מוסיקת הסול האמריקאית, או מוסיקת הנשמה (Soul music) של אמריקה, היא מוסיקה שחורה, שצמחה מהמצוקה הכלכלית והחברתית של הקהילה האפרו-אמריקנית והפכה לאחד הז'אנרים הפופולאריים בארצות הברית ובמידה רבה גם בעולם.

לא כולם יודעים שמוסיקת הסול "תפסה" כמעט במקרה. זה קרה כשמספר סגנונות התחברו להם לאחד חדש. אחד היה סגנון הרית'ם אנד בלוז, באנגלית: בלוז וקצב, השני מוסיקת ה-"Doo Wop", המצליחה באמריקה של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. אלו התמזגו עם סגנון ה"גוֹסְפֶּל", שצבר תאוצה גם הוא באותו זמן. המיזוג בין הז'אנרים הללו יצר את סגנון הסול מיוזיק, או "מוסיקת הנשמה".

בהמשך המוסיקה הזו זכתה בשנות ה-60 לעידוד מכיוון בלתי צפוי. זה היה מכיוון "הפלישה הבריטית", של להקות רוק אנגליות, שהגיעו לאמריקה והופיעו בהצלחה רבה. דווקא הלהקות הלבנות הללו, מהאיים הבריטיים, במיוחד הרולינג סטונז, החזירו לתרבות הפופ האמריקנית סגנונות שנולדו באמריקה, כמו הבלוז, הרית'ם אנד בלוז ומוסיקת הנשמה השחורה.

מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד למאה ה-21, היו כוכבים רבים בסגנון הסול מיוזיק. היו את זמרי הנשמה המלטפים, כמו סם קוק ושלישיית הסופרימס, היו המחוספסים, כולל ג'יימס בראון או וילסון פיקט ועוד.

מענקי סול כמו בּוֹ דִידְלִי, ארתה פרנקלין, מרווין גיי וסם קוק, דרך סגנון מוטאון שעליו נמנו אמנים כמו אוטיס רדינג וסמוקי רובינסון, ועד אַל גרין, אדֶל, ביונסה ואלישיה קיז - הרשימה מכובדת ומרכיבה אחדים מהמרגשים שבקולות של המאה האחרונה.


אין נציג טוב למוסיקת הנשמה מסם קוק ששר "שינוי עומד לבוא":

https://youtu.be/wEBlaMOmKV4


הכישרון הגדול של מוטאון שנדם, מרווין גיי:

https://youtu.be/9vAiESu5wrA


שלישיית הסופרימס:

https://youtu.be/lxny2KMd0TI?t=9s


"הפיתויים":

https://youtu.be/nXiQtD5gcHU


בארי ווייט, אגדת הסול עם קול הבאס של שנות ה-70:

https://youtu.be/V6NVnKFyY24


ואייזק הייז עם מוסיקת הפסקול שיצר עבור הסרט "שאפט":

https://youtu.be/rYriOuyJU5I


ג'וס סטון הבריטית היא אחת מהמפתיעות שבזמרות הנשמה העכשוויות, כאן עם ענק הגיטרה ג'ף בק:

https://youtu.be/bunNRu4mBbY

סם קוק (Sam Cooke) היה אחד מגדולי מוסיקת הנשמה האמריקאית. לאיש שגדל על גוספל ועבר עם הזמן לשירי אהבה מצליחים, היו המון סיבות לפתח תסכול, מרירות ואפילו שנאה כלפי האדם הלבן, אבל הייתה לו סיבה אחת שלא ולכן הוא בחר לאהוב.

קוק נולד במיסיסיפי הדרומית והגזענית בשנת 1931. כבן למטיף בכנסייה, מנע ממנו עורו השחור את הסיכוי לחיים שאינם נגועים באפליה מתמדת.

כאדם שחור הוא לא התפרסם או זכה לתהילה כמו זמר הפוסטר של המחאה, בוב דילן הלבן. אבל שיר אחד שלו, "A Change Is Gonna Come", עתיד בסקיסטיז לרתום בהצלחה יתרה את כישרון הפזמונאות הטבעי של קוק לטובת המחאה ולהכניס אותו להיסטוריה.

הייתה זו הנשמה השחורה והטהורה שלו, שהוא הביא מהעולם של הגוספל כיוצר. היא שסייעה לו לכתוב שיר תקווה לשינוי, שיהפוך תוך זמן קצר להמנון הלא רשמי של תנועת זכויות האזרח.

התנועה הזו, התנועה לזכויות האזרח, התפתחה והייתה לכוח המחאה הכי חשוב באמריקה של הצעירים המוחים כנגד עוולות המבוגרים והמלחמות שהם ניהלו ברחבי העולם, במקום לפתור את הבעיות החברתיות והגזעיות שבתוך ארצות הברית עצמה.

