שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
כיצד הובלו היהודים ברכבות המוות אל מותם?
ההשמדה היא ללא ספק הדבר האיום והאכזרי ביותר שעשו הנאצים ליהודים במהלך השואה. אבל רכבות המוות, או הטרנספורטים (Transports) בשואה, היו אחת החוויות הקשות שהם חוו בדרך למחנות ההשמדה והריכוז.
המוני יהודים בתוך קרונות משא, סגורים כמעט לחלוטין, בנסיעות שארכו ימים ארוכים ברציפות.
לאחר שחוייבו להגיע לאומשלגפלאץ, או רומו על ידי הנאצים שמי שיגיע לכיכר ההתייצבות יקבל אישור עבודה, השומרים הצעידו את היהודים בברוטליות לרציף והם אולצו לעלות על קרונות הרכבת, שתיקח אותם, לפי עוד שקר, להתיישבות במזרח.
אמנם היהודים הצטוו להביא עמם רק חפצים מעטים, אך גם את המזוודות העלובות שלהם ריכזו לא פעם הגרמנים בקרונות נפרדים מהם או בקרון שלהם בערימה לא זמינה להם.
כך או כך, את המזוודות שלהם הם לא יפגשו שוב. כל התרופות, הבגדים והצעצועים לילדים יועברו לגרמניה ויחולקו למשפחות וילדים גרמנים שיזכו בהם במסגרת ההטבות שמחלק המשטר לחברי המפלגה הנאצית.
הנסיעה מתחילה. בקרונות אימה. משפחות ויחידים, מכרים וזרים - אנשים נדחפו לקרונות כמו חיות. צעקות, בכי ודם של מי שנפצעו לא עזרו. דלתות הברזל נסגרות על הקרונות הדחוסים עד אפס מקום והרכבות יוצאות לדרך מבלי לעצור.
מכאן, במשך ימים ארוכים, הרכבת הייתה נוסעת לאיטה, בין עיירות ותחנות. יש לגרמנים זמן. בלי אוורור, מזון או מים, כשהם סגורים בתוך קרון המשמש להובלת בקר, עם חלון זעיר שרק דרכו נכנס חמצן, או בקרונות נוסעים ישנים שחלונותיהם כוסו, היא עושה את עבודת ההשמדה עוד לפני ההגעה למחנות.
בקרון חום קשה בקיץ וקור כלבים בחורף. הם עומדים דחוקים ודחוסים, אין מקום לשבת, במשך יממות רצופות, נואשים לנשום אוויר ועומדים בתור לשימוש בשירותים, שהם דלי מצחין ועמוס בצואה ובשתן.
נזכיר שאין מים. כדי להינצל ממוות, החכמים והנועזים שבהם שותים מהיד את השתן של עצמם. מי שלא עושים זאת, הולכים ומתייבשים. בנסיעות ארוכות דינם נחרץ עוד בקרון המוות.
די מהר מתחיל הקרון להתמלא בגופות המתים. כשהם מגיעים למחנה מעירים אותם מעילפונם נביחות הכלבים והצעקות בגרמנית של אנשי הגסטפו. הם יורדו מהקרון באלימות, חלקם נדרשים לפנות את הגופות למטה. לא פעם זה הבן, הבת או האימא שלהם, שהם נושאים בזרועותיהם אל עגלת המתים.
הנסיעה הזו היא סיוט לכל בן אנוש ועדיין - היא עדיין לא הייתה הרע מכל. הרע הזה עוד מחכה להם במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה הנאציים, מפעלי המוות שהוקמו על ידי הנאצים בפולין.
על הנסיעה ברכבות למחנות ההשמדה (עברית):
https://youtu.be/yD5lpJpwyrk
אם שנשבעה להציל את בתה או שגרמני לא יהרוג אותה (עברית):
https://youtu.be/4-nr4eWsO5U
עדות על הנסיעה ברכבות המוות לאושוויץ (עברית):
https://youtu.be/pBjowngqzSc
על ילדה קטנה שסבלה היה מסוג אחר (עברית):
https://youtu.be/6C-A6YcHHEU
וזכרונות מרכבות המוות של הנאצים (עברית):
https://youtu.be/Q57aCvwXpyI?long=yes
מה הסיפור המדהים של אלבום אושוויץ?
הנאצים לא אפשרו לאיש לצלם את אירועי הזוועה שעל רמפות הרכבות או במחנות הריכוז. הם עמלו קשות על הסתרת תהליך ההשמדה של היהודים מעיני שאר העולם. צילומים כאלה יכולים היו להקים עליהם את העולם כולו. אבל חייל נאצי אחד לפחות צילם במחנה הריכוז הגדול מכולם ואסף את התמונות לאלבום. נסו לדמיין אלבום תמונות יחיד במינו, שמתעד את הגעתה של קהילה שלמה למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ושרד. ועכשיו דמיינו שמי שמוצאת אותו, לאחר המלחמה ובמרחק רב מאושוויץ, היא ניצולה של אותו משלוח יהודים שצולם באלבום.
הסיפור הלא-יאומן של האלבום, הוא סיפורה האישי של נערה יהודיה בת 18 בשם לילי יעקב. זה היה לקראת סוף המלחמה, באביב של שנת 1944. לילי הגיעה לאושוויץ ביחד עם משפחתה, באחת הרכבות שהובילו את יהדות הונגריה. על הרמפה של אושוויץ היא הופרדה מהמשפחה כולה. מבעד לדמעות הספיקה לילי לראות את הוריה ואחיה הקטנים הולכים ומתרחקים. היא לא תראה אותם יותר. הם נשלחו לתאי הגזים.
לילי עצמה נשלחה לעבודה רחוק משם, במחנה הריכוז דורה. בעוד שאיש מהאנשים שהיא אהבה לא שרד, היא הצליחה להישאר בחיים. בודדה ואומללה, הצליחה לילי לשרוד את כל המלחמה.
