בשנות ה-90 הייתה חברת פאלם המובילה העולמית בתחום של מחשבי הכיס. באותם ימים עוררו מכשירי הפאלם פיילוט קנאה אצל רבים ונחשבו לסמל סטטוס של ממש.

פאלם, שהחל מאמצע שנות התשעים ועד תחילת שנות ה-2000 זכתה להצלחה גדולה, ייצרה אז מחשבי כף יד, שפעלו על מערכת ההפעלה יחודית שפיתחה.

החברה נחשבת מחלוצות מחשבי כף היד והייתה מהחברות הראשונות בעולם שהציגו מכשיר שכזה. בדיעבד, המכשירים הללו היו ההורים הטכנולוגיים הרוחניים של האייפון והטלפונים החכמים בכלל.

בהמשך ייצרה פאלם גם טלפונים חכמים אבל הם היו מגושמים והצליחו הרבה פחות מהמחשבים הזעירים, שבזמנם היו פורצי דרך וזיהו כתב יד, כפי שנכתב על המסך, באמצעות סטיילוס, סוג של עט חרט.

מערכת ההפעלה שלה הצטיינה גם ב-HotSync. זו הייתה יכולת סנכרון אוטומטי של המכשירים עם המחשב האישי. הסנכרון בה התבצע אוטומטית, מיד עם הנחת מכשיר הפאלם בעריסה המיוחדת שנמכרה איתו.

אבל במחצית השנייה של שנות ה-10 של המאה ה-21 נולדו הטלפונים החכמים, שהביאו להתיישנות כמעט מיידית של החדשנות הטכנולוגית של מכשירי ה-Palm.

החברה נכשלה במעבר מהשוק שבו שלטה, של מחשבי כף היד, אל השוק הסלולרי ולעולם הסמארטפונים. היא מצאה עצמה נמכרת לחברת HP, שגם היא לא הצליחה להחזירה להצלחה ומכרה חלק ניכר ממנה לחברה אחרת. בהמשך ניסתה גם חברת TCL הסינית, שקנתה את החברה והמותג, לייצר מכשירי פאלם חדשים, אבל ההצלחה לא ממש הגיעה.


הנה פרסומת לפאלם:

https://youtu.be/NatcefK02L4


תולדות מחשבי כף היד ופאלם כשיא האבולוציה הזו:

https://youtu.be/Iz4GwLpxAhc


טלפון הפאלם היה הצלחה, עד שהגיע האייפון:

https://youtu.be/qla5LvFrvGc


מערכת ההפעלה שלו הייתה ממש מוצלחת:

https://youtu.be/9pAgJ9x-2IA


הניוטון קדם לו אבל גם הקדים את זמנו:

https://youtu.be/pXy_wbsDO00


והחברה הוציאה אפילו מחשב כזה:

https://youtu.be/ltsC31QOCOU

בעידן הסלולארי שעון היד (Wristwatch) מתחיל אולי להיעלם מידיהם של הצעירים, אך עד לא מזמן היה שעון היד פיסת הטכנולוגיה היחידה שהאדם הלך עימה לכל מקום. הוא החליף את שעוני הכיס, שבתחילת המאה ה-20 היו מרבית השעונים שבהם השתמשו ג'נטלמנים שכיבדו את עצמם.

ישנה מחלוקת על ממציא שעון היד הראשון. לפי גרסה מקובלת ראשון שעוני היד בהיסטוריה נוצר בשנת 1868, עבור רוזנת מהונגריה. יצר אותו השען השוויצרי פיליפ פאטק. טענה אחרת ושנויה במחלוקת אומרת ששעון היד נוצר עוד לפני כן, כשחברת השעונים בריגה (breguet) יצרה שעון יד בשנת 1812 עבור קרולין מוראט, אחותו של נפוליאון ומלכת נאפולי.

כך או כך, חלפו שנים רבות עד ששעון היד הפך לפריט נפוץ. עד מלחמת העולם הראשונה, היו שעוני היד אביזרים נשיים מובהקים, בעוד הגברים של אותה תקופה העדיפו להשתמש בשעוני כיס כבדים. רצועות שעוני היד של אז יוצרו ברוב המקרים ממשי עדין ונשי.

במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-20, פחות או יותר במקביל למלחמת העולם הראשונה, החלו השעונים להפוך שימושיים ובהדרגה נפוצים יותר ויותר. השעון הנמתח שהופיע בשנות ה-20 אפשר למשתמש למתוח אותו פעם ביום. מעט אחריו הופיע השעון העמיד למים. עם הזמן פותחו שעוני מתח אוטומטיים, שנמתחו עם תזוזות פרק כף היד של העונד. במחצית השנייה של המאה נוספו תצוגות תאריך ויום ובשנות ה-70 יגיעו שעוני המחשבון. המאה ה-21 תביא את השעון החכם שיהפוך את שעון היד למחשב לכל דבר ואולי יחזיר אותו לידי הצעירים, שהטלפון הנייד החליף אותו אצל רבים מהם.


כך הופיע שעון היד בהיסטוריה של מדידת הזמן:

http://youtu.be/At5atF4mKiU


ההיסטוריה של שעוני היד:

http://youtu.be/QcleI3GBj0Q


ושעוני היד הראשונים בתצוגה:

http://youtu.be/1C60IlhAAD4

בשנת 1959 נולדה המצלמה שתהפוך את כולנו לצלמים. זה קרה כשחברת אגפא הוציאה את המצלמה האוטומטית המלאה הראשונה שלה. במצלמה הזו לא נדרש הצלם לעשות דבר כדי לצלם תמונה אלא לכוון וללחוץ.

עם הזמן הטכנולוגיה התפתחה והמצלמה האישית לצלמים החובבים הלכה ונעשתה קטנה וקלה. אבל המצלמה האוטומטית הייתה עוד שלב באבולוציה של הצילום, שבו הצלם אפילו לא נדרש ליכולת צילום. כל מיני פרטים כמו פוקוס, צמצם או כמות אור, לא היו הכרחיים יותר במצלמה הזו. היא הוציאה תמונות בינוניות ולא מקצועיות, אבל צבעוניות ונחמדות לאלבום הפרטי של המשפחה.