את "A Change Is Gonna Come", מקליט סם קוק בלוס אנג'לס. הוא חושב שהוא מקליט שיר נשמה (זרם ה-Soul) אישי ועוד לא יודע שהשיר התמים שלו עומד להיות פצצה חברתית שתרגש מיליונים ותמלא תקווה דורות אחר כך.

השיר הזה, שעומד להפוך לשלוש הדקות החשובות של חייו, הוקלט ב-1964 ותוך זמן קצר הפך להמנון. בתוך ימים הוא היה לשיר מחאה עצום ולהמנון מעורר תקווה במשך חצי מאה. לא פחות, אגב, מ"Blowin' in the wind" של דילן, שיר שסם קוק עצמו העיד שהיה ההשפעה וההשראה לכתיבת השיר האלמותי שלו.

"A Change Is Gonna Come" הוא שיר על-זמני, רגע של פעם בחיים. שיר על תקווה שנובעת מייאוש אבל מבטיחה שינוי.

תקווה, אגב, שהיא באנגלית Hope. לא לחינם הנשיא השחור הראשון של ארצות הברית, ברק אובמה, יצטט ממנו בנאום הנצחון שלו 44 שנה אחר כך, בשנת 2008.

כי סם קוק היה אמן שידע לנסח רגשות מורכבים במילים פשוטות ובודדות. בתור פיסה מוסיקלית, תרבותית וחברתית הנעוצה בעשור הגדול הוא, הצליח השיר האופטימי ללא גבול, בעיני אובמה, להעביר את מסר התקווה והשינוי המתקרב יותר מאלף נאומים.

אבל קוק לא זכה לראות את שירו בעת שהוא הופך לחלק מהפסקול האמריקאי ומההיסטוריה של השוויון והחופש לשחורים. הוא לא לוחם חופש כמו מרטין לותר קינג או מלקולם אקס, אבל בכל זאת גודע רצח משונה ותמוה את חייו של מי שכתב את שיר התקווה העל-זמנית, אולי החשוב ביותר לשחורים של אמריקה בכל שנות מאבקם לשוויון.

מאז יצא, הקליטו גדולי הזמרים אינספור גרסאות כיסוי שלו וכולם הצליחו להכניס את כאבם האישי לתוך המילים האותנטיות של קוק ובמידה רבה לחבר אותו לתקוות שלהם.

אבל הקול הסדוק ועם זאת הטהור שלו, בצירוף החיה הפצועה שיצאה ממנו, הפכו את ה-3 דקות שלו לשיר התקווה הגדול של מיליוני אמריקאים שוחרי טוב, שלא היו מוכנים להשלים עם ארצם האהובה הנוהגת בגסות ובאפליה בשחורי בניה.

דרכם ודרך כל הרמקולים והאוזניות מאז, ממשיך סם קוק איכשהו לחיות ולהבטיח למובסים, למושפלים ולחלשים של העולם - "שינוי עומד לבוא".


השיר שיצא אחרי מותו והפך להימנון המאבק לזכויות האזרח "שינוי עומד לבוא":

https://youtu.be/wEBlaMOmKV4


הביצוע של בוב דילן:

https://youtu.be/r099LB3mQXM


והביצוע המפורסם ועתיר ה-Soul של אוטיס רדינג:

https://youtu.be/yyhL0ioST_U

מרווין גיי (Marvin Gaye) היה סינגר סונגרייטר, זמר יוצר ומוסיקאי, ממוסיקאי הפופ הבולטים בעולם בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים.

הוא היה מוסיקאי סול מדהים שנרצח בירייה על ידי אביו, יום לפני יום ההולדת שלו, בגיל 45. זה היה לאחר שהתערב בוויכוח בין הוריו וניסה לפתור אותו. איזה בזבוז של חיים אתם ודאי תגידו ותהיו לחלוטין צודקים. איזה הפסד לעולם המוסיקה ולתרבות האפרו-אמריקאית והעולמית כולה.

מי שכונה "הנסיך של מוטאון" היה אגדה בחייו בקריירה שלו ובמותו. הוא זה שהאלבום פורץ הדרך שלו "What's going on" נבחר לאלבום הגדול ביותר בכל הזמנים ועבר לראשונה את סרג'נט פפר של הביטלס ואת "Pet Sounds" של הביץ' בויז - המתמודדים הקבועים בראש הדירוג המופלא ורב השנים הזה.

גיי, שהיה גם מפיק מוסיקלי מוכשר במיוחד, הצליח ליצור כמה מהתקליטים הטובים בסגנון שלו, חלקם אף פורצי דרך של ממש. קשה לחשוב על זמר נשמה (Soul) מרתק ומוכשר ממנו. אולי סטיבי וונדר, אבל זהו.

