שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מהם שירי מחאה ולמה צריכים לשיר אותם?
שירי מחאה (Protest songs) הם שירים שכותבים כדי להביע התנגדות לתופעות שונות הפושות בתחומים כמו חברה, תרבות, איכות סביבה, משטר וכדומה.
שיר המחאה הם תופעה חדשה יחסית. זה אולי מפתיע אבל בימי קדם ועד לפני 200 שנה לא השתמשו בכלי המוזיקלי להעברת מסרים של התנגדות, ודאי לא לכתיבת שירים נגד השליטים ושלוחיהם. היו שירים שהעבירו ביקורת זהירה ודי עמומנט, אבל בכך הדברים הסתכמו.
הכל הסתיים בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה בהשפעת המהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של תחילת המאה שאחריה. היו אלה תנועות חברתיות ובעלות אופי דתי, בארצות הברית של המאה ה-19, שהחלו ליצור שירי מחאה.
באותם ימים החלו גם עבדים שחורים לחבר שירי מחאה משלהם. הם היו סודיים יחסית, לפחות כל עוד העבדות התקיימה, אבל הם מחו כנגד העבדות ועל נסיבות חייהם הקשות.
היו גם שירי מחאה חברתיים שנכתבו במאה זו, בזמן שלפני ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. התופעה הואצה עוד יותר, כשהממשל הגיב באלימות כנגד המוחים.
במאה ה-20 שירי המחאה היו פחות בולטים, עד לשנות החמישים והעשור שאחריהם. היו אלה וודי גאת'רי, פיט סיגר ושותפים נוספים ופחות בולטים, שהחלו ליצור אז שירי מחאה באמריקה. יש הופעות גדולות ורבים מתחילים להכיר את מושג "שיר המחאה" ולהעריך את מי שכותבים אותם.
אבל התקשורת והמדיה של אותה תקופה עדיין לא מתחברים לסגנון ולמילה המחאתית. זה מחוספס מדי, לא פופולרי ולא מרגש כמו שירי אהבה או רוקנרול, שמתפוצץ עם כוכבים גבריים ויפי תואר, כמו אלביס פר לי ודומיו.
ואז מגיע "קולו של הדור". זו התקופה של תחילת המאבק במלחמה ההולכת ומסתבכת בווייטנאם. דור של זמרים צעירים ומוכשרים מתחיל לעשות מוסיקה עם טקסטים מחאתיים. היו שם בילי הולידיי, עם "פרי מוזר", אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם, על שחורים שנתלו על עצים בידי גזענים לבנים. נינה סימון כתבה את שיר המחאה המתריס "מיסיסיפי, לעזאזל", בו שרה לגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם. עם הזמן מתחילים להתפרסם גם זמרי מחאה לבנים כמו ג'ון באאז, שקשה לשכוח את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust) המיתולוגי שלה.
אבל הבכיר מביניהם עומד להיות בוב דילן. הצעיר היהודי, גאון המילים והלחן ויפה המראה היה תלמידו ברוח של וודי גאת'רי ובן הטיפוחים לתקופת מה של פיט סיגר, לפחות עד שיסתבר לאחרון איזו מפלצת של כישרון והצלחה הוא טיפח והשאירה לו אבק.
כבר משיריו הראשונים זכה דילן להערצה אדירה וכמעט בכל שיר מצאו מעריציו הנלהבים מסרים מחאתיים. הוא ניסה להסביר שלהיטו המונומנטלי "התשובה נישאת ברוח" הוא לא "שיר מחאה" אבל זה לא עזר. בעקבותיו זכו יותר ויותר זמרי מחאה בהערכה. שירי מחאה בוצעו עתה בהצלחה אדירה בפסטיבלים, בהקלטות, הופעות ענק יחסית לתקופה ובחשיפה תקשורתית אדירה.
גם דילן עצמו התרכך מעט. לפחות כך זה נראה ב-1965, כשהודיע לקהל, בסיבוב הופעות באנגליה, שכל השירים שהוא שר בהופעות הם שירי מחאה...
אחריו יבואו גם ג'ון לנון ויוקו אונו שתמכו במחאה נגד וייטנאם והקליטו לא מעט שירים כאלה. Imagine הוא ללא ספק הגדול מביניהם. יהיה גם בוב מארלי שהפך לכהן והמחאה אצלו חכמה ופחות בוטה, אבל נכונה ובמקצב הנכון.
ובכלל, בעשור הבא המחאה מעט נחלשת. אמריקה יצאה מוייטנאם, נפטרה מניקסון ובסבנטיז זוכים זמרים שחורים להצלחה מסחררת. עכשיו מגיע ממשיכו של דילן ומי שיוכרז כ"עתיד של הרוק", ברוס ספרינגסטין. המשורר המסוקס עם הגיטרה, שיזכה לכינוי "הבוס", דואג להנציח עיוותים ולמחות, תוך שהוא משתמש בפופולריות האדירה שלו לשינוי חברתי. בלהיט הענקי "הוריקן" הוא משחרר מהכלא מתאגרף שהפך אסיר עולם על רצח שלא ביצע. ב-"41 יריות" הוא מוחה על רצח שחורים בידי שוטרים ומעורר דיון עוצמתי שלא הסתיים עד ג'ורג' פלויד וצפונה.
ואז נולד ההיפ הופ שיהפוך את המחאה לדבר הכי חם בעולם. הכי חשוב בניינטיז הוא טופאק, שנרצח די מהר. לפני מותו הוא הפך לראפר הנערץ באמריקה, לה הוא קרא "הכנופיה הגדולה בעולם". כמעט לבדו הוא עשה מהפכה מוסיקלית, בדמות ה"גנגסטה ראפ" שלו. הוא ביצע את הלהיט האלמותי When Thugz Cry, שפירושו בעברית הוא משהו כמו "כשערסים בוכים"...
עכשיו כבר הפכו שירי המחאה לתופעה עולמית. מה שהיה בסיקסטיז חיקוי למה שקרה באמריקה הפך לצורה של אקטיביזם עולמי. האינטרנט, יוטיוב והרשתות החברתיות פותחות ערוץ ישיר בין האמן לקהל שלו. דיקטטורים כמו פוטין "זוכים" לשירי מחאה אפקטיביים, כולאים את פוסי ריוט ומקביליהם. בכל מקום מופיעים ליטרלי זמרים אמיצים מהמיינסטרים, כמו "הדג נחש" אצלנו, לא בוחלים במילים וסונטים את המשטר, תוך עידוד למחאה החברתית. באביב הערבי, בכיכר תחריר וטוניס, קונים זמרים את עולמם במילים. שיר המחאה כאן כדי להישאר.
"גשם כבד עומד לרדת" בוב דילן באחד משיריו הנוקבים נגד וייטנאם:
https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY
"גופות שחורים מתנדנדות ברוח" מתוך "פרי מוזר" של בילי הולידיי במחאה על הגזענות והלינץ' בשחורים באמריקה:
https://youtu.be/bckob0AyKCA
"עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, במחאה על העיר הנהדרת שבשל מהומות רחוב של צעירים מובטלים בעידן תאצ'ר הייתה לעיר רפאים:
https://youtu.be/RZ2oXzrnti4
שיר מחאה מצרי של איידה אל איובי ולהקת צ'רוקי שנכתב על מחאת כיכר תחריר:
https://youtu.be/umlJJFVgYVI
When Thugz Cry של טופאק שאקור (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
ובנות להקת פוסי ריוט ב"פוטין ילמד אתכם לאהוב":
https://youtu.be/gjI0KYl9gWs
של מי הפנים שעל המסכה של אנונימוס?
מסכת גאי פוקס הפכה בעשורים האחרונים לסמל איקוני של מחאה והתנגדות פוליטית. פעילי אנונימוס נוהגים לעטות על פניהם את המסיכה המפורסמת והמזוהה עימם כל כך. אותם אקטיביסטים ויש כמותם מאות אלפים בעולם, מעוניינים להשאר אנונימיים ולכן עוטים את המסכות הללו.
יתרונן של המסכות הללו, המעוצבות בהשראת דיוקנו של גאי פוקס, הוא הזיהוי המוחלט שלהן עם אקטיביזם אנונימי. הקשר הזה נולד עם פרסומו של הרומן הגרפי "ונדטה" והסרט שהתבסס עליו.
המסיכה שעוטים אנשי אנונימוס מעוצבת במראה פניו של גאי פוקס (Guy Fawkes). האיש היה טרוריסט בריטי, שניסה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי ב"מזימת אבק השריפה". המוזר והמעניין הוא שהמוני אנשים ברחבי העולם רואים בפוקס טרוריסט ועבריין לכל דבר, סוג של גיבור אנטי ממסדי. בשנת 2002 ערך ה-BBC סקר ובו נבחר גאי פוקס לאחד ממאה הבריטים החשובים בכל הזמנים.
היסטורית, פוקס היה חייל אנגלי קתולי ואחד מהקושרים המרכזיים במה שנקרא "מזימת אבק השריפה". היא כללה תכנית וניסיון לרצוח את מלך אנגליה וסקוטלנד, המלך ג'יימס הראשון, יחד איתו תכננו לרצוח גם את כל הלורדים. התכנית הייתה לפוצץ את בית הלורדים, במהלך טקס פתיחת הפרלמנט ב-5 בנובמבר 1605.
אבל עוד לפני שביצע את מזימתו, פוקס נתפס, עונה והוצא להורג. אבל המסכה עם דיוקנו של גאי פוקס הפכה לסמל רב עוצמה של מרד בסמכות. לאורך השנים היא שימשה מגוון קבוצות ותנועות מחאה ובשנות ה-80 אימצו אותה פאנק רוקרים כסמל למרד האנטי-ממסדי שלהם.
אגב, זו לא רק המסכה שמשמשת מאז הוצאתו להורג. עד היום חוגגים את יום לכידתו במה שנקרא נקרא "ליל גאי פוקס". הלילה הזה נחוג מדי שנה, במרבית מדינות חבר העמים הבריטי.
הנה הקשר המעניין שבין אנונימוס למהפכן האנגלי (עברית):
https://youtu.be/3rBywT9WA8M
תולדות מסכת גאי פוקס:
https://youtu.be/ARuDdBVGP6w
והפעילות שנעשית עם מסכת גאי פוקס על הפנים:
https://youtu.be/M0gTCTXr0ig
מהי כריעת הברך שהפכה סמל באמריקה?
השמעת ההימנון האמריקאי ב"סופרבול" (Super Bowl) היא כמעט מוסד מקודש. האמת היא שכמעט כל דבר שיש באירוע השנתי הזה בארצות הברית הוא מקודש. אבל הרגע שבו שומעים הצופים במה שנחשב האירוע הנצפה ביותר של הטלוויזיה האמריקאית את ההימנון, הוא רגע מאחד.