וזו לא הייתה רק האוטומציה שהפכה אותה למבוקשת כל כך. המצלמה האוטומטית הייתה קלה ונוחה, אפשרה להחליף את הפילם במהירות (הפילם הפך מהר מאד לקלטת קטנה ונוחה), לחלקן היה פלאש, מבזק מובנה במצלמה שנשלף בקלות. רוצים צילום במסיבה או בחשיכה? - לוחצים על הכפתור, הפלאש יוצא ומצלמים. גם אם התמונות היו בינוניות, הן הספיקו כדי להנציח רגעים שמחים ומאושרים..

המצלמה האוטומטית הייתה מצלמה פשוטה שאפשרה לצלם בקלות ובכל מקום. אבל היא הייתה עדיין מרובעת ויקרה יחסית. בשנות ה-70 יצאה מצלמת האינסטמטיק של קודאק. אלו היו מצלמות פוקט שטוחות, קלות וזולות להפליא. את הפילם החליפה בהן קלטת קלה ומהירה להחלפה, שבתוכה הפילם היה כבר מכוון להפעלה. האינסטמטיק הפכו במהירות ללהיט ענק ושוק המצלמות האוטומטיות הצליח מאד, כשחברות רבות החלו לייצר מצלמות כאלה.

המצלמות האוטומטיות שלטו שנים רבות והיו מתנה מבוקשת לצעירים ומתבגרים, שלא התיימרו להיות חובבי צילום. בעידן המצלמות הדיגיטליות, הן גם הפכו דיגיטליות ועד היום הן ממשיכות להימכר בכמויות עצומות בעולם כולו.


הנה המצלמה האוטומטית של אגפא:

https://youtu.be/pWbU9TwCDY8


אוסף של מצלמות פוקט אוטומטיות ישנות:

https://youtu.be/JnEBeVHE2LQ


הפוקט אינסטמטיק של קודאק עם הפלאש לתאורה:

https://youtu.be/Uhg0UpFziQU


והמצלמה האוטומטית של סוף עידן הפילם:

https://youtu.be/MVga4TGLYEc?t=10s

השנה היא 1979 וחברת האלקטרוניקה Sony פורצת לשוק עם מכשיר חדשני ומדהים, שחולל סערה מיידית. זה היה הווקמן (TPS-L2 Walkman) - מכשיר להאזנה אישית לקלטות מוסיקה, שאפשר לאנשים להאזין למוסיקה באוזניות אישיות. החברה הדגישה את הפרטיות והניידות, ביחד עם איכות צליל ומחיר זול.

מתכנן המכשיר היה נובוטושי קיהרה, המהנדס של חטיבת האודיו של החברה. אבל הוגה הרעיון והממציא של הווקמן היה דווקא מנכ"ל החברה אקיו מוריטה, מי שהיה "הסטיב ג'ובס" הראשון, ממציא ויזם מוכשר וממייסדי חברת "סוני", שרצה לשמוע אופרות במהלך טיסותיו הארוכות והתכופות.

שתי חטיבות שונות בחברת סוני עבדו על שני פיתוחים במקביל, מבלי לדעת זו על הפרויקט של זו. אחת פיתחה את הווקמן, בעוד שהשנייה פיתחה אוזניות קומפקטיות וקלות במיוחד. כשהושלמו הפיתוחים, איחדו בחברה את שניהם והתקבל המכשיר שעתיד לחולל סערה ומהפכה בהרגלי האזנה למוסיקה.

הדגם הראשון של הווקמן היה TPS-L2. הוא צוייד בשני חיבורי אוזניות ופעל על שתי סוללות קטנות וזולות. גם המכשיר לא היה יקר כל כך, לפחות לא כמו שצפוי מדגם ראשון וחדשני של מערכת להאזנה איכותית למוסיקה ועוד אחד שניתן לקחת לכל מקום.

מכשיר הווקמן חולל סערה של ממש. הוא הפך את הקלטות למוצר המוסיקה החם ביותר ולראשונה בהיסטוריה ירדו מכירות התקליטים, שבמשך 100 שנה עד אז, עלו כל הזמן. בהמשך, הוא עתיד להפוך ל"דיסקמן" שיפתח מוריטה בסוני ולנגני ה-mp3 העתידיים.

ואגב, המהפכה הייתה לא פחות בגלל מה שלא היה בווקמן - הוא היה מכשיר המוסיקה הראשון שיוצר להאזנה, אך לא צוייד ברמקולים. למבוגרים, אגב, הייתה לא מעט ביקורת על כך שהמכשיר מבודד את הצעירים זה מזה ואנשים מסתגרים עם המוסיקה שלהם ומתנתקים בעזרתו מהעולם. מצד שני, סוף סוף הם זכו לקצת שקט מהרוק הכבד שהמתבגרים שלהם כל כך אוהבים...


הנה הסיפור המופלא של הווקמן:

http://youtu.be/XBRmq3sYePM


כתבת טלוויזיה מאותם ימים:

https://youtu.be/GL5k9oTWqBw


מוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=23s&end=3m58s


הווקמן המקורי:

http://youtu.be/Q2D8cqOslwk


פרסומת לדור השני של הווקמן:

https://youtu.be/7lipckhgG5g


כך ניתן היה להפוך אותו למערכת סטריאו - מחברים למגבר עם רמקולים ומאזינים:

http://youtu.be/E3CEFpI_0G4


עם האוזניות שלו:

http://youtu.be/1PND7G_JBQU


הקנאה במי שהחזיק במכשיר הקסם הזה אז:

http://youtu.be/hhVNqeo3LeE


כך עושים היכרות לילדים של היום עם הווקמן והקסטות, הקלטות שלו:

http://youtu.be/Q_nBd8GbrtY


ושיר של קט סטיבנס "אבא ובן":

https://youtu.be/XS3sOS2tl64

רדיו הטרנזיסטור (Transistor Radio) נולד בשנות ה-60 של המאה הקודמת והיה לא פחות ממהפכה. מדובר במקלט רדיו זעיר ונייד, שהכיל רכיבים קטנטנים, שנקראו "טרנזיסטורים".

הטרנזיסטורים היו הרכיבים האלקטרוניים המרכזיים במכשירים הללו ושמשו במקום שפופרות-הריק, ה"מנורות" שבמכשירי הרדיו הישנים. הטרנזיסטורים הקטינו דרמטית את מקלטי הרדיו הגדולים והנייחים של אותם ימים, אלו שכיום מכונים בחיבה "רדיו סבתא" או "רדיו מנורות".

