שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.
»
«
מה עושים הקדרים ביצירת כלי חימר?
אחת המלאכות המסורתיות היא הקדרות, אומנות הכנת הכלים מחימר. באמצעות הקדרות יוצרים הקדרים כלי חרס. המילה "קדרות" באה מהמילה "קדרה" ובעלי המקצוע שעוסקים בקדרות נקראים בפשטות "קדר" או "קדרית".
תהליך הכנת הכלים הוא של יצירת הצורה של הכלי ואז הכנסתו לשריפה בתנור, כשהחום הגבוה ממצק אותו והופך אותו לכלי חרס.
אחת הטכניקות הקדומות ליצירה בחומר היא של עיצוב החומר בידיים או עם כלי עבודה כמו סכין, חוט, מסורית, מכחול וכדומה. שיטה זו מזכירה את הפיסול בחומר.
לכלי חרס עגולים משתמשים ב"אובניים", מכשיר שמסובב את החומר וכך יכול האומן לעצב אותו, תוך כדי סיבוב. את אנרגיית הסיבוב סיפקה בעבר דוושה שחוברה לציר סיבוב והקדר השתמש ברגלו כדי לסובב את האובניים. כיום מספק מנוע חשמלי את כוח הסיבוב.
בעבר ציירו ויצרו אמנות על הכלים והכדים ולכן הקדרות נחשבת עד היום לאמנות.
הנה הקדר יוצר כלים מחימר:
https://youtu.be/dDreqXD4MoI
הכנת כלי גבוה:
https://youtu.be/2G3ePl3Dauw
ואמן קדרות מטוסקנה שבאיטליה:
https://youtu.be/RSiNEZ5fKNU
איך ניפחו זכוכית במשך אלפי שנים?
כדי לנפח זכוכית וליצור כלי זכוכית ובקבוקים, יש לחמם את הזכוכית על ידי להבה חזקה במיוחד, או בעזרת תנור עם אש בטמפרטורה של כ-500 מעלות. בחימום הזה נוצרת עיסה של זכוכית שאותה ניתן לעבד. כשהזכוכית מתרככת, ניתן לנפח אותה ולעצב אותה לכל צורה שרוצים.
מאז ימי קדם נהגו נפחי הזכוכית המומחים ליצור בנשיפה את הבקבוקים ואת כלי הזכוכית העתיקים ולעצבם. כך הם זכו לשם "נפחי זכוכית". בעידן המודרני עושים זאת באמצעות מכונות נשיפה.
הם נהגו לנשוף בעיסת הזכוכית עד שהולך ומתנפח גליל זכוכית חלול, לרוב באורך של מטר.
את כלי הזכוכית השונים, כמו בקבוקים, כוסות, כלי מעבדה מיוחדים מזכוכית וכדומה, הם מנפחים בעזרת מוט ניפוח חלול. הם נופחים בעיסת הזכוכית הנוזלית ומייצרים את גליל הזכוכית.
בהמשך הם משתמשים בשבלונות, מעין תבניות צורה שמביאים את הזכוכית המתנפחת לקבל את הצורה המבוקשת.
כך יצרו את הזכוכית בימי קדם ועיבדו אותה לכלי זכוכית שימושיים ויפים (עברית):
https://youtu.be/iNndTnXwlcM
באנגלית:
https://youtu.be/u_CvSfOKksw
אמן זכוכית בפעולה:
http://youtu.be/7wCAAtbzJmE
כך יצרו בעבר זכוכיות מוזאיקה:
https://youtu.be/5qgtWunYHwQ
ואמן זכוכית אחר שעובד עם זכוכית על עבודות עדינות מאד:
http://youtu.be/DGz88-mo_54
איך גוזזים הנוקדים את הצמר מהצאן?
מה אתם יודעים על גז כבשים (Sheep Shearing)? - אתם ודאי יודעים שאת הצמר (Wool) מפיקים מגזיזה של צמר הכבשים (Wool harvest), אותה פרווה עבותה שהם מגדלים בחורף.
את הצמר גוזזים בעונת האביב, לקראת הקיץ החם. במהלכו לא יזדקקו הכבשים לפרוות הצמר המחממת שלהן וכבשים שלא יגזזו יסבלו מהחום מאוד.
לקראת הגז הנוקדים נהגו לקחת את הכבשים, אחת אחת ואחד אחד, ולגזוז מעליהם, במהירות ובמיומנות את הצמר.
אם בעבר גזזו את הצאן בכלים שונים הדומים למספריים, כיום משתמשים במכונת גז חשמלית, מעין מכונת תספורת מהירה ובטיחותית המיועדת למשימה.
בעבר היה הגז תהליך חגיגי ואף תחרותי. הנוקדים במקומות רבים נהגו להיפגש ואף לקיים תחרויות גזיזת צמר.
בישראל של שנות ה-50 נהגו ממש לחוג את חג הגז. בשעת בין הערביים נהגו אנשי הכפר או הקיבוץ להתכנס והמתינו משני צידי הדרך לשובו של עדר הצאן מהשדות. משהגיעו הנוקדים, האחראים על גידול הצאן, עם העדרים החלה החגיגה.
ליד הדיר המקושט קיימו אז טקס קצר שהוקדש לגז הצאן. הבנות נשאו על ראשן טסי קש צבעוניים. על כל טס כזה הונחו גיזות הצמר. אז התקיימו מעין עצרת חגיגית והטקס היה מסתיים במחול רועים.
לאחר הטקס התקיימה סעודה חגיגית של הקהילה. באוכל טוב ויין חגגו הנוקדים ואורחיהם את חג הגז והתפוקה של הצמר.
גם אם בימינו עדיין משתמשים בצמר לייצור בדים, השימוש בו בעידן המודרני פחת מאוד. במרוצת השנים החליפו סיבים סינתטיים את הצמר הטבעי. הם זולים יותר לייצור, קלים לטיפול וכביסה והסוודרים שעושים מהם דקיקים ומחממים, על אף שהם פחות כבדים.
אגב, באוסטרליה, מעצמת עדרים וצאן, הבינו שהצמר לא נחוץ יותר, לפחות לא בכמויות של פעם. לכן פיתחו מדענים מקומיים תהליך של גז ללא גזיזה. הם מזריקים לעדרים זריקה אחת של חלבון טבעי. החלבון הזה גורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר, ללא צורך בגז.
הנה כל התהליך - מהצמר אל הסוודר:
https://youtu.be/U7Tw4pqyhck
הנוקדים גוזזים את הצאן:
https://youtu.be/Mddybz04D78
כבש שנעלם, לא נגזז כמה שנים ואז נמצא כך:
https://youtu.be/kHu-r4gx2kI
כך גזזו אותו כדי להציל את חייו:
https://youtu.be/eWdYZKyomn0
ואת הגמלים, לעומת זאת, אפשר לגזוז ביד:
https://youtu.be/S2mlSdHdMnA
כיצד הכינו צבע אדום מכנימות בדרום אמריקה?
אולי זה קצת אכזרי אבל בדרום אמריקה נהגו להכין מעל 1000 שנים מכנימות קקטוס את הפיגמנט האדום קוכיניאל (cochineal). חרקי הכנימות הללו גדלים על גבי קקטוסים. הכנימות מכילות כמויות גדולות של חומצה כרמינית (Carminic acid) שהיא חומר בצבע אדום חזק.
להכנה של קילוגרם מהפיגמנט הזה נדרשו מעל 150 אלף חרקים. להכנת הצבע האדום, נהגו האינדיאנים להרתיח את החרקים במים ולייבשם בשמש. אז טחנו אותם לאבקה, שאותה הרתיחו בנוזל ושוב ייבשו לפיגמנט האדום.