סיפורו של קולין קפרניק (Colin Kaepernick), הקוורטרבק מספר 7 של סן פרנסיסקו ושחקן מוכשר, נערץ ומצליח במיוחד בליגת הפוטבול, מתחיל בכריעת ברך. הספורטאי המצוין והמעוטר הזה כרע ברך בזמן נגינת ההמנון האמריקאי, במחאה על אלימות המשטרה נגד שחורים ועל כך שלא מדברים ולא מטפלים בחוסר הצדק כלפי מיעוטים באמריקה.
"I choose to stand up by sitting down" הוא אמר והציב מראה מול פניה של ארצות הברית המתגזענת מחדש, אבל מעולם לא טיפלה בבעיות הגזענות שלה גם ככה.
כי אמריקה של 2016, בהנהגת דונלד טראמפ, הגיעה למצב של יחסים בין-גזעיים בשפל שלא הכירה מאז המאבק של מרטין לותר קינג והימים השחורים של שנות ה-50 וה-60.
המחאה של קפרניק קילפה באחת גם את המסכה מעל ליגת הפוטבול, ליגת ה-NFL המפורסמת של ארה"ב. הליגה החזקה והמצליחה הזו , כדאי לזכור, אמנם שיווקה תדמית כל-אמריקאית, אבל חייבים להודות שהיא הייתה ונשארה ליגה בבעלות מיליארדרים לבנים, שפנתה ישירות לקהל שרובו לבן ועשיר. יעידו על כך מחירי הכרטיסים המטורפים לסופרבול - מעל 1,500 דולר לכרטיס הזול ביותר בו.
כך יצא שמעשה היחיד של קפרניק, אף שנתקל בביקורת מוחצת מצד כל גורם אפשרי באליטה הלבנה וגם של לא מעט שחורים, המעשה הזה, שחזר על עצמו משחק אחרי משחק, הוביל עם הזמן את מחאת שחקני הפוטבול השחורים בליגה. רבים מהם החלו לכרוע בהשמעת ההמנון במשחקים וכך למחות. חיי שחורים חשובים (Black lives matter).
מנגד, מנהלי ליגת הפוטבול של ארה"ב (NFL) ראו בכך המרדה ובגידה בערכי ספורט. הם הרי עשירים ולבנים. הספורטאי המוחה שילם את המחיר כולו. השחקן שהרוויח מההצלחה האדירה שלו עד המעשה סכומי עתק, נותר מובטל בתום העונה ולא זכה להצעות עבודה.
הוא הפסיד מיליונים ואת היכולת לשחק במשחק שהוא כל כל אוהב ושהוא כה טוב בו. במקביל הוא היה לאחת הדמויות האהובות והשנואות באמריקה, כשהרגש אליו הוא כמובן לפי צבע העור - לבנים מתעבים אותו, בעוד השחורים מעריצים.
ממחאה של יחיד, כמעט בלתי מורגשת באצטדיון העצום ובאירוע השנתי החשוב והמשמעותי ביותר של אמריקה, הפכה המחאה של קפרניק לעניין של ממש. הנשיא טראמפ, אדם המייצג את אמריקה הגזענית שנגדה מחה קפרניק, קילל אותו, פשוטו כמשמעו, מהבית הלבן וכינה אותו "Son of a bitch". הוא גם הציע לו לעזוב את אמריקה וככל הנראה קיווה שאכן ינהג כך.
ליגת ה-NFL פתחה בעקבות מחאת קפרניק פרויקט בשם "תן השראה לשינוי" (Inspire Change), שמטרתו "לקדם חינוך, יחסי משטרה וקהילה ורפורמה במערכת הצדק". אבל למעשה, ה-NFL מנעה מקולין קפרניק לשחק, רק מפני שהוא מחה על חוסר הצדק שהוא ראה באמריקה.
יותר מזה, רבים קלטו שהליגה הזו פשוט נחושה למחוק כל זכר למחאה של קפרניק ולהפוך אותה לאירוע שמדגים לספורטאים מה גבולות חופש הביטוי שלהם, בלי קשר לחוקה האמריקאית. מנהלי הליגה חייבו את הספורטאים להחליט בין השניים - או הכסף וההצלחה או דעות על דברים.
בשלב מסוים הליגה הודיעה שתאפשר לקפרניק אימון לדוגמה, אליו יגיעו מאמנים מעשרות קבוצות כדי לבחון את הכושר שלו. אבל היו שני תנאים שהוצבו לו. הראשון הוא שהתקשורת תישאר מחוץ לאימון והשני - שקפרניק יחתום שבעתיד הוא יימנע מלטעון שאינו משחק בגלל חרם כלשהו עליו. קפרניק הבין את הטריק וסירב לחתום. הוא התאמן אבל ההחתמות בוטלו כמובן.
חברת נייקי, לעומת זאת, עשתה מעשה אמיץ כשהפכה את קפרניק לפרזנטור שלה. הסיסמה של הקמפיין הייתה "האמן במשהו, גם אם המשמעות היא להקריב הכל". נייקי האמינה וסיכנה. השראה של ממש.
אבל המעשה של קפרניק הוא חלק מדיון רחב הרבה יותר בקהילה השחורה של אמריקה. מצד אחד יש בה את האקטיביסטים הבלתי מתפשרים, צעירים ברובם, שהדרך היחידה בעיניהם לשוויון היא פירוק מוחלט של הממסד הנוכחי. מהצד השני ניצבים אלו שמצביעים על דמויות כמו ברק אובמה, לברון ג'יימס, ריהאנה, ג'יי זי ודומיהם. הם גם אומרים שאם כבר אז רק כניסה לפוליטיקה תשדרג את הכריעה של קפרניק למשהו שאינו רק סמל.
כך או כך, ב-2019 דווח שקולין קפרניק, שלא קיבל הצעה לחוזה מאף קבוצה מאז הכריעה המפורסמת, הגיע לסיכום סודי עם ה-NFL ויזכה לפיצוי של כ-80 מיליון דולר מקבוצות הליגה. זה לא קרה מעצמו - קפרניק ושחקן נוסף בשם ריד, מי שהיה שחקן בקרולנייה פנת'רנס, תבעו את ה-NFL. הם האשימו אותה שבגלל המחאה שלהם, הם הוכנסו ל"רשימה שחורה" שהוסכמה עם כל מנהלי הקבוצות בליגה.
כך או כך, מורשתו של "קאפ" הולכת ותופסת משקל. 4 שנים אחרי העונה האחרונה שלו, הרצח של ג'ורג' פלויד על ידי המשטרה הפיל הרבה אסימונים אצל שחורים ואחרים. כולל הבינו שקולין העמיד בפני האומה הזדמנות לשיח בונה ולתיקון והם לא תמכו במעשיו בזמן אמת.
שתיקתו במחאות האדירות שאחרי רצח פלויד הפכה אותו לדמות כמעט מיתולוגית שכולם מדברים ומצטטים אבל היא עצמה כבר אגדה. עם הזמן הוא ודאי יתפוס את מקומו ליד מוחמד עלי ומלקולם אקס, כמי שהצלחתו לא החבלה אותו במה שחשוב ושילם בהכנעה את המחיר של חופש הדיבור שלו. יש לו מורשת והיא הצטלמה נהדר, גם אם לא כולם אהבו אותה.
הנה סיפור הכריעה שהדליקה את אמריקה השחורה:
https://youtu.be/rwlopXMTzS4
עם הזמן זו הפכה לתופעה כשבסופרבול של 2019 כבר הייתה סערה (עברית):
https://youtu.be/3pfaDQoL0BA
הדיווחים היו בהלם:
https://youtu.be/gSwprUkiiAY
רק שנבין את החשיבות של הסופרבול האמריקאי (עברית):
https://youtu.be/I75AC8TiY1c
כיום קפרניק הפך לדמות השראה לרבים - כאן הוא מקריין פרסומת מלאת השראה של Nike שהייתה אמיצה ובחרה בו כפרזנטור:
https://youtu.be/7rzb04fPch8
ופוליטיקאים כורעים ברך לזכר ג'ורג' פלויד שנרצח על ידי שוטר לבן:
https://youtu.be/DcIh7jQtDnM
איפה התרחשה מהפכת הציפורנים?
מוסיקה היא אחד הדברים החשובים בתרבות של פורטוגל. לכן לא פלא שבפורטוגל התרחשה בשנת 1974 אחת המהפכות הקסומות בתולדות האומות, מהפכה שהאות לתחילתה היה שיר פופ.
קראו לה "מהפכת הציפורנים" (Carnation Revolution). היא החלה, כמה משעשע, כשהסתיים הביצוע של השיר הפורטוגלי "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) בשידור הרדיו של תחרות הזמר הבינלאומית "אירוויזיון".
ממש כשהשיר הסתיים החלה המהפכה והאגדה מספרת שנערה ניגשה לחייל, כשהיא אוחזת פרח ציפורן בידה ונעצה את הפרח בקנה הרובה שלו, מזמינה אותו למהפכה שקטה ולא אלימה. וכך, במהפכה שבה כמעט ולא הייתה שפיכות דמים או פעולות אלימות, הפכה הרודנות בפורטוגל לדמוקרטיה. במהלך המהפכה נשאו החיילים פרחי ציפורן בקני הרובים שאחזו וסימנו כך לציבור שלא ינהגו באלימות ולא יגנו על הדיקטטור קייטנו. למעשה אפשרו החיילים לבצע את המהפכה ולמרוד בעריצות שחנקה את המדינה.
עד היום נחשב ה-25 באפריל ליום המהפכה של פורטוגל, מהחגים החשובים של פורטוגל ויום שמח במיוחד. הסמל של היום הזה, מיותר לציין, הוא פרח הציפורן.
הנה סיפור מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/exCsdnfmZMg?t=3m34s
הנה סרטון ערוך מיום המהפכה:
https://youtu.be/GQWgz7P0ueA
קטעי טלוויזיה ממהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/NWuw1sSqHjk
וקדימון לסרט על מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/O2MJxj06kho
מהם ריקודי רחוב?
ריקודי רחוב הם ריקודים שהתפתחו ברחוב ובמועדוני ריקודים ומשמשים בדרך כלל להופעה ברחוב. תחילת האמנות הזו בתרבות של בני נוער אפרו-אמריקניים מהשוליים. בשנות ה-70 הם החלו לרקוד ריקודי ברייק דאנס ברחובות ניו יורק ולהפליא את הצופים בשליטה גופנית מדהימה. אמני הברייקדאנס היו חלק מתרבות ההיפ-הופ, שכוללת גם שירת ראפ, ציור גרפיטי ועוד.
סגנונות נוספים של ריקוד רחוב הם האלקטרו-דאנס, ריקוד על מוסיקת האוס ומוסיקה אלקטרונית שהתפתח במועדוני פאריס צרפת וריקוד הקריפ-ווק, שנולד בלוס אנג'לס ארה"ב.