כשהטרנזיסטור נולד החלה מגמת המזעור בעולם האלקטרוניקה. הטרנזיסטור סימן את הדרך למכשירים קטנים וניידים רבים. אחד אחרי השני פותחו טרנזיסטור ה-MOS בשנת 1960, טרנזיסטור ה-CMOS ב-1967 וטכנולוגיית המעגלים המשולבים, שבה שימש כל מעגל משולב כזה לחיבור מיליוני טרנזיסטורים זעירים ביותר על גבי לוח פשוט להרכבה.

לעומת שפופרת הריק הגדולות והרגישות שקדמו לו, הטרנזיסטור שעמד בלב אותם מכשירי רדיו טרנזיסטור היה קל, עמיד והוא אפשר את המזעור של המכשירים. יתרונותיו היו גודלו הזעיר, אמינותו, צריכת ההספק הנמוכה שלו והייצור הזול שהוליד כמויות מכשירים אדירות במחיר נמוך.

הטרנזיסטורים הקטנים הללו חוללו במהלך השנים מהפכה בשימוש במכשירי אלקטרוניקה. רדיו הטרנזיסטור הנייד והקטן אפשר לאנשים לשאת עימם את הרדיו לכל מקום. מקלטי הרדיו הפכו קטנים והוכנסו במהירות מהסלון של הבית אל המטבח, לרכב, למילואים, לחופשה ולספורט. הם הפכו זולים, ניידים, מהירים, פשוטים להפעלה והכי חשוב - הם עבדו ללא דופי וכמעט ולא התקלקלו. אחריהם הגיעו רשמקולים, נגנים ניידים ומחשבים אישיים - כולם מבוססי טרנזיסטורים.

כיום ניתן למצוא טרנזיסטורים כמעט בכל מכשיר אלקטרוני, ממוחשב או מכני שמיוצר בעולם המתקדם. כל מטלה שאינה מכנית הוחלפה בידי הטרנזיסטורים ואפשרה ירידת מחירים של המכשירים, מזעורם ושיפור איכותם באופן משמעותי ביותר.


הנה מהפכת הרדיו טרנזיסטור:

https://youtu.be/_qxt3RUb5O0


מכשיר רדיו הטרנזיסטור המסחרי הראשון שנמכר להמונים:

https://youtu.be/ipYU8puFCD8


חברת Sony תרמה את העיצוב הפופולרי ביותר שזכה לאינספור חיקויים:

https://youtu.be/2HTumGQdJ_U


אוסף שמראה את אינספור העיצובים של רדיו הטרנזיסטורים, המגוונים ויצירתיים להפליא:

https://youtu.be/sfXfgnubJbA


וכבר אז עשו הכל בכדי להקטין את המכשירים והתגאו בכך:

https://youtu.be/sviCwaRGDgM

האייפוד (iPod) לא היה נגן ה-mp3 הראשון בעולם. הוא אפילו לא היה הטוב שבהם, או הזול, או המתוחכם, הקטן או המלהיב. הוא פשוט היה נגן mp3 של חברת אפל ובשנת 2001 הוא החל לא פחות ממהפכה.

זה החל כשחברת המחשבים הצומחת מחדש, חברת אפל, הוציאה באיחור את נגן המוסיקה שלה. בשוק כבר היו רבים כאלה, חלקם מצוינים. ועדיין אפל עשתה את מה שהיא תמיד ידעה לעשות.

האייפוד היה נגן מוסיקה מעוצב למשעי, עם איכות צליל מעולה ומסך טקסט שגלגל ניווט מכני שימש לגלול בו את רשימת השירים והתיקיות. בצידי הגלגל היו כפתורי ההפעלה, לנגינת השירים.

האייפוד היה נוח להפעלה והיה בו מקום ליותר מ-1,000 שירים. זה לא קרה סתם, אלא בשילוב המצוין של כונן קשיח קטנטן וחדשני, עם "עיצוב אפלי" ואיכות צליל נהדרת.

אבל אפל עשתה עוד מעשה גאוני. סטיב ג'ובס והמעצב הראשי שלו, ג'ונתן אייבס, שני אלופים בהבנת השיווק והמיתוג, החליטו על צבעו הלבן של האייפוד, צבע של טוהר וניקיון. סטיב ג'ובס, המינימליסט וחובב הזן, ביחד עם ג'ונתן אייבס, המעצב שהוכיח את גאוניותו בעיצוב מחשב ה-iMac, הפליאו להצמיד לאייפוד גם אוזניות בצבע לבן.

מה העניין, אתם ודאי שואלים. ובכן, בתקופה שבה כל יצרן קוריאני או יפאני שיווק נגני mp3, לא בלט אף נגן לטובה. כולם היו טובים פחות או יותר, אבל היו טמונים בכיס והאוזניות שלהם היו לרוב שחורות.

כמו האיימק, המחשב המעוצב שהוציאו שנים ספורות לפני כן ושבלט מול כל המחשבים צבועי הקרם והמשעממים, בלטו לפתע לעיני כולם האוזניות המעוצבות, עם החוט הלבן של האייפוד. הלבן של האוזניות הבליט את המשתמש בהם כבעלים גאה של אייפוד וכמי ששוחר איכות ויוקרה.

למה יוקרה, מיינד יו? - כי האייפוד היה יקר.

אבל כולם רצו אותו ולרבים מהם היה מספיק כסף כדי לקנות את המכשיר הנחשק, הטכנולוגי והמתומחר בהתאם.

האייפוד, מיותר לציין, הפך להיט היסטרי. בארצות הברית השתמשו בו מעל 60% מבעלי הנגנים וגם בשאר העולם רכשו אותו כמו לחמניות חמות. בדור השני שלו הגיע גלגל המגע. אחר כך למדה אפל לשלב בגלגל המגע גם לחיצה ובדור הרביעי נכנסו הכפתורים לתוך הגלגל עצמו. המינימליזם האהוב כל כך על ג'ובס הושלם.

כשהוצג ה"אייפוד פוטו" הסתבר שהאייפוד הפך גם לאלבום תמונות אישי וה"אייפוד וידאו" שאחריו, אייפוד מהדור החמישי, החל לנגן גם סרטוני וידאו.

שלמות. לא פחות.

על הדרך הצליחה אפל לעשות מהפכה גם בהרגלי ההורדה. אם כל הנגנים אפשרו לנגן קבצי מוסיקה שרובם היו לא חוקיים, מהורדות באיכות נמוכה מהרשת או המרות של דיסקים שנעשו בבית, אפל פתחה את חנות המוסיקה המקוונת שלה, iTunes, שבניגוד לכל התחזיות הפכה ללהיט היסטרי.