ב-1960, לאחר שהחל את הקריירה שלו כזמר בלהקות "דו-וופ" שונות, כולל "The Marquees", בה זימר עם בוֹ דידלי, החתימה אותו חברת התקליטים "מוטאון". במהירות שיא הוא הפך לאחד הזמרים המצליחים שלה. הוא ביצע להיטי ריתם נ' בלוז ונשמה מצוינים והיה חלק מהזינוק של הסול למרכז המיינסטרים של הפופ העולמי.

נשמה של זמר. אבל גיי לא הסתפק בתואר "זמר מצליח", בעל קול קטיפה ומראה מצודד. הוא רצה יותר. הרבה יותר. הוא החל להיאבק בנוהג של חברות התקליטים להפריד בין כותבי השירים והמבצעים שלהם, שלא לדבר על ההפקה המוסיקלית שבוצעה תמיד בידי אנשים נוספים. השיטה הצליחה להנפיק להיטי ענק ובכמויות - הכותבים כתבו והלחינו, הזמרים זימרו והמפיקים הפיקו. אבל האמן שבו, ממש כמו סטיבי וונדר הגדול שעשה מלחמה דומה, רצה ליצור ולבצע את שיריו ואף להפיק אותם. צריך להזכיר שבאותה תקופה סינגר-סונגרייטרים הפכו לאגדות מהלכות. דמויות כמו בוב דילן והביטלס הפכו לקולו של הדור החדש והעבירו את עולם הפופ והרוק בשנות ה-60 לכיוון של זמרים-יוצרים. זה היה הטרנד הבלתי הפיך והכיוון שאליו הלכה מוסיקת הפופ.

לא אצל אמני סול שחורים. שם נשמרת ההפרדה בשלב ההוא. אבל מרווין גיי לא ויתר ולבסוף ניצח במאבק. הוא הוציא ב"מוטאון" את אלבום הקונספט הנפלא ופורץ הדרך "What's Going On". זה לא היה רק תקליט עם שירים, שהוא כתב והלחין וביצע, אלא גם אלבום קונספט, שבו העביר גיי מסרים חברתיים, אקולוגיים וסביבתיים, דברים שהיה לו לומר. במקום לעשות עוד אוסף להיטים נמכר, מרווין רצה לומר דברים שחשובים לו.

מה אתם חושבים שקרה? - הניצחון היה ענק. האלבום נמכר היטב והפך לקונצנזוס גם בקרב המבקרים. לא זו בלבד שהוא נחשב לטוב ביותר בקריירה שלו, התקליט הזה נחשב לאחד האלבומים החשובים והטובים במוסיקת הנשמה בכלל. מגזין ה"רולינג סטון" דירג אותו בשנת 2003 במקום ה-6 ברשימת "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים". לפעמים אלוהים שותל אלבומים גדולים אצל זמרים טובים שרוצים יותר...

אז עכשיו שנות ה-70 ומרווין גיי, מי שנזרק מהצבא לאחר שסירב למלא פקודה, הפך לאיש שיש לו מה לומר והוא אומר. האם אמריקה יכולה הייתה לרשום לעצמה שבוב דילן השחור הולך ומתגלה כאן? האם תהיה לו הזדמנות לגדול עד כדי כך?

לא. בשנות ה-80, בשיא הצלחתו, מרווין גיי מסיים סיבוב הופעות, נכנס לדיכאון ועובר לגור עם הוריו. הריבים עם עצמו הפכו לריבים עם אביו. היו שם ניסיונות אובדניים, היה כאב גדול, נשמה פצועה ובטח גם סמים או אלכוהול או שניהם. אבל איש לא שיער אז עד כמה זה ייגמר בדם. גיי אמנם סיפר על חששותיו. חברו, הזמר ריצ'רד הקטן, עתיד לספר שבשנים האחרונות לחייו הייתה למרווין תחושה מוקדמת שהוא עתיד להירצח.

האיש שכתב את השורות המצמררות והחשובות כל כך: "אבא אבא, איננו חייבים לדרדר את המצב. מלחמה היא לא התשובה, רק האהבה תנצח את השנאה" פחד מהמוות. הוא קנה לאביו אקדח, כדי שיוכל להגן על הבית אם יקרה משהו.

וכולם יודעים מה קורה עם אקדח שמופיע במערכה הראשונה במחזה. זה בדיוק מה שקרה כשחייו קופדו בידי אביו מולידו. חייו של האיש שהיה כוכב ענק, מוסיקאי גדול ואדם שמשפיע כל כך עד שהיום מסמפלים ומשלבים את הקול והמקצבים שלו בעשרות להיטי היפ הופ ענקיים.

איך מתאדה לפתע מי שהיה חלוץ חברתי ומנהיג מוסיקלי שחור וגאה בכך, איש בעל רצון והצלחה בשינוי מעמד הזמרים אל מול חברות התקליטים, אדם שפרץ ברכות ובהחלטיות כל דלת שהייתה נעולה בפני האדם השחור.

איזה בזבוז.