הנה סרטון עם מיקס של ריקודי רחוב בכרמיאל:
http://youtu.be/aCib1cbf9BY
ריקוד בגשם של צעירים מוכשרים:
http://youtu.be/JQRRnAhmB58
ורקדן רחוב מדהים בפאריס:
http://youtu.be/ivzh2PDT298
מה בין אמנות רחוב לגרפיטי?
נתחיל בתיקון של שגיאה נפוצה. הגרפיטי (Graffiti) הם לא ציורי הקיר המדהימים שמתנוססים על קירות בערים גדולות, אלא הכתובות והסיסמאות שנכתבות ללא הסכמת בעלי הרכוש שעליו יופיעו.
שמם של ציורי הקיר המצויירים ברחובות הערים, על ידי צעירים מוכשרים, נקראים אמנות רחוב ובאנגלית murals. גם אלה מצוירים במרבית המקרים ללא הסכמת הבעלים או הרשויות. הם מופיעים לרוב על קירות בתים, חומות ובניינים שונים, בערים רבות בעולם.
לעיתים הגרפיטי משולב באמנות רחוב ולעיתים מדובר בכתובות שנועדו רק להביע דעה או להעביר מסרים חברתיים, פעמים רבות של מחאה והתנגדות לסדר הקיים.
עד לפני שנים מספר הגרפיטי נחשב לעבירה על החוק ונהגו לראות בו ונדליזם. עם הזמן הוא החל לקבל מקום של כבוד גם באמנות וכאמנות.
על אף שהסובלנות כלפי השחתת רכוש ציבורי או פרטי שגורמים אמני הרחוב והגרפיטי לא גדלה, חלק מהאמנים המציירים גרפיטי הפכו לכוכבים בתחום האמנות ויצירותיהם מתחילות לקבל מקום של כבוד גם בגלריות ובתערוכות מכובדות המוקדשות להם ולאמנותם.
פירוש המילה "גרפיטי" בא משפות שונות ומקורה הראשוני הוא המילה היוונית "גרפאין" שמשמעותה "לכתוב". כדאי לציין שהגרפיטי הוא עניין עתיק יומין וכתובות וציורים הופיעו כבר על קירות המערות של האדם הקדמון, דרך ציורים על קירות בערי האימפריה הרומית ועד לכתובות של חיילים צרפתים מצבא נפוליאון, המופיעות באתרי הפרעונים מתקופת מצרים העתיקה.
פעם גרפיטי נחשב ונדליזם (מתורגם):
https://youtu.be/4GNoUYZhrT0
חבורת אמני רחוב נודדת (עברית):
https://youtu.be/DD97ct6bxzc
ציירי גרפיטי ניו-יורקיים בעבודה:
https://youtu.be/vNs8Z6OfE_A
על תולדות הגרפיטי:
http://youtu.be/4Ul4mhho03M
האם גרפיטי הוא אמנות או ונדליזם?
https://youtu.be/azolNnTCnMI
כך או כך, הגרפיטי הולך ונכנס למוזיאונים:
https://youtu.be/k2Eu2na_diY
ועדיין יש ויכוח אם גרפיטי היא אמנות או ונדליזם:
https://youtu.be/azolNnTCnMI
גאון אמנות הרחוב האנגלי והמסתורי בנקסי מפתיע כל הזמן (מתורגם):
https://youtu.be/0B3SsnXlabY
קבוצת גרפיטי ישראלית שמציירת על קירות בערים הגדולות:
http://youtu.be/cXY9UNGsKaw
וסרטון שמציג איך עושים אמנות רחוב:
https://youtu.be/S3NUEgfadgU?long=yes
איך נולד הראפ?
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
מיהן מלכות הדראג?
מלכת דראג (Drag queen) היא סוג של מופע בו מופיעה דמות דראג בפני קהל.
דמות דראג או מלכת דראג היא בדרך כלל גבר בלבוש נשי מוגזם, המופיע בתור אישה, לרוב תוך הגזמה גם של ההתנהגות הנשית והקצנת המחוות והתגובות הבימתיות שלה.
לבוש הדראג כולל שמלות ארוכות ומוגזמות וביחד איתו כל התוספות, כולל איפור נשי ומודגש, חזה נשי מלאכותי ואיברים שופעים.
מופעי דראג נעים במטרותיהם בין בידור פשוט ומלא הומור למופעי מחאה. באירועי גאווה, מצעדי גאווה וכדומה יופיעו מלכות דראג לא פעם תוך העברת מסרים חברתיים, תרבותיים ואף פוליטיים.
#הצלחה תרבותית גוברת
מצוידות בלבוש נשי ואיפור מוגזמים, במופעים סאטיריים, עם קורטוב של דרמה, הומור מעולה ונוקב שלא פעם הוא גם הומור עצמי - פעם מצאו את מלכות הדראג בעיקר במועדונים קטנים ובמסיבות רווקות, בתור המופע הקומי והמרומז. היום הן נכנסו למיינסטרים וזו תעשיית בידור מצליחה יותר ויותר, המגלגלת הרבה מאוד כסף.
אם פעם היו מלכות הדראג מופע שולי וקווירי, מששהו שבין גימיק להט"בי לבידור זול, בתחילת העשור השני של המאה ה-21 פרצו למדיה אפילו תוכניות ריאליטי המוקדשת למלכות דראג.
הראשונה בהן הייתה "מרוץ הדראג של רופול". יצר אותה מי שבניינטיז פרץ כמלכת דראג והפך לסופרמודל עולמי וכמצליחן של התחום. שמו רופול צ'ארלס (Rupaul Charles) והוא התפרסם בתחילה כאורח בתוכניות אירוח ומשם הוזמן לשלל קמפיינים, בין השאר של חברת האיפור Mac, והופיע אפילו בקליפים של כוכבי-על דוגמת אלטון ג'ון.
מלכות הדראג מופיעות היום על כל במה אפשרית, כולל בטלוויזיה ובקולנוע. הן שרות בלייב, רוקדות, עושות סטנדאפ, משחקות, עושות ליפ סינק לשירים ידועים ואפילו מנחות מופעים ואירועים.
במופעי דראג מקפידים ה"דראג קווינס" להעביר מסרים אישיים, חברתיים וכמובן תרבותיים, בעיקר של תרבות להט"ב. לעתים הן אף נכנסות לפוליטיקה ובכל מקרה יש להן נוכחות מרתקת ובעידן הנוכחי אף הולכת ומתחזקת.
ואגב, התפיסה המקובלת לפיה מלכות דראג הן גברים בלבד אינה לגמרי מדויקת. גם אם גברים החלו בכך והם עדיין הרוב המוחלט של הדראג קוויס בעולם, יש נשים רבות העושות מופעי דראג. הן זכו לכינוי "דראג FtF" (קיצור של Female to Femme).
#מקור השם
מקור המילה דראג לא נסגר סופית. או שהיא באה ממלכות הדראג הראשונות, שהופיעו בשמלות גדולות ונגררות (באנגלית Drag).
מצד שני ייתכן שהמקור הוא בכלל שייקספיר, גדול המחזאים, שבתקופתו לא הופיעו נשים בתיאטרון. בהוראות הלבוש שלו לשחקנים הגברים ששיחקו נשים הוא נהג לציין את המילה Drag בתור ראשי התיבות של Dreesed as a Girl, "לבוש כנערה".
וידויה של מלכת דראג צעירה (עברית):
https://youtu.be/u3C2kbC1dCk
רופול, מלכת הדראג המפורסמת בעולם (עברית):
https://youtu.be/ZBzBmZmZf6Y
סרט המסע המעולה שהפך פולחן דראג מטורף "פריסיליה מלכת המדבר":
https://youtu.be/wGWWeourHUg
והמחזמר של "פריסיליה מלכת המדבר" (עברית):
https://youtu.be/aS4J8NPT0xI
אלטון ג'ון בדואט המפורסם עם רופול צ'ארלס, מלך מלכות הדראג:
https://youtu.be/-esD-o4XrJ0
קליפ של פרדי מרקורי וקווין, עם המון דראג קווינס:
https://youtu.be/DedaEVIbTkY
ובני נוער שעושים גם הם דראג (עברית):
https://youtu.be/365JWEhbcHU?long=yes
מהם סקרים ומה הבעיה בהם?
שמעון פרס אמר עליהם פעם ש"סקרים הם כמו בושם. אפשר להריח אותם אבל לא כדאי לשתות...". מי כמוהו חווה את כשלון הסוקרים, שמסתמכים על מדגמי ענק אך לא מצליחים לזהות את המגמות האמיתיות בבחירות.
סקר (Poll) הוא מדידה של משהו במדגם, חלק קטן באוכלוסיה, ושימוש באמצעים סטיטסטיים כדי להכליל על האוכלוסייה כולה. התחזיות של סקרים פוליטיים, למשל, מתבססות על מדגם קטן של קלפיות, שבו מתבקשים אנשים להצביע בקלפי המדגם, כמו שהצביעו בקלפי האמיתית. על המדגם להיות לא "מוטה", כלומר שיהיה בו ייצוג שווה של קבוצות שונות באוכלוסייה.
בשנים האחרונות הולכים הסקרים ומאבדים את היכולת לחזות מגמות פוליטיות. זו מגמה שהולכת ומתבררת בהרבה מאד מקומות. מישראל של בחירות 2015, בהן ניצח ראש הממשלה, בניגוד לכל הסקרים שחזו את נפילתו, דרך סקרים שהכזיבו בגדול בעולם כולו. דוגמאות לא חסרות, אבל המפורסמות שביניהן הן תוצאות הבחירות האחרונות בבריטניה, ההפעה המדהימה של הברקזיט (היפרדות מגוש היורו) במשאל העם האנגלי וכמובן - הניצחון הבלתי צפוי, של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית.
אז מה הבעיה בסקרים?
מזה שנים מצביעים מומחים על הדרך שבה מתקבלות ומפוענחות לא נכון תוצאות המדגמים. הן מצביעות על נצחון של מי שלבסוף יתגלה כמובס במערכת הבחירות. שוב ושוב טופחות תוצאות האמת על פניהם של הסוקרים ומצליחה לערער את אמינותם. מצד שני, משפיעות תוצאות הסקרים לא אחת על תוצאות הבחירות. זאת מכיוון שהבוחרים מחליטים למי להצביע בהתאם לתוצאות הסקרים. כך לדוגמה הם קוראים בסקר שהליכוד עומד לנחול תבוסה בבחירות ובשל כך הם "חוזרים הביתה", להצביע לו.