יום השחרור היה אמנם יום מאושר, שבו ברחו החיילים והקצינים הנאצים והמחנה ננטש. אבל הוא התחיל רע, כי לפני שהם ברחו, חיסלו השומרים הנאצים כמה שיותר מהאסירים.
לילי ניצלה מהחיסול כי הייתה בחדר החולים. חלושה ורעבה היא יצאה מחדר החולים וכששמעה שהשומרים ברחו, היא החליטה לחפש מזון בביתנים של החיילים הנאצים. בין החפצים שננטשו על ידי הנאצים בחדרים היא מצאה אלבום תמונות. צילם אותו קצין נאצי שהורשה לצלם יום בעבודה למטרותיו הפרטיות. מעין אלבום מזכרת שטני...
כשהביטה היטב בתמונות לילי יעקב נדהמה. הסתבר לה שהיא מצאה זה עתה אלבום תמונות שהנציח את הגעת הטרנספורט שלה עצמה לאושוויץ. זה היה משלוח היהודים שהגיע מהונגריה ברכבת ובו היא, משפחתה ורבים מידידיה ושכניה. התמונות שבאלבום הציגו את הקהילה שלה יורדת מהרכבת אל הרציף, עוברת סלקציה אכזרית ומחולקת למי שהולכים לעבודה ומי שממתינים לתאי הגזים. התמונות המצמררות ביותר הן של האמהות והילדים הממתינים ליד העצים, מבלי לדעת שרובם ימותו בשעות הקרובות. חלק גדול מהם היא הכירה באופן אישי.
לילי זיהתה ברבות מהתמונות שבאלבום את עצמה, את משפחתה וחברים רבים.
במשך שנים רבות החזיקה לילי באלבום. טיפין טיפין הגיעו ניצולים מאותו משלוח וזכו לקחת תמונה של יקיריהם מתוכו. אבל עם השנים הסתבר עד כמה האלבום הזה הוא יחודי. "אלבום אושוויץ" שמצאה לילי יעקב היה ונשאר העדות המצולמת היחידה שהנציחה באופן ברור את הגעת יהודים למחנה השמדה כלשהו. היו בו התמונות הבלעדיות שהנציחו את הסלקציה שעברו היהודים ואת מנגנון ההשמדה הנאצי. האלבום אמנם מתמקד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אבל היה לעדות ברורה לתהליך שרבים מניצולי השואה העידו עליו בעל פה, ללא עדויות מצולמות אחרות.
לקראת סוף חייה, לאחר שנים רבות שבהן האלבום היה ברשותה, תרמה לילי יעקב את אלבום התמונות היחיד של השואה, שהוא גם אלבומם האחרון של בני משפחתה וחבריה, למוסד "יד ושם".
הנה סיפורו של אלבום אושוויץ (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
וסרט תיעודי על האלבום והחיים במחנה כפי שמשתקפים ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
מהו המספר המקועקע על היד של ניצולי שואה?
כולנו מכירים את המספרים שעל זרועם של ניצולי שואה. את קעקועי השואה (Holocaust Tattoos) הללו קעקעו הנאצים על זרועותיהם של אסירים, כולל שבויים סובייטים, צוענים ויהודים, במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה היהודית.
רבים מאמינים שהמספרים קועקעו במחנות הריכוז השונים, אך העובדות ההיסטוריות הן שהמספרים על זרועות האסירים קועקעו רק במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
ההחלטה לקעקע את המספר הכחול על גוף האסירים היהודים החל באושוויץ בשנת 1942. זה היה המחנה היחיד שבו קועקעו עוד לפני כן אסירים וקעקוע של היהודים היה המשך ישיר לאכזריות ולשיטתיות של המשטר הנאצי כולו ושל מפקדי אושוויץ בפרט.
נאמנים לאידאולוגיה של הרייך השלישי, יישמו חיילי ה-SS את הטבעת המספר המקוקע על ידם של ניצולי אושוויץ, ממש כמו שעושים לפרות ובקר בגידולם ובתהליך שבדרך לשחיטה.
כך קועקע כל יהודי שהגיע למחנה, במספר האסיר שלו. בתחילה, הטביעו את המספר על בגדיהם של האסירים. בהמשך שינו הנאצים את נוהלי הסימון לקעקוע על הגוף, עקב ההתפוררות של בגדי האסירים. גם הדרישה לזיהוי גופות הנרצחים, לאחר שהופשטו מבגדיהם לפני הרצח, הביא לשינוי האכזרי של קעקוע על הבשר החי.
#איך קעקעו באושוויץ?
במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו אכזריות הקעקוע של המספרים על גוף היהודים שנכלאו בו הייתה כמובן כאין וכאפס לתאי הגזים והמשרפות.
בכדי לקעקע את המספרים על גופם של האסירים היהודים באושוויץ, השתמשו חיילי ה-SS בלוחות עץ, שעליהם חיברו מחטים אל תבנית שבה יצרו את הספרות המשתנות מאסיר לאסיר, אותיות שגודלן כסנטימטר.
לאחר שחוברו המסמרים בתבנית הספרות הייחודית לכל אסיר, נהגו להצמיד אל לוח העץ את הזרוע או החזה של האסיר ובכך ליצור פצע טרי ומדמם בצורת המספר. עליו מרחו הנאצים דיו, שיצר את הקעקוע לתמיד.
אגב, 70 שנה לאחר שחרור מחנה ההשמדה נמצאו חלק מתבניות המתכת שחוברו ללוח העץ ההוא.
#קעקועי שואה - הדור הבא
בעשורים האחרונים בלטה תופעה ייחודית ומרתקת, של נכדים ונינים המקעקעים מספרי שואה על הזרוע. מדובר בבני הדור השלישי והרביעי לשואה, שראו את מספרם ההולך וקטן של הניצולים ודאגו להמשך והנכחת אסון השואה בעתיד.