הנה סיפורו של מרווין גיי:

https://youtu.be/V6gYcdQSIG4


תקציר חייו:

https://youtu.be/7VAk4JLUsOQ


הכישרון הגדול של מוטאון בקליפ רלוונטי מימינו:

https://youtu.be/o5TmORitlKk


אין הר גבוה מזה:

https://youtu.be/IC5PL0XImjw


מה שקורה או What's Going On:

https://youtu.be/ppvBWIzvPvU


Heard It Through The Grapevine:

https://youtu.be/Y7dGdrP3pms


בטלוויזיה:

https://youtu.be/rjlSiASsUIs


השיר "איש השוקולד" שנכתב לזכר גיי, על ידי אלונה קמחי, לאלבומו הראשון של יזהר אשדות:

https://youtu.be/sCKQV9UlQpc

לאורך השנים, היה השיר "מיסטי בלו" (Misty Blue) אחד השירים האהובים של אמריקה. כמעט בכל עשור הוא הבליח ונצנץ, בביצוע מרגש וחדש שהביא לו דור מעריצים נוסף.

"רק המחשבה עליך הופכת את כל עולמי לכחול ערפילי". מיסטי בלו, שמדבר על אהבה וחרטה אבודה, הצליח לגעת בנפש הרומנטית של דורות אמריקאים ורומנטיקנים בעולם. מי לא חווה פעם פרידה כזו? למי אין את המישהו או המישהי האלה שגורמים לגעגוע ותחושת חרטה?

השיר הזה מתחיל בסיקסטיז, בכמה זמרי קאנטרי אמריקאים, המשיך בזמרת בלוז נהדרת שביצעה אותו בסגנון ה-"Soul" וממשיך מאז בשלל קאברים טובים יותר ופחות לביצוע שלה.

את השיר "Misty Blue" כתב בוב מונטגומרי, מי שזכה להיות שותף לכתיבת שירים עם אגדת הרוק המוקדם באדי הולי. הולי נהרג בתאונת מטוס בסוף שנות ה-50 ונוגע כמי שהיה הסינגר סונגרייטר הראשון, אמן הרוק שהתעקש לבצע שירים שהוא כתב והלחין.

מונטגומרי שבמקור כתב את "מיסטי בלו" לזמר אחר, מסר אותו לזמרת הקאנטרי ווילמה ברג'ס. היא הקליטה אותו בשנת 1966 וזכתה איתו להצלחה גדולה.

שנה אחר כך, הקליט את "מיסטי בלו" הזמר אדי ארנולד. גם הביצוע שלו וגם זה שקדם לו, הביצוע של ברג'ס, נכללו בין 5 להיטי הקאנטרי הגדולים של אמריקה.

עוד עשור ומקליטה אותו זמרת הנשמה והבלוז דורותי מור. אבל כאן משתנה מנגינת השיר. אצל מור הוא הפך לשיר נשמה מרגש וכואב מאוד. בגרסה הזו הגיע "מיסטי בלו" ל-Top 10 של הרבה מצעדי מכירות והשמעות ברדיו.

לאחר הביצוע המצליח של דורות'י מור, הקליטו לא מעט אמנים את "Misty Blue" ובשלל סגנונות. אחת מהן הייתה אמנית הקאנטרי בילי ג'ו ספירס. בסגנון הג'אז נתנה זמרת הג'אז אטה ג'יימס ביצוע מעולה משלה. ללא ספק הפך "מיסטי בלו" לסטנדרט במוסיקת ​​הבלוז והקאנטרי באמריקה ולאחד מהשירים האלה שמצליחים לחזור ולרגש כל החיים.


הנה מיסטי בלו של זמרת הסול דורותי מור:

https://youtu.be/2Zj3ISRpKrk


אבל זה מתחיל בווילמה ברג'ס ב-1966:

https://youtu.be/zbiAlu2tpHI


אדי ארנולד, שנה אחר כך, גם הוא בגרסת קאנטרי:

https://youtu.be/41tisyzFe7I


עשור אחר כך, בילי ג'ו ספירס, בלחן המקורי:

https://youtu.be/GDsVwcwClkU


ג'ולס הולנד עם תזמורת, בלו בניינטיז:

https://youtu.be/eQ4qTBMwQnI


קאבר מהשנים האחרונות של גרסת הסול-בלוז:

https://youtu.be/bc9q-dNmGYU


זמרת הג'אז אטה ג'יימס בביצוע שלה:

https://youtu.be/fuo2KXZPQ2E


ודורותי מור אחרי הרבה שנים:

https://youtu.be/_TBdgQcLvDo

נינה סימון (Nina Simone) היא אחת המוסיקאיות המדהימות של אמריקה והיא זכתה לכינוי "הנסיכה של שירת הנשמה". מי שהייתה בתה של מטיפה שחורה החלה לנגן בגיל צעיר מאוד בעצמה בפסנתר ונהגה ללוות את השירה בכנסייה. שתי נשים לבנות ששמעו אותה מנגנת החליטו שתלמד פסנתר ואחת מהן, מורה לפסנתר קלאסי, לימדה אותה באך וברהמס. היכ התגלתה ככשרון גדול.