מצד אחד, הסקר הוא הכלי האובייקטיבי ביותר שעומד לרשות הפוליטיקאים. בעזרתו הם מנסים לנבא את התנהגות הבוחרים והעמדות שלהם. מצד שני הניסיון כבר הוכיח עד כמה חשוב להתייחס אל הסקרים בזהירות. אם משתמשים בהם בלי להיות מודעים לחולשות ולבעיות שבהם - נוהגים בחוסר אחריות ובטפשות של ממש.
למשל התעלמות מכך שבתנאים של קרבה לתיקו בהצבעה, המשמעות הפוליטית של הסטייה הסטטיסטית, סטייה שתמיד תהיה שם והיא נסבלת בכל סיטואציה אחרת, היא עצומה. במילים פשוטות, אם טראמפ והילרי מתחרים בצמידות, או שמתנגדי הברקזיט מתחלקים כמעט 50-50, הרי שהסקר לא יוכל לומר מי ינצח. כל סטייה קטנה תמליך צד אחר.
יש גם בעיות אחרות, כמו העובדה שתוצאות הסקר, גם אם נקבל אותן כמו שהן, נכונות רק ליום הסקר. בקמפיין פוליטי הופך כל יום לסיפור חדש והשינויים הללו הם כל כך משמעותיים, במיוחד במירוץ צמוד, שהסקר של שלשום שווה לניחוש פשוט. בעיה נוספת היא אמינות הנסקרים. יותר ויותר אנשים נלחצים מלהודות בעובדות שונות שקשורות בתמיכה במועמד או בנושא שנוי במחלוקת. קשה להם להציב את עצמם בקבוצה הנרדפת על ידי דעת הקהל והתקשורת הדומיננטית והם מספרים לסוקר דבר אחד, בזמן שבקלפי הם עושים דבר הפוך. בישראל למשל, יש טענה קבועה שיש מגזרים באוכלוסיה, שאינם משתפים פעולה. גם שינויים טכנולוגיים, במיוחד כניסת האינטרנט, הרשתות החברתיות, החדשות שכבר לא מתקבלות מכלי התקשורת הגדולים דווקא - כל אלו הפכו את הסקרים ויכולת הניבוי שלהם לבעייתיים מאד.
מצד שני, הסקרים, במיוחד הכמותיים שבהם, מהווים עדיין את כלי העבודה העיקרי של הפוליטיקאים ויועציהם. גורלות נחרצים על פיהם ובאין כלי אחר, מתקבלות החלטות פוליטיות חשובות מאד, לפחות בתקופת מערכת בחירות, על פי תוצאות הסקרים הללו. בתנאים כאלה, עיבוד הנתונים ופירושם על ידי הסוקרים ובאופן כללי - המקצועיות שלהם, הופכת למרכיב קובע ביכולת להתגבר על מגוון בעיות הסקר.
מה הבעיה עם הסקרים של הבחירות? (עברית)
https://youtu.be/am0Bz86egv8
הסבר "לילדים" (עברית):
https://youtu.be/Us8pVTrmN6I
עולם הסקרים הפוליטיים (מתורגם):
https://youtu.be/ubR8rEgSZSU
בארץ יש מי שמנסים לבדוק אותו (עברית):
https://youtu.be/c1odMcMrcpo
שירי מחאה (Protest songs) הם שירים שכותבים כדי להביע התנגדות לתופעות שונות הפושות בתחומים כמו חברה, תרבות, איכות סביבה, משטר וכדומה.
שיר המחאה הם תופעה חדשה יחסית. זה אולי מפתיע אבל בימי קדם ועד לפני 200 שנה לא השתמשו בכלי המוזיקלי להעברת מסרים של התנגדות, ודאי לא לכתיבת שירים נגד השליטים ושלוחיהם. היו שירים שהעבירו ביקורת זהירה ודי עמומנט, אבל בכך הדברים הסתכמו.
הכל הסתיים בשלהי המאה ה-18, ככל הנראה בהשפעת המהפכה הצרפתית, האירוע המכונן של תחילת המאה שאחריה. היו אלה תנועות חברתיות ובעלות אופי דתי, בארצות הברית של המאה ה-19, שהחלו ליצור שירי מחאה.
באותם ימים החלו גם עבדים שחורים לחבר שירי מחאה משלהם. הם היו סודיים יחסית, לפחות כל עוד העבדות התקיימה, אבל הם מחו כנגד העבדות ועל נסיבות חייהם הקשות.
היו גם שירי מחאה חברתיים שנכתבו במאה זו, בזמן שלפני ובעיצומו של המשבר הכלכלי הגדול. התופעה הואצה עוד יותר, כשהממשל הגיב באלימות כנגד המוחים.
במאה ה-20 שירי המחאה היו פחות בולטים, עד לשנות החמישים והעשור שאחריהם. היו אלה וודי גאת'רי, פיט סיגר ושותפים נוספים ופחות בולטים, שהחלו ליצור אז שירי מחאה באמריקה. יש הופעות גדולות ורבים מתחילים להכיר את מושג "שיר המחאה" ולהעריך את מי שכותבים אותם.
אבל התקשורת והמדיה של אותה תקופה עדיין לא מתחברים לסגנון ולמילה המחאתית. זה מחוספס מדי, לא פופולרי ולא מרגש כמו שירי אהבה או רוקנרול, שמתפוצץ עם כוכבים גבריים ויפי תואר, כמו אלביס פר לי ודומיו.
ואז מגיע "קולו של הדור". זו התקופה של תחילת המאבק במלחמה ההולכת ומסתבכת בווייטנאם. דור של זמרים צעירים ומוכשרים מתחיל לעשות מוסיקה עם טקסטים מחאתיים. היו שם בילי הולידיי, עם "פרי מוזר", אחד משירי המחאה המצמררים שנכתבו אי-פעם, על שחורים שנתלו על עצים בידי גזענים לבנים. נינה סימון כתבה את שיר המחאה המתריס "מיסיסיפי, לעזאזל", בו שרה לגזענים של הדרום את דעתו של האדם השחור עליהם. עם הזמן מתחילים להתפרסם גם זמרי מחאה לבנים כמו ג'ון באאז, שקשה לשכוח את "יהלומים וחלודה" (Diamonds and Rust) המיתולוגי שלה.
אבל הבכיר מביניהם עומד להיות בוב דילן. הצעיר היהודי, גאון המילים והלחן ויפה המראה היה תלמידו ברוח של וודי גאת'רי ובן הטיפוחים לתקופת מה של פיט סיגר, לפחות עד שיסתבר לאחרון איזו מפלצת של כישרון והצלחה הוא טיפח והשאירה לו אבק.
כבר משיריו הראשונים זכה דילן להערצה אדירה וכמעט בכל שיר מצאו מעריציו הנלהבים מסרים מחאתיים. הוא ניסה להסביר שלהיטו המונומנטלי "התשובה נישאת ברוח" הוא לא "שיר מחאה" אבל זה לא עזר. בעקבותיו זכו יותר ויותר זמרי מחאה בהערכה. שירי מחאה בוצעו עתה בהצלחה אדירה בפסטיבלים, בהקלטות, הופעות ענק יחסית לתקופה ובחשיפה תקשורתית אדירה.
גם דילן עצמו התרכך מעט. לפחות כך זה נראה ב-1965, כשהודיע לקהל, בסיבוב הופעות באנגליה, שכל השירים שהוא שר בהופעות הם שירי מחאה...
אחריו יבואו גם ג'ון לנון ויוקו אונו שתמכו במחאה נגד וייטנאם והקליטו לא מעט שירים כאלה. Imagine הוא ללא ספק הגדול מביניהם. יהיה גם בוב מארלי שהפך לכהן והמחאה אצלו חכמה ופחות בוטה, אבל נכונה ובמקצב הנכון.
ובכלל, בעשור הבא המחאה מעט נחלשת. אמריקה יצאה מוייטנאם, נפטרה מניקסון ובסבנטיז זוכים זמרים שחורים להצלחה מסחררת. עכשיו מגיע ממשיכו של דילן ומי שיוכרז כ"עתיד של הרוק", ברוס ספרינגסטין. המשורר המסוקס עם הגיטרה, שיזכה לכינוי "הבוס", דואג להנציח עיוותים ולמחות, תוך שהוא משתמש בפופולריות האדירה שלו לשינוי חברתי. בלהיט הענקי "הוריקן" הוא משחרר מהכלא מתאגרף שהפך אסיר עולם על רצח שלא ביצע. ב-"41 יריות" הוא מוחה על רצח שחורים בידי שוטרים ומעורר דיון עוצמתי שלא הסתיים עד ג'ורג' פלויד וצפונה.
ואז נולד ההיפ הופ שיהפוך את המחאה לדבר הכי חם בעולם. הכי חשוב בניינטיז הוא טופאק, שנרצח די מהר. לפני מותו הוא הפך לראפר הנערץ באמריקה, לה הוא קרא "הכנופיה הגדולה בעולם". כמעט לבדו הוא עשה מהפכה מוסיקלית, בדמות ה"גנגסטה ראפ" שלו. הוא ביצע את הלהיט האלמותי When Thugz Cry, שפירושו בעברית הוא משהו כמו "כשערסים בוכים"...
עכשיו כבר הפכו שירי המחאה לתופעה עולמית. מה שהיה בסיקסטיז חיקוי למה שקרה באמריקה הפך לצורה של אקטיביזם עולמי. האינטרנט, יוטיוב והרשתות החברתיות פותחות ערוץ ישיר בין האמן לקהל שלו. דיקטטורים כמו פוטין "זוכים" לשירי מחאה אפקטיביים, כולאים את פוסי ריוט ומקביליהם. בכל מקום מופיעים ליטרלי זמרים אמיצים מהמיינסטרים, כמו "הדג נחש" אצלנו, לא בוחלים במילים וסונטים את המשטר, תוך עידוד למחאה החברתית. באביב הערבי, בכיכר תחריר וטוניס, קונים זמרים את עולמם במילים. שיר המחאה כאן כדי להישאר.
"גשם כבד עומד לרדת" בוב דילן באחד משיריו הנוקבים נגד וייטנאם:
https://youtu.be/hXn9ZKPx6CY
"גופות שחורים מתנדנדות ברוח" מתוך "פרי מוזר" של בילי הולידיי במחאה על הגזענות והלינץ' בשחורים באמריקה:
https://youtu.be/bckob0AyKCA
"עיר רפאים" (Ghost town) של הלהקה הבריטית "הספשלז", מ-1981, במחאה על העיר הנהדרת שבשל מהומות רחוב של צעירים מובטלים בעידן תאצ'ר הייתה לעיר רפאים:
https://youtu.be/RZ2oXzrnti4
שיר מחאה מצרי של איידה אל איובי ולהקת צ'רוקי שנכתב על מחאת כיכר תחריר:
https://youtu.be/umlJJFVgYVI
When Thugz Cry של טופאק שאקור (מתורגם):
https://youtu.be/tH3jdMU_Qeg
ובנות להקת פוסי ריוט ב"פוטין ילמד אתכם לאהוב":
https://youtu.be/gjI0KYl9gWs
מסכת גאי פוקס הפכה בעשורים האחרונים לסמל איקוני של מחאה והתנגדות פוליטית. פעילי אנונימוס נוהגים לעטות על פניהם את המסיכה המפורסמת והמזוהה עימם כל כך. אותם אקטיביסטים ויש כמותם מאות אלפים בעולם, מעוניינים להשאר אנונימיים ולכן עוטים את המסכות הללו.