הנוחות בה ניתן היה לקנות שיר במחיר של דולר ולקבלו מיידית, באיכות שמע מעולה ובלי חיפושים או המתנה, "פיתתה" רבים מבעלי האייפוד לרכוש מוסיקה באופן חוקי.

העולם, מיותר לציין, הופתע. הסתבר שאנשים כן מוכנים לשלם על מוסיקה להורדה, אם רק נותנים להם לעשות את זה בנוחות, במהירות, בסטייל ובמחיר הוגן. אחת ההברקות של אפל הייתה שהם אפשרו לרכוש שירים בודדים ולא דרשו שהמשתמש יקנה אלבום שלם בשביל לשמוע שיר אהוב אחד. שינוי קטן זה, אגב, עתיד לשנות את הרגלי ההאזנה של הדורות הבאים וליצור מודל עסקי מטורף לתעשיית הסטרימינג שתצמח ממנו. שירים בודדים, פלייליסטים שיוצרים משתמשים או ידוענים - כל אלה יחליפו את האלבומים, שהפכו לזיכרון מתקופות אחרות.

והייתה גם סדרת האייפוד נאנו, של מכשירים זעירים וזולים יחסית למוצרי אפל. אלה אפשרו לכולם ליהנות מהתפוח האיכותי של ג'ובס.

ועדיין, דומה שההפתעה הגדולה הגיעה דווקא מהאייפון, הטלפון הסלולארי של אפל שיצא מעט אחר כך ושינה גם את האייפוד. כי כשאפל ראתה את ההצלחה האדירה של מסך המגע באייפון וההתנפלות על האפליקציות שלו, היא החליטה שמה שטוב לטלפון החכם יהיה טוב גם לנגני המוסיקה שלה.

התוצאה המשעשעת הייתה שהאייפון, שהוצג בהכרזה עליו כ"טלפון סלולארי משולב אייפוד", הפך להשראה לאייפוד טאץ', נגן משוכלל עם ממשק מולטי-טאץ' כמו של האייפון, שאפשר היה להתקין בו אפליקציות, לשלוח מיילים, לשמוע מוסיקה, לצפות בסרטונים ואפילו לגלוש באינטרנט.

הכל היה בו, מלבד שיחות טלפון. כי הלכו גלגל הניווט והתפריטים עם הספריות, נעלמו רשימת האמנים והשירים ברשימה - הטאץ' הציע פשוט אייפון, ללא הטלפון.


הנה סיפורו של האייפוד:

http://youtu.be/z3G45_GnNco


האבולוציה של האייפוד:

http://youtu.be/kVX-Ko1NLAc


וכל דגמי האייפוד לדורותיהם:

http://youtu.be/YtD3pLDBcuQ

בימינו, כשסמארטפונים משוכללים מונחים בכל כף יד בעולם, קצת קשה להבין את החידוש המרעיש שבמחשבי כף היד ועד כמה הם היו מהפכניים בזמנו.

מעניין שהמהפכה הזו החלה בכישלון מפואר, גם אם פורץ דרך. וזה היה כישלון לא של סתם חברה, אלא של חברת Apple, החברה שיצרה את המחשב האישי ואותה חברה שלבסוף תעשה את המהפכה הזו בגדול - עם האייפון, שישנה את העולם.

ואכן, המחשב הראשון שניתן היה לאחוז בכף היד הוא מחשב כף היד ניוטון (Newton), שפיתחה חברת Apple. המסע לפיתוחו החל ב-1987 והוא הושק בתחילת שנות ה-90, אחרי פיתוח שעלה לחברה חצי מיליארד דולר. כדאי לזכור שבאותה תקופה עדיין לא היו עדיין האינטרנט והטלפון הסלולרי הדיגיטלי. גם הדואר האלקטרוני היה אז נחלתם של מעטים בעולם, בעיקר חוקרים ומדענים.

ואכן, במהלך ארבע שנות חייו לא הציג הניוטון הצלחה מסחרית. מחירו של המכשיר המשוכלל היה יקר להחריד. כ-1,000 דולר נדרשו בשנות ה-90 למי שרצה לרכוש אחד. אלפי יחידות בודדים אכן נמכרו ממנו. גודלו ומשקלו היו גם הם מוגזמים ביחס לסמארטפונים של ימינו. נראה היה אז שקהל היעד ממתין לדורות הבאים והמשופרים שלו, אבל אלה לא הגיעו.

התכונה הכי זכורה של הניוטון היא מנגנון זיהוי כתב היד שלו. המכשיר אפשר למשתמשים לכתוב ישירות על המסך ודי הקדים את זמנו. עם זיהוי כתב יד מתוחכם ומשוכלל מאוד, הוא אכן הציע טכנולוגיה פורצת דרך. אבל הייתה לו גם יכולת לזהות לא רק אותיות, אלא גם מילים, שהושוו למילון שאוחסן בו. אבל הניוטון עדיין לא היה טוב. הוא פשוט לא סיפק את הסחורה.

בסופו של דבר, אם בוחנים את זה בכנות, הניוטון היה מוצר מהפכני. הוא המכשיר שהנחיל בציבור את המושג "סייען דיגיטלי אישי", או בקיצור באנגלית PDA. אבל אפל, שקיוותה ליצור שוק חדש ולהכניס את המחשב לכל כף יד, לא התרוממה איתו. גם אם הניוטון כיכב בסדרות טלוויזיה ובסרטים, כולל הסדרה המצליחה "תיקים באפילה" והסרט "מצור ימי 2", בעסקים האמיתיים הוא לא התנחל.

ב-1993 עזב ג'ון סקאלי, המנכ"ל שהעיף את סטיב ג'ובס מ-Apple, את החברה. האיש שקשר את גורלו עם הפיתוח של הניוטון, רצה באמצעותו להראות שגם לו יש חזון דיגיטלי משמעותי. אבל הוא נכשל ולא הצליח למלא את הנעליים העצומות של ג'ובס. ארבע שנים אחר כך, כשג'ובס שב לניהול החברה, הוא הפסיק סופית את פיתוח הניוטון. כך, הוא ידע, לא עושים שינוי טקטוני. עשור לאחר מכן הוא יבצע את מהפכת האייפון. הפעם היא תיעשה נכון. בכל זאת ג'ובס...

