» «
קדרות
מה עושים הקדרים ביצירת כלי חימר?


אחת המלאכות המסורתיות היא הקדרות, אומנות הכנת הכלים מחימר. באמצעות הקדרות יוצרים הקדרים כלי חרס. המילה "קדרות" באה מהמילה "קדרה" ובעלי המקצוע שעוסקים בקדרות נקראים בפשטות "קדר" או "קדרית".

תהליך הכנת הכלים הוא של יצירת הצורה של הכלי ואז הכנסתו לשריפה בתנור, כשהחום הגבוה ממצק אותו והופך אותו לכלי חרס.

אחת הטכניקות הקדומות ליצירה בחומר היא של עיצוב החומר בידיים או עם כלי עבודה כמו סכין, חוט, מסורית, מכחול וכדומה. שיטה זו מזכירה את הפיסול בחומר.

לכלי חרס עגולים משתמשים ב"אובניים", מכשיר שמסובב את החומר וכך יכול האומן לעצב אותו, תוך כדי סיבוב. את אנרגיית הסיבוב סיפקה בעבר דוושה שחוברה לציר סיבוב והקדר השתמש ברגלו כדי לסובב את האובניים. כיום מספק מנוע חשמלי את כוח הסיבוב.

בעבר ציירו ויצרו אמנות על הכלים והכדים ולכן הקדרות נחשבת עד היום לאמנות.


הנה הסבר על האובניים והקדרות (עברית):

https://youtu.be/8LjX-TCMo8w


מגוש חימר לכלי - קדרית מקדרת:

https://youtu.be/bf0-DqzNooM


הקדר יוצר כלים מחימר:

https://youtu.be/dDreqXD4MoI


קדר בעבודה:

https://youtu.be/dqllt3w_nxs


הכנת כלי גבוה:

https://youtu.be/2G3ePl3Dauw


ואמן קדרות מטוסקנה שבאיטליה:

https://youtu.be/RSiNEZ5fKNU
ניפוח זכוכית
איך ניפחו זכוכית במשך אלפי שנים?



כדי לנפח זכוכית וליצור כלי זכוכית ובקבוקים, יש לחמם את הזכוכית על ידי להבה חזקה במיוחד, או בעזרת תנור עם אש בטמפרטורה של כ-500 מעלות. בחימום הזה נוצרת עיסה של זכוכית שאותה ניתן לעבד. כשהזכוכית מתרככת, ניתן לנפח אותה ולעצב אותה לכל צורה שרוצים.

מאז ימי קדם נהגו נפחי הזכוכית המומחים ליצור בנשיפה את הבקבוקים ואת כלי הזכוכית העתיקים ולעצבם. כך הם זכו לשם "נפחי זכוכית". בעידן המודרני עושים זאת באמצעות מכונות נשיפה.

הם נהגו לנשוף בעיסת הזכוכית עד שהולך ומתנפח גליל זכוכית חלול, לרוב באורך של מטר.

את כלי הזכוכית השונים, כמו בקבוקים, כוסות, כלי מעבדה מיוחדים מזכוכית וכדומה, הם מנפחים בעזרת מוט ניפוח חלול. הם נופחים בעיסת הזכוכית הנוזלית ומייצרים את גליל הזכוכית.

בהמשך הם משתמשים בשבלונות, מעין תבניות צורה שמביאים את הזכוכית המתנפחת לקבל את הצורה המבוקשת.


כך יצרו את הזכוכית בימי קדם ועיבדו אותה לכלי זכוכית שימושיים ויפים (עברית):

https://youtu.be/iNndTnXwlcM


באנגלית:

https://youtu.be/u_CvSfOKksw


אמן זכוכית בפעולה:

http://youtu.be/7wCAAtbzJmE


כך יצרו בעבר זכוכיות מוזאיקה:

https://youtu.be/5qgtWunYHwQ


ואמן זכוכית אחר שעובד עם זכוכית על עבודות עדינות מאד:

http://youtu.be/DGz88-mo_54
גזיזה
איך גוזזים הנוקדים את הצמר מהצאן?



מה אתם יודעים על גז כבשים (Sheep Shearing)? - אתם ודאי יודעים שאת הצמר (Wool) מפיקים מגזיזה של צמר הכבשים (Wool harvest), אותה פרווה עבותה שהם מגדלים בחורף.

את הצמר גוזזים בעונת האביב, לקראת הקיץ החם. במהלכו לא יזדקקו הכבשים לפרוות הצמר המחממת שלהן וכבשים שלא יגזזו יסבלו מהחום מאוד.

לקראת הגז הנוקדים נהגו לקחת את הכבשים, אחת אחת ואחד אחד, ולגזוז מעליהם, במהירות ובמיומנות את הצמר.

אם בעבר גזזו את הצאן בכלים שונים הדומים למספריים, כיום משתמשים במכונת גז חשמלית, מעין מכונת תספורת מהירה ובטיחותית המיועדת למשימה.

בעבר היה הגז תהליך חגיגי ואף תחרותי. הנוקדים במקומות רבים נהגו להיפגש ואף לקיים תחרויות גזיזת צמר.