לאירופה החלו הספרדים שכבשו את מקסיקו לייבא את הצבע האדום הזה והוא הפך למשאב שהכניס להם כסף רב.
הנה תולדות הצבע האדום שהוכן מכנימות הקוכיניאל הגדלים על הקקטוס:
http://youtu.be/1qSQuBW4GKk
כך זה נראה על ידו של מקסיקני שיוצר את הצבע ממעיכה של הכנימה:
http://youtu.be/PVBYqfaTeQ4
נשים מקסיקניות מדגימות כיצד הן מייצרות את הצבע מהכנימות הללו:
http://youtu.be/2k_FJoaOQGA
וכך מכינים את הצבע האדום במיקסר:
http://youtu.be/-RhkebLW1ec
מהו אוכף ומי מייצרים אוכפים?
האוכף (Saddle) הוא מעין מושב שמחברים לגבו של הסוס, או כל בהמה אחרת.
האוכף מיועד בעיקרו לשמירה על יציבות הרוכב על הבהמה. כבר מאות שנים שמייצרים אוכפים עבור סוסים, בעיקר לנוחות הרוכבים עליהם.
בנוסף לחלק עליו יושבים באוכף, יש מספר מתקנים שמהווים חלק מהאוכף עצמו. לארכופים, התלויים משני צידי האוכף, מכניס הרוכב את רגליו.
הקרן, שנמצאת בקדמת האוכף, לפחות באוכפי הרכיבה המערביים, מאפשרת לרוכב לאחוז בה.
המשענת, שבצדו האחורי של האוכף, תומכת בגב הרוכב ומונעת כאבים ברכיבה ארוכה או קשה.
בנוסף. לכך משיג האוכף כמה מטרות נוספות:
נוחות - לאפשר רכיבה נוחה לרוכב ולסוס.
שיווי משקל - לשמירה על שיווי המשקל בעת הרכיבה.
איזון - לאיזן את משקל הרוכב ולהפחית מהסוס מאמץ.
#אילו סוגי אוכפים קיימים בעולם?
קיימים שלל סוגים של אוכפים, כולל סוגים מקומיים, הנהוגים באזורים מסוימים בעולם ולא מוכרים באחרים כלל.
ארבעת הבולטים שבין סוגי האוכפים הם:
#אוכף "ווסטרן"
אוכף בעל קרן, לרוב מסיבי ועשוי עור. אלו האוכפים בסגנון המערב הפרוע, מאלו שרואים במערבונים שבקולנוע. במקור הוא נועד לרעייה של בקר.
#אוכף "טריק ריידינג"
מיועד לרכיבת פעלולים. יש לו קרן מקדימה ורצועות ואלה מאפשרים לרוכב להיאחז בהם בידיו וברגליו היטב, במהלך ביצוע פעלולים או רכיבת רודיאו, בה הסוסים מאתגרים את הרוכב.
#אוכף מרוצים
אוכף קל יחסית, שמטרתו הפחתה מירבית של המשקל על גב הסוס.
#אוכף אנגלי
אוכף שנועד לרכיבה אמנותית, שנקראת "דרסאז'", ולמרוצי מכשולים וקפיצות מעל מכשולים. זהו אוכף קל יחסית ולא מכיל קרן.
הנה בעל מקצוע שמייצר אוכפים לסוסים (עברית):
https://youtu.be/_nGWKY9qJyw
כך מתאימים אוכף לסוס (עברית):
https://youtu.be/DVHE0yfwKWc
אוכפים לגמלים (עברית):
https://youtu.be/GMRw27r07ek
ו"האוכף של נהר הקולורדו", שנקרא כך על שום עיקול הנהר בעל צורת האוכף המרהיבה שלו:
https://youtu.be/AsZdY6Hkc1I
איך מייצרים זכוכית כבר אלפי שנים?
ייצור הזכוכית מבוסס על עיקרון עתיק מאד, שנעשה בו שימוש כבר לפני כ-5,500 שנה במצרים ומסופוטמיה. כבר מימי קדם גילו את היכולת ליצור זכוכית מ... חול ים. יתכן שהאפשרות הזו התגלתה כשראו שברק שפוגע בחול יכול ליצור בו גוש זכוכית (ראו סרטון למטה).
ואכן, את הצורן הדו חמצני ניתן למצוא בחול. כך הפכו הפיניקים הקדומים בין השאר את אזור חוף אפולוניה בישראל לאחד ממפעלי הזכוכית הקדומים שלהם, בהם יצרו זכוכית מחול ים.
כיום אנו יודעים בפשטות שאם ניקח חול, סיד וסודה ונערבב אותם ונכניס אותם לכור היתוך בטמפרטורה של 1000 מעלות - נקבל עיסת זכוכית!
היום התהליך שופר כמובן, אך ביסודו הוא דומה. לייצור המסורתי של הזכוכית מתיכים חומר בשם צורן דו-חמצני ובטמפרטורה של עד 1,700 מעלות צלזיוס, הוא הופך לנוזל.
לאחר ההתכה מקררים את הנוזל במהירות, על ידי ערבוב בפחמת נתרן, ומקבלים עיסה של זכוכית.
עיסת הזכוכית הזו תנופח על ידי נפחי הזכוכית לבקבוקים וכלי זכוכית. חלקה ייפרס ללוחות זכוכית שטוחים.
כך ניפחו נפחי הזכוכית בקבוקים עוד בימי קדם:
https://youtu.be/QXQMc0jsl2E
ברקים יכולים ליצור בטבע זכוכית מחול:
https://youtu.be/OkKN8ih6Bsc
ייצור של זכוכית דקה במיוחד:
https://youtu.be/kzEcoH0O920
הדברים המופלאים שניתן לעשות בזכוכית, כמו שניתן לראותם במוזיאון המזגגה בנחשולים (עברית):
http://youtu.be/lunvPit5WLI
וכך מייצרים גולות מזכוכית:
https://youtu.be/1cXy7gxUtbU
איך שימש הגלגל את הקדרים במסופוטמיה?
קדרות (Pottery), מלשון "קדרה", היא אומנות יצירת כלי חרס. בתחילת עידן הקדרות, חייבה הכנת הכלים את הקדר, האומן שמייצר את הכלים הפשוטים, לחפור בגוש חימר וליצור צורת כד. הכד הוכנס לשריפה בתנור וכך התקשה והפך לחרס חזק ושימושי.
אבל הכלים שיצרו כך היו פרימיטיביים, כבדים ומגושמים. המצאת הגלגל, לפני 5,500 שנה, היא ששינתה בהדרגה את המצב וחוללה מהפכה בתחום הקדרות. הגלגל המסתובב היה המצאה מהפכנית, ששימשה אז גם לצרכי הובלה של סחורה, שלפני כן היו צריכים להעבירה על גבם של אדם או בהמה. אבל בתחום הקדרות הוא אפשר את פיתוחם של האובניים, מתקן שמסתובב במהירות רבה ומאפשר לקדר ליצור כדים מעולים וסימטריים, בשלל צורות וגבהים. מעתה ניתן היה ליצור כדים טובים וקלים יותר, סימטריים ויפים להפליא. כך הפכה, בזכות הגלגל, גם יצירת הכלים לתהליך קל ומשוכלל מבעבר - שינוי טכנולוגי שהפך גם את עולם הקדרות למודרני.