הנכדים והנינים שמקעקעים את מספרי אושוויץ של סביהם או סבותיהם על זרועותיהם, רוצים להנציח כך את זכר השואה שעברו אבותיהם. בימים שדור ניצולי השואה הולך לעולמו, חשוב להם שהשואה לא תרד בעתיד מסדר היום היהודי.
קעקוע המספר, שהיו ניצולים שהעדיפו בעבר למחוק באמצעות ניתוחי לייזר, היא דרך הנצחה היוצרת עניין וסקרנות אצל אחרים. היא מאפשרת לשתף עם חברים וסקרנים את הסיפורים האישיים של ניצולי השואה הללו, סיפורים שהפכו לסיפור משפחתי, שרוצה להמשיך ולהיות מסופר.
הנה מפגש של ניצולים עם מספרים עוקבים:
https://youtu.be/YyWUEcuuRPI
סיפורם של ניצולי השואה שאין להם שם אלא רק מספר על הזרוע (עברית):
https://youtu.be/wADrfjCHUpM
המקעקע היהודי באושוויץ שקעקע והתאהב במי שתהיה לאחר המלחמה אשתו:
https://youtu.be/u_hOwsy4AM8
אל נקמות ה' (עברית):
https://youtu.be/p27RGdMoU2U
ושירה בין אושוויץ לתל אביב (עברית):
https://youtu.be/fFuWHbmwm0U
ובנים, נכדים ונינים שמקעקעים את המספר שלהם על ידם:
https://youtu.be/nrKN-9IqvdI
מה קרה במחנה אושוויץ-בירקנאו?
הייתה זו הכתובת הצינית, "העבודה משחררת", שהתנוססה מעל לשער של המקום האיום ביותר בהיסטוריה האנושית ובתולדות האדם.
הכתובת הצינית הזו הייתה מבחינת האסירים והמועמדים להשמדה רק הפתיח להתעללות שטנית, בקנה מידה שעתיד להוות דוגמה איומה לאלפי מחנות ריכוז אחרים שהקימו הנאצים אחריו.
ואכן, מחנה הריכוז אַוּשְׁוִויץ (Auschwitz) היה מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שהקימו הנאצים בשואה. אבל המחנה, שהפך בהמשך לאושוויץ-בירקנאו, היה לא רק מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שבנו הנאצים, אלא גם מה שיהפוך לסמל של אכזריות הנאצים במלחמת העולם השנייה.
לתהליך ההשמדה הוסיף בהמשך גם מחנה בירקנאו שנבנה במהלך המלחמה ליד אושוויץ. אחריו נוספו לקומפלקס ההשמדה המזוויע שיצרו הנאצים עוד מחנות רבים, כשבשיאו כלל אושוויץ 45 מחנות ריכוז והשמדה.
במהלך כמעט 5 שנות קיומו של מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו נרצחו כאן יותר ממיליון יהודים, מתוך מיליון ושלוש מאות אלף נרצחים בסך הכל.
כך תכננו את מחנה הריכוז וההשמדה הגדול והאיום ביותר, אושוויץ בירקנאו (עברית):
https://youtu.be/_8qPIzlT1VM
סיפורו של המחנה:
https://youtu.be/9O5-4uCU3T4
מדוע כוחות הברית לא הפציצו את המחנה מהאוויר? (עברית):
https://youtu.be/RwIG2Yaw7SE
מבט מהאוויר על המחנה:
https://youtu.be/449ZOWbUkf0
ביקור במחנה אושוויץ בירקנאו - מחנה הריכוז הנאצי הגדול ביותר:
http://youtu.be/rjv6Mash7uM
ניצול שואה מספר על ההגעה לאושוויץ-בירקנאו, ממחנות הריכוז וההשמדה הגדולים (עברית):
https://youtu.be/Z1YpFs0cjQU
וסרטון מאושוויץ שמאחרי השער עם הכתובת "העבודה משחררת":
https://youtu.be/2cM7He0wydw
מהי הבנאליות של הרוע?
היה זה "הבנאליות של הרוע" (the Banality of Evil), שם ספרה של חנה ארנדט (Hannah Arendt), שעסק בשגרתיות של הרוע הנאצי ובחיבור הבלתי נתפס בין אנשים רגילים לנאציזם.
עד משפט אייכמן נדמה היה לרבים שכשמדובר בנאצים, הם היו מפלצות אדם, חיות פרא או כל דבר שאינו בני אדם רגילים. הספר הזה חשף מצב דברים שונה בתכלית ויש שיאמרו אפילו הפוך.
כשאייכמן, סגנו של היטלר, נתפס ונשפט בישראל, הגיעה ארנדט לסקר את המשפט מטעם עיתון אמריקאי. בשורת כתבות מעולות היא פרסמה את התרשמותה מהמשפט ומהעדויות שהושמעו בו. כשמדובר בנאצים, היא טענה, הם היו אנשים רגילים, פקידים, עם חיי משפחה והלך מחשבה רגיל, שעבדו בעבודה שקוראים לה מוות. מוות יזום ומכוון. קריירה.
הכעס על ארנדט היה עצום. רבים התקוממו כנגד המחשבה שאנשים רגילים כמוהם, עם שולחנות כתיבה וציפיות לקידום, הם ששימשו כרוצחים ומארגני רצח-עם. קשה היה לדמיין שאותם אנשים סיימו את יום העבודה שלהם, בו שלחו אלפי אנשים אחרים אל מותם או לעינויי תופת, ושבו הביתה לשחק עם הילדים או לאכול ארוחת ערב משפחתית שלווה. אבל בלתי נתפס ככל שזה יהיה - כך בדיוק נהגו המוני המרצחים ופקידי הרצח של גרמניה והמדינות ששיתפו עמה פעולה בפשעים נגד האנושות.