בישראל של שנות ה-50 נהגו ממש לחוג את חג הגז. בשעת בין הערביים נהגו אנשי הכפר או הקיבוץ להתכנס והמתינו משני צידי הדרך לשובו של עדר הצאן מהשדות. משהגיעו הנוקדים, האחראים על גידול הצאן, עם העדרים החלה החגיגה.

ליד הדיר המקושט קיימו אז טקס קצר שהוקדש לגז הצאן. הבנות נשאו על ראשן טסי קש צבעוניים. על כל טס כזה הונחו גיזות הצמר. אז התקיימו מעין עצרת חגיגית והטקס היה מסתיים במחול רועים.

לאחר הטקס התקיימה סעודה חגיגית של הקהילה. באוכל טוב ויין חגגו הנוקדים ואורחיהם את חג הגז והתפוקה של הצמר.

גם אם בימינו עדיין משתמשים בצמר לייצור בדים, השימוש בו בעידן המודרני פחת מאוד. במרוצת השנים החליפו סיבים סינתטיים את הצמר הטבעי. הם זולים יותר לייצור, קלים לטיפול וכביסה והסוודרים שעושים מהם דקיקים ומחממים, על אף שהם פחות כבדים.

אגב, באוסטרליה, מעצמת עדרים וצאן, הבינו שהצמר לא נחוץ יותר, לפחות לא בכמויות של פעם. לכן פיתחו מדענים מקומיים תהליך של גז ללא גזיזה. הם מזריקים לעדרים זריקה אחת של חלבון טבעי. החלבון הזה גורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר, ללא צורך בגז.


הנה כל התהליך - מהצמר אל הסוודר:

https://youtu.be/U7Tw4pqyhck


הנוקדים גוזזים את הצאן:

https://youtu.be/Mddybz04D78


כבש שנעלם, לא נגזז כמה שנים ואז נמצא כך:

https://youtu.be/kHu-r4gx2kI


כך גזזו אותו כדי להציל את חייו:

https://youtu.be/eWdYZKyomn0


ואת הגמלים, לעומת זאת, אפשר לגזוז ביד:

https://youtu.be/S2mlSdHdMnA
כנימת קוכיניאל
כיצד הכינו צבע אדום מכנימות בדרום אמריקה?



אולי זה קצת אכזרי אבל בדרום אמריקה נהגו להכין מעל 1000 שנים מכנימות קקטוס את הפיגמנט האדום קוכיניאל (cochineal). חרקי הכנימות הללו גדלים על גבי קקטוסים. הכנימות מכילות כמויות גדולות של חומצה כרמינית (Carminic acid) שהיא חומר בצבע אדום חזק.

להכנה של קילוגרם מהפיגמנט הזה נדרשו מעל 150 אלף חרקים. להכנת הצבע האדום, נהגו האינדיאנים להרתיח את החרקים במים ולייבשם בשמש. אז טחנו אותם לאבקה, שאותה הרתיחו בנוזל ושוב ייבשו לפיגמנט האדום.

לאירופה החלו הספרדים שכבשו את מקסיקו לייבא את הצבע האדום הזה והוא הפך למשאב שהכניס להם כסף רב.


הנה תולדות הצבע האדום שהוכן מכנימות הקוכיניאל הגדלים על הקקטוס:

http://youtu.be/1qSQuBW4GKk


כך זה נראה על ידו של מקסיקני שיוצר את הצבע ממעיכה של הכנימה:

http://youtu.be/PVBYqfaTeQ4


נשים מקסיקניות מדגימות כיצד הן מייצרות את הצבע מהכנימות הללו:

http://youtu.be/2k_FJoaOQGA


וכך מכינים את הצבע האדום במיקסר:

http://youtu.be/-RhkebLW1ec

מלאכות עתיקות

שליית פנינים
מיהם שולי הפנינים?



הפנינים היקרות, שנוצרות בתוך צדפות במעמקי הים, היו ונשארו מאבני החן המבוקשות ביותר לתכשיטים.

שולי הפנינים (Pearl divers) היו בעלי מקצוע שעד שנות ה-50 של המאה הקודמת נהגו לצלול ולחפש אחרי צדפות שמכילות פנינים כאלה. רובם היו אנשים עניים וצללו ללא ציוד צלילה. הם סמכו על נשימה ארוכה במיוחד, שהחזיקה אותם או אותן במעמקים, תוך חיפוש הצדפות. כשאזל האוויר מריאותיהם, הם היו עולים אל פני המים, עם או בלי הצדפות הנחשקות עם הפנינים.

ביפן למשל, זו מסורת בת לפחות 5,000 שנה. נשים שנקראו שם "אמה" (Ama) היו צוללות ומלקטות את הצדפות עם הפנינים וגם לא מעט צדפות למאכל שנמכרו בשווקים. כדי למצוא את הצדפות הללו, הן היו צוללות לעומק של 20 מטרים.