כך נבנו לפני 5,000 שנה האובניים הראשונות. מדובר בשתי אבנים עגולות, התחתונה עם שקע והשנייה מסתובבת בתוכו. אדם שסייע לקדר נהג לסובב את האובניים במהירות והקדר היה יוצר את הכלים. בהמשך השנים פותחו האובניים כך שהקדר החל לסובב אותם בעצמו. הקדרות באמצעות האבניים המהירות, כמו גם שריפת הכדים והכלים בתנור, שיטות שריפה כמו שרפת עישון, שריפת רקו ושריפת משרי מלחים, טכניקות כמו הזיגוג, הצביעה והעיטור - כל אלו שכללו את הכלים ואת חוזקם ובמקביל הקטינו את משקלם, לעומת הכדים שיוצרו בעבר ללא אובניים.
רק גלגל וזהו - קדרות עתיקה ללא חשמל ומנוע:
http://youtu.be/588Mh7yzqVQ
שכלול האבניים בו מניע הקדר את הגלגל בכוח הרגליים:
http://youtu.be/0GQm3136pzg
אבניים מודרניות שעובדות בדיוק כמו האבניים העתיקות, אך עם מנוע:
http://youtu.be/dqllt3w_nxs
שיטה עתיקה לשריפת הכדים בתנור עצים:
http://youtu.be/O_pS4gifzTQ
וסרט ארוך על אשה איראנית שמייצרת בימינו כדים, בשיטה העתיקה של מסופוטמיה:
http://youtu.be/ueR4iwoj2FE
כיצד יצר האדם הניאנדרטלי תכשיטים הראשונים?
רוב מה שיצר האדם בתקופה הניאנדרטלית, הפלאוליתית התיכונה ובאלה שלפניה, היו דברים שימושיים. ואולם בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו גם פריטים יותר נדירים שהצביעו על כך שלראשונה נוצרו אז גם תכשיטים פשוטים, שיצר האדם הניאנדרטלי.
התכשיטים הללו נוצרו מעצמות, שיניים ושרידי בעלי חיים. אלה היו כנראה הצורות הראשונות של הבעת חוש אסתטי וביטוי סמלי בקרב בני האנוש. כנראה שהם גם שימשו ביטוי למעמדם בקבוצה, של מי שענדו את התכשיטים הללו.
הנה הסבר על התכשיטים שיצרו ניאנדרטלים מציפורני נשרים:
https://youtu.be/kvZI6TihvXI
עוד על אמנות הצורפות של הניאנדרטלים:
https://youtu.be/sJmTUJ_vRng
הסבר (רובוטי) על האמנות הזו שלהם:
https://youtu.be/SqNtTQeB8Cc
תכשיטים עתיקים פחות, החל מהאלף השני לפנה"ס:
https://youtu.be/Of3on3bru7Q
ומוזיאון קראפינה המציג ממצאים כאלה:
https://youtu.be/jMzhDm1gjj8
איך מייצרים שטיחים?
השטיח הוא אחד ממוצרי הבית העתיקים ביותר. השטיחים העתיקים ביותר יוצר בתחילהו באריגה ידנית. בהמשך ההיסטוריה נולד מכשיר הטוויה המסורתי הנקרא 'נול'. לידו ישב אורג השטיח וארג את השטיחים, כשהוא משלב בהם מגוון דוגמאות מורכבות, שהכילו סמלים עממיים ודוגמאות אופייניות לחבל הארץ שבה הוא חי ולתרבות שבה הוא פעל.
את השטיחים המודרניים מייצרים בעזרת מכונות טוויה אוטומטיות וממוחשבות, בתהליכי ייצור מקצועיים ומתועשים. המהירות העצומה שבה מייצרים כיום שטיחים במפעלים, הוזילו את מחירם מאד וכיום יכול כל אדם לרכוש לביתו שטיחים ומרבדים רבים. השטיחים המודרניים כוללים גם שטיחים מקיר לקיר, שמכסים את הרצפה כולה במשרדים רבים ובבתים פרטיים.
כך אורגות המכונות החדישות שטיחים מודרניים:
https://youtu.be/R3X5iKh5kgQ
אורגי שטיחים מסורתיים בטיבט:
https://youtu.be/0buYvr2rzc8
שטיחים פרסיים בעבודת יד:
https://youtu.be/dqdENHMjwDw
ושטיחים גדולים בעבודת יד:
https://youtu.be/ONgeDJryXks
אחת המלאכות המסורתיות היא הקדרות, אומנות הכנת הכלים מחימר. באמצעות הקדרות יוצרים הקדרים כלי חרס. המילה "קדרות" באה מהמילה "קדרה" ובעלי המקצוע שעוסקים בקדרות נקראים בפשטות "קדר" או "קדרית".
תהליך הכנת הכלים הוא של יצירת הצורה של הכלי ואז הכנסתו לשריפה בתנור, כשהחום הגבוה ממצק אותו והופך אותו לכלי חרס.
אחת הטכניקות הקדומות ליצירה בחומר היא של עיצוב החומר בידיים או עם כלי עבודה כמו סכין, חוט, מסורית, מכחול וכדומה. שיטה זו מזכירה את הפיסול בחומר.
לכלי חרס עגולים משתמשים ב"אובניים", מכשיר שמסובב את החומר וכך יכול האומן לעצב אותו, תוך כדי סיבוב. את אנרגיית הסיבוב סיפקה בעבר דוושה שחוברה לציר סיבוב והקדר השתמש ברגלו כדי לסובב את האובניים. כיום מספק מנוע חשמלי את כוח הסיבוב.
בעבר ציירו ויצרו אמנות על הכלים והכדים ולכן הקדרות נחשבת עד היום לאמנות.
הנה הקדר יוצר כלים מחימר:
https://youtu.be/dDreqXD4MoI
הכנת כלי גבוה:
https://youtu.be/2G3ePl3Dauw
ואמן קדרות מטוסקנה שבאיטליה:
https://youtu.be/RSiNEZ5fKNU
כדי לנפח זכוכית וליצור כלי זכוכית ובקבוקים, יש לחמם את הזכוכית על ידי להבה חזקה במיוחד, או בעזרת תנור עם אש בטמפרטורה של כ-500 מעלות. בחימום הזה נוצרת עיסה של זכוכית שאותה ניתן לעבד. כשהזכוכית מתרככת, ניתן לנפח אותה ולעצב אותה לכל צורה שרוצים.
מאז ימי קדם נהגו נפחי הזכוכית המומחים ליצור בנשיפה את הבקבוקים ואת כלי הזכוכית העתיקים ולעצבם. כך הם זכו לשם "נפחי זכוכית". בעידן המודרני עושים זאת באמצעות מכונות נשיפה.
הם נהגו לנשוף בעיסת הזכוכית עד שהולך ומתנפח גליל זכוכית חלול, לרוב באורך של מטר.
את כלי הזכוכית השונים, כמו בקבוקים, כוסות, כלי מעבדה מיוחדים מזכוכית וכדומה, הם מנפחים בעזרת מוט ניפוח חלול. הם נופחים בעיסת הזכוכית הנוזלית ומייצרים את גליל הזכוכית.
בהמשך הם משתמשים בשבלונות, מעין תבניות צורה שמביאים את הזכוכית המתנפחת לקבל את הצורה המבוקשת.
כך יצרו את הזכוכית בימי קדם ועיבדו אותה לכלי זכוכית שימושיים ויפים (עברית):
https://youtu.be/iNndTnXwlcM
באנגלית:
https://youtu.be/u_CvSfOKksw
אמן זכוכית בפעולה:
http://youtu.be/7wCAAtbzJmE
כך יצרו בעבר זכוכיות מוזאיקה:
https://youtu.be/5qgtWunYHwQ
ואמן זכוכית אחר שעובד עם זכוכית על עבודות עדינות מאד:
http://youtu.be/DGz88-mo_54
מה אתם יודעים על גז כבשים (Sheep Shearing)? - אתם ודאי יודעים שאת הצמר (Wool) מפיקים מגזיזה של צמר הכבשים (Wool harvest), אותה פרווה עבותה שהם מגדלים בחורף.