בבגרותה היא למדה במוסדות נחשבים, אך כשניסתה להתקבל למכון קרטיס, בית ספר גבוה למוסיקה קלאסית ונדחתה רק בשל היותה שחורה, היא נאלצה בעוניה לעבוד כנגנית פסנתר בברים.

כבר ביום השני דרש ממנה בעל הבר לשיר, אחרת יפטר אותה. בלי שום ניסיון בזמרה, היא החלה לשיר באותו ערב בבר ובעיותיה הכלכליות הפכו לא רלוונטיות. כי די מהר היא הפכה לסנסציה של ממש. האלבום הראשון שלה הזניק אותה לתודעה הלאומית, כזמרת יוצרת ומוכשרת במיוחד, בעלת קול בריטון, נגינת פסנתר מרהיבה וסגנון ייחודי שאין כמותו.

נינה הכירה ונישאה לשוטר, שהיה למנהלה האישי וקידם אותה, בצד שליטה מוחלטת בחייה ואף אלימות מצידו. היא סבלה אבל אהבה אותו ולכן לא עזבה. מהר מאוד נולדה להם גם בת נפלאה.

אך מה שגרם לה לקום על רגליה האחוריות היה דווקא הגזענות באמריקה. זה קרה לאחר רצח ארבעת הילדים בפיצוץ מכוון שעשו לבנים גזענים בעיר האמריקאית בירמינגהם. היא כתבה אז את שיר המחאה הבוטה "מיסיסיפי, לעזאזל". השיר היה נועז ומהפכני והראשון שהעיז לומר לאמריקאים הלבנים והגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם - בקללה של ממש. במדינות רבות הוא נאסר בשל כך לשידור, אבל על אף הקללה הזו ואולי בזכותה, השיר פרץ גבולות ויצר שינוי. השחורים של אמריקה קיבלו הימנון בוטה, מטיח ונוקשה. כולם רצו לומר או לשיר שיר מסוג זה, אבל רק נינה העיזה. המחאה השחורה קיבלה לחן והיא את ההיסטוריה.

מכאן החל מסלול חדש בקריירה שלה. בזוכרה את העוני והאפליה שראתה כבר כילדה, היא החלה להיות מעורבת במאבק על זכויות האזרח של השחורים באמריקה. מי שבילדותה הייתה חייבת לשתוק כדי שלא להיתפס, בעת שהיא חצתה את. המסילה שהפרידה בין שכונת השחורים לזו של המורה לפסנתר הלבנה שלה, זעקה עתה את מחאת האדם השחור של אמריקה ושרה את כאבו ועלבונו.

חבריה החדשים היו אגדות כמו מרטין לותר קינג וכרמייקל. היא אירחה בביתה את כל מנהיגי התנועה לזכויות האזרח. האקטיביסטית שהיא הפכה זקפה את קומתם של שחורים רבים, שהתחברו בזכותה לאפריקניות שלהם ולתרבות השחורה. כמעט במו שיריה היא הפכה את השחורים ליפים, גאים, מוצלחים ותרבותיים. לא מעט בזכותה היה עתיד העשור של שנות ה-70 להיות במידה רבה שלהם. המסר שלה, של "שחור הוא יפה", החליף או לפחות העשיר באותו עשור את רעיון "הכוח השחור" של הסיקסטיז.

ההמשך מבחינתה היה פחות מוצלח. נינה נאמה לקהל בהופעות, המשיכה להקצין את עמדותיה ומשום כך גם זכתה לפחות ופחות הופעות, עבודה וטלוויזיה. היא הפכה לטראבל מייקרית, שהמקצוענים, לבנים כמעט כולם, לא רצו לעבוד איתה. היא התגרשה מבעלה ומנהלה ובלעדיו לא הצליחה לארגן הופעות.

התוצאות הכלכליות היו קשות. הכסף הלך ואזל והיא עברה לליבריה שבאפריקה. שם חיה כמו בגן עדן, אך ללא בסיס כלכלי היא נאלצה לעבור לאירופה. בצרפת הצליחו חברים לסייע לה והיא שבה להופיע. טיפין טיפין היא התארגנה על חייה, גילתה שהיא סובלת ממחלת נפש ותרופה שקיבלה הצליחה להעמיד אותה על הרגליים.

יומיים לפני מותה העניק לה מכון המוסיקה קרטיס, זה שדחה אותה בגיל 19 והרג את חלומה להיות פסנתרנית קלאסית, פרס על מפעל חיים. כל כך מעט וכה מאוחר לאישה שחורה ומוסיקאית מהדרגה העליונה. אבל שום פרס לא לא היה נחוץ למי שהיא הייתה - גאונה, אמיצה, פורצת דרך וגאה במי שהיא - אישה עם חיים שלא היו פשוטים, אך. עם מורשת מעוררת השראה, של חופש, כישרון וגאווה.