בעידן בו הכל מתבסס על מכשירים וציוד משוכלל, הולך ונעלם המקצוע הזה. כיום מרבית שולי הפנינים אינם פעילים עוד, אם בשל צלילה מקצועית עם בלוני חמצן ואם בשל חוות פנינים גדולות, בהן מגדלים פנינים באיכות ובגדלים מדהימים.

וכך, הולכות ומתמעטות הפנינים הטבעיות ששלייתן מהמים היא מסוכנת וקשה. כיום מרבית הפנינים החדשות הינן מלאכותיות, כאלה שגודלו בחוות לגידול פנינים.


כך מספר דולה הפנינים מאיחוד האמירויות על עבודתו מתחת למים:

https://youtu.be/WyicXuQ9k_4


על שולי הפנינים המעולים של אוסטרליה:

http://youtu.be/V6vuBvglndw


ה"אמה" - דולות הפנינים היפניות:

https://youtu.be/GDsslEE8S7E


עוד משולות הפנינים של יפאן, שעדיין צוללות כדי לשלות פנינים:

http://youtu.be/oPgf-ALl_Y8?t=6s


האופרה הידועה "דולי הפנינים" של ביזה שנכתבה עליהם:

https://youtu.be/M0IbU5xznfQ


וסרטון מקסים המלווה את שולי הפנינים של דובאיי בעבודתם:

https://youtu.be/TGPH_op_LrQ?long=yes
זכוכית
איך מייצרים זכוכית כבר אלפי שנים?



ייצור הזכוכית מבוסס על עיקרון עתיק מאד, שנעשה בו שימוש כבר לפני כ-5,500 שנה במצרים ומסופוטמיה. כבר מימי קדם גילו את היכולת ליצור זכוכית מ... חול ים. יתכן שהאפשרות הזו התגלתה כשראו שברק שפוגע בחול יכול ליצור בו גוש זכוכית (ראו סרטון למטה).

ואכן, את הצורן הדו חמצני ניתן למצוא בחול. כך הפכו הפיניקים הקדומים בין השאר את אזור חוף אפולוניה בישראל לאחד ממפעלי הזכוכית הקדומים שלהם, בהם יצרו זכוכית מחול ים.

כיום אנו יודעים בפשטות שאם ניקח חול, סיד וסודה ונערבב אותם ונכניס אותם לכור היתוך בטמפרטורה של 1000 מעלות - נקבל עיסת זכוכית!

היום התהליך שופר כמובן, אך ביסודו הוא דומה. לייצור המסורתי של הזכוכית מתיכים חומר בשם צורן דו-חמצני ובטמפרטורה של עד 1,700 מעלות צלזיוס, הוא הופך לנוזל.

לאחר ההתכה מקררים את הנוזל במהירות, על ידי ערבוב בפחמת נתרן, ומקבלים עיסה של זכוכית.

עיסת הזכוכית הזו תנופח על ידי נפחי הזכוכית לבקבוקים וכלי זכוכית. חלקה ייפרס ללוחות זכוכית שטוחים.


כך ניפחו נפחי הזכוכית בקבוקים עוד בימי קדם:

https://youtu.be/QXQMc0jsl2E


ברקים יכולים ליצור בטבע זכוכית מחול:

https://youtu.be/OkKN8ih6Bsc


ייצור של זכוכית דקה במיוחד:

https://youtu.be/kzEcoH0O920


הדברים המופלאים שניתן לעשות בזכוכית, כמו שניתן לראותם במוזיאון המזגגה בנחשולים (עברית):

http://youtu.be/lunvPit5WLI


וכך מייצרים גולות מזכוכית:

https://youtu.be/1cXy7gxUtbU
אוכף
מהו אוכף ומי מייצרים אוכפים?



האוכף (Saddle) הוא מעין מושב שמחברים לגבו של הסוס, או כל בהמה אחרת.

האוכף מיועד בעיקרו לשמירה על יציבות הרוכב על הבהמה. כבר מאות שנים שמייצרים אוכפים עבור סוסים, בעיקר לנוחות הרוכבים עליהם.

בנוסף לחלק עליו יושבים באוכף, יש מספר מתקנים שמהווים חלק מהאוכף עצמו. לארכופים, התלויים משני צידי האוכף, מכניס הרוכב את רגליו.

הקרן, שנמצאת בקדמת האוכף, לפחות באוכפי הרכיבה המערביים, מאפשרת לרוכב לאחוז בה.

המשענת, שבצדו האחורי של האוכף, תומכת בגב הרוכב ומונעת כאבים ברכיבה ארוכה או קשה.


בנוסף. לכך משיג האוכף כמה מטרות נוספות:

נוחות - לאפשר רכיבה נוחה לרוכב ולסוס.

שיווי משקל - לשמירה על שיווי המשקל בעת הרכיבה.

איזון - לאיזן את משקל הרוכב ולהפחית מהסוס מאמץ.


#אילו סוגי אוכפים קיימים בעולם?
קיימים שלל סוגים של אוכפים, כולל סוגים מקומיים, הנהוגים באזורים מסוימים בעולם ולא מוכרים באחרים כלל.

