק ופופ ככלי ביטוי ולא באוונגרד בנוסח סטרווינסקי וג’ון קייג, הוא ענה ביובש "הבנתי שאיש לא יקשיב למוסיקה כזו".
וכך יצר זאפה, כשבכל שיר, יצירה וסולו שלו אין למאזין ברירה אלא להקשיב לכל צליל, כי המשפט חשוב, אבל גם המילה והאות - וכשהגיטרה שלו מדברת, העולם עצמו חייב להאזין.
הנה סיפורו של פרנק זאפה:
https://youtu.be/S2NSYmzyxSY
"צרות באות כל יום":
https://youtu.be/sOGydWBJ1mE
"הו בשמיים":
https://youtu.be/-hjU2GCKx4g
השיר America Drinks בהקלטה מהופעה:
https://youtu.be/0BXTdThz1ZA
וגם Duke Of Prunes המדהים:
https://youtu.be/rZJg8431i3I
זאפה בהופעה חיה:
https://youtu.be/r7fyyhhuE7c?long=yes
וסרטון תיעודי על החיים הטרגיים של פרנק זאפה:
https://youtu.be/F1zx1Jc9wZI?long=yes