את הצמר גוזזים בעונת האביב, לקראת הקיץ החם. במהלכו לא יזדקקו הכבשים לפרוות הצמר המחממת שלהן וכבשים שלא יגזזו יסבלו מהחום מאוד.
לקראת הגז הנוקדים נהגו לקחת את הכבשים, אחת אחת ואחד אחד, ולגזוז מעליהם, במהירות ובמיומנות את הצמר.
אם בעבר גזזו את הצאן בכלים שונים הדומים למספריים, כיום משתמשים במכונת גז חשמלית, מעין מכונת תספורת מהירה ובטיחותית המיועדת למשימה.
בעבר היה הגז תהליך חגיגי ואף תחרותי. הנוקדים במקומות רבים נהגו להיפגש ואף לקיים תחרויות גזיזת צמר.
בישראל של שנות ה-50 נהגו ממש לחוג את חג הגז. בשעת בין הערביים נהגו אנשי הכפר או הקיבוץ להתכנס והמתינו משני צידי הדרך לשובו של עדר הצאן מהשדות. משהגיעו הנוקדים, האחראים על גידול הצאן, עם העדרים החלה החגיגה.
ליד הדיר המקושט קיימו אז טקס קצר שהוקדש לגז הצאן. הבנות נשאו על ראשן טסי קש צבעוניים. על כל טס כזה הונחו גיזות הצמר. אז התקיימו מעין עצרת חגיגית והטקס היה מסתיים במחול רועים.
לאחר הטקס התקיימה סעודה חגיגית של הקהילה. באוכל טוב ויין חגגו הנוקדים ואורחיהם את חג הגז והתפוקה של הצמר.
גם אם בימינו עדיין משתמשים בצמר לייצור בדים, השימוש בו בעידן המודרני פחת מאוד. במרוצת השנים החליפו סיבים סינתטיים את הצמר הטבעי. הם זולים יותר לייצור, קלים לטיפול וכביסה והסוודרים שעושים מהם דקיקים ומחממים, על אף שהם פחות כבדים.
אגב, באוסטרליה, מעצמת עדרים וצאן, הבינו שהצמר לא נחוץ יותר, לפחות לא בכמויות של פעם. לכן פיתחו מדענים מקומיים תהליך של גז ללא גזיזה. הם מזריקים לעדרים זריקה אחת של חלבון טבעי. החלבון הזה גורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר, ללא צורך בגז.
הנה כל התהליך - מהצמר אל הסוודר:
https://youtu.be/U7Tw4pqyhck
הנוקדים גוזזים את הצאן:
https://youtu.be/Mddybz04D78
כבש שנעלם, לא נגזז כמה שנים ואז נמצא כך:
https://youtu.be/kHu-r4gx2kI
כך גזזו אותו כדי להציל את חייו:
https://youtu.be/eWdYZKyomn0
ואת הגמלים, לעומת זאת, אפשר לגזוז ביד:
https://youtu.be/S2mlSdHdMnA
אולי זה קצת אכזרי אבל בדרום אמריקה נהגו להכין מעל 1000 שנים מכנימות קקטוס את הפיגמנט האדום קוכיניאל (cochineal). חרקי הכנימות הללו גדלים על גבי קקטוסים. הכנימות מכילות כמויות גדולות של חומצה כרמינית (Carminic acid) שהיא חומר בצבע אדום חזק.
להכנה של קילוגרם מהפיגמנט הזה נדרשו מעל 150 אלף חרקים. להכנת הצבע האדום, נהגו האינדיאנים להרתיח את החרקים במים ולייבשם בשמש. אז טחנו אותם לאבקה, שאותה הרתיחו בנוזל ושוב ייבשו לפיגמנט האדום.
לאירופה החלו הספרדים שכבשו את מקסיקו לייבא את הצבע האדום הזה והוא הפך למשאב שהכניס להם כסף רב.
הנה תולדות הצבע האדום שהוכן מכנימות הקוכיניאל הגדלים על הקקטוס:
http://youtu.be/1qSQuBW4GKk
כך זה נראה על ידו של מקסיקני שיוצר את הצבע ממעיכה של הכנימה:
http://youtu.be/PVBYqfaTeQ4
נשים מקסיקניות מדגימות כיצד הן מייצרות את הצבע מהכנימות הללו:
http://youtu.be/2k_FJoaOQGA
וכך מכינים את הצבע האדום במיקסר:
http://youtu.be/-RhkebLW1ec
מלאכות עתיקות
האוכף (Saddle) הוא מעין מושב שמחברים לגבו של הסוס, או כל בהמה אחרת.
האוכף מיועד בעיקרו לשמירה על יציבות הרוכב על הבהמה. כבר מאות שנים שמייצרים אוכפים עבור סוסים, בעיקר לנוחות הרוכבים עליהם.
בנוסף לחלק עליו יושבים באוכף, יש מספר מתקנים שמהווים חלק מהאוכף עצמו. לארכופים, התלויים משני צידי האוכף, מכניס הרוכב את רגליו.
הקרן, שנמצאת בקדמת האוכף, לפחות באוכפי הרכיבה המערביים, מאפשרת לרוכב לאחוז בה.
המשענת, שבצדו האחורי של האוכף, תומכת בגב הרוכב ומונעת כאבים ברכיבה ארוכה או קשה.
בנוסף. לכך משיג האוכף כמה מטרות נוספות:
נוחות - לאפשר רכיבה נוחה לרוכב ולסוס.
שיווי משקל - לשמירה על שיווי המשקל בעת הרכיבה.
איזון - לאיזן את משקל הרוכב ולהפחית מהסוס מאמץ.
#אילו סוגי אוכפים קיימים בעולם?
קיימים שלל סוגים של אוכפים, כולל סוגים מקומיים, הנהוגים באזורים מסוימים בעולם ולא מוכרים באחרים כלל.
ארבעת הבולטים שבין סוגי האוכפים הם:
#אוכף "ווסטרן"
אוכף בעל קרן, לרוב מסיבי ועשוי עור. אלו האוכפים בסגנון המערב הפרוע, מאלו שרואים במערבונים שבקולנוע. במקור הוא נועד לרעייה של בקר.
#אוכף "טריק ריידינג"
מיועד לרכיבת פעלולים. יש לו קרן מקדימה ורצועות ואלה מאפשרים לרוכב להיאחז בהם בידיו וברגליו היטב, במהלך ביצוע פעלולים או רכיבת רודיאו, בה הסוסים מאתגרים את הרוכב.
#אוכף מרוצים
אוכף קל יחסית, שמטרתו הפחתה מירבית של המשקל על גב הסוס.
#אוכף אנגלי
אוכף שנועד לרכיבה אמנותית, שנקראת "דרסאז'", ולמרוצי מכשולים וקפיצות מעל מכשולים. זהו אוכף קל יחסית ולא מכיל קרן.
הנה בעל מקצוע שמייצר אוכפים לסוסים (עברית):
https://youtu.be/_nGWKY9qJyw
כך מתאימים אוכף לסוס (עברית):
https://youtu.be/DVHE0yfwKWc
אוכפים לגמלים (עברית):
https://youtu.be/GMRw27r07ek
ו"האוכף של נהר הקולורדו", שנקרא כך על שום עיקול הנהר בעל צורת האוכף המרהיבה שלו:
https://youtu.be/AsZdY6Hkc1I
ייצור הזכוכית מבוסס על עיקרון עתיק מאד, שנעשה בו שימוש כבר לפני כ-5,500 שנה במצרים ומסופוטמיה. כבר מימי קדם גילו את היכולת ליצור זכוכית מ... חול ים. יתכן שהאפשרות הזו התגלתה כשראו שברק שפוגע בחול יכול ליצור בו גוש זכוכית (ראו סרטון למטה).