ארבעת הבולטים שבין סוגי האוכפים הם:

#אוכף "ווסטרן"
אוכף בעל קרן, לרוב מסיבי ועשוי עור. אלו האוכפים בסגנון המערב הפרוע, מאלו שרואים במערבונים שבקולנוע. במקור הוא נועד לרעייה של בקר.

#אוכף "טריק ריידינג"
מיועד לרכיבת פעלולים. יש לו קרן מקדימה ורצועות ואלה מאפשרים לרוכב להיאחז בהם בידיו וברגליו היטב, במהלך ביצוע פעלולים או רכיבת רודיאו, בה הסוסים מאתגרים את הרוכב.

#אוכף מרוצים
אוכף קל יחסית, שמטרתו הפחתה מירבית של המשקל על גב הסוס.

#אוכף אנגלי
אוכף שנועד לרכיבה אמנותית, שנקראת "דרסאז'", ולמרוצי מכשולים וקפיצות מעל מכשולים. זהו אוכף קל יחסית ולא מכיל קרן.


הנה בעל מקצוע שמייצר אוכפים לסוסים (עברית):

https://youtu.be/_nGWKY9qJyw


כך מתאימים אוכף לסוס (עברית):

https://youtu.be/DVHE0yfwKWc


אוכפים לגמלים (עברית):

https://youtu.be/GMRw27r07ek


ו"האוכף של נהר הקולורדו", שנקרא כך על שום עיקול הנהר בעל צורת האוכף המרהיבה שלו:

https://youtu.be/AsZdY6Hkc1I
לבלר
מי היו הלבלרים של העת העתיקה ומה היה מעמדם בחברה?



הלבלר (Scribe) היה הכותב של ימי קדם. ידיעת קרוא וכתוב לא הייתה פעם נחלת הכלל. מי שידעו לכתוב היו מאוד נדירים ובעלי מקצוע נחשב.

עבודת הלבלר הייתה לשבת ולכתוב. בעידן העתיק על פפירוסים ובהמשך על מגילות קלף. הוא לא היה משרת אלא בעל מעמד גבוה מאוד. לבלרים ניהלו את הרישומים בממלכה. הם רשמו את הפעולות הכלכליות, את רשימות הרכוש, רישומי המיסים וכדומה.

והעבודה הזו לא הייתה פשוטה ודרשה השכלה מרשימה. בהירוגליפים לדוגמה, אותו כתב חרטומים של מצרים העתיקה, היו מעל 2,000 סימנים שונים. בשל מורכבותו, מעטים ידעו אז קרוא וכתוב. גם כתב היתדות של מסופוטמיה היה מורכב וקשה לשליטה אז ובהמשך גם הכתב היווני והרומי.

הכוח שהקנה הידע הזה למי שרכש אותו, הפך את הלבלרים, או הסופרים ומי שידעו לכתוב ולקרוא, לבעלי עמדה חברתית מכובדת מאד והכנסה נאותה. למעשה, הלבלרים היו פקידים. כמי ששלטו בקריאה וכתיבה, הם היו מהמשכילים והמקצועיים שבעובדים בימי קדם. מעמדם היה כשל מהנדסים בהייטק של ימינו. הם שלטו באיחסון ושימור הידע המשפיע ביותר של התקופה.

הכותבים המשיכו בעבודתם גם אל תוך ימי הביניים. עבור הכנסייה הנוצרית הם כתבו את ספרי הקודש. ביהדות הם הפכו לסופרי סת"ם שכותבים את ספרי התורה בקליגרפיה מדויקת ומוקפדת במיוחד.

כותבים כאלה המשיכו לשרת את הציבור המוגבל בהשכלתו, גם אחרי עידן ההשכלה. הם עשו זאת כשישבו בכיכר העיר וכתבו מכתבים עבור אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ורצו לשלוח מכתב ליקיריהם הרחוקים או למוסדות ולגופים שהתקשורת איתם הייתה בכתב.


הנה לבלר אופייני מימי קדם:

https://youtu.be/LoqavHDlKZ0


תרומתו לידע ולמדע ימי קדם כפי שהיא באה לידי ביטוי באימפריה ההלניסטית (עברית):

https://youtu.be/BS1btHFnbpU


פסל של לבלר מצרי קדום:

https://youtu.be/cxs1d3N60UI


היום יש חברות שמספקות כתיבה בכתב יד למי שרוצים לכתוב מכתבים אישיים כמו פעם:

https://youtu.be/Tg2iLbwzLNY


קדרות
איך שימש הגלגל את הקדרים במסופוטמיה?



קדרות (Pottery), מלשון "קדרה", היא אומנות יצירת כלי חרס. בתחילת עידן הקדרות, חייבה הכנת הכלים את הקדר, האומן שמייצר את הכלים הפשוטים, לחפור בגוש חימר וליצור צורת כד. הכד הוכנס לשריפה בתנור וכך התקשה והפך לחרס חזק ושימושי.