מי שתעשה לבסוף את הפריצה הגדולה של מחשבי כף היד עתידה להיות חברה בשם "Palm". היא תלמד את כל הלקחים מהכישלון של הניוטון ותציג, כמה שנים אחריו, את מחשב ה"פאלם פיילוט" שלה. הוא עתיד לכבוש את השוק בסערה ולהפוך למחשב כף היד המצליח הראשון בעולם. סטיב ג'ובס, שראה זאת, לא עתיד לשקוט על השמרים. הוא פיתח בהמשך את האייפון, תוך הבנה ששילוב בין טלפון סלולארי למחשב כף היד הזה יהיה הדבר הגדול הבא. מה אתם אומרים - הוא צדק?

אבל אגב, בשולי הכישלון המסחרי שהקדים את זמנו, בכל זאת אפל זכתה מהניוטון לרווח צדדי כלשהו. כדי לפעול הניוטון נזקק למעבד עם תצרוכת החשמל נמוכה שמסוגל להריץ גרפיקה משוכללת יחסית. לכן קנתה "אפל" בתחילת פיתוחו 43% מהמניות של חברת שבבים צעירה בשם ARM. היא בדיוק אז החלה לפתח מעבדים כאלה. ARM אכן הצליחה בכך ועשור אחר כך מכרה אפל את המניות שרכשה ב-2.5 מיליון דולר בלבד, תמורת 800 מיליון דולר. במהלך שנות ה-90 הצילה הרכישה הזו את אפל מהתמוטטות ועל הדרך גם עתידה ליצור את הבסיס הטכנולוגי לשוק המכשירים החכמים כולו.


הנה הניוטון, מחשב כף היד והסייען הדיגיטלי הראשון בהיסטוריה:

https://youtu.be/nCBw17KByr8


טכנולוגיה של זיהוי כתב יד:

https://youtu.be/pXy_wbsDO00


הכל על הניוטון של חברת Apple:

https://youtu.be/V0sbDweeBto?long=yes


וסרט ארוך על תכונות הניוטון:

https://youtu.be/BKHelCE9QAg?long=yes

אמנם הוא הומצא בעשור שלפני, אבל בשנות ה-80 ה"בום בוקס" (Boombox) היה סוג הרדיו-טייפ המצליח בעולם. זה היה רדיו משולב עם טייפ, בגודל ענקי ועם רמקולים אימתניים.

ה"בום בוקס" איפשר לצעירים האורבניים להפגין נוכחות. הם היו לוקחים אותו לפינת הרחוב ומתחילים במסיבה. לפתע המוסיקה שלהם יכולה הייתה להשתלט על המרחב הציבורי וברחובות ניו יורק נהגו אז לומר "The bigger the Boom Box - the bigger the Boom". ואכן, כולם ניסו אז להשיג את הבום בוקס הכי גדול, עם הבאסים הכי חזקים והמראה הכי עתידני שיש.

עם כל הגודל וההגזמה הללו הבום בוקס פעל גם על סוללות. זה הפך אותו לחביבם של צעירים בניו יורק, לונדון וערים גדולות נוספות, שהשתמשו בו להופעות רחוב, של ראפ, שירה, ברייקדאנס וריקודי רחוב.

היצרנים הגיבו להתלהבות סביבם והבום בוקסז הפכו יותר ויותר משוכללים. מעצבים ישבו עד השעות הקטנות של הלילה ועיצבו מכשירים יותר ויותר מרשימים, מוגזמים ומשוכללים.

כשיצאו הרשמקולים הללו עם שני הטייפים, שני מכשירי הקלטה בבום בוקס אחד, נראה היה שהיצרנים נסחפים. אבל הצעירים החלו לשחק איתם, להקליט, לערוך ולחתוך את המוסיקה. בהדרגה הם השתכללו, פיתחו טכניקות, לימדו אחד את השני, סימפלו קטעים מתוך שירים, שיכפלו אותם ועשו טראקים מרתקים.

זה היה השלב שהחל להיווצר תחום של פרודקשן חדשני בתחומים והסגנונות של ה"סטריט מיוזיק". עם התחכום והמיומנות שהשיגו בעריכה ובחיתוכי כפתור ה-Pause של הטייפים, הצעירים הללו יהפכו עם השנים למפיקים החדשניים ביותר בעולם וישנו את פני המוסיקה הפופולרית לתמיד.

כי בשנות ה-80 הבום בוקס הנייד הפך מאביזר חובה למוסיקה ברחוב לאחד המאיצים של ההתפתחות האדירה של מוסיקת ההיפ הופ ושל ריקודי הברייקדאנס. הצעירים כינו אותו בחיבה "הגטו בלאסטר", מפוצץ הגטו. ברדיו לא שידרו את המוסיקה שלהם, אז הם עשו את זה בעצמם. ברחוב.

היום הרדיו טייפ המיתולוגי ועצום המידות הזה לא מופץ יותר. החליפו אותו טכנולוגיות מודרניות, כמו טלפונים חכמים, שירותי סטרימינג שמזרימים אליו מוסיקה ורמקולי בלוטות' בשלל עוצמות וגדלים.

כל אלה עושים את העבודה בלי משקל כה גדול, עם טעינה מהחשמל, שמחליפה את הסוללות היקרות והכבדות שנדרשו אז לבום בוקסים ואיכות צליל מדהימה ביחס לצלילי קלטות האודיו של שנות ה-80.

אבל המורשת שלו, מחוץ לאספנים שקונים בום בוקסים בכל מצב לאוספים המעוצבים שלהם, הוא המנהג אצל בני הנוער של היום, להפעיל את הסמארטפון על רמקול, להשמיע שיר ולהתחיל לזוז...


הנה מבחר של בום בוקסים מהאייטיז:

https://youtu.be/duC1PUVuN1Y


באותן שנים לגולשי הרולר סקייטים עם הבומבוקס היה אפילו נציג בקונגרס האמריקאי:

https://youtu.be/EDZg5kLcvzE


בלוגרית מסבירה לדור ה-Z איך השתמשו בו:

https://youtu.be/mCUg114fvLc


המון נורות, סוגי רמקולים, אקוולייזר ועוד ועוד:

https://youtu.be/tFDqBe87JmQ


מפגש בום בוקסים מאותה תקופה:

https://youtu.be/-4-1eUjgG60


יש מי שמנסים להחיות אותו כתמונה:

https://youtu.be/nMyst56BgSM


בסצנה אייקונית מהסרט Say Anything הוא שימש לסרנדת אהבה מודרנית:

https://youtu.be/S5Y8tFQ01OY


וסרט תיעודי על תולדות הגטו בלאסטר:

https://youtu.be/e84hf5aUmNA?long=yes

פעם, לפני עידן הקבצים וההורדות מיוטיוב, היו אבא ואמא קונים תקליטים בחנויות תקליטים. כל תקליט עלה לא מעט ולכן התקציב לא אפשר לקנות רבים כאלה.