זה היה עוד יותר מקומם להבין מדבריה שכל אדם, בנסיבות מסוימות, עלול להגיע למצב שכזה. כיום הטענה מקובלת יותר וחוקרים רבים חיוו את דעתם על נכונותה, אבל ארנדט היא הראשונה שהעזה לומר את מה שצריך היה לומר - על כל עם להיזהר מהפאשיזם ומהשנאה, מהגזענות והאלימות, מההתנשאות והמגלומניה. ראינו כבר אז לאן הן מובילות.
הנה דוגמה למכתביו של הימלר, סגנו של היטלר, מ"נסיעות עבודה" שלו (מתורגם):
https://youtu.be/8A1A-U8ZZVo
הסבר מפורט על הבנאליות של הרוע (עברית):
https://youtu.be/q2NiWfvUQwk
קדימון סרט שנעשה על ארנדט, שרעיון הבנאליות של הרוע שלה גרם לסערה (מתורגם):
https://youtu.be/Fp9fWfoY0Gw
דיון על הסרט ועל טיעוניה של ארנדט (עברית):
https://youtu.be/ZfdqOvhg4KA
מדוע כה חשוב להבין שמדובר באנשים רגילים? (מתורגם):
https://youtu.be/ZJUZBGlIKyc?long=yes
ודיון טלוויזיוני על אייכמן ועל ספרה של ארנדט (עברית):
https://youtu.be/PCWxWATBX28?long=yes
מה זה מחנה ריכוז?
כשהנאצים בגרמניה החליטו להשמיד את העם היהודי הם נתנו הוראה להתחיל ולהרוג יהודים. מספרי האנשים שהוצאו להורג בידי הנאצים היו עצומים. הנאצים החלו לגלות שנגרמו הרבה קשיים נפשיים למוציאים להורג, הן מקרב החיילים הגרמנים והן ממשתפי הפעולה מהעמים ששיתפו עימם פעולה בהשמדה. לכן הם קיבלו החלטה איומה לרכז את היהודים במחנות ריכוז ומשם להוציאם למחנות השמדה.
מחנות הריכוז היו מקומות נוראים שבהם חיו היהודים ועוד אנשים שהנאצים רצו לחסל, בתנאים איומים של רעב, מחלות, התעללות מתמדת וחוסר-תקווה.
מחנות הריכוז אפשרו לנאצים לרכז את האנשים, במיוחד יהודים, שהתכוונו להעביר להשמדה בתאי הגזים. הם היו חלק מהמערכת שנועדה להקל עליהם את המלאכה השטנית.
מחנות ריכוז לא היו המצאה נאצית. גם אם היו נדירים בהיסטוריה, בתקופות שלפני היטלר ובוודאי לא בהיקפים של מחנות הריכוז הנאציים, היו כבר כאלו בהיסטוריה. כבר בימי יוון העתיקה סיפרו עדויות מטבח פרספוליס על הזעזוע של אלכסנדר הגדול, אלכסנדר מוקדון שמצא בפרס מחנה ריכוז לשבויים יווניים. בהחלטה נדירה אצלו, הוא הורה והביא לביזה ולטבח קשה בתושבי העיר הפרסית הזו שאך כבש.
תמונות ללא מילים ממחנה אושוויץ בירקנאו - מחנה הריכוז הנאצי הגדול ביותר:
http://youtu.be/rjv6Mash7uM
עדות על החיים במחנה (עברית):
https://youtu.be/o_u88f1lrEM
ניצול שואה מספר בעברית על ההגעה לאושוויץ-בירקנאו, ממחנות הריכוז וההשמדה הגדולים (עברית):
https://youtu.be/Z1YpFs0cjQU
ניצולת שואה מספרת על החיים הקשים של היום יום במחנה הריכוז (עברית):
https://youtu.be/xV6p2JmxzKk
ותיאור של יום שלם במחנה ריכוז נאצי בשואה:
https://youtu.be/RjktTmNIqYE?long=yes
מה היה הפתרון הסופי?
"הפתרון הסופי" (Final Solution) היה התוכנית הנאצית להשמדת העם היהודי בשטחי הכיבוש של הנאצים, או פתרון בעיית "השאלה היהודית", כמו שכינו זאת הנאצים.
ההחלטה על צורת יישומו של הפתרון הסופי. התקבלה בוועידה שהתקיימה ב"וילה ואנזה" בברלין, ב-20 בינואר 1942. את יישום הפתרון הסופי הוביל, בהוראת היטלר אך באכזריות רבה וביעילות שלא תאומן, ריינהרד היידריך. הוא היה ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך וסגנו של הימלר, מפקד ה-SS. היידריך היה גם מי שכינס את אותה "ועידת ואנזה", בהשתתפות פקידים ראשיים במשטר הנאצי וכדי לתאם את חלוקת התפקידים והסמכויות, במהלך ביצוע הפתרון הסופי.
אותו היידריך פירש את הוראת היטלר בצורה האכזרית ביותר והחל בחיסול עשרות אלפי יהודים בפולין הכבושה. הוא יצר את הקונספט של "בורות המוות", בהם נרצחו רבים ביריות ונפלו במותם ונקברו, באותם בורות שחפרו לעצמם בהוראת הנאצים.
לאחר שהמחתרת הצ'כית התנקשה והרגה את היידריך, המשיך הימלר את מעשיו של סגנו המת והצמיח את החיסולים שהנהיג היידריך, למה שיהפוך להיות השואה ויימדד במספרים מבהילים של רצח 6 מיליון יהודים, רובם במחנות ריכוז והשמדה, במה שיהיה לרצח העם הגדול בהיסטוריה.
כך התחיל הפתרון הסופי (מתורגם):
https://youtu.be/u_W5Fdw3c4c
כך הוא התפתח (מתורגם):
https://youtu.be/aLt1guCS3oI
כך החל הרצח השיטתי (מתורגם):
https://youtu.be/Tcs_9mpc8ug
וסרט תיעודי על הפתרון הסופי בימיו האחרונים של מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו (עברית):
https://youtu.be/PrfewO4DHpU?long=yes
ההשמדה היא ללא ספק הדבר האיום והאכזרי ביותר שעשו הנאצים ליהודים במהלך השואה. אבל רכבות המוות, או הטרנספורטים (Transports) בשואה, היו אחת החוויות הקשות שהם חוו בדרך למחנות ההשמדה והריכוז.