ואכן, את הצורן הדו חמצני ניתן למצוא בחול. כך הפכו הפיניקים הקדומים בין השאר את אזור חוף אפולוניה בישראל לאחד ממפעלי הזכוכית הקדומים שלהם, בהם יצרו זכוכית מחול ים.
כיום אנו יודעים בפשטות שאם ניקח חול, סיד וסודה ונערבב אותם ונכניס אותם לכור היתוך בטמפרטורה של 1000 מעלות - נקבל עיסת זכוכית!
היום התהליך שופר כמובן, אך ביסודו הוא דומה. לייצור המסורתי של הזכוכית מתיכים חומר בשם צורן דו-חמצני ובטמפרטורה של עד 1,700 מעלות צלזיוס, הוא הופך לנוזל.
לאחר ההתכה מקררים את הנוזל במהירות, על ידי ערבוב בפחמת נתרן, ומקבלים עיסה של זכוכית.
עיסת הזכוכית הזו תנופח על ידי נפחי הזכוכית לבקבוקים וכלי זכוכית. חלקה ייפרס ללוחות זכוכית שטוחים.
כך ניפחו נפחי הזכוכית בקבוקים עוד בימי קדם:
https://youtu.be/QXQMc0jsl2E
ברקים יכולים ליצור בטבע זכוכית מחול:
https://youtu.be/OkKN8ih6Bsc
ייצור של זכוכית דקה במיוחד:
https://youtu.be/kzEcoH0O920
הדברים המופלאים שניתן לעשות בזכוכית, כמו שניתן לראותם במוזיאון המזגגה בנחשולים (עברית):
http://youtu.be/lunvPit5WLI
וכך מייצרים גולות מזכוכית:
https://youtu.be/1cXy7gxUtbU
קדרות (Pottery), מלשון "קדרה", היא אומנות יצירת כלי חרס. בתחילת עידן הקדרות, חייבה הכנת הכלים את הקדר, האומן שמייצר את הכלים הפשוטים, לחפור בגוש חימר וליצור צורת כד. הכד הוכנס לשריפה בתנור וכך התקשה והפך לחרס חזק ושימושי.
אבל הכלים שיצרו כך היו פרימיטיביים, כבדים ומגושמים. המצאת הגלגל, לפני 5,500 שנה, היא ששינתה בהדרגה את המצב וחוללה מהפכה בתחום הקדרות. הגלגל המסתובב היה המצאה מהפכנית, ששימשה אז גם לצרכי הובלה של סחורה, שלפני כן היו צריכים להעבירה על גבם של אדם או בהמה. אבל בתחום הקדרות הוא אפשר את פיתוחם של האובניים, מתקן שמסתובב במהירות רבה ומאפשר לקדר ליצור כדים מעולים וסימטריים, בשלל צורות וגבהים. מעתה ניתן היה ליצור כדים טובים וקלים יותר, סימטריים ויפים להפליא. כך הפכה, בזכות הגלגל, גם יצירת הכלים לתהליך קל ומשוכלל מבעבר - שינוי טכנולוגי שהפך גם את עולם הקדרות למודרני.
כך נבנו לפני 5,000 שנה האובניים הראשונות. מדובר בשתי אבנים עגולות, התחתונה עם שקע והשנייה מסתובבת בתוכו. אדם שסייע לקדר נהג לסובב את האובניים במהירות והקדר היה יוצר את הכלים. בהמשך השנים פותחו האובניים כך שהקדר החל לסובב אותם בעצמו. הקדרות באמצעות האבניים המהירות, כמו גם שריפת הכדים והכלים בתנור, שיטות שריפה כמו שרפת עישון, שריפת רקו ושריפת משרי מלחים, טכניקות כמו הזיגוג, הצביעה והעיטור - כל אלו שכללו את הכלים ואת חוזקם ובמקביל הקטינו את משקלם, לעומת הכדים שיוצרו בעבר ללא אובניים.
רק גלגל וזהו - קדרות עתיקה ללא חשמל ומנוע:
http://youtu.be/588Mh7yzqVQ
שכלול האבניים בו מניע הקדר את הגלגל בכוח הרגליים:
http://youtu.be/0GQm3136pzg
אבניים מודרניות שעובדות בדיוק כמו האבניים העתיקות, אך עם מנוע:
http://youtu.be/dqllt3w_nxs
שיטה עתיקה לשריפת הכדים בתנור עצים:
http://youtu.be/O_pS4gifzTQ
וסרט ארוך על אשה איראנית שמייצרת בימינו כדים, בשיטה העתיקה של מסופוטמיה:
http://youtu.be/ueR4iwoj2FE
רוב מה שיצר האדם בתקופה הניאנדרטלית, הפלאוליתית התיכונה ובאלה שלפניה, היו דברים שימושיים. ואולם בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו גם פריטים יותר נדירים שהצביעו על כך שלראשונה נוצרו אז גם תכשיטים פשוטים, שיצר האדם הניאנדרטלי.
התכשיטים הללו נוצרו מעצמות, שיניים ושרידי בעלי חיים. אלה היו כנראה הצורות הראשונות של הבעת חוש אסתטי וביטוי סמלי בקרב בני האנוש. כנראה שהם גם שימשו ביטוי למעמדם בקבוצה, של מי שענדו את התכשיטים הללו.
הנה הסבר על התכשיטים שיצרו ניאנדרטלים מציפורני נשרים:
https://youtu.be/kvZI6TihvXI
עוד על אמנות הצורפות של הניאנדרטלים:
https://youtu.be/sJmTUJ_vRng
הסבר (רובוטי) על האמנות הזו שלהם:
https://youtu.be/SqNtTQeB8Cc
תכשיטים עתיקים פחות, החל מהאלף השני לפנה"ס:
https://youtu.be/Of3on3bru7Q
ומוזיאון קראפינה המציג ממצאים כאלה:
https://youtu.be/jMzhDm1gjj8
השטיח הוא אחד ממוצרי הבית העתיקים ביותר. השטיחים העתיקים ביותר יוצר בתחילהו באריגה ידנית. בהמשך ההיסטוריה נולד מכשיר הטוויה המסורתי הנקרא 'נול'. לידו ישב אורג השטיח וארג את השטיחים, כשהוא משלב בהם מגוון דוגמאות מורכבות, שהכילו סמלים עממיים ודוגמאות אופייניות לחבל הארץ שבה הוא חי ולתרבות שבה הוא פעל.
את השטיחים המודרניים מייצרים בעזרת מכונות טוויה אוטומטיות וממוחשבות, בתהליכי ייצור מקצועיים ומתועשים. המהירות העצומה שבה מייצרים כיום שטיחים במפעלים, הוזילו את מחירם מאד וכיום יכול כל אדם לרכוש לביתו שטיחים ומרבדים רבים. השטיחים המודרניים כוללים גם שטיחים מקיר לקיר, שמכסים את הרצפה כולה במשרדים רבים ובבתים פרטיים.
כך אורגות המכונות החדישות שטיחים מודרניים:
https://youtu.be/R3X5iKh5kgQ
אורגי שטיחים מסורתיים בטיבט:
https://youtu.be/0buYvr2rzc8
שטיחים פרסיים בעבודת יד:
https://youtu.be/dqdENHMjwDw
ושטיחים גדולים בעבודת יד:
https://youtu.be/ONgeDJryXks
מה עשו הנגרים בעבר בעץ?