הפתרון המעולה להעברה של מוסיקה מאחד לשני היה "קלטת" (Cassette), או "קסטה" כמו שקראו לה אז מאנגלית. הקלטות, שהיו בעצם סליל הקלטה דקיק בתוך קופסת פלסטיק, איפשרו להקליט עליהן תקליטים שלמים או שירים מהרדיו. הן היו באיכות צליל בינונית וכללו רחש מתמיד, אבל הן היו אמצעי מעולה לשמוע מוסיקה בדרכים, בטיול ובאוטובוס.

בעידן תקליטי הוויניל היו מהחבר'ה שהקליטו על קלטות אוספים של שירים מגוונים שאהבו. אלו יהפכו ברבות הימים לפלייליסטים שאנו מכירים ביוטיוב ובשירותי הסטרימיניג דוגמת ספוטיפיי.

את הקלטות הללו היו משמיעים אז במכונית, בטייפ נייד או במסיבות הכיתה. המשקיעים יצרו לעצמם מיקסטייפים, קלטות עם אוספי שירים שהקליטו מתקליטים או מהרדיו. הרומנטיקנים מביניהם היו מעניקים את קלטות האוסף האישיות שערכו, לאלו שהם אוהבים.

די ג'ייז בעידן ה"קסטות" יצרו לא פעם מיקסטייפים, שהיו קלטות אוסף מהמיקסים שלהם שאותן הם מכרו. חלק ממש התפרסמו בזכות מיקסטייפ שלהם שהועתק מחבר לחבר והגיע לקהלים חדשים.

הקלטת הייתה פיתוח של סרטי ההקלטה, שאפשרו בשנות ה-60 להקליט מוסיקה ולנגנה לאחר מכן בטייפ ריקורדר, מכשיר ההקלטה וההשמעה. סרט ההקלטה היה גדול, מסורבל ונוטה להסתבך ולהיקרע בין נגינה לנגינה. זה היה תהליך מטריד ומורכב, להחליף סרטי הקלטה ברשמקול.

הקסטות, לא זו בלבד שהיו קטנות מאוד, הן גם פתרו את המורכבות של הסתבכות הסרט והפכו להצלחה גדולה. למעשה, שמה המלא של ה"קסטה" היה "קסטה קומפקטית", או באנגלית "Compact Cassette".

בימינו, עם תקליטי הוויניל שהופכים שוב מצרך פופולרי וכמעט כל אמן שמכבד את עצמו מוציא את המוסיקה שלו גם על גבי תקליטים, יש תחייה מסוימת גם לקלטת האודיו הזו. לטרנד תרמה גם נטפליקס, באמצעות הסדרה "דברים מוזרים". העניין המרכזי הוא בעונה הרביעית שלה, המתרחשת בשנות ה-80 ומתרכזת בקלטת שירים של האייקונית הבריטית קייט בוש.


הנה קלטת האודיו של פעם:

http://youtu.be/DpEjQdoZ-vM


מוסיקה על אינספור קלטות של פעם:

https://youtu.be/7To_S3Ne_yo


כך נשמעה קסטה עם שיר מהתקופה, כמו "I'm Not in Love" של להקת 10CC:

https://youtu.be/OtBHfxU2wmc


על חלקן של הקסטות, קלטות האודיו, בהתפתחות המוסיקה המזרחית שלנו (עברית):

https://youtu.be/8Fe0RkiWvkw


וסרט תיעודי של מישהו שהחליט לבדוק עד כמה הצליל שלהן הוא מה שאומרים:

https://youtu.be/jVoSQP2yUYA?long=yes

השעונים החכמים הופכים בשנים האחרונות למוצרים המדוברים ביותר, שעוד לא תפסו. חברת "אפל", שיצאה עם השעון החדש שלה, משנה את התמונה.

מצד אחד, התעשייה מנסה לדחוף מוצר מיותר לחלוטין, בהתחשב בכך שרובנו נעים לאורך כל היום עם סמארטפונים חדשניים וחזקים במיוחד. מצד שני, עוד מכשיר מגניב לא יזיק אף פעם, לפחות לא ליצרנים.

אז בבסיסו, השעון החכם הוא אותו שעון אצל כולם. אבל ההבדלים העצומים הם במערכת ההפעלה, בחוויית השימוש שהיא מציעה, בתצוגה, בעיצוב ובאפליקציות שהן יציעו - כל אלה ישנו את החוויה (והמחיר) מקצה אל קצה.

אבל לפני שמבקשים מההורים או רצים לקנות, שווה לשאול אם זה לא עוד גאדג'ט מיותר שעם שוך ההתלהבות יישאר כחפץ ללא שימוש של ממש.

ואולי ממחישה את זה העובדה שמרבית הצעירים שמסביבנו כלל לא עונדים שעון. יתכן שזה אומר משהו על הנחיצות האמיתית של השעון, חכם או לא חכם, במיוחד בעידן בו כולנו נושאים איתנו לכל מקום את הטלפון המאוד מאוד חכם שלנו.


הנה השוואה של שעונים חכמים חדשניים:

http://youtu.be/nhm_lt6XTno


השעון החכם של אפל:

https://youtu.be/EtojcP22q18


והדגמת שעון חכם של LG עם מערכת הפעלה WebOS:

http://youtu.be/hTjVpCt-V70

טייפ ריקורדר (Compact Cassette), טייפ קסטות או רשמקול, היה מכשיר שניגן קלטות אודיו והקליט עליהן.

לשם ההקלטה היה הרשמקול מצויד במיקרופון. המיקרופון קולט את גלי הקול שבאוויר, אותם גלי קול המייצגים את הרעש, המוסיקה והדיבור בחדר. הוא ממיר את גלי הקול הללו שמגיעים למיקרופון לאותות חשמליים. אותם אותות חשמליים נשמרים על גבי סרט ההקלטה שבקלטת או בגלגלי הרשמקול סלילים.

הרשמקול מבוסס הקלטות, טייפ הקסטות, הוא ממשיכו והגרסה הקומפקטית יותר של טייפ הסלילים. טייפ הסלילים היה הרשמקול המקורי. הוא אפשר להקליט קולות, דיבור ומוסיקה על גבי סרט מגנטי ולהשמיע את ההקלטות הללו בחזרה.