יתרונן של המסכות הללו, המעוצבות בהשראת דיוקנו של גאי פוקס, הוא הזיהוי המוחלט שלהן עם אקטיביזם אנונימי. הקשר הזה נולד עם פרסומו של הרומן הגרפי "ונדטה" והסרט שהתבסס עליו.
המסיכה שעוטים אנשי אנונימוס מעוצבת במראה פניו של גאי פוקס (Guy Fawkes). האיש היה טרוריסט בריטי, שניסה לפוצץ את הפרלמנט הבריטי ב"מזימת אבק השריפה". המוזר והמעניין הוא שהמוני אנשים ברחבי העולם רואים בפוקס טרוריסט ועבריין לכל דבר, סוג של גיבור אנטי ממסדי. בשנת 2002 ערך ה-BBC סקר ובו נבחר גאי פוקס לאחד ממאה הבריטים החשובים בכל הזמנים.
היסטורית, פוקס היה חייל אנגלי קתולי ואחד מהקושרים המרכזיים במה שנקרא "מזימת אבק השריפה". היא כללה תכנית וניסיון לרצוח את מלך אנגליה וסקוטלנד, המלך ג'יימס הראשון, יחד איתו תכננו לרצוח גם את כל הלורדים. התכנית הייתה לפוצץ את בית הלורדים, במהלך טקס פתיחת הפרלמנט ב-5 בנובמבר 1605.
אבל עוד לפני שביצע את מזימתו, פוקס נתפס, עונה והוצא להורג. אבל המסכה עם דיוקנו של גאי פוקס הפכה לסמל רב עוצמה של מרד בסמכות. לאורך השנים היא שימשה מגוון קבוצות ותנועות מחאה ובשנות ה-80 אימצו אותה פאנק רוקרים כסמל למרד האנטי-ממסדי שלהם.
אגב, זו לא רק המסכה שמשמשת מאז הוצאתו להורג. עד היום חוגגים את יום לכידתו במה שנקרא נקרא "ליל גאי פוקס". הלילה הזה נחוג מדי שנה, במרבית מדינות חבר העמים הבריטי.
הנה הקשר המעניין שבין אנונימוס למהפכן האנגלי (עברית):
https://youtu.be/3rBywT9WA8M
תולדות מסכת גאי פוקס:
https://youtu.be/ARuDdBVGP6w
והפעילות שנעשית עם מסכת גאי פוקס על הפנים:
https://youtu.be/M0gTCTXr0ig
השמעת ההימנון האמריקאי ב"סופרבול" (Super Bowl) היא כמעט מוסד מקודש. האמת היא שכמעט כל דבר שיש באירוע השנתי הזה בארצות הברית הוא מקודש. אבל הרגע שבו שומעים הצופים במה שנחשב האירוע הנצפה ביותר של הטלוויזיה האמריקאית את ההימנון, הוא רגע מאחד.
סיפורו של קולין קפרניק (Colin Kaepernick), הקוורטרבק מספר 7 של סן פרנסיסקו ושחקן מוכשר, נערץ ומצליח במיוחד בליגת הפוטבול, מתחיל בכריעת ברך. הספורטאי המצוין והמעוטר הזה כרע ברך בזמן נגינת ההמנון האמריקאי, במחאה על אלימות המשטרה נגד שחורים ועל כך שלא מדברים ולא מטפלים בחוסר הצדק כלפי מיעוטים באמריקה.
"I choose to stand up by sitting down" הוא אמר והציב מראה מול פניה של ארצות הברית המתגזענת מחדש, אבל מעולם לא טיפלה בבעיות הגזענות שלה גם ככה.
כי אמריקה של 2016, בהנהגת דונלד טראמפ, הגיעה למצב של יחסים בין-גזעיים בשפל שלא הכירה מאז המאבק של מרטין לותר קינג והימים השחורים של שנות ה-50 וה-60.
המחאה של קפרניק קילפה באחת גם את המסכה מעל ליגת הפוטבול, ליגת ה-NFL המפורסמת של ארה"ב. הליגה החזקה והמצליחה הזו , כדאי לזכור, אמנם שיווקה תדמית כל-אמריקאית, אבל חייבים להודות שהיא הייתה ונשארה ליגה בבעלות מיליארדרים לבנים, שפנתה ישירות לקהל שרובו לבן ועשיר. יעידו על כך מחירי הכרטיסים המטורפים לסופרבול - מעל 1,500 דולר לכרטיס הזול ביותר בו.
כך יצא שמעשה היחיד של קפרניק, אף שנתקל בביקורת מוחצת מצד כל גורם אפשרי באליטה הלבנה וגם של לא מעט שחורים, המעשה הזה, שחזר על עצמו משחק אחרי משחק, הוביל עם הזמן את מחאת שחקני הפוטבול השחורים בליגה. רבים מהם החלו לכרוע בהשמעת ההמנון במשחקים וכך למחות. חיי שחורים חשובים (Black lives matter).
מנגד, מנהלי ליגת הפוטבול של ארה"ב (NFL) ראו בכך המרדה ובגידה בערכי ספורט. הם הרי עשירים ולבנים. הספורטאי המוחה שילם את המחיר כולו. השחקן שהרוויח מההצלחה האדירה שלו עד המעשה סכומי עתק, נותר מובטל בתום העונה ולא זכה להצעות עבודה.
הוא הפסיד מיליונים ואת היכולת לשחק במשחק שהוא כל כל אוהב ושהוא כה טוב בו. במקביל הוא היה לאחת הדמויות האהובות והשנואות באמריקה, כשהרגש אליו הוא כמובן לפי צבע העור - לבנים מתעבים אותו, בעוד השחורים מעריצים.
ממחאה של יחיד, כמעט בלתי מורגשת באצטדיון העצום ובאירוע השנתי החשוב והמשמעותי ביותר של אמריקה, הפכה המחאה של קפרניק לעניין של ממש. הנשיא טראמפ, אדם המייצג את אמריקה הגזענית שנגדה מחה קפרניק, קילל אותו, פשוטו כמשמעו, מהבית הלבן וכינה אותו "Son of a bitch". הוא גם הציע לו לעזוב את אמריקה וככל הנראה קיווה שאכן ינהג כך.
ליגת ה-NFL פתחה בעקבות מחאת קפרניק פרויקט בשם "תן השראה לשינוי" (Inspire Change), שמטרתו "לקדם חינוך, יחסי משטרה וקהילה ורפורמה במערכת הצדק". אבל למעשה, ה-NFL מנעה מקולין קפרניק לשחק, רק מפני שהוא מחה על חוסר הצדק שהוא ראה באמריקה.
יותר מזה, רבים קלטו שהליגה הזו פשוט נחושה למחוק כל זכר למחאה של קפרניק ולהפוך אותה לאירוע שמדגים לספורטאים מה גבולות חופש הביטוי שלהם, בלי קשר לחוקה האמריקאית. מנהלי הליגה חייבו את הספורטאים להחליט בין השניים - או הכסף וההצלחה או דעות על דברים.
בשלב מסוים הליגה הודיעה שתאפשר לקפרניק אימון לדוגמה, אליו יגיעו מאמנים מעשרות קבוצות כדי לבחון את הכושר שלו. אבל היו שני תנאים שהוצבו לו. הראשון הוא שהתקשורת תישאר מחוץ לאימון והשני - שקפרניק יחתום שבעתיד הוא יימנע מלטעון שאינו משחק בגלל חרם כלשהו עליו. קפרניק הבין את הטריק וסירב לחתום. הוא התאמן אבל ההחתמות בוטלו כמובן.
חברת נייקי, לעומת זאת, עשתה מעשה אמיץ כשהפכה את קפרניק לפרזנטור שלה. הסיסמה של הקמפיין הייתה "האמן במשהו, גם אם המשמעות היא להקריב הכל". נייקי האמינה וסיכנה. השראה של ממש.
אבל המעשה של קפרניק הוא חלק מדיון רחב הרבה יותר בקהילה השחורה של אמריקה. מצד אחד יש בה את האקטיביסטים הבלתי מתפשרים, צעירים ברובם, שהדרך היחידה בעיניהם לשוויון היא פירוק מוחלט של הממסד הנוכחי. מהצד השני ניצבים אלו שמצביעים על דמויות כמו ברק אובמה, לברון ג'יימס, ריהאנה, ג'יי זי ודומיהם. הם גם אומרים שאם כבר אז רק כניסה לפוליטיקה תשדרג את הכריעה של קפרניק למשהו שאינו רק סמל.
כך או כך, ב-2019 דווח שקולין קפרניק, שלא קיבל הצעה לחוזה מאף קבוצה מאז הכריעה המפורסמת, הגיע לסיכום סודי עם ה-NFL ויזכה לפיצוי של כ-80 מיליון דולר מקבוצות הליגה. זה לא קרה מעצמו - קפרניק ושחקן נוסף בשם ריד, מי שהיה שחקן בקרולנייה פנת'רנס, תבעו את ה-NFL. הם האשימו אותה שבגלל המחאה שלהם, הם הוכנסו ל"רשימה שחורה" שהוסכמה עם כל מנהלי הקבוצות בליגה.
כך או כך, מורשתו של "קאפ" הולכת ותופסת משקל. 4 שנים אחרי העונה האחרונה שלו, הרצח של ג'ורג' פלויד על ידי המשטרה הפיל הרבה אסימונים אצל שחורים ואחרים. כולל הבינו שקולין העמיד בפני האומה הזדמנות לשיח בונה ולתיקון והם לא תמכו במעשיו בזמן אמת.
שתיקתו במחאות האדירות שאחרי רצח פלויד הפכה אותו לדמות כמעט מיתולוגית שכולם מדברים ומצטטים אבל היא עצמה כבר אגדה. עם הזמן הוא ודאי יתפוס את מקומו ליד מוחמד עלי ומלקולם אקס, כמי שהצלחתו לא החבלה אותו במה שחשוב ושילם בהכנעה את המחיר של חופש הדיבור שלו. יש לו מורשת והיא הצטלמה נהדר, גם אם לא כולם אהבו אותה.