אבל הכלים שיצרו כך היו פרימיטיביים, כבדים ומגושמים. המצאת הגלגל, לפני 5,500 שנה, היא ששינתה בהדרגה את המצב וחוללה מהפכה בתחום הקדרות. הגלגל המסתובב היה המצאה מהפכנית, ששימשה אז גם לצרכי הובלה של סחורה, שלפני כן היו צריכים להעבירה על גבם של אדם או בהמה. אבל בתחום הקדרות הוא אפשר את פיתוחם של האובניים, מתקן שמסתובב במהירות רבה ומאפשר לקדר ליצור כדים מעולים וסימטריים, בשלל צורות וגבהים. מעתה ניתן היה ליצור כדים טובים וקלים יותר, סימטריים ויפים להפליא. כך הפכה, בזכות הגלגל, גם יצירת הכלים לתהליך קל ומשוכלל מבעבר - שינוי טכנולוגי שהפך גם את עולם הקדרות למודרני.

כך נבנו לפני 5,000 שנה האובניים הראשונות. מדובר בשתי אבנים עגולות, התחתונה עם שקע והשנייה מסתובבת בתוכו. אדם שסייע לקדר נהג לסובב את האובניים במהירות והקדר היה יוצר את הכלים. בהמשך השנים פותחו האובניים כך שהקדר החל לסובב אותם בעצמו. הקדרות באמצעות האבניים המהירות, כמו גם שריפת הכדים והכלים בתנור, שיטות שריפה כמו שרפת עישון, שריפת רקו ושריפת משרי מלחים, טכניקות כמו הזיגוג, הצביעה והעיטור - כל אלו שכללו את הכלים ואת חוזקם ובמקביל הקטינו את משקלם, לעומת הכדים שיוצרו בעבר ללא אובניים.


רק גלגל וזהו - קדרות עתיקה ללא חשמל ומנוע:

http://youtu.be/588Mh7yzqVQ


שכלול האבניים בו מניע הקדר את הגלגל בכוח הרגליים:

http://youtu.be/0GQm3136pzg


אבניים מודרניות שעובדות בדיוק כמו האבניים העתיקות, אך עם מנוע:

http://youtu.be/dqllt3w_nxs


שיטה עתיקה לשריפת הכדים בתנור עצים:

http://youtu.be/O_pS4gifzTQ


וסרט ארוך על אשה איראנית שמייצרת בימינו כדים, בשיטה העתיקה של מסופוטמיה:

http://youtu.be/ueR4iwoj2FE
כיצד יצר האדם הניאנדרטלי תכשיטים הראשונים?



רוב מה שיצר האדם בתקופה הניאנדרטלית, הפלאוליתית התיכונה ובאלה שלפניה, היו דברים שימושיים. ואולם בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו גם פריטים יותר נדירים שהצביעו על כך שלראשונה נוצרו אז גם תכשיטים פשוטים, שיצר האדם הניאנדרטלי.

התכשיטים הללו נוצרו מעצמות, שיניים ושרידי בעלי חיים. אלה היו כנראה הצורות הראשונות של הבעת חוש אסתטי וביטוי סמלי בקרב בני האנוש. כנראה שהם גם שימשו ביטוי למעמדם בקבוצה, של מי שענדו את התכשיטים הללו.


הנה הסבר על התכשיטים שיצרו ניאנדרטלים מציפורני נשרים:

https://youtu.be/kvZI6TihvXI


עוד על אמנות הצורפות של הניאנדרטלים:

https://youtu.be/sJmTUJ_vRng


הסבר (רובוטי) על האמנות הזו שלהם:

https://youtu.be/SqNtTQeB8Cc


תכשיטים עתיקים פחות, החל מהאלף השני לפנה"ס:

https://youtu.be/Of3on3bru7Q


ומוזיאון קראפינה המציג ממצאים כאלה:

https://youtu.be/jMzhDm1gjj8
איך מייצרים שטיחים?



השטיח הוא אחד ממוצרי הבית העתיקים ביותר. השטיחים העתיקים ביותר יוצר בתחילהו באריגה ידנית. בהמשך ההיסטוריה נולד מכשיר הטוויה המסורתי הנקרא 'נול'. לידו ישב אורג השטיח וארג את השטיחים, כשהוא משלב בהם מגוון דוגמאות מורכבות, שהכילו סמלים עממיים ודוגמאות אופייניות לחבל הארץ שבה הוא חי ולתרבות שבה הוא פעל.

את השטיחים המודרניים מייצרים בעזרת מכונות טוויה אוטומטיות וממוחשבות, בתהליכי ייצור מקצועיים ומתועשים. המהירות העצומה שבה מייצרים כיום שטיחים במפעלים, הוזילו את מחירם מאד וכיום יכול כל אדם לרכוש לביתו שטיחים ומרבדים רבים. השטיחים המודרניים כוללים גם שטיחים מקיר לקיר, שמכסים את הרצפה כולה במשרדים רבים ובבתים פרטיים.


כך אורגות המכונות החדישות שטיחים מודרניים:

https://youtu.be/R3X5iKh5kgQ


אורגי שטיחים מסורתיים בטיבט:

https://youtu.be/0buYvr2rzc8


שטיחים פרסיים בעבודת יד:

https://youtu.be/dqdENHMjwDw


ושטיחים גדולים בעבודת יד:

https://youtu.be/ONgeDJryXks
מה עשו הנגרים בעבר בעץ?