הנה סיפורה של נינה סימון:

https://youtu.be/yqo8RVjLaLg


הלהיט הראשון "אני אוהבת אותך פורגי":

https://youtu.be/s7RoA-JI6Us


סימון ב-I put a spell on your:

https://youtu.be/W7mBQhfkqHs


שיר המחאה המהפכני "מיסיסיפי לעזאזל":

https://youtu.be/hBiAtwQZnHs


"יש לי שיער"... שיר זוקף קומה לאדם השחור:

https://youtu.be/L5jI9I03q8E


"לאהובי אכפת ממני" - בסוף חייה:

https://youtu.be/OeHTsR5Y1bc


וסרט תיעודי נפלא על נסיכת הנשמה:

https://youtu.be/sL1m7SvoICw?long=yes

גדול בגופו, בקולו ובביוגרפיה שלו, בארי ווייט (Barry White) הוא אחד מזמרי הנשמה והדיסקו הגדולים של שנות ה-70.

כיצד מי שגדל בשכונות מוכות הפשע של לוס אנג'לס, שבגיל 10 הצטרף לגנגסטה, צמח מהכנופיה לחיי פשיעה כעבריין צעיר ובגיל 17 כבר היה בכלא - איך הוא הצליח לצאת משם ולהפוך לאייקון סול אמריקאי ועולמי?

הסיפור הוא שלאחר שהשתחרר מהכלא מחליט בארי הצעיר לנטוש את הפשע. במקום את חיי הכנופיה הוא בחר והחליט לטפח דווקא את אלו של השירה. הוא מצטרף למקהלה ואחר כך לאחרת וכך עבר בכמה מקהלות ורכש ניסיון הכרחי בשירה מקצועית. באמצע שנות ה-60 הוא מחליט על קריירת סולו, אבל מציאות לחוד ולהצלחה ראשונה הוא זוכה דווקא ככותב שירים לאחרים.

למשל לאחד, בובי פולר, ששר שירים שלו ועוד כמה. אבל זה עדיין לא היה זה. לקראת סוף הסיקסטיז הוא מגלה שלישיית זמרות מוצלחת ומרכיב עימן את "Love Unlimited", להקה בסגנון להקת "הסופרימס" העילית של דיאנה רוס ולהקות המוטאון המצליחות כל כך.

עם הלהקה היו לו כמה להיטים ובמקביל בארי מתחתן עם גולדן ג'יימס, סולנית הלהקה. ההצלחה נחמדה, אבל כשהוא מקליט כמה דמואים, דוגמאות של שירים שכתב לזמרים אחרים, מישהו מחברת התקליטים שומע אותם ומציע לו להתחיל בקריירת סולו.

כך שעם אלבום סולו ראשון שמוציא ווייט ב-1973, הוא הופך להיט מיידי ומגיע די מהר למקום הראשון במצעד ה-R&B של המגזין "בילבורד".

ההצלחה של בארי ווייט מכאן היא מיידית. הוא זמר וכותב ומלחין את שיריו ועכשיו קול הבריטון העמוק והחמים שלו, עם צליל ה-R&B והסול, תופס את ההמונים. אלבום אחרי אלבום נמכרים שלו היטב והוא מצליח לרגש ולהדליק את קוני התקליטים בבלדות סול מצוינות ורומנטיות.

ווייט מציא בזה אחר זה שורת אלבומים מצליחים, עם להיטי על כמו "You're the First, the Last, My Everything", "Can't Get Enough of Your Love, Babe" ו-"It's Extasy When You Lay Down Next to Me". המוזיקה שלו פונה לכל קהל, מכל גיל וגזע והופכת ל"שיר של" זוגות רומנטיים רבים.

בהמשך, כשיתחילו לדגום להיפ הופ דגימות משל זמרים מהעבר, יסתבר שכל הגדולים בז'אנר, כולל ענקים כמו טופאק (Tupac Shakur) וביגי (Notorious B.I.G) ואחר כך גם קניה ווסט (Kanye West) - כולם דגמו משיריו.

בניינטיז תאמץ אותו גם עלילת סדרת הטלוויזיה המצליחה "אלי מקביל", כששיריו מבטאים את המחשבות העמוקות והנסתרות של דמויות בסדרה. בהמשך יהיו גם כמה הופעות כשחקן אורח ב"משפחת סימפסון" וגם דמותו של "שף" ב"סאות'פארק" שתתבסס על דמותו שלו.

דרך המוזיקה הנצחית שהותיר, ממשיכה מורשתו של ווייט, שהלך לעולמו בגיל 58, לחיות ולהתקיים. קולו העמוק ונשמתו, תרתי משמע, ממשיכים להישמע ובעיקר להיות הפסקול לדור שגדל עליו ואיתו, בשנות ה-70 ולפניהם.