המוני יהודים בתוך קרונות משא, סגורים כמעט לחלוטין, בנסיעות שארכו ימים ארוכים ברציפות.
לאחר שחוייבו להגיע לאומשלגפלאץ, או רומו על ידי הנאצים שמי שיגיע לכיכר ההתייצבות יקבל אישור עבודה, השומרים הצעידו את היהודים בברוטליות לרציף והם אולצו לעלות על קרונות הרכבת, שתיקח אותם, לפי עוד שקר, להתיישבות במזרח.
אמנם היהודים הצטוו להביא עמם רק חפצים מעטים, אך גם את המזוודות העלובות שלהם ריכזו לא פעם הגרמנים בקרונות נפרדים מהם או בקרון שלהם בערימה לא זמינה להם.
כך או כך, את המזוודות שלהם הם לא יפגשו שוב. כל התרופות, הבגדים והצעצועים לילדים יועברו לגרמניה ויחולקו למשפחות וילדים גרמנים שיזכו בהם במסגרת ההטבות שמחלק המשטר לחברי המפלגה הנאצית.
הנסיעה מתחילה. בקרונות אימה. משפחות ויחידים, מכרים וזרים - אנשים נדחפו לקרונות כמו חיות. צעקות, בכי ודם של מי שנפצעו לא עזרו. דלתות הברזל נסגרות על הקרונות הדחוסים עד אפס מקום והרכבות יוצאות לדרך מבלי לעצור.
מכאן, במשך ימים ארוכים, הרכבת הייתה נוסעת לאיטה, בין עיירות ותחנות. יש לגרמנים זמן. בלי אוורור, מזון או מים, כשהם סגורים בתוך קרון המשמש להובלת בקר, עם חלון זעיר שרק דרכו נכנס חמצן, או בקרונות נוסעים ישנים שחלונותיהם כוסו, היא עושה את עבודת ההשמדה עוד לפני ההגעה למחנות.
בקרון חום קשה בקיץ וקור כלבים בחורף. הם עומדים דחוקים ודחוסים, אין מקום לשבת, במשך יממות רצופות, נואשים לנשום אוויר ועומדים בתור לשימוש בשירותים, שהם דלי מצחין ועמוס בצואה ובשתן.
נזכיר שאין מים. כדי להינצל ממוות, החכמים והנועזים שבהם שותים מהיד את השתן של עצמם. מי שלא עושים זאת, הולכים ומתייבשים. בנסיעות ארוכות דינם נחרץ עוד בקרון המוות.
די מהר מתחיל הקרון להתמלא בגופות המתים. כשהם מגיעים למחנה מעירים אותם מעילפונם נביחות הכלבים והצעקות בגרמנית של אנשי הגסטפו. הם יורדו מהקרון באלימות, חלקם נדרשים לפנות את הגופות למטה. לא פעם זה הבן, הבת או האימא שלהם, שהם נושאים בזרועותיהם אל עגלת המתים.
הנסיעה הזו היא סיוט לכל בן אנוש ועדיין - היא עדיין לא הייתה הרע מכל. הרע הזה עוד מחכה להם במחנות הריכוז, העבודה וההשמדה הנאציים, מפעלי המוות שהוקמו על ידי הנאצים בפולין.
על הנסיעה ברכבות למחנות ההשמדה (עברית):
https://youtu.be/yD5lpJpwyrk
אם שנשבעה להציל את בתה או שגרמני לא יהרוג אותה (עברית):
https://youtu.be/4-nr4eWsO5U
עדות על הנסיעה ברכבות המוות לאושוויץ (עברית):
https://youtu.be/pBjowngqzSc
על ילדה קטנה שסבלה היה מסוג אחר (עברית):
https://youtu.be/6C-A6YcHHEU
וזכרונות מרכבות המוות של הנאצים (עברית):
https://youtu.be/Q57aCvwXpyI?long=yes
הנאצים לא אפשרו לאיש לצלם את אירועי הזוועה שעל רמפות הרכבות או במחנות הריכוז. הם עמלו קשות על הסתרת תהליך ההשמדה של היהודים מעיני שאר העולם. צילומים כאלה יכולים היו להקים עליהם את העולם כולו. אבל חייל נאצי אחד לפחות צילם במחנה הריכוז הגדול מכולם ואסף את התמונות לאלבום. נסו לדמיין אלבום תמונות יחיד במינו, שמתעד את הגעתה של קהילה שלמה למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו ושרד. ועכשיו דמיינו שמי שמוצאת אותו, לאחר המלחמה ובמרחק רב מאושוויץ, היא ניצולה של אותו משלוח יהודים שצולם באלבום.
הסיפור הלא-יאומן של האלבום, הוא סיפורה האישי של נערה יהודיה בת 18 בשם לילי יעקב. זה היה לקראת סוף המלחמה, באביב של שנת 1944. לילי הגיעה לאושוויץ ביחד עם משפחתה, באחת הרכבות שהובילו את יהדות הונגריה. על הרמפה של אושוויץ היא הופרדה מהמשפחה כולה. מבעד לדמעות הספיקה לילי לראות את הוריה ואחיה הקטנים הולכים ומתרחקים. היא לא תראה אותם יותר. הם נשלחו לתאי הגזים.
לילי עצמה נשלחה לעבודה רחוק משם, במחנה הריכוז דורה. בעוד שאיש מהאנשים שהיא אהבה לא שרד, היא הצליחה להישאר בחיים. בודדה ואומללה, הצליחה לילי לשרוד את כל המלחמה.