הנגר (Carpenter) הוא מבעלי המקצוע העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בימי הביניים היו הנגרים בעלי מקצוע מאד חשובים. לא היה אז פלסטיק ומפעלים יוקמו רק במהפכה התעשייתית, מאות שנים אחר כך.

הנגר הימי-בייניימי תחזק ובנה בטירות הקדומות לא רק את הרהיטים. הוא זה שטיפל גם בדלתות העץ, ברצפות העץ ועוד.

כמו כן יצר הנגר לא רק רהיטים, אלא גם כלי עבודה וחקלאות. הנגרים נהגו גם לתקן את הריהוט וחלקי העץ שבמרכבות ובציוד הצבאי של הלוחמים ומגיני הטירות.

אחרי מנהל התחזוקה של הטירה, הנגר היה אז בעל המקצוע הכי חשוב בטירה.


הנה הנגר של ימי הביניים מכין כלי נשק מעץ:

https://youtu.be/JEXv2eVoC4w


כך הפכו גזעי עצים אז לקרשים מרובעים:

https://youtu.be/aI8VWjpKBlA


הנגרים הוויקינגים היו מהטובים באירופה של אותם ימים:

https://youtu.be/58VYP7TrUc0


ואחת משיטות העבודה של נגרים בימי הביניים:

https://youtu.be/DS05eYpvT2s
איך יצרו הסתתים בימי קדם אבני בניין?



סִתּוּת (masonry) היא אמנות שבה מעבדים חומרים קשים, במיוחד אבן, לצרכי בנייה. הסתת מעבד את האבן כך שתתאם למידות הרצויות לבנייה או לריצוף.

בימי קדם השתמשו לסיתות באבן שנמצאה בדרך כלל במחצבות, בקרבת מקום הבניה ולעיתים, במיוחד כשמדובר בארמונות ומקדשים חשובים, גם באבן שהובאה ממרחקים. פעולת הסיתות הפכה את האבן הפשוטה לאבן בעלת צורה ישרה, כך שתתאים לבניית קירות וחומות.

עבודת סיתות האבן (Stonemasonry) היא אחת העבודות הקשות בעולם העתיק. רק משהומצא הבטון הלכה וירדה, בעיקר משום שניתן היה באמצעות מלט, ליצור לבנים בקלות רבה יותר.


כך עבד הסתת של ימי קדם ויצר אבנים ישרות:

https://youtu.be/RIYWTEiabpc


הטכניקה הזו של הסיתות היא בת אלפי שנים:

https://youtu.be/QoTvAQr4J1E


סתת בעבודה ושובר ומסתת אבן גדולה:

https://youtu.be/v-NsirLXUMk


ובסיתות אפשר להגיע לדיוק של יצירת כתובות:

https://youtu.be/aEYZvadj42I
מהו נול האריגה ואיך ארגו בו בדים?



נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה. הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.

הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.

אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית. אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות אריגה מכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.


הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:

https://youtu.be/b5yxqsB2Txk


והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:

https://youtu.be/G_S7OmfJpeg


כך אורגים בנול גדול:

https://youtu.be/8ap0HfHYGKE


הנה הדרכה לאריגת נול:

https://youtu.be/bLAUqpEi3kA


ונול תעשייתי:

https://youtu.be/qS0BIZN3kws
איך מעבדים הבורסקאים וצובעים עורות?



בורסקאות (Tanning) הוא מהמקצועות העתיקים בעולם. מדובר במעבדי עורות, בעלי מקצוע שהופכים את עור החיה, שמגיע מלוכלך, מלא שומן ושיער והוא גס וקשה לעיבוד, לעור נקי ומעובד, חלק ומוכן לעבודה.

העיר העתיקה פז (Fes) שבמרוקו, פועלים מאחרוני הבורסקאים בעולם. העיר שהיא העיר הימי ביניימית הפעילה והגדולה בעולם, הם ממשיכים לעבד עורות כמו לפני אלף שנים ויותר.

במתחמי הבורסקאים של פז מאות בורות סיד לניקוי העורות וצביעתם. כל כמה בורות שייכים למשפחה אחרת, רובן של בעלי מקצוע שהם חלק משושלת ארוכה, בת מאות שנים.

אל בורות הסיד הלבנים מוכנסים העורות, להשריה בתוך תערובת של סיד, מים ולשלשת יונים, תערובת שמפרקת את השומן והשיער שצמודים אל העור ובכך מקלים את הסרתם ממנו.

לאחר מכן מועברים העורות לצביעה בבריכות צבע ולאחר שנצבעו הם מונחים לייבוש על גגות המבנים הסמוכים. אז יועברו אל בעלי המקצוע שיכינו מהם תיקים, נעליים, מעילים ועוד מוצרי עור.