אז שוב - הרשמקול הקליט את הקולות בעזרת מיקרופון והשמיע אותם דרך רמקול או אוזניות. הכל הוקלט אל הסרט המגנטי שגולגל סביב סלילים. בטייפ קלטות השמע, או בשמן הלועזי הקסטות, הסלילים הוכנסו לתוך הקלטות.

עם השנים התפתח הטייפ רקורדר המקורי לכיוונים ולצורות שונות. הרדיו-טייפ, למשל, שילב בו גם רדיו, מה שאפשר להקליט תכניות רדיו ושירים חדשים וישנים ולהאזין להם כמה שהתחשק.

לקראת תחילת שנות ה-80 החל להתפתח טרנד של האזנה אישית לקלטות. מה שאפשר את זה היה מכשיר הווקמן, שנמכר עם אוזניות קומפטיות ואפשר להאזין למוסיקה תוך הליכה ברחוב, נסיעה ברכב או דיווש על אופניים.

התפתחות אחרת הייתה לכיוון של טייפ הדאבל קסטה. זה היה רשמקול עם מקום לשתי קלטות, מה שאפשר בעזרתו להעתיק את התוכן מקלטת לקלטת ולשכםל כך קלטת שהקליטו חברים, או קלטת מסחרית, כמו תקליט, שנקנתה במחיר מלא.

מוסיקאים השתמשו אז בטייפ מיוחד, עם 4 ערוצים של הקלטה, להקלטת "דמואים", סקיצות של שירים חדשים שהוקלטו בבית.

שימוש נוסף שעשוי להפתיע רבים היה השימוש בקלטות כאמצעי אחסון של מידע ממוחשב. בתחילת ימי המחשב האישי, ה-PC, נוצלה יכולת שמירת הנתונים של הרשמקול לשמירה וקריאה (מה שנקרא איחזור) של נתונים מגנטיים ממוחשבים אל קלטות הטייפ וממנו אל המחשב.

באותן שנים, של תחילת עידן המחשבים האישיים, אגרו מחשבים כמו אטארי, קומודור 64 וסינקלייר ספקטרום, את המידע על גבי טייפ קסטות. חובבי מחשב העתיקו אז זה מזה משחקי מחשב, תוכנות ומידע - באמצעות טייפ דבל-קסטות, סוג של רשמקול כפול.


הנה תולדות הרשמקול, או הטייפ ריקורדר:

https://youtu.be/BikfrS3hwgM


טייפ 4 ערוצים להקלטת דמואים על קלטות:

https://youtu.be/NRgtz2sS4iM


וניסיון שנעשה בשנת 2016 לפתח רשמקול מודרני וקומפקטי, אך נכשל ונסגר:

https://youtu.be/H5Dg2kqxIbM

אמנם הוא לא היה טאבלט אלקטרוני ודיגיטלי, כמו מחשבי הלוח של היום, אבל בכל זאת טאבלט. רק שהטאבלט הראשון בהיסטוריה היה בכלל לוח חימר עשוי טיט רטוב. הוא נוצר בתרבות השוּמֶרית, במסופוטמיה, המקום שנחשב לערש האנושות.

הדימיון ביניהם נעוץ בעובדה שגם במחשב לוח, באנגלית "טאבלט", וגם בטאבלטי החימר העתיקים, עושים שימוש במגע כדי לכתוב. בין אם זה קורה בעזרת עט הסטיילוס, על הטאבלט השומרי, או במגע אצבע על הטאבלט המודרני, כך כותבים על שניהם, גם אם 5000 שנה מפרידים ביניהם..

הכתיבה על לוחות החומר, מכוסי הטיט הרטוב, הותירה על הטיט סימנים שונים שהורכבו משילובים שונים של סימני יתדות. כדי לכתוב מחדש, כל שהיה צריך הוא להחליק על החומר והוא נעשה חלק שוב (מכאן בא הביטוי "לוח חלק", שאנו מכירים בלטינית כ"טאבולה ראסה"). כדי לשמר את הכתוב לתמיד, שרפו את הלוחות, כדי להקשותם ולייצר מהכתוב הזמני שעל הטאבלט, לוחות חרס תמידיים.

אז את הטאבלט השוּמֶרי המציאו בראשית התרבות האנושית והטבעת הסימנים באמצעות הסטיילוס הותירה בטיט שלו את סימני היתדות הקדומים, הכתב הראשון, שבאופן מסוים היה קשור וקרוב יותר לשפת האמוג'י המודרנית, מאשר שפות האלף-בית המודרניות.


הנה הטאבלטים העתיקים ביותר שנמצאו וטענות שהם הכילו סיפור בריאה מסתורי:

http://youtu.be/MfENlxCXbro


סיפור הבריאה השומרי הקדום, כפי שהוא מתואר בטאבלט שומרי עתיק:

https://youtu.be/Nd23QJ1ZfjI


סרטון על עדויות בטאבלט עתיק שלכאורה עוסק בסיפור של ישו:

https://youtu.be/VVG0sTVKu0s


אך בעידן המודרני הגיע הטאבלט המודרני הראשון - ה-iPad של אפל (מתורגם):

https://youtu.be/68zpaRLQs78


והשומרים לא ידעו שכך ייראה הטאבלט המודרני, מחשב הלוח של המאה ה-21:

http://youtu.be/bJfFgm0KPIU

הקומפקט דיסק שהומצא על ידי החברות סוני ופיליפס הוא טכנולוגיה אופטית שמשמשת לאיחסון של נתונים באופן דיגיטלי. גודלו הקטן של התקליטור ביחס לתקליט היווה את הסוד של הקומפקטיות שלו.

השלב הבא באימוץ הדיסקים המוסיקליים הללו היה מתבקש. חברת סוני, שפיתחה בעבר את הווקמן, יצרה סביב הדיסק מכשיר נייד בשם דיסקמן (Discman). זה היה נגן מוסיקה נייד שניגן תקליטורים מוסיקליים בדרכים. באוטובוס וברכבת, בטיולים, בכיתה ובעבודה - אנשים האזינו לדיסקים שלהם בעזרתו גם מחוץ לבית.

הדיסקמן הותאם כמובן למידות הדיסק ועל אף שהוא היה גדול משמעותית מהווקמן, שהתבסס על הקלטות הקומפקטיות, איכות הצליל הגבוהה של הדיסקים פיצתה על הסירבול המסוים שבנשיאתו.