יום השחרור היה אמנם יום מאושר, שבו ברחו החיילים והקצינים הנאצים והמחנה ננטש. אבל הוא התחיל רע, כי לפני שהם ברחו, חיסלו השומרים הנאצים כמה שיותר מהאסירים.
לילי ניצלה מהחיסול כי הייתה בחדר החולים. חלושה ורעבה היא יצאה מחדר החולים וכששמעה שהשומרים ברחו, היא החליטה לחפש מזון בביתנים של החיילים הנאצים. בין החפצים שננטשו על ידי הנאצים בחדרים היא מצאה אלבום תמונות. צילם אותו קצין נאצי שהורשה לצלם יום בעבודה למטרותיו הפרטיות. מעין אלבום מזכרת שטני...
כשהביטה היטב בתמונות לילי יעקב נדהמה. הסתבר לה שהיא מצאה זה עתה אלבום תמונות שהנציח את הגעת הטרנספורט שלה עצמה לאושוויץ. זה היה משלוח היהודים שהגיע מהונגריה ברכבת ובו היא, משפחתה ורבים מידידיה ושכניה. התמונות שבאלבום הציגו את הקהילה שלה יורדת מהרכבת אל הרציף, עוברת סלקציה אכזרית ומחולקת למי שהולכים לעבודה ומי שממתינים לתאי הגזים. התמונות המצמררות ביותר הן של האמהות והילדים הממתינים ליד העצים, מבלי לדעת שרובם ימותו בשעות הקרובות. חלק גדול מהם היא הכירה באופן אישי.
לילי זיהתה ברבות מהתמונות שבאלבום את עצמה, את משפחתה וחברים רבים.
במשך שנים רבות החזיקה לילי באלבום. טיפין טיפין הגיעו ניצולים מאותו משלוח וזכו לקחת תמונה של יקיריהם מתוכו. אבל עם השנים הסתבר עד כמה האלבום הזה הוא יחודי. "אלבום אושוויץ" שמצאה לילי יעקב היה ונשאר העדות המצולמת היחידה שהנציחה באופן ברור את הגעת יהודים למחנה השמדה כלשהו. היו בו התמונות הבלעדיות שהנציחו את הסלקציה שעברו היהודים ואת מנגנון ההשמדה הנאצי. האלבום אמנם מתמקד במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, אבל היה לעדות ברורה לתהליך שרבים מניצולי השואה העידו עליו בעל פה, ללא עדויות מצולמות אחרות.
לקראת סוף חייה, לאחר שנים רבות שבהן האלבום היה ברשותה, תרמה לילי יעקב את אלבום התמונות היחיד של השואה, שהוא גם אלבומם האחרון של בני משפחתה וחבריה, למוסד "יד ושם".
הנה סיפורו של אלבום אושוויץ (עברית):
https://youtu.be/Johmwy48P2w
וסרט תיעודי על האלבום והחיים במחנה כפי שמשתקפים ממנו (מתורגם):
https://youtu.be/1o8n3UxAROE?long=yes
כולנו מכירים את המספרים שעל זרועם של ניצולי שואה. את קעקועי השואה (Holocaust Tattoos) הללו קעקעו הנאצים על זרועותיהם של אסירים, כולל שבויים סובייטים, צוענים ויהודים, במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה היהודית.
רבים מאמינים שהמספרים קועקעו במחנות הריכוז השונים, אך העובדות ההיסטוריות הן שהמספרים על זרועות האסירים קועקעו רק במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
ההחלטה לקעקע את המספר הכחול על גוף האסירים היהודים החל באושוויץ בשנת 1942. זה היה המחנה היחיד שבו קועקעו עוד לפני כן אסירים וקעקוע של היהודים היה המשך ישיר לאכזריות ולשיטתיות של המשטר הנאצי כולו ושל מפקדי אושוויץ בפרט.
נאמנים לאידאולוגיה של הרייך השלישי, יישמו חיילי ה-SS את הטבעת המספר המקוקע על ידם של ניצולי אושוויץ, ממש כמו שעושים לפרות ובקר בגידולם ובתהליך שבדרך לשחיטה.
כך קועקע כל יהודי שהגיע למחנה, במספר האסיר שלו. בתחילה, הטביעו את המספר על בגדיהם של האסירים. בהמשך שינו הנאצים את נוהלי הסימון לקעקוע על הגוף, עקב ההתפוררות של בגדי האסירים. גם הדרישה לזיהוי גופות הנרצחים, לאחר שהופשטו מבגדיהם לפני הרצח, הביא לשינוי האכזרי של קעקוע על הבשר החי.
#איך קעקעו באושוויץ?
במחנה ההשמדה אושוויץ בירקנאו אכזריות הקעקוע של המספרים על גוף היהודים שנכלאו בו הייתה כמובן כאין וכאפס לתאי הגזים והמשרפות.
בכדי לקעקע את המספרים על גופם של האסירים היהודים באושוויץ, השתמשו חיילי ה-SS בלוחות עץ, שעליהם חיברו מחטים אל תבנית שבה יצרו את הספרות המשתנות מאסיר לאסיר, אותיות שגודלן כסנטימטר.
לאחר שחוברו המסמרים בתבנית הספרות הייחודית לכל אסיר, נהגו להצמיד אל לוח העץ את הזרוע או החזה של האסיר ובכך ליצור פצע טרי ומדמם בצורת המספר. עליו מרחו הנאצים דיו, שיצר את הקעקוע לתמיד.
אגב, 70 שנה לאחר שחרור מחנה ההשמדה נמצאו חלק מתבניות המתכת שחוברו ללוח העץ ההוא.
#קעקועי שואה - הדור הבא
בעשורים האחרונים בלטה תופעה ייחודית ומרתקת, של נכדים ונינים המקעקעים מספרי שואה על הזרוע. מדובר בבני הדור השלישי והרביעי לשואה, שראו את מספרם ההולך וקטן של הניצולים ודאגו להמשך והנכחת אסון השואה בעתיד.