הנה אחד מאזורי הבורסקאים בעיר פס שבמרוקו:

https://youtu.be/oFyknF8l2tI


תהליך עיבוד העורות:

https://youtu.be/MeuMcYB4BL8


בריכות הצביעה של העורות בעיר העתיקה של פאז:

https://youtu.be/lIIJst69Ovo


כל זה בעיר הגדולה ביותר ששורשיה בימי הביניים:

https://youtu.be/5fesOgYB0as


יש בה הרבה בעלי מקצועות עתיקים:

https://youtu.be/gQK8dX0AGXo


וסרטון תיעודי של כל תהליך העיבוד של העורות:

https://youtu.be/UUunnTq9i10?long=yes
מה עשה מייצב החיצים בימי קדם?


המומחה, אותו איש שתפקידו היה לייצב את החיצים (fletcher), היה פעם מומחה של ממש לייצוב הנוצות של החיצים לקשת.

באותה תקופה היה מייצב החיצים בעל המקצוע שלמד היטב את התעופה של החיצים ותפקידו היה להתאים את הנוצות, כך שיסייעו לשפר את מבנה החץ ויאפשרו לו לעוף באופן אופטימלי.

מייצב החץ, או הפלטצ'ר כמו שקראו לו באנגליה של ימי הביניים, הוא מקצוע ובעל מלאכה חשוב ומכובד בעת העתיקה.

בשדה קרב או ציד שמבוסס על חץ וקשת, המייצב הוא בעל תפקיד הכרחי וקריטי. כי בזמן קרב יכול חץ מיוצב לעשות את ההבדל שבין תבוסה לנצחון מוחלט. ביציאה לציד חיצים מיוצבים הם שיקבעו אם הצייד יביא איתו אוכל ממסע הציד או לא.


הנה המקצוע של מייצב החץ בימי הביניים:

https://youtu.be/wDcD492dL1g


ומייצב חיצים בקוריאה:

https://youtu.be/VK5INvoNTdk


ופלטשר, כלומר מייצב חיצים, מספר:

https://youtu.be/ig-7kA5I9vY
איך מייצרים פקקי שעם וממה מייצרים אותם?



את פקקי השעם (Corks) מייצרים מקליפת ההגנה שמייצר אלון השעם. זהו עץ שגדל בעיקר בפורטוגל.

הקליפה הצמחית נוצרת בעצי שעם בוגרים, בני 20 שנה לפחות. מרגע שהיא מוסרת לראשונה מהעץ, מתחדשת קליפת השעם, אחת ל-10 שנים. אז ניתן להסירה מהעץ ולהמתין שוב עשר שנים.

השעם אטום במיוחד לנוזלים וגמיש מאד. לכן מרבים לייצר ממנו את הפקקים לבקבוקי יין, שהאטימה שלהם חשובה מאד.

הסבר?

לשמירת טעמו ואיכותו של היין, יש למנוע חדירת חמצן לבקבוק. כבר אלפי שנים שפקקי השעם עושים זאת היטב. אמנם בימינו יש חומרים חדשים ומוצלחים לא פחות ותעשיה של פקקי יין מלאכותיים, אבל הרומנטיקה וההרגלים גורמים למרבית יקבי היין להמשיך ולהשתמש בפקקי השעם הוותיקים והטובים.


כך מייצרים את פקקי השעם (בעברית):

https://youtu.be/obdg2q8s33E?t=1m04s


האנשים שמורידים את השעם עבור הפקקים מהעצים:

https://youtu.be/f5s_g-Sdq08


מפעל לפקקי שעם:

https://youtu.be/oISrpCbM7ok


ופקקי השעם המלאכותיים:

https://youtu.be/sqka1g3w5Io


איך הכובען יצר פעם כובעים?



כובען (Hatter) הוא בעל מקצוע היוצר כובעים וכיסויי ראש אחרים. כמו חייט וסנדלר, פעם המקצוע הזה היה יוקרתי והכובען יצר בשביל בעלי הממון כובעי יוקרה איכותיים וייחודיים משלהם.

זהו אחד המקצועות העתיקים שכמעט ולא שרד. לא שאין כובענים גם היום, פה ושם יש אפילו כוכבים, כמו הכובען המפורסם סטיבן ג'ונס, אבל הם מעטים מאד ועוסקים בעיקר בתפירה של כובעים מיוחדים לתעשיית האופנה העילית, לבתי עיצוב יוקרתיים ולזמרים ואנשי במה מפורסמים מאד.

עוד מהמאה ה-16 מתועדים בעלי מקצוע המייצרים קישוטי ראש וכובעים. הכובענים נהגו למכור את הכובעים שיצרו לנשים, גברים וילדים. אבל אם בעבר מכרו כובענים בחנויותיהם כובעים שייצרו ועיצבו בהזמנה גם לג'נטלמנים, כיום מוכר הכובען המעצב בעיקר כובעי נשים מיוחדים. מרבית הכובעים לגברים הם מוצרי מדף שאינם בעלי עיצוב חדש, מתוצרת מפעלים גדולים, ובעלי פסי ייצור המוניים.