הנה סיפור הכריעה שהדליקה את אמריקה השחורה:
https://youtu.be/rwlopXMTzS4
עם הזמן זו הפכה לתופעה כשבסופרבול של 2019 כבר הייתה סערה (עברית):
https://youtu.be/3pfaDQoL0BA
הדיווחים היו בהלם:
https://youtu.be/gSwprUkiiAY
רק שנבין את החשיבות של הסופרבול האמריקאי (עברית):
https://youtu.be/I75AC8TiY1c
כיום קפרניק הפך לדמות השראה לרבים - כאן הוא מקריין פרסומת מלאת השראה של Nike שהייתה אמיצה ובחרה בו כפרזנטור:
https://youtu.be/7rzb04fPch8
ופוליטיקאים כורעים ברך לזכר ג'ורג' פלויד שנרצח על ידי שוטר לבן:
https://youtu.be/DcIh7jQtDnM
מוסיקה היא אחד הדברים החשובים בתרבות של פורטוגל. לכן לא פלא שבפורטוגל התרחשה בשנת 1974 אחת המהפכות הקסומות בתולדות האומות, מהפכה שהאות לתחילתה היה שיר פופ.
קראו לה "מהפכת הציפורנים" (Carnation Revolution). היא החלה, כמה משעשע, כשהסתיים הביצוע של השיר הפורטוגלי "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) בשידור הרדיו של תחרות הזמר הבינלאומית "אירוויזיון".
ממש כשהשיר הסתיים החלה המהפכה והאגדה מספרת שנערה ניגשה לחייל, כשהיא אוחזת פרח ציפורן בידה ונעצה את הפרח בקנה הרובה שלו, מזמינה אותו למהפכה שקטה ולא אלימה. וכך, במהפכה שבה כמעט ולא הייתה שפיכות דמים או פעולות אלימות, הפכה הרודנות בפורטוגל לדמוקרטיה. במהלך המהפכה נשאו החיילים פרחי ציפורן בקני הרובים שאחזו וסימנו כך לציבור שלא ינהגו באלימות ולא יגנו על הדיקטטור קייטנו. למעשה אפשרו החיילים לבצע את המהפכה ולמרוד בעריצות שחנקה את המדינה.
עד היום נחשב ה-25 באפריל ליום המהפכה של פורטוגל, מהחגים החשובים של פורטוגל ויום שמח במיוחד. הסמל של היום הזה, מיותר לציין, הוא פרח הציפורן.
הנה סיפור מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/exCsdnfmZMg?t=3m34s
הנה סרטון ערוך מיום המהפכה:
https://youtu.be/GQWgz7P0ueA
קטעי טלוויזיה ממהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/NWuw1sSqHjk
וקדימון לסרט על מהפכת הציפורנים:
https://youtu.be/O2MJxj06kho
מחאה
ריקודי רחוב הם ריקודים שהתפתחו ברחוב ובמועדוני ריקודים ומשמשים בדרך כלל להופעה ברחוב. תחילת האמנות הזו בתרבות של בני נוער אפרו-אמריקניים מהשוליים. בשנות ה-70 הם החלו לרקוד ריקודי ברייק דאנס ברחובות ניו יורק ולהפליא את הצופים בשליטה גופנית מדהימה. אמני הברייקדאנס היו חלק מתרבות ההיפ-הופ, שכוללת גם שירת ראפ, ציור גרפיטי ועוד.
סגנונות נוספים של ריקוד רחוב הם האלקטרו-דאנס, ריקוד על מוסיקת האוס ומוסיקה אלקטרונית שהתפתח במועדוני פאריס צרפת וריקוד הקריפ-ווק, שנולד בלוס אנג'לס ארה"ב.
הנה סרטון עם מיקס של ריקודי רחוב בכרמיאל:
http://youtu.be/aCib1cbf9BY
ריקוד בגשם של צעירים מוכשרים:
http://youtu.be/JQRRnAhmB58
ורקדן רחוב מדהים בפאריס:
http://youtu.be/ivzh2PDT298
נתחיל בתיקון של שגיאה נפוצה. הגרפיטי (Graffiti) הם לא ציורי הקיר המדהימים שמתנוססים על קירות בערים גדולות, אלא הכתובות והסיסמאות שנכתבות ללא הסכמת בעלי הרכוש שעליו יופיעו.
שמם של ציורי הקיר המצויירים ברחובות הערים, על ידי צעירים מוכשרים, נקראים אמנות רחוב ובאנגלית murals. גם אלה מצוירים במרבית המקרים ללא הסכמת הבעלים או הרשויות. הם מופיעים לרוב על קירות בתים, חומות ובניינים שונים, בערים רבות בעולם.
לעיתים הגרפיטי משולב באמנות רחוב ולעיתים מדובר בכתובות שנועדו רק להביע דעה או להעביר מסרים חברתיים, פעמים רבות של מחאה והתנגדות לסדר הקיים.
עד לפני שנים מספר הגרפיטי נחשב לעבירה על החוק ונהגו לראות בו ונדליזם. עם הזמן הוא החל לקבל מקום של כבוד גם באמנות וכאמנות.
על אף שהסובלנות כלפי השחתת רכוש ציבורי או פרטי שגורמים אמני הרחוב והגרפיטי לא גדלה, חלק מהאמנים המציירים גרפיטי הפכו לכוכבים בתחום האמנות ויצירותיהם מתחילות לקבל מקום של כבוד גם בגלריות ובתערוכות מכובדות המוקדשות להם ולאמנותם.
פירוש המילה "גרפיטי" בא משפות שונות ומקורה הראשוני הוא המילה היוונית "גרפאין" שמשמעותה "לכתוב". כדאי לציין שהגרפיטי הוא עניין עתיק יומין וכתובות וציורים הופיעו כבר על קירות המערות של האדם הקדמון, דרך ציורים על קירות בערי האימפריה הרומית ועד לכתובות של חיילים צרפתים מצבא נפוליאון, המופיעות באתרי הפרעונים מתקופת מצרים העתיקה.
פעם גרפיטי נחשב ונדליזם (מתורגם):
https://youtu.be/4GNoUYZhrT0
חבורת אמני רחוב נודדת (עברית):
https://youtu.be/DD97ct6bxzc
ציירי גרפיטי ניו-יורקיים בעבודה:
https://youtu.be/vNs8Z6OfE_A
על תולדות הגרפיטי:
http://youtu.be/4Ul4mhho03M
האם גרפיטי הוא אמנות או ונדליזם?
https://youtu.be/azolNnTCnMI
כך או כך, הגרפיטי הולך ונכנס למוזיאונים:
https://youtu.be/k2Eu2na_diY
ועדיין יש ויכוח אם גרפיטי היא אמנות או ונדליזם:
https://youtu.be/azolNnTCnMI
גאון אמנות הרחוב האנגלי והמסתורי בנקסי מפתיע כל הזמן (מתורגם):
https://youtu.be/0B3SsnXlabY
קבוצת גרפיטי ישראלית שמציירת על קירות בערים הגדולות:
http://youtu.be/cXY9UNGsKaw
וסרטון שמציג איך עושים אמנות רחוב:
https://youtu.be/S3NUEgfadgU?long=yes
נראה שהמקור והשורשים של שירת הראפ נעוצים בטקסים שבטיים אפריקאים שקדמו לעבדות. בטקסי השבטים באפריקה נהגו משוררי השבט לספר סיפורים על גבורת הלוחמים ובני השבט. ממש כמו הראפרים של היום, נהגו המשוררים האפריקאים בשבט לספר אותם בקצב ובליווי של תופים.
אחרי שחרור העבדים באמריקה, התפתחו סגנונות שונים שתמכו בשירת הדיבור הקצבית שתהפוך לראפ. הבלוז של השחורים, אותה שירה יומיומית עתירת סבל ותסכול, הכילה לא פעם קטעי ראפ. זה היה כבר בתחילת המאה ה-20.
מאוחר יותר באי ג'מייקה, ערבבו מוסיקאים מקומיית בשנות ה-50 סגנונות מוסיקליים מקומיים כמו הקליפסו והמנטו, עם הג'אז והבלוז האמריקאים. הם יצרו את סגנון ה"סקא" ואת ה"רגאיי" שבא אחריו. באבולוציה הזו על הסגנונות עבר גם הראפ המקומי והיו אמנים שבסוף שנות ה-60 בצעו ראפ על מקצב הרגאיי. משם יוולד הראפ בגרסת השכונות הלא-נכונות של ניו-יורק, מעין שירת מחאה קצבית, ללא מנגינה, אך שנונה ומהירה מאד.
המילה "ראפ" עצמה הייתה בשימוש כבר באנגליה של המאה ה-16. אז הייתה משמעותה "לומר" (to say). בשנות השישים היא אומצה על ידי השחורים באמריקה. הם החלו להשתמש במונח "לעשות ראפ" כדי לתאר בסלנג את השיחה (אם תרצו, זה משהו כמו "הדיבור" של תל-אביב 2014). משם המילה נכנסה לדיבור של כנופיות הנערים והפשע מהשכונות.
הצעירים האלה הולידו את זרם ההיפ-הופ בניו-יורק ובערים של אמריקה. עם צמיחתה של תרבות ההיפ הופ וכניסתה למועדונים, הם שימשו כ-MC, קיצור של "מאסטר אוף דה סרמוני", או בקצרה - המנחים... תפקידם העיקרי היה אז להזמין אל הבמה את המלך של המועדון - הדי ג'יי. אבל בהמשך קרה משהו מדהים, כשהם הפכו למלכי הבמה והמסיבה. היה להם מה לומר והצעירים התאהבו במסרים ובגרוב שלהם. הראפר הפך מהמגיש למעדן. כך הפך הראפ לסגנון המוסיקלי הפופולארי כל כך, שאנו מכירים בתור היפ הופ.
הנה המעבר מהמקורות של הראפ אל המרכזיות שלו בהיפ הופ:
https://youtu.be/OvxaALJRB7g
הנה תולדות הראפ ושורשיו:
https://youtu.be/RVL_gHjVn5w
אחר כך ד"ר דרה יגלה את אמינם בקלטת אקראית באולפן מבולגן, יאזין לה והראפ יעוף לחלל:
https://youtu.be/wgztAU7p-WM?long=yes
והנה ניתוח של תבניות ראפ מעולות ומה הופך אותן לכל כך טובות:
https://youtu.be/QWveXdj6oZU?long=yes
מלכת דראג (Drag queen) היא סוג של מופע בו מופיעה דמות דראג בפני קהל.
דמות דראג או מלכת דראג היא בדרך כלל גבר בלבוש נשי מוגזם, המופיע בתור אישה, לרוב תוך הגזמה גם של ההתנהגות הנשית והקצנת המחוות והתגובות הבימתיות שלה.
לבוש הדראג כולל שמלות ארוכות ומוגזמות וביחד איתו כל התוספות, כולל איפור נשי ומודגש, חזה נשי מלאכותי ואיברים שופעים.