הנכדים והנינים שמקעקעים את מספרי אושוויץ של סביהם או סבותיהם על זרועותיהם, רוצים להנציח כך את זכר השואה שעברו אבותיהם. בימים שדור ניצולי השואה הולך לעולמו, חשוב להם שהשואה לא תרד בעתיד מסדר היום היהודי.
קעקוע המספר, שהיו ניצולים שהעדיפו בעבר למחוק באמצעות ניתוחי לייזר, היא דרך הנצחה היוצרת עניין וסקרנות אצל אחרים. היא מאפשרת לשתף עם חברים וסקרנים את הסיפורים האישיים של ניצולי השואה הללו, סיפורים שהפכו לסיפור משפחתי, שרוצה להמשיך ולהיות מסופר.
הנה מפגש של ניצולים עם מספרים עוקבים:
https://youtu.be/YyWUEcuuRPI
סיפורם של ניצולי השואה שאין להם שם אלא רק מספר על הזרוע (עברית):
https://youtu.be/wADrfjCHUpM
המקעקע היהודי באושוויץ שקעקע והתאהב במי שתהיה לאחר המלחמה אשתו:
https://youtu.be/u_hOwsy4AM8
אל נקמות ה' (עברית):
https://youtu.be/p27RGdMoU2U
ושירה בין אושוויץ לתל אביב (עברית):
https://youtu.be/fFuWHbmwm0U
ובנים, נכדים ונינים שמקעקעים את המספר שלהם על ידם:
https://youtu.be/nrKN-9IqvdI
הייתה זו הכתובת הצינית, "העבודה משחררת", שהתנוססה מעל לשער של המקום האיום ביותר בהיסטוריה האנושית ובתולדות האדם.
הכתובת הצינית הזו הייתה מבחינת האסירים והמועמדים להשמדה רק הפתיח להתעללות שטנית, בקנה מידה שעתיד להוות דוגמה איומה לאלפי מחנות ריכוז אחרים שהקימו הנאצים אחריו.
ואכן, מחנה הריכוז אַוּשְׁוִויץ (Auschwitz) היה מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שהקימו הנאצים בשואה. אבל המחנה, שהפך בהמשך לאושוויץ-בירקנאו, היה לא רק מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שבנו הנאצים, אלא גם מה שיהפוך לסמל של אכזריות הנאצים במלחמת העולם השנייה.
לתהליך ההשמדה הוסיף בהמשך גם מחנה בירקנאו שנבנה במהלך המלחמה ליד אושוויץ. אחריו נוספו לקומפלקס ההשמדה המזוויע שיצרו הנאצים עוד מחנות רבים, כשבשיאו כלל אושוויץ 45 מחנות ריכוז והשמדה.
במהלך כמעט 5 שנות קיומו של מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו נרצחו כאן יותר ממיליון יהודים, מתוך מיליון ושלוש מאות אלף נרצחים בסך הכל.
כך תכננו את מחנה הריכוז וההשמדה הגדול והאיום ביותר, אושוויץ בירקנאו (עברית):
https://youtu.be/_8qPIzlT1VM
סיפורו של המחנה:
https://youtu.be/9O5-4uCU3T4
מדוע כוחות הברית לא הפציצו את המחנה מהאוויר? (עברית):
https://youtu.be/RwIG2Yaw7SE
מבט מהאוויר על המחנה:
https://youtu.be/449ZOWbUkf0
ביקור במחנה אושוויץ בירקנאו - מחנה הריכוז הנאצי הגדול ביותר:
http://youtu.be/rjv6Mash7uM
ניצול שואה מספר על ההגעה לאושוויץ-בירקנאו, ממחנות הריכוז וההשמדה הגדולים (עברית):
https://youtu.be/Z1YpFs0cjQU
וסרטון מאושוויץ שמאחרי השער עם הכתובת "העבודה משחררת":
https://youtu.be/2cM7He0wydw
מחנות השמדה
היה זה "הבנאליות של הרוע" (the Banality of Evil), שם ספרה של חנה ארנדט (Hannah Arendt), שעסק בשגרתיות של הרוע הנאצי ובחיבור הבלתי נתפס בין אנשים רגילים לנאציזם.
עד משפט אייכמן נדמה היה לרבים שכשמדובר בנאצים, הם היו מפלצות אדם, חיות פרא או כל דבר שאינו בני אדם רגילים. הספר הזה חשף מצב דברים שונה בתכלית ויש שיאמרו אפילו הפוך.
כשאייכמן, סגנו של היטלר, נתפס ונשפט בישראל, הגיעה ארנדט לסקר את המשפט מטעם עיתון אמריקאי. בשורת כתבות מעולות היא פרסמה את התרשמותה מהמשפט ומהעדויות שהושמעו בו. כשמדובר בנאצים, היא טענה, הם היו אנשים רגילים, פקידים, עם חיי משפחה והלך מחשבה רגיל, שעבדו בעבודה שקוראים לה מוות. מוות יזום ומכוון. קריירה.
הכעס על ארנדט היה עצום. רבים התקוממו כנגד המחשבה שאנשים רגילים כמוהם, עם שולחנות כתיבה וציפיות לקידום, הם ששימשו כרוצחים ומארגני רצח-עם. קשה היה לדמיין שאותם אנשים סיימו את יום העבודה שלהם, בו שלחו אלפי אנשים אחרים אל מותם או לעינויי תופת, ושבו הביתה לשחק עם הילדים או לאכול ארוחת ערב משפחתית שלווה. אבל בלתי נתפס ככל שזה יהיה - כך בדיוק נהגו המוני המרצחים ופקידי הרצח של גרמניה והמדינות ששיתפו עמה פעולה בפשעים נגד האנושות.