הנה ההיסטוריה של הדיסקמן, כחלק ממוצרי הווקמן לדורותיהם:

http://youtu.be/xBFORMC4ykw?t=2m37s&end=3m12s


דיסקמן שהוא קטן יותר מהדיסק...

http://youtu.be/AowJGns66_4


ופרסומת משנות ה-90 לדיסקמן:

http://youtu.be/Fu30o36lZxo

מכשירים אלקטרוניים זעירים כמו הטלפונים החכמים של היום מיוצרים כמעט לחלוטין על ידי רובוטים ומכונות ענק ממוחשבות. משלב הרכבת המעגלים המודפסים, שכוללים מליוני טרנזיסטורים ממוזערים ועד לשלב סגירת המכשיר - הכל נעשה כמעט ללא מגע יד אדם.

רק בשלב האחרון, של בדיקת המכשירים והאריזה הסופית, נכנסים לתמונה עובדים מיומנים שמתמחים בבדיקות מהירות ומקצועיות, ממש כמו הבעלים החדש של המכשיר שזה עתה הורכב. 


הנה כל שלבי התכנון, העיצוב והייצור של הטלפון הסלולארי מהסוג הפשוט והטוב:

http://youtu.be/SAlsbgJGyD4


תהליך הייצור של טלפון הנקסוס של גוגל:

http://youtu.be/W9qeN42KAc0?t=27s


והדרך שבה מייצרים או ייצרו את הטלפונים של נוקיה:

http://youtu.be/HqjgEdPLFCA

לא הרבה פעמים קרה שמכשיר חדש מצליח, מיד עם צאתו, לחולל סערה בשוק שלם ולקחת אותו בסערה. זה מה שקרה ביום שבו הוכרז האייפון (iPhone) של חברת Apple. על הבמה עמד המנכ"ל האגדי של החברה, סטיב ג'ובס, והציג את הפלא ששינה את עולם הטלפון לתמיד.

המדהים הוא שהאייפון לא היה הראשון בשום דבר. לא הסמארטפון הראשון, לא הראשון שהיה לו מסך מגע, לא הטלפון הראשון עם מצלמה, או זה שמאפשר למשתמש להוריד ולקנות אפליקציות - אבל המכשיר הזה היה מגובש ומהודק והציע מכלול שסכומו היה גדול, הרבה יותר גדול מסכום כל המרכיבים שהוא הכיל. אה, והוא היה מעוצב להפליא... אבל זה הרגיל של Apple, לא?

בתחילה, המכשיר לא אמור היה להיות אלא אבולוציה של האייפוד, נגן המוסיקה המצליח של חברת אפל. סטיב ג'ובס בכלל לא רצה לייצר טלפון, אבל בכירי החברה לא הפסיקו לנדנד לו והוא נעתר.

המודל הראשון של האייפון לא היה טלפון טוב. רבים התלוננו שפשוט לא שומעים בו טוב. הגלישה באינטרנט הייתה איטית, הוא לא תמך בטכנולוגיות פלאש, היה יקר להחריד וכל האפליקציות בו היו של היצרנית עצמה. אבל זה לא הפריע לו להפוך להצלחה מסחררת ולסמל של כל מה שנחשק ב-2007.

בפרספקטיבה, האייפון הרעיד את עולם הטלפונים הניידים ושינה אותו לחלוטין. הוא הוליד תעשיות חדשות, הזניק את הכלכלה השיתופית ובכך שינה את הכלכלה העולמית ואת העולם כולו. בד בבד, חיסל האייפון את ענקיות המובייל הוותיקות. מי סופר היום את סוני אריקסון, את פאלם, את Windows phone, בלאקברי או נוקיה? - פעם הן היו ענקיות מובייל ומובילות שוק והיום - חברות שמנסות להחזיק מעמד מעל פני המים.

ההברקה הגדולה של האייפון הייתה הגלישה באינטרנט הרגיל. לא זה של ה-WAP, המוגבל והמקובל בכל הטלפונים הניידים עד אז. הגלישה הזו הפכה את הטלפון הנייד למה שהוא היום - מחשב בתנועה. היא גם יצרה מהר מאד את "כלכלת האפליקציות", שבתוך שנים ספורות הפכה לאחת הכלכלות החזקות בעולם. גם כאן התנגד בתחילה ג'ובס לפתוח את שוק האפליקציות למפתחים עצמאיים. אבל מרגע שנעתר, נפתח הסכר. אפליקציות מובייל, בנות שנים אחדות, שוות כיום יותר מתאגידים ותיקים ואדירים מהכלכלה הרגילה. הוליווד כולה לא מתקרבת לשווי של 5 האפליקציות המצליחות של ימינו. מותגים כמו ווטסאפ, Waze, גט טקסי או סנאפצ'ט, הם הקוקה קולה והלוויס החדשים. מעל מיליארד בני אדם פוקדים בכל יום את האפליקציות שנולדו באייפון והפכו ליומיום של כולנו ולמרכיב מרכזי בתרבות המודרנית.

וזה לא שאפל ניצחה בשוק כולו. אנדרואיד, מערכת הפעלה שגוגל קנתה ושחררה לכל היצרניות באופן חופשי, ניצחה אותה מזמן. המכשירים של המתחרים חזקים יותר ומכילים יותר פיצ'רים. גם סמסונג ולא אפל, היא יצרנית הסמארטפונים הגדולה בעולם. אבל האייפון ואפל הם עדיין מובילי השוק, אלו שכולם מביטים לראות מה החידושים שלהם, כדי לדעת מה המכשירים שלהם יכילו בשנה הבאה. הם עדיין המעוצבים ביותר, היקרים ביותר והנחשקים מכולם.


הנה האייפון והשינוי הבלתי נתפס שחולל (עברית):

https://youtu.be/7aT6Lbvm7Io


כך הוא הוצג האייפון הראשון:

https://youtu.be/vZYlhShD2oQ


מבט על המכשיר המהפכני, 10 שנים אחרי:

https://youtu.be/386sZZbzEc4


עוד מבט:

https://youtu.be/TtFQgqe3ZFA


מה שהוא חולל מאז:

https://youtu.be/pzlePBVu_Bs


הפרסומת הראשונה שלו:

https://youtu.be/6Bvfs4ai5XU


אחת הפרודיות שהמתחרים עושים על משתמשי האייפון:

https://youtu.be/SbmgV7Oyp0w


וכתבה נהדרת על השינויים שיוצרת ההתמכרות הזו באנושות:

https://youtu.be/RmVJ1acLGic?long=yes