הנה סיפורו של ווייט מפי ווייט עצמו:

https://youtu.be/0wNJIMxZbRU


אולי להיטו הגדול ביותר:

https://youtu.be/eKCiCNWa-NY?t=15s


האנחות של בארי ווייט:

https://youtu.be/K5zP7eQltDE


תנו למוזיקה לנגן, חונך את צ'יינה בלאק הצעיר:

https://youtu.be/awuOyFq91oA


דואט עם ליסה סטנספילד:

https://youtu.be/LLOWYAzs9GI


ובארי מקבל הומאז' ענקי בסדרת העל של הניינטיז "אלי מקביל":

https://youtu.be/Tie0zdh8nXA

פאנק (Funk), פאנקי או Fאנק, כמו שאנו רושמים כדי שלא לבלבל עם סגנון ה-Punk השונה כל כך, הוא סגנון מוסיקלי ריקודי וקצבי במיוחד, שהעניין בו הוא המקצב הקופצני אך לא מהיר ולא רועש.

הוא מאופיין בגיטרות קצב דומיננטיות שמצטרפות לבאס ותופים ברקע מאוד יציב, שעליו מצטרפים לא פעם כלי נשיפה במשפטים ופראזות קצביים, מהירים ולא פעם מורכבים.

מבחינה מוסיקלית מדובר במעבר להדגשת הפעימה הראשונה, במקום השנייה והרביעית, כמו שהיה מקובל בסגנונות הקודמים של מוזיקאים שחורים, דוגמת הסול, רית'ם אנד בלוז והרוקנ'רול ובהמשך מעבר גם להדגשה על השלישית מתוך 4.

ה-Fאנק התפתח במהלך שנות ה-60-70 ברבעים השחורים של ערי ארצות הברית הגדולות. הסגנון הזה הוא שילוב של המון השפעות מוזיקליות מרתקות. ההתחלה ברורה למדי - כמו סגנונות רבים של האפרו אמריקאים בארצות הברית, שורשיו המקוריים הם כמובן מאפריקה ואם להיות מדויקים אז ממערב אפריקה. אבל יש בו השפעות ברורות של סגנונות נוספים ומאוחרים הרבה יותר, כמו הרית'ם אנד בלוז האמריקאי ולא מעט השפעות של מוסיקת ג'אז ורוק של שנות ה-60. אנו נעיז ונעריך שאם ג'ימי הנדריקס היה מאריך ימים, הוא היה אוהב את סגנון הFאנק ובטח תורם לו כמה פנינים משלו.

ליוצר הסגנון נחשב המוזיקאי ג'יימס בראון כבר ב-1964, שיצר אותו כסוג של פיתוח ממוסיקת הנשמה (Soul). הFאנקי מיוזיק נוצרה כשהוא החל לחבר את כל מרכיבי הנגינה והמוסיקה על ולטובת המקצב.

בהמשך כיכבו בו לא מעט אושיות פופ, כמו הנסיך המוכשר ורב הפנים של המוסיקה הפופולרית - פרינס, להקות פופ כמו "אדמה רוח ואש" ואפילו מהנדסי המוסיקה העילאיים והמוכשרים בטירוף של להקת "סטילי דן".


הנה יסודות הפאנקי כפי שיצר אותם ג'יימס בראון:

https://youtu.be/wUVs9JAI3jg


לידתו של הפאנק השחור:

https://youtu.be/AihgZv1D5-4


ג'יימס בראון עם Fאנק:

https://youtu.be/c5BL4RNFr58


סליי ומשפחת סטון:

https://youtu.be/YUUhDoCx8zc


לארי גרהם הבסיסט של סליי והפמילי סטון המציא ל-fאנק את ההקפצות בבאס:

https://youtu.be/Cusns4PcUcM


אדמה רוח ואש:

https://youtu.be/rl-WSmryfSY


אחד משירי הFאנק הטובים שנעשו אצלנו בהפקת יוסי פיין:

https://youtu.be/Syjb99ed5xg


ופאנק יהודי וכיפי עם כיפה:

https://youtu.be/1SHLLLnykXw

אין הרבה שירי אהבה או עצב מרגשים יותר מלהיט ה-R&B הענקי "Midnight Train To Georgia" ובמיוחד בביצוע המרטיט של ענקית ה-Soul גלדיס נייט, עם חבורת התותחים שליוו אותה מעל 20 שנה ונקראו ה"פיפס".