מופעי דראג נעים במטרותיהם בין בידור פשוט ומלא הומור למופעי מחאה. באירועי גאווה, מצעדי גאווה וכדומה יופיעו מלכות דראג לא פעם תוך העברת מסרים חברתיים, תרבותיים ואף פוליטיים.
#הצלחה תרבותית גוברת
מצוידות בלבוש נשי ואיפור מוגזמים, במופעים סאטיריים, עם קורטוב של דרמה, הומור מעולה ונוקב שלא פעם הוא גם הומור עצמי - פעם מצאו את מלכות הדראג בעיקר במועדונים קטנים ובמסיבות רווקות, בתור המופע הקומי והמרומז. היום הן נכנסו למיינסטרים וזו תעשיית בידור מצליחה יותר ויותר, המגלגלת הרבה מאוד כסף.
אם פעם היו מלכות הדראג מופע שולי וקווירי, מששהו שבין גימיק להט"בי לבידור זול, בתחילת העשור השני של המאה ה-21 פרצו למדיה אפילו תוכניות ריאליטי המוקדשת למלכות דראג.
הראשונה בהן הייתה "מרוץ הדראג של רופול". יצר אותה מי שבניינטיז פרץ כמלכת דראג והפך לסופרמודל עולמי וכמצליחן של התחום. שמו רופול צ'ארלס (Rupaul Charles) והוא התפרסם בתחילה כאורח בתוכניות אירוח ומשם הוזמן לשלל קמפיינים, בין השאר של חברת האיפור Mac, והופיע אפילו בקליפים של כוכבי-על דוגמת אלטון ג'ון.
מלכות הדראג מופיעות היום על כל במה אפשרית, כולל בטלוויזיה ובקולנוע. הן שרות בלייב, רוקדות, עושות סטנדאפ, משחקות, עושות ליפ סינק לשירים ידועים ואפילו מנחות מופעים ואירועים.
במופעי דראג מקפידים ה"דראג קווינס" להעביר מסרים אישיים, חברתיים וכמובן תרבותיים, בעיקר של תרבות להט"ב. לעתים הן אף נכנסות לפוליטיקה ובכל מקרה יש להן נוכחות מרתקת ובעידן הנוכחי אף הולכת ומתחזקת.
ואגב, התפיסה המקובלת לפיה מלכות דראג הן גברים בלבד אינה לגמרי מדויקת. גם אם גברים החלו בכך והם עדיין הרוב המוחלט של הדראג קוויס בעולם, יש נשים רבות העושות מופעי דראג. הן זכו לכינוי "דראג FtF" (קיצור של Female to Femme).
#מקור השם
מקור המילה דראג לא נסגר סופית. או שהיא באה ממלכות הדראג הראשונות, שהופיעו בשמלות גדולות ונגררות (באנגלית Drag).
מצד שני ייתכן שהמקור הוא בכלל שייקספיר, גדול המחזאים, שבתקופתו לא הופיעו נשים בתיאטרון. בהוראות הלבוש שלו לשחקנים הגברים ששיחקו נשים הוא נהג לציין את המילה Drag בתור ראשי התיבות של Dreesed as a Girl, "לבוש כנערה".
וידויה של מלכת דראג צעירה (עברית):
https://youtu.be/u3C2kbC1dCk
רופול, מלכת הדראג המפורסמת בעולם (עברית):
https://youtu.be/ZBzBmZmZf6Y
סרט המסע המעולה שהפך פולחן דראג מטורף "פריסיליה מלכת המדבר":
https://youtu.be/wGWWeourHUg
והמחזמר של "פריסיליה מלכת המדבר" (עברית):
https://youtu.be/aS4J8NPT0xI
אלטון ג'ון בדואט המפורסם עם רופול צ'ארלס, מלך מלכות הדראג:
https://youtu.be/-esD-o4XrJ0
קליפ של פרדי מרקורי וקווין, עם המון דראג קווינס:
https://youtu.be/DedaEVIbTkY
ובני נוער שעושים גם הם דראג (עברית):
https://youtu.be/365JWEhbcHU?long=yes
שמעון פרס אמר עליהם פעם ש"סקרים הם כמו בושם. אפשר להריח אותם אבל לא כדאי לשתות...". מי כמוהו חווה את כשלון הסוקרים, שמסתמכים על מדגמי ענק אך לא מצליחים לזהות את המגמות האמיתיות בבחירות.
סקר (Poll) הוא מדידה של משהו במדגם, חלק קטן באוכלוסיה, ושימוש באמצעים סטיטסטיים כדי להכליל על האוכלוסייה כולה. התחזיות של סקרים פוליטיים, למשל, מתבססות על מדגם קטן של קלפיות, שבו מתבקשים אנשים להצביע בקלפי המדגם, כמו שהצביעו בקלפי האמיתית. על המדגם להיות לא "מוטה", כלומר שיהיה בו ייצוג שווה של קבוצות שונות באוכלוסייה.
בשנים האחרונות הולכים הסקרים ומאבדים את היכולת לחזות מגמות פוליטיות. זו מגמה שהולכת ומתבררת בהרבה מאד מקומות. מישראל של בחירות 2015, בהן ניצח ראש הממשלה, בניגוד לכל הסקרים שחזו את נפילתו, דרך סקרים שהכזיבו בגדול בעולם כולו. דוגמאות לא חסרות, אבל המפורסמות שביניהן הן תוצאות הבחירות האחרונות בבריטניה, ההפעה המדהימה של הברקזיט (היפרדות מגוש היורו) במשאל העם האנגלי וכמובן - הניצחון הבלתי צפוי, של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית.
אז מה הבעיה בסקרים?
מזה שנים מצביעים מומחים על הדרך שבה מתקבלות ומפוענחות לא נכון תוצאות המדגמים. הן מצביעות על נצחון של מי שלבסוף יתגלה כמובס במערכת הבחירות. שוב ושוב טופחות תוצאות האמת על פניהם של הסוקרים ומצליחה לערער את אמינותם. מצד שני, משפיעות תוצאות הסקרים לא אחת על תוצאות הבחירות. זאת מכיוון שהבוחרים מחליטים למי להצביע בהתאם לתוצאות הסקרים. כך לדוגמה הם קוראים בסקר שהליכוד עומד לנחול תבוסה בבחירות ובשל כך הם "חוזרים הביתה", להצביע לו.
מצד אחד, הסקר הוא הכלי האובייקטיבי ביותר שעומד לרשות הפוליטיקאים. בעזרתו הם מנסים לנבא את התנהגות הבוחרים והעמדות שלהם. מצד שני הניסיון כבר הוכיח עד כמה חשוב להתייחס אל הסקרים בזהירות. אם משתמשים בהם בלי להיות מודעים לחולשות ולבעיות שבהם - נוהגים בחוסר אחריות ובטפשות של ממש.
למשל התעלמות מכך שבתנאים של קרבה לתיקו בהצבעה, המשמעות הפוליטית של הסטייה הסטטיסטית, סטייה שתמיד תהיה שם והיא נסבלת בכל סיטואציה אחרת, היא עצומה. במילים פשוטות, אם טראמפ והילרי מתחרים בצמידות, או שמתנגדי הברקזיט מתחלקים כמעט 50-50, הרי שהסקר לא יוכל לומר מי ינצח. כל סטייה קטנה תמליך צד אחר.
יש גם בעיות אחרות, כמו העובדה שתוצאות הסקר, גם אם נקבל אותן כמו שהן, נכונות רק ליום הסקר. בקמפיין פוליטי הופך כל יום לסיפור חדש והשינויים הללו הם כל כך משמעותיים, במיוחד במירוץ צמוד, שהסקר של שלשום שווה לניחוש פשוט. בעיה נוספת היא אמינות הנסקרים. יותר ויותר אנשים נלחצים מלהודות בעובדות שונות שקשורות בתמיכה במועמד או בנושא שנוי במחלוקת. קשה להם להציב את עצמם בקבוצה הנרדפת על ידי דעת הקהל והתקשורת הדומיננטית והם מספרים לסוקר דבר אחד, בזמן שבקלפי הם עושים דבר הפוך. בישראל למשל, יש טענה קבועה שיש מגזרים באוכלוסיה, שאינם משתפים פעולה. גם שינויים טכנולוגיים, במיוחד כניסת האינטרנט, הרשתות החברתיות, החדשות שכבר לא מתקבלות מכלי התקשורת הגדולים דווקא - כל אלו הפכו את הסקרים ויכולת הניבוי שלהם לבעייתיים מאד.
מצד שני, הסקרים, במיוחד הכמותיים שבהם, מהווים עדיין את כלי העבודה העיקרי של הפוליטיקאים ויועציהם. גורלות נחרצים על פיהם ובאין כלי אחר, מתקבלות החלטות פוליטיות חשובות מאד, לפחות בתקופת מערכת בחירות, על פי תוצאות הסקרים הללו. בתנאים כאלה, עיבוד הנתונים ופירושם על ידי הסוקרים ובאופן כללי - המקצועיות שלהם, הופכת למרכיב קובע ביכולת להתגבר על מגוון בעיות הסקר.
מה הבעיה עם הסקרים של הבחירות? (עברית)
https://youtu.be/am0Bz86egv8
הסבר "לילדים" (עברית):
https://youtu.be/Us8pVTrmN6I
עולם הסקרים הפוליטיים (מתורגם):
https://youtu.be/ubR8rEgSZSU
בארץ יש מי שמנסים לבדוק אותו (עברית):
https://youtu.be/c1odMcMrcpo
מי היו הפנתרים השחורים?
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
ומצאו את ההבדלים להפגנות הפנתרים השחורים באמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
התרבות המהפכנית שהשתלטה לפתע בשנות ה-60 שאפה לשנות את השיטה החברתית מהיסוד. באמריקה של אותן שנים נראה היה שהכל בער. לפתע זכתה תרבות-הנגד לפופולאריות רבה ולאנרגיות טובות. מילדי הפרחים שתיעבו את מלחמת ויאטנם, דרך ההיפים ששנאו את החומרנות של המבוגרים, המון המעריצים של "הביטלס" והנדריקס שהגיטרות הרועמות החליפו בשבילם את הג'אז של ההורים ועד לשחורים שדרשו שוויון וזכויות אזרח - כולם הרימו את ראשם וצעקו את מה שהיה להם לומר.
בארצות הברית דרשו השחורים שוויון כבר שנים רבות. תנועת הפנתרים השחורים (Black Panthers) צמחה מהתסכול של השחורים באמריקה, לאחר רצח מלקולם אקס, ממנהיגי השחורים באמריקה של הסיסקטיז. לכן היא גם נקראה "מפלגת הפנתר השחור להגנה עצמית". זה היה בשנת 1966, כשהתנועה הזו עמדה לרגע בראש מי שרצו לשנות את השיטה החברתית באמריקה.