הנגר (Carpenter) הוא מבעלי המקצוע העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בימי הביניים היו הנגרים בעלי מקצוע מאד חשובים. לא היה אז פלסטיק ומפעלים יוקמו רק במהפכה התעשייתית, מאות שנים אחר כך.
הנגר הימי-בייניימי תחזק ובנה בטירות הקדומות לא רק את הרהיטים. הוא זה שטיפל גם בדלתות העץ, ברצפות העץ ועוד.
כמו כן יצר הנגר לא רק רהיטים, אלא גם כלי עבודה וחקלאות. הנגרים נהגו גם לתקן את הריהוט וחלקי העץ שבמרכבות ובציוד הצבאי של הלוחמים ומגיני הטירות.
אחרי מנהל התחזוקה של הטירה, הנגר היה אז בעל המקצוע הכי חשוב בטירה.
הנה הנגר של ימי הביניים מכין כלי נשק מעץ:
https://youtu.be/JEXv2eVoC4w
כך הפכו גזעי עצים אז לקרשים מרובעים:
https://youtu.be/aI8VWjpKBlA
הנגרים הוויקינגים היו מהטובים באירופה של אותם ימים:
https://youtu.be/58VYP7TrUc0
ואחת משיטות העבודה של נגרים בימי הביניים:
https://youtu.be/DS05eYpvT2s
הנגר (Carpenter) הוא מבעלי המקצוע העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בימי הביניים היו הנגרים בעלי מקצוע מאד חשובים. לא היה אז פלסטיק ומפעלים יוקמו רק במהפכה התעשייתית, מאות שנים אחר כך.
הנגר הימי-בייניימי תחזק ובנה בטירות הקדומות לא רק את הרהיטים. הוא זה שטיפל גם בדלתות העץ, ברצפות העץ ועוד.
כמו כן יצר הנגר לא רק רהיטים, אלא גם כלי עבודה וחקלאות. הנגרים נהגו גם לתקן את הריהוט וחלקי העץ שבמרכבות ובציוד הצבאי של הלוחמים ומגיני הטירות.
אחרי מנהל התחזוקה של הטירה, הנגר היה אז בעל המקצוע הכי חשוב בטירה.
הנה הנגר של ימי הביניים מכין כלי נשק מעץ:
https://youtu.be/JEXv2eVoC4w
כך הפכו גזעי עצים אז לקרשים מרובעים:
https://youtu.be/aI8VWjpKBlA
הנגרים הוויקינגים היו מהטובים באירופה של אותם ימים:
https://youtu.be/58VYP7TrUc0
ואחת משיטות העבודה של נגרים בימי הביניים:
https://youtu.be/DS05eYpvT2s
איך יצרו הסתתים בימי קדם אבני בניין?
סִתּוּת (masonry) היא אמנות שבה מעבדים חומרים קשים, במיוחד אבן, לצרכי בנייה. הסתת מעבד את האבן כך שתתאם למידות הרצויות לבנייה או לריצוף.
בימי קדם השתמשו לסיתות באבן שנמצאה בדרך כלל במחצבות, בקרבת מקום הבניה ולעיתים, במיוחד כשמדובר בארמונות ומקדשים חשובים, גם באבן שהובאה ממרחקים. פעולת הסיתות הפכה את האבן הפשוטה לאבן בעלת צורה ישרה, כך שתתאים לבניית קירות וחומות.
עבודת סיתות האבן (Stonemasonry) היא אחת העבודות הקשות בעולם העתיק. רק משהומצא הבטון הלכה וירדה, בעיקר משום שניתן היה באמצעות מלט, ליצור לבנים בקלות רבה יותר.
כך עבד הסתת של ימי קדם ויצר אבנים ישרות:
https://youtu.be/RIYWTEiabpc
הטכניקה הזו של הסיתות היא בת אלפי שנים:
https://youtu.be/QoTvAQr4J1E
סתת בעבודה ושובר ומסתת אבן גדולה:
https://youtu.be/v-NsirLXUMk
ובסיתות אפשר להגיע לדיוק של יצירת כתובות:
https://youtu.be/aEYZvadj42I
סִתּוּת (masonry) היא אמנות שבה מעבדים חומרים קשים, במיוחד אבן, לצרכי בנייה. הסתת מעבד את האבן כך שתתאם למידות הרצויות לבנייה או לריצוף.
בימי קדם השתמשו לסיתות באבן שנמצאה בדרך כלל במחצבות, בקרבת מקום הבניה ולעיתים, במיוחד כשמדובר בארמונות ומקדשים חשובים, גם באבן שהובאה ממרחקים. פעולת הסיתות הפכה את האבן הפשוטה לאבן בעלת צורה ישרה, כך שתתאים לבניית קירות וחומות.
עבודת סיתות האבן (Stonemasonry) היא אחת העבודות הקשות בעולם העתיק. רק משהומצא הבטון הלכה וירדה, בעיקר משום שניתן היה באמצעות מלט, ליצור לבנים בקלות רבה יותר.
כך עבד הסתת של ימי קדם ויצר אבנים ישרות:
https://youtu.be/RIYWTEiabpc
הטכניקה הזו של הסיתות היא בת אלפי שנים:
https://youtu.be/QoTvAQr4J1E
סתת בעבודה ושובר ומסתת אבן גדולה:
https://youtu.be/v-NsirLXUMk
ובסיתות אפשר להגיע לדיוק של יצירת כתובות:
https://youtu.be/aEYZvadj42I
איך מייצרים פקקי שעם וממה?
את פקקי השעם מייצרים מקליפת ההגנה שמייצר אלון השעם. זהו עץ שגדל בעיקר בפורטוגל.
הקליפה הצמחית נוצרת בעצי שעם בוגרים, בני 20 שנה לפחות. מרגע שהיא מוסרת לראשונה מהעץ, מתחדשת קליפת השעם, אחת ל-10 שנים. אז ניתן להסירה מהעץ ולהמתין שוב עשר שנים.
השעם אטום במיוחד לנוזלים וגמיש מאד. לכן מרבים לייצר ממנו את הפקקים לבקבוקי יין, שהאטימה שלהם חשובה מאד. לשמירת טעמו ואיכותו של היין, יש למנוע חדירת חמצן לבקבוק. כבר אלפי שנים שפקקי השעם עושים זאת היטב. כיום אמנם יש חומרים חדשים ומוצלחים לא פחות, אבל הרומנטיקה וההרגלים גורמים למרבית יקבי היין להמשיך ולהשתמש בפקקי השעם הוותיקים והטובים.
כך מייצרים את פקקי השעם (בעברית):
https://youtu.be/obdg2q8s33E?t=1m04s
והנה פקקי השעם המלאכותיים:
http://youtu.be/YDOiVW013Mk
את פקקי השעם מייצרים מקליפת ההגנה שמייצר אלון השעם. זהו עץ שגדל בעיקר בפורטוגל.
הקליפה הצמחית נוצרת בעצי שעם בוגרים, בני 20 שנה לפחות. מרגע שהיא מוסרת לראשונה מהעץ, מתחדשת קליפת השעם, אחת ל-10 שנים. אז ניתן להסירה מהעץ ולהמתין שוב עשר שנים.
השעם אטום במיוחד לנוזלים וגמיש מאד. לכן מרבים לייצר ממנו את הפקקים לבקבוקי יין, שהאטימה שלהם חשובה מאד. לשמירת טעמו ואיכותו של היין, יש למנוע חדירת חמצן לבקבוק. כבר אלפי שנים שפקקי השעם עושים זאת היטב. כיום אמנם יש חומרים חדשים ומוצלחים לא פחות, אבל הרומנטיקה וההרגלים גורמים למרבית יקבי היין להמשיך ולהשתמש בפקקי השעם הוותיקים והטובים.