השיר הזה הפך לאחד השירים האהובים בזרם ה-R&B. דור שלם באמריקה מתרגש כל פעם שהוא שומע את המשפט "הוא עוזב ברכבת לילה לג'ורג'יה". לא שברור מה בדיוק הופך אותו לכל כך מרגש - הרי הכל שם פשוט מושלם, החל מהמילים הנהדרות והמרגשות, דרך המלודיה הנעטפת בהרמוניה זורמת וכזו שנחרטת בזיכרון, גם בזכות הקולות הנהדרים של הגברים וה"טו טו" המדמה רכבת בחיוך ובקצב לא אופייניים לסגנון הזה וכמובן - הקול המרטיט של אחת מזמרות הנשמה הגדולות במאה ה-20, אגדת מוסיקה שחורה שכמעט ולא היו כמותה.

אבל לא רבים יודעים שהשיר הזה הוא תולדה של צירוף בין כמה מהדמויות הנחמדות של שנות ה-70 של המאה הקודמת, אנשים שהיו אגדות מדיה, יפים להפליא, מגדולי הידוענים והלוהטים של העשור ההוא, שלא בסבל עסקיהם.

השיר נכתב, הולחן והוקלט במקור על ידי ג'ים ווט'רלי, מי שהיה לו להיט סולו בשנת 1974 עם "The Need To Be". האיש סיפר פעם שהשיר נולד לאחר שיחת טלפון שניהל עם הכוכבת פארה פוסט (Farrah Fawcett), שבאותו זמן החלה לצאת עם לי מייג'ורס (Lee Majors), כוכב הסדרה "האיש ששווה מיליונים" וחבר שלו, מאז שווטרלי ומייג'ורס שיחקו יחד בליגת כדורגל בלוס אנג'לס.

בקיצור, כשווט'רלי התקשר ללי מייג'ורס, פארה ענתה לו לטלפון וסיפרה לו שהיא אורזת. היא עומדת לטוס הלילה במטוס של חצות ליוסטון לבקר את המשפחה שלה.

צירוף המילים נשאר איתו. הוא מיהר לכתוב את השיר, שבתוך שעה נכתב והולחן כולו. ווט'רלי סיפר שהוא השתמש בפארה ובלי מייג'ורס כדמויות בסיפור שלו. הצעירה בשיר מגיעה ללוס אנג'לס כדי להתפרסם. היא לא מצליחה "לעשות את זה" וחוזרת הביתה לג'ורג'יה, כשהבחור איתה.

אחרי זמן מה ווט'רלי השמיע את השיר המרגש שלו למייג'ורס ופוסט. השניים אהבו ובאופן מסוים אישרו אותו. הם הרי דווקא כן עשו את זה.

הוא צרף אותו לאלבום הראשון שלו בתור 'Midnight Plane To Houston'.

זמן מה אחרי כן רצה מישהו מאטלנטה לעבד את השיר לאלבום של סיסי יוסטון (Cissy Houston), אמה של וויטני יוסטון, מי שלימים תהיה מהזמרות הגדולות בתבל. השניים התקשרו אל ווט'רלי וביקשו לעשות שינוי קטן כדי שהשיר יישמע מעט יותר R&B, רית'ם אנד בלוז. כדי ש"יוסטון" לא יופיע גם בכותרת וגם בשם הזמרת סיסי יוסטון, הם ביקשו לשנות את הכותרת ל"רכבת חצות לג'ורג'יה".

ווט'רלי הרשה להם. "שנו מה שתרצו מלבד שמות כותב השיר והמוציא לאור שלו", הוא אמר להם. האלבום יצא זמן קצר אחרי כן וחיבר בין מוסיקת קאנטרי ל-R&B. האלבום הצליח והשיר נכנס למצעד מכירות תקליטוני ה-R&B.

את הגרסה הזו שמעה גלדיס נייט והחליטה להוציא גרסת כיסוי משלה. זו הייתה גרסה דומה אבל עם גרוב הרבה יותר חזק, קצב מהיר וכמובן הקול המדהים של גלדיס המופלאה ו"הפיפס", להקת הליווי האלוהית שלה.

התקליט הצליח עוד יותר והביצוע של גלדיס נייט ו"הפיפס" נכנס להיסטוריה. עכשיו זה כבר היה השיר שלה. מווט'רלי ועד אליה - השיר הענק הזה הגיע הביתה - ברכבת לילה לג'ורג'יה...


הנה סיפורו של השיר שהפך לאחד משירי הנשמה הגדולים ונולד כשיר קאונטרי:

https://youtu.be/E3Wvkpk1mG4


השיר "Midnight Train To Georgia" ב-1974, בביצוע הראשון של גלדיס נייט והפיפס:

https://youtu.be/tSXLOQPozOc


נייט מספרת איך השתנה היעד מיוסטון לג'ורג'יה:

https://youtu.be/-7n5oQ0QYoQ


בימינו הוא נשמע לא פחות מבריק:

https://youtu.be/LJrUh6ssqdw


וסיסי יוסטון המבצעת המקורית של השיר המקורי "מטוס לילה ליוסטון" אבל בשיר אחר של אלביס:

https://youtu.be/lWL8mris7WM