כובענים ייצרו לאורך ההיסטוריה, מגוון של כובעים ששימשו לצרכים שונים. היו כובעים שנועדו להצביע על מעמד חברתי גבוה, דוגמת כובע הצילינדר, שהיה חלק מחליפת שלושת החלקים של הג'נטלמן האירופי.

היו כמובן כובעי תפקיד צבאיים, כמו כובע הקצין או כומתת החייל. כובע הצבא הצרפתי וכובעי הצבא הטורקי - כולם דוגמאות לכובעים שהם חלק מהמדים. היו כובעים לבעלי מקצוע, כמו כובע הקאובוי של הבוקרים והמגבעת של הבלש הפרטי, שהונצחה שוב ושוב בסרטי ה"פילם נואר" של שנות ה-50.

כמובן שהיו גם כובעים לנשים. לבעלות תפקיד, כמו האחיות והפקידה, היו כובעים שהצביעו על תפקידן. היו להן גם כובעי קוקטייל כחלק מלבוש הערב הנשי. המעצבת האגדית קוקו שאנל תרמה את חלקה להקטנת הכובעים האלה, במקום הכובעים הגדולים והמוגזמים של תחילת המאה ה-20.


כובען מודרני בעבודה:

https://youtu.be/pMfUVOZeIWw?t=30s


כובען שנזכר כמה הכובע היה חשוב פעם:

https://youtu.be/DGIG0X8MCfA


כך מייצרים מגבעות:

https://youtu.be/h5dP2qRXdFY


סיפור הכובען המשוגע לילדים:

https://youtu.be/-SdGBMiUWsw
איך שימש הכישור לטוויית חוטים?



עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.

מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.

ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.

כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.

הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.

אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.

מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.


גרטשן טווה בכישור:

https://youtu.be/JXDTB33gMLA


כך טווים בכישור:

https://youtu.be/tQYdmRw-gHM


ברומניה עדיין משתמשים בכישור:

https://youtu.be/ShSIOF0o5js


לימוד טוויה בכישור:

https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes


ומדריך מפורט לטווייה בכישור:

https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
למה השתמשו הסמוראים בצבע אינדיגו?



צבע אינדיגו (Indigo), שבין הכחול לסגול, הוא צבע יקר וקשה להפקה. כיום מייצרים אותו בשיטות מלאכותיות. אבל מעניין הקשר בין הצבע הזה לסמוראים ביפאן העתיקה.

בעיר טוקושימה שבדרום יפאן מייצרים כבר שנים רבות את האינדיגו. כאן שומרים עד היום כמה חקלאים על המסורת של גידול אינדיגו, שמתחילת המאה ה-17 התחיל לצבור פופולאריות ביפאן.

מי שהרבו להשתמש בו היו הסמוראים - הלוחמים הנועזים שנלחמו ושלטו בהמשך ביפאן. הם נהגו ללבוש בדים צבועים באינדיגו, מתחת לשריון הסמוראי. הסיבה הייתה שהצבע מקשה את הבד ומגן על פצעי הלוחמים מפני זיהום של חיידקים. באינדיגו השתמשו גם הכבאים, בשל יכולתו לעמוד בחום גבוה.

את האינדיגו מייצרים בתהליך ארוך מאד, שנמשך לא פחות משנה שלמה ושמושקעת בו עבודה עצומה. המקצוענים ביפאן יודעים לייצר ממנו גוונים שונים ומרהיבים במיוחד.

הייצור מתחיל בייבוש של העלים בשמש והיפוכם שוב ושוב, עד שהם מקבלים את הגוון המיוחד שלהם. והמדהים הוא שהצבע הזה, רק המקורי ולא החיקויים המלאכותיים שלו, מביא לכך שהבד שצבוע בו משתבח ונראה יפה יותר ויותר, עם הזמן.


כך מגדלים ומייצרים את האינדיגו ביפאן:

https://youtu.be/Aj5oA0YxCi0


הצביעה באינדיגו:

http://youtu.be/fuL5dqg2Buc


וזהו צבע האינדיגו:

http://youtu.be/PaWxw6Oawi8
איך פעל נול האריגה העתיק?



נוּל (Loom) הוא מכונת אריגה עתיקת-יומין שבעזרתה מייצרים בד. על הנול מתוחים חוטי שתי וערב, כשחוט השתי נשזר בה בחוטי הערב. הנוּל, מי שאורג באמצעות נול, מבצע את האריגה, שהיא פעולה של שזירת חוטי הערב המתוחים לרוחב, בחוטי השתי המתוחים לאורך.

את נול האריגה המציאו במצרים העתיקה, אם כי ישנם סימנים לקיומם של נולים פרימיטיביים כבר בתקופה הנאוליתית.


כך פועל נול מהמאה ה-18:

https://youtu.be/FnbUF0wgIfw


וכך משתמשים בנול בקמבודיה:

https://youtu.be/Ih6y4LBhqNo
מה עשה הנפח עם המתכות בימים עברו?
איך בונים גיטרה בעבודת יד?
מה עושים מפרזלי הסוסים?
למה ומי מייצרים נעלי עץ הולנדיות?
מה עשתה התופרת פעם?


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.