זה היה עוד יותר מקומם להבין מדבריה שכל אדם, בנסיבות מסוימות, עלול להגיע למצב שכזה. כיום הטענה מקובלת יותר וחוקרים רבים חיוו את דעתם על נכונותה, אבל ארנדט היא הראשונה שהעזה לומר את מה שצריך היה לומר - על כל עם להיזהר מהפאשיזם ומהשנאה, מהגזענות והאלימות, מההתנשאות והמגלומניה. ראינו כבר אז לאן הן מובילות.
הנה דוגמה למכתביו של הימלר, סגנו של היטלר, מ"נסיעות עבודה" שלו (מתורגם):
https://youtu.be/8A1A-U8ZZVo
הסבר מפורט על הבנאליות של הרוע (עברית):
https://youtu.be/q2NiWfvUQwk
קדימון סרט שנעשה על ארנדט, שרעיון הבנאליות של הרוע שלה גרם לסערה (מתורגם):
https://youtu.be/Fp9fWfoY0Gw
דיון על הסרט ועל טיעוניה של ארנדט (עברית):
https://youtu.be/ZfdqOvhg4KA
מדוע כה חשוב להבין שמדובר באנשים רגילים? (מתורגם):
https://youtu.be/ZJUZBGlIKyc?long=yes
ודיון טלוויזיוני על אייכמן ועל ספרה של ארנדט (עברית):
https://youtu.be/PCWxWATBX28?long=yes
כשהנאצים בגרמניה החליטו להשמיד את העם היהודי הם נתנו הוראה להתחיל ולהרוג יהודים. מספרי האנשים שהוצאו להורג בידי הנאצים היו עצומים. הנאצים החלו לגלות שנגרמו הרבה קשיים נפשיים למוציאים להורג, הן מקרב החיילים הגרמנים והן ממשתפי הפעולה מהעמים ששיתפו עימם פעולה בהשמדה. לכן הם קיבלו החלטה איומה לרכז את היהודים במחנות ריכוז ומשם להוציאם למחנות השמדה.
מחנות הריכוז היו מקומות נוראים שבהם חיו היהודים ועוד אנשים שהנאצים רצו לחסל, בתנאים איומים של רעב, מחלות, התעללות מתמדת וחוסר-תקווה.
מחנות הריכוז אפשרו לנאצים לרכז את האנשים, במיוחד יהודים, שהתכוונו להעביר להשמדה בתאי הגזים. הם היו חלק מהמערכת שנועדה להקל עליהם את המלאכה השטנית.
מחנות ריכוז לא היו המצאה נאצית. גם אם היו נדירים בהיסטוריה, בתקופות שלפני היטלר ובוודאי לא בהיקפים של מחנות הריכוז הנאציים, היו כבר כאלו בהיסטוריה. כבר בימי יוון העתיקה סיפרו עדויות מטבח פרספוליס על הזעזוע של אלכסנדר הגדול, אלכסנדר מוקדון שמצא בפרס מחנה ריכוז לשבויים יווניים. בהחלטה נדירה אצלו, הוא הורה והביא לביזה ולטבח קשה בתושבי העיר הפרסית הזו שאך כבש.
תמונות ללא מילים ממחנה אושוויץ בירקנאו - מחנה הריכוז הנאצי הגדול ביותר:
http://youtu.be/rjv6Mash7uM
עדות על החיים במחנה (עברית):
https://youtu.be/o_u88f1lrEM
ניצול שואה מספר בעברית על ההגעה לאושוויץ-בירקנאו, ממחנות הריכוז וההשמדה הגדולים (עברית):
https://youtu.be/Z1YpFs0cjQU
ניצולת שואה מספרת על החיים הקשים של היום יום במחנה הריכוז (עברית):
https://youtu.be/xV6p2JmxzKk
ותיאור של יום שלם במחנה ריכוז נאצי בשואה:
https://youtu.be/RjktTmNIqYE?long=yes
"הפתרון הסופי" (Final Solution) היה התוכנית הנאצית להשמדת העם היהודי בשטחי הכיבוש של הנאצים, או פתרון בעיית "השאלה היהודית", כמו שכינו זאת הנאצים.
ההחלטה על צורת יישומו של הפתרון הסופי. התקבלה בוועידה שהתקיימה ב"וילה ואנזה" בברלין, ב-20 בינואר 1942. את יישום הפתרון הסופי הוביל, בהוראת היטלר אך באכזריות רבה וביעילות שלא תאומן, ריינהרד היידריך. הוא היה ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך וסגנו של הימלר, מפקד ה-SS. היידריך היה גם מי שכינס את אותה "ועידת ואנזה", בהשתתפות פקידים ראשיים במשטר הנאצי וכדי לתאם את חלוקת התפקידים והסמכויות, במהלך ביצוע הפתרון הסופי.
אותו היידריך פירש את הוראת היטלר בצורה האכזרית ביותר והחל בחיסול עשרות אלפי יהודים בפולין הכבושה. הוא יצר את הקונספט של "בורות המוות", בהם נרצחו רבים ביריות ונפלו במותם ונקברו, באותם בורות שחפרו לעצמם בהוראת הנאצים.
לאחר שהמחתרת הצ'כית התנקשה והרגה את היידריך, המשיך הימלר את מעשיו של סגנו המת והצמיח את החיסולים שהנהיג היידריך, למה שיהפוך להיות השואה ויימדד במספרים מבהילים של רצח 6 מיליון יהודים, רובם במחנות ריכוז והשמדה, במה שיהיה לרצח העם הגדול בהיסטוריה.
כך התחיל הפתרון הסופי (מתורגם):
https://youtu.be/u_W5Fdw3c4c
כך הוא התפתח (מתורגם):
https://youtu.be/aLt1guCS3oI
כך החל הרצח השיטתי (מתורגם):
https://youtu.be/Tcs_9mpc8ug
וסרט תיעודי על הפתרון הסופי בימיו האחרונים של מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו (עברית):
https://youtu.be/PrfewO4DHpU?long=yes