כך מייצרים את פקקי השעם (בעברית):
https://youtu.be/obdg2q8s33E?t=1m04s
והנה פקקי השעם המלאכותיים:
http://youtu.be/YDOiVW013Mk
איך הכובען יצר פעם כובעים?
כובען (Hatter) הוא בעל מקצוע היוצר כובעים וכיסויי ראש אחרים. כמו חייט וסנדלר, פעם המקצוע הזה היה יוקרתי והכובען יצר בשביל בעלי הממון כובעי יוקרה איכותיים וייחודיים משלהם.
זהו אחד המקצועות העתיקים שכמעט ולא שרד. לא שאין כובענים גם היום, פה ושם יש אפילו כוכבים, כמו הכובען המפורסם סטיבן ג'ונס, אבל הם מעטים מאד ועוסקים בעיקר בתפירה של כובעים מיוחדים לתעשיית האופנה העילית, לבתי עיצוב יוקרתיים ולזמרים ואנשי במה מפורסמים מאד.
עוד מהמאה ה-16 מתועדים בעלי מקצוע המייצרים קישוטי ראש וכובעים. הכובענים נהגו למכור את הכובעים שיצרו לנשים, גברים וילדים. אבל אם בעבר מכרו כובענים בחנויותיהם כובעים שייצרו ועיצבו בהזמנה גם לג'נטלמנים, כיום מוכר הכובען המעצב בעיקר כובעי נשים מיוחדים. מרבית הכובעים לגברים הם מוצרי מדף שאינם בעלי עיצוב חדש, מתוצרת מפעלים גדולים, ובעלי פסי ייצור המוניים.
כובענים ייצרו לאורך ההיסטוריה, מגוון של כובעים ששימשו לצרכים שונים. היו כובעים שנועדו להצביע על מעמד חברתי גבוה, דוגמת כובע הצילינדר, שהיה חלק מחליפת שלושת החלקים של הג'נטלמן האירופי. היו כובעי תפקיד צבאיים, כמו כובע הקצין וכומתת החייל, כובע הצבא הצרפתי וכובעי הצבא הטורקי - כולם דוגמאות לכובעים שהם חלק מהמדים. היו כובעים לבעלי מקצוע, כמו כובע הקאובוי של הבוקרים והמגבעת של הבלש הפרטי שהונצח שוב ושוב בסרטי ה"פילם נואר".
כמובן שהיו גם כובעים לנשים. לבעלות תפקיד, כמו האחיות והפקידה, היו כובעים שהצביעו על תפקידן. היו להן גם כובעי קוקטייל כחלק מלבוש הערב הנשי. המעצבת האגדית קוקו שאנל תרמה את חלקה להקטנת הכובעים האלה, במקום הכובעים הגדולים והמוגסמים של תחילת המאה ה-20.
כובען מודרני בעבודה:
https://youtu.be/pMfUVOZeIWw?t=30s
כובען שנזכר כמה הכובע היה חשוב פעם:
https://youtu.be/DGIG0X8MCfA
כך מייצרים מגבעות:
https://youtu.be/h5dP2qRXdFY
סיפור הכובען המשוגע לילדים:
https://youtu.be/-SdGBMiUWsw
כובען (Hatter) הוא בעל מקצוע היוצר כובעים וכיסויי ראש אחרים. כמו חייט וסנדלר, פעם המקצוע הזה היה יוקרתי והכובען יצר בשביל בעלי הממון כובעי יוקרה איכותיים וייחודיים משלהם.
זהו אחד המקצועות העתיקים שכמעט ולא שרד. לא שאין כובענים גם היום, פה ושם יש אפילו כוכבים, כמו הכובען המפורסם סטיבן ג'ונס, אבל הם מעטים מאד ועוסקים בעיקר בתפירה של כובעים מיוחדים לתעשיית האופנה העילית, לבתי עיצוב יוקרתיים ולזמרים ואנשי במה מפורסמים מאד.
עוד מהמאה ה-16 מתועדים בעלי מקצוע המייצרים קישוטי ראש וכובעים. הכובענים נהגו למכור את הכובעים שיצרו לנשים, גברים וילדים. אבל אם בעבר מכרו כובענים בחנויותיהם כובעים שייצרו ועיצבו בהזמנה גם לג'נטלמנים, כיום מוכר הכובען המעצב בעיקר כובעי נשים מיוחדים. מרבית הכובעים לגברים הם מוצרי מדף שאינם בעלי עיצוב חדש, מתוצרת מפעלים גדולים, ובעלי פסי ייצור המוניים.
כובענים ייצרו לאורך ההיסטוריה, מגוון של כובעים ששימשו לצרכים שונים. היו כובעים שנועדו להצביע על מעמד חברתי גבוה, דוגמת כובע הצילינדר, שהיה חלק מחליפת שלושת החלקים של הג'נטלמן האירופי. היו כובעי תפקיד צבאיים, כמו כובע הקצין וכומתת החייל, כובע הצבא הצרפתי וכובעי הצבא הטורקי - כולם דוגמאות לכובעים שהם חלק מהמדים. היו כובעים לבעלי מקצוע, כמו כובע הקאובוי של הבוקרים והמגבעת של הבלש הפרטי שהונצח שוב ושוב בסרטי ה"פילם נואר".
כמובן שהיו גם כובעים לנשים. לבעלות תפקיד, כמו האחיות והפקידה, היו כובעים שהצביעו על תפקידן. היו להן גם כובעי קוקטייל כחלק מלבוש הערב הנשי. המעצבת האגדית קוקו שאנל תרמה את חלקה להקטנת הכובעים האלה, במקום הכובעים הגדולים והמוגסמים של תחילת המאה ה-20.
כובען מודרני בעבודה:
https://youtu.be/pMfUVOZeIWw?t=30s
כובען שנזכר כמה הכובע היה חשוב פעם:
https://youtu.be/DGIG0X8MCfA
כך מייצרים מגבעות:
https://youtu.be/h5dP2qRXdFY
סיפור הכובען המשוגע לילדים:
https://youtu.be/-SdGBMiUWsw
איך שימש הכישור לטוויית חוטים?
עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.
מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.
ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.
כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.
הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.
אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.
מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.
גרטשן טווה בכישור:
https://youtu.be/JXDTB33gMLA
כך טווים בכישור:
https://youtu.be/tQYdmRw-gHM
ברומניה עדיין משתמשים בכישור:
https://youtu.be/ShSIOF0o5js
לימוד טוויה בכישור:
https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes
ומדריך מפורט לטווייה בכישור:
https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
עוד מהעת העתיקה וביתר שאת בתקופת ימי הביניים, היתה טוויית הצמר מהמלאכות הנשיות העיקריות שלמדו ילדות ובנות, כבר מצעירותן.
מאחר שעוד מימי קדם ידעה כמעט כל אישה לטוות, מסמלים הכישור והפלך כבר מהימים ההם את המלאכה הנשית. בספר משלי, בפרק ל"א, פסוק י"ט, נאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך". ואכן, כבר במקרא מוזכרות הנשים כמי שטוות בשני מכשירי הטווייה העתיקים הללו.
ואכן, הכישור (Distaff), ביחד עם הפלך, היה מכשיר הטווייה העיקרי באותם ימים. לעתים הכישור היה מחובר לגלגל טווייה ובדרך כלל לא, אבל העיקרון דומה בכל אופן.