הפנתרים דרשו תיקון של העוולות ההיסטוריות שנעשו לקהילה השחורה באמריקה. הם תמצתו את משנתם הפוליטית במניפסט שנקרא "תכנית עשר הנקודות". די מהר הם הצליחו להביא להתעוררות פוליטית ותרבותית בקרב השחורים באמריקה.
זו הייתה תנועה מהפכנית שבדיעבד שינתה את ארצות הברית לתמיד. בניגוד לאחותה יריבתה, התנועה לזכויות האזרח של מרטין לותר קינג, שקראה לפיוס וההשתלבות של השחורים בארצות הברית, היה הפנתר השחור ארגון חמוש ומהפכני. הארגון הזה רצה לשנות את המבנה החברתי ולתת את השלטון לשחורים. שתיהן יביאו למודעות הגוברת לאפליית השחורים בארץ שנבנתה על עבדות הוריהם.
בשיאה היו לתנועה סניפים ב-48 מתוך המדינות שבארצות הברית. תנועות תמיכה נפתחו במדינות רבות בעולם. אבל השלטון האמריקאי חשש ממנה והתסיס את האווירה נגדה. הבולשת האמריקאית פשטה עליה שוב ושוב, רציחות של מנהיגים מקומיים שונים, הגליה של המייסד שלה, יואי, ופרובוקציות רבות שגרמו מושתלים שהושתלו והוכנסו אליה - כל אלה גרמו לה להפסיק לפעול ב-1977.
#הפנתרים השחורים של ישראל
השפעות מפלגת "הפנתר השחור" הגיעו גם לישראל, שבה הוקמה בתחילת 1971 תנועה מקומית בשכונת מוסררה שבירושלים. כמו אחותה הגדולה שבאמריקה, גם "הפנתרים השחורים" בישראל זעקה את מחאת צעירי השכונות על התעלמות הממסד מהבעיות החברתיות הקשות שהם חוו. חבריה נלחמו כדי לשנות את עתידם.
התנועה שהקימו צעירים בראשות סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל וצ'ארלי ביטון, תטלטל את החברה בישראל ותהיה לתנועת מחאה משמעותית מאד, שתביא לשינויים חברתיים לטווח ארוך בישראל. כמו הפנתרים של אמריקה, גם הם הנביטו את המהפכה החברתית שתיראה כאילו היא נכשלת, אך תביא בהמשך אותו עשור את המהפך הפוליטי ואת תחילת עליתם של כוחות פוליטיים חדשים, שיונהגו ויתרכזו בבני עדות המזרח.
הנה ההגדה והאגדה של הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/FmcJAhQXhv4
דקה על הפגנות הפנתרים השחורים בישראל (עברית):
https://youtu.be/68B64dDCOg8
סיפורם ההיסטורי של ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/rNBPewOfL7o
מצגת על ה-Black Panthers של אמריקה:
https://youtu.be/W9PwhmyhYLA
תמונות ממאבק הפנתרים השחורים בישראל (ללא מילים):
https://youtu.be/aVRZmtt7n1I
ומצאו את ההבדלים להפגנות הפנתרים השחורים באמריקה (עברית):
https://youtu.be/hZ_eijoFiU8?long=yes
איך הקימה ילדה שוודית תנועת מחאה עולמית?
הכל החל כשגרטה ת'נברג (Greta Thunberg), ילדה שוודית חכמה ורק בת 15, החליטה למחות מול הפרלמנט בארצה ולומר את מה שרבים מרגישים - "המנהיגים נוהגים כמו ילדים!".
בעצם, במקום להתחיל את שנת הלימודים, היא מחתה והפגינה מול הפרלמנט של שוודיה ודרשה ממנו להצטרף להסכם האקלים שנחתם בפריז ולתרום את חלקה למאבק במשבר האקלים. בהדרגה היא הצליחה למשוך את תשומת הלב של התקשורת לנושא זה.
כוכבה כפעילה סביבתית דרך כשנאמה על במת האו"ם ונזפה בשגרירים מכל העולם, על אוזלת ידם בקשר לעתיד כדור הארץ. זעמה העיקרי היה על העובדה שגם המבוגרים שמדברים ומכירים בבעיה ובקטסטרופה המתפתחת למול עינינו, לא עושים דבר.
היא סיפרה בעבר שבגיל 11 היא הפסיקה לדבר ולאכול ובתוך חודשיים איבדה 10 קילוגרמים ממשקלה. בהמשך היא אובחנה בתסמונת אספרגר שעל הרצף האוטיסטי, מ-OCD ומיוטיזם שעוצר את הדיבור והוא נובע מהפרעה נוירולוגית. היא מדברת, כך אמרה אז, רק כשהיא סבורה שהדבר הכרחי. "עכשיו זה אחד מאותם רגעים!" היא הטעימה.
מאז הפכה ת'ונברג, שמגדירה את עצמה ברשתות החברתיות כ"פעילה סביבתית רדיקלית עם אספרגר", לסמל של מאבק הילדים בעולם המבוגרים הציני, שמתעלם מבעיית האקלים ומעדיף את ההווה שלו, על העתיד שלהם.
בשלב מסוים התפשט "אפקט גרטה" בעולם כולו. האשטג נוצר לו ברשת ותלמידים בהמון מקומות קיימו הפגנות ושביתות כנגד מדיניות האקלים של הממשלות שלהם. עיתונים ומגזינים מהחשובים בעולם הקדישו לה כתבות מקיפות וסיקרו בהערכה את התופעה.
הפעילות המדהימה שלה נובעת מכך שהיא רואה את שינויי האקלים כאיום קיומי. בשנת 2021 משבר האקלים מתגלה במלוא הדרו ההרסני, אבל כמה שנים לפני כן כמעט איש לא דיבר על הזיהום הסביבתי וכולם המשיכו בחייהם כרגיל. "האוטיסטים", היא נהגה לומר, "הם הנורמלים. מי שמוזרים הם כל השאר - אלה שלא דואגים לעולם."
הנה כתבת טלוויזיה בעברית על הילדה שמשנה מציאות (עברית):
https://youtu.be/cREDB7DRBAs
הנאום הגדול של גרטה (מתורגם):
https://youtu.be/X6qG-WIAxeU
מצעד אקלים בישראל (עברית):
https://youtu.be/k6l9GoHsa4s
גרטה מקבלת פרס ומקדישה אותו לשימור היערות (מתורגם):
https://youtu.be/27h1Kdx5dc4
סיפור המחאה שהפכה לסערה עולמית:
https://youtu.be/ZOJ51zJJ6kc
ההשראה שהיא נותנת לילדים ומבוגרים בכל העולם:
https://youtu.be/uRgJ-22S_Rs
מחאה אחרת בנושא היא השלכת עוגה על ה"מונה ליזה" של אמן שרצה טיפול במשבר האקלים (עברית):
https://youtu.be/WRHum03fZwc
וסיפורה בהרצאת טד עם אמונותיה (מתורגם):
https://youtu.be/EAmmUIEsN9A?long=yes
הכל החל כשגרטה ת'נברג (Greta Thunberg), ילדה שוודית חכמה ורק בת 15, החליטה למחות מול הפרלמנט בארצה ולומר את מה שרבים מרגישים - "המנהיגים נוהגים כמו ילדים!".
בעצם, במקום להתחיל את שנת הלימודים, היא מחתה והפגינה מול הפרלמנט של שוודיה ודרשה ממנו להצטרף להסכם האקלים שנחתם בפריז ולתרום את חלקה למאבק במשבר האקלים. בהדרגה היא הצליחה למשוך את תשומת הלב של התקשורת לנושא זה.
כוכבה כפעילה סביבתית דרך כשנאמה על במת האו"ם ונזפה בשגרירים מכל העולם, על אוזלת ידם בקשר לעתיד כדור הארץ. זעמה העיקרי היה על העובדה שגם המבוגרים שמדברים ומכירים בבעיה ובקטסטרופה המתפתחת למול עינינו, לא עושים דבר.
היא סיפרה בעבר שבגיל 11 היא הפסיקה לדבר ולאכול ובתוך חודשיים איבדה 10 קילוגרמים ממשקלה. בהמשך היא אובחנה בתסמונת אספרגר שעל הרצף האוטיסטי, מ-OCD ומיוטיזם שעוצר את הדיבור והוא נובע מהפרעה נוירולוגית. היא מדברת, כך אמרה אז, רק כשהיא סבורה שהדבר הכרחי. "עכשיו זה אחד מאותם רגעים!" היא הטעימה.
מאז הפכה ת'ונברג, שמגדירה את עצמה ברשתות החברתיות כ"פעילה סביבתית רדיקלית עם אספרגר", לסמל של מאבק הילדים בעולם המבוגרים הציני, שמתעלם מבעיית האקלים ומעדיף את ההווה שלו, על העתיד שלהם.
בשלב מסוים התפשט "אפקט גרטה" בעולם כולו. האשטג נוצר לו ברשת ותלמידים בהמון מקומות קיימו הפגנות ושביתות כנגד מדיניות האקלים של הממשלות שלהם. עיתונים ומגזינים מהחשובים בעולם הקדישו לה כתבות מקיפות וסיקרו בהערכה את התופעה.
הפעילות המדהימה שלה נובעת מכך שהיא רואה את שינויי האקלים כאיום קיומי. בשנת 2021 משבר האקלים מתגלה במלוא הדרו ההרסני, אבל כמה שנים לפני כן כמעט איש לא דיבר על הזיהום הסביבתי וכולם המשיכו בחייהם כרגיל. "האוטיסטים", היא נהגה לומר, "הם הנורמלים. מי שמוזרים הם כל השאר - אלה שלא דואגים לעולם."
הנה כתבת טלוויזיה בעברית על הילדה שמשנה מציאות (עברית):
https://youtu.be/cREDB7DRBAs
הנאום הגדול של גרטה (מתורגם):
https://youtu.be/X6qG-WIAxeU
מצעד אקלים בישראל (עברית):
https://youtu.be/k6l9GoHsa4s
גרטה מקבלת פרס ומקדישה אותו לשימור היערות (מתורגם):
https://youtu.be/27h1Kdx5dc4
סיפור המחאה שהפכה לסערה עולמית:
https://youtu.be/ZOJ51zJJ6kc
ההשראה שהיא נותנת לילדים ומבוגרים בכל העולם:
https://youtu.be/uRgJ-22S_Rs
מחאה אחרת בנושא היא השלכת עוגה על ה"מונה ליזה" של אמן שרצה טיפול במשבר האקלים (עברית):
https://youtu.be/WRHum03fZwc
וסיפורה בהרצאת טד עם אמונותיה (מתורגם):
https://youtu.be/EAmmUIEsN9A?long=yes