כדי לסייע בהכנת בגדים למשפחתה, למדה כל ילדה להשתמש בכישור. הטוויה בכישור נעשתה אז באמצעות סיבוב הכישור או הגלגל שלו, תוך פיתול של סיבי הצמר מסביבו. הדבר גרם לסיבי הצמר להתלפף לחוט אחיד.
הכישור הצטיין בשמירה ובאיחסון של סיבי הצמר שעדיין לא נטוו, על מנת שיהיו קלים לטווייה בהמשך ולא יסתבכו.
אך עם המצאת מנוע הקיטור והבום הגדול של המהפכה התעשייתית, החליפו מכונות טווייה את שני המכשירים העתיקים, ששימשו עד אז, כמעט באופן בלעדי, לטוויית חוטי צמר לבגדים.
מאז פסק כמעט לחלוטין השימוש בכישור ובפלך, גם אם באזורים כפריים באירופה יש הממשיכים גם היום בטוויית החוטים בדרך זו, לפחות באמצעות הכישור.
גרטשן טווה בכישור:
https://youtu.be/JXDTB33gMLA
כך טווים בכישור:
https://youtu.be/tQYdmRw-gHM
ברומניה עדיין משתמשים בכישור:
https://youtu.be/ShSIOF0o5js
לימוד טוויה בכישור:
https://youtu.be/A6g9VnoYDG8?long=yes
ומדריך מפורט לטווייה בכישור:
https://youtu.be/z-1uRJoPTHg?long=yes
איך מעבדים הבורסקאים וצובעים עורות?
בורסקאות (Tanning) הוא מהמקצועות העתיקים בעולם. מדובר במעבדי עורות, בעלי מקצוע שהופכים את עור החיה, שמגיע מלוכלך, מלא שומן ושיער והוא גס וקשה לעיבוד, לעור נקי ומעובד, חלק ומוכן לעבודה.
העיר העתיקה פז (Fes) שבמרוקו, פועלים מאחרוני הבורסקאים בעולם. העיר שהיא העיר הימי ביניימית הפעילה והגדולה בעולם, הם ממשיכים לעבד עורות כמו לפני אלף שנים ויותר.
במתחמי הבורסקאים של פז מאות בורות סיד לניקוי העורות וצביעתם. כל כמה בורות שייכים למשפחה אחרת, רובן של בעלי מקצוע שהם חלק משושלת ארוכה, בת מאות שנים.
אל בורות הסיד הלבנים מוכנסים העורות, להשריה בתוך תערובת של סיד, מים ולשלשת יונים, תערובת שמפרקת את השומן והשיער שצמודים אל העור ובכך מקלים את הסרתם ממנו.
לאחר מכן מועברים העורות לצביעה בבריכות צבע ולאחר שנצבעו הם מונחים לייבוש על גגות המבנים הסמוכים. אז יועברו אל בעלי המקצוע שיכינו מהם תיקים, נעליים, מעילים ועוד מוצרי עור.
הנה אחד מאזורי הבורסקאים בעיר פס שבמרוקו:
https://youtu.be/oFyknF8l2tI
תהליך עיבוד העורות:
https://youtu.be/MeuMcYB4BL8
בריכות הצביעה של העורות בעיר העתיקה של פאז:
https://youtu.be/lIIJst69Ovo
כל זה בעיר הגדולה ביותר ששורשיה בימי הביניים:
https://youtu.be/5fesOgYB0as
יש בה הרבה בעלי מקצועות עתיקים:
https://youtu.be/gQK8dX0AGXo
וסרטון תיעודי של כל תהליך העיבוד של העורות:
https://youtu.be/UUunnTq9i10?long=yes
בורסקאות (Tanning) הוא מהמקצועות העתיקים בעולם. מדובר במעבדי עורות, בעלי מקצוע שהופכים את עור החיה, שמגיע מלוכלך, מלא שומן ושיער והוא גס וקשה לעיבוד, לעור נקי ומעובד, חלק ומוכן לעבודה.
העיר העתיקה פז (Fes) שבמרוקו, פועלים מאחרוני הבורסקאים בעולם. העיר שהיא העיר הימי ביניימית הפעילה והגדולה בעולם, הם ממשיכים לעבד עורות כמו לפני אלף שנים ויותר.
במתחמי הבורסקאים של פז מאות בורות סיד לניקוי העורות וצביעתם. כל כמה בורות שייכים למשפחה אחרת, רובן של בעלי מקצוע שהם חלק משושלת ארוכה, בת מאות שנים.
אל בורות הסיד הלבנים מוכנסים העורות, להשריה בתוך תערובת של סיד, מים ולשלשת יונים, תערובת שמפרקת את השומן והשיער שצמודים אל העור ובכך מקלים את הסרתם ממנו.
לאחר מכן מועברים העורות לצביעה בבריכות צבע ולאחר שנצבעו הם מונחים לייבוש על גגות המבנים הסמוכים. אז יועברו אל בעלי המקצוע שיכינו מהם תיקים, נעליים, מעילים ועוד מוצרי עור.
הנה אחד מאזורי הבורסקאים בעיר פס שבמרוקו:
https://youtu.be/oFyknF8l2tI
תהליך עיבוד העורות:
https://youtu.be/MeuMcYB4BL8
בריכות הצביעה של העורות בעיר העתיקה של פאז:
https://youtu.be/lIIJst69Ovo
כל זה בעיר הגדולה ביותר ששורשיה בימי הביניים:
https://youtu.be/5fesOgYB0as
יש בה הרבה בעלי מקצועות עתיקים:
https://youtu.be/gQK8dX0AGXo
וסרטון תיעודי של כל תהליך העיבוד של העורות:
https://youtu.be/UUunnTq9i10?long=yes
מהו נול האריגה ואיך ארגו בו בדים?
נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה. הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.
הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.
אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית. אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות אריגה מכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.
הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:
https://youtu.be/b5yxqsB2Txk
והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:
https://youtu.be/G_S7OmfJpeg
כך אורגים בנול גדול:
https://youtu.be/8ap0HfHYGKE
הנה הדרכה לאריגת נול:
https://youtu.be/bLAUqpEi3kA
ונול תעשייתי:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה. הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.
הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.
אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית. אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות אריגה מכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.
הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:
https://youtu.be/b5yxqsB2Txk
והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:
https://youtu.be/G_S7OmfJpeg
כך אורגים בנול גדול:
https://youtu.be/8ap0HfHYGKE
הנה הדרכה לאריגת נול:
https://youtu.be/bLAUqpEi3kA
ונול תעשייתי:
https://youtu.be/qS0BIZN3kws
איך פעל נול האריגה העתיק?
נוּל (Loom) הוא מכונת אריגה עתיקת-יומין שבעזרתה מייצרים בד. על הנול מתוחים חוטי שתי וערב, כשחוט השתי נשזר בה בחוטי הערב. הנוּל, מי שאורג באמצעות נול, מבצע את האריגה, שהיא פעולה של שזירת חוטי הערב המתוחים לרוחב, בחוטי השתי המתוחים לאורך.
את נול האריגה המציאו במצרים העתיקה, אם כי ישנם סימנים לקיומם של נולים פרימיטיביים כבר בתקופה הנאוליתית.
כך פועל נול מהמאה ה-18:
https://youtu.be/FnbUF0wgIfw
וכך משתמשים בנול בקמבודיה:
https://youtu.be/Ih6y4LBhqNo
נוּל (Loom) הוא מכונת אריגה עתיקת-יומין שבעזרתה מייצרים בד. על הנול מתוחים חוטי שתי וערב, כשחוט השתי נשזר בה בחוטי הערב. הנוּל, מי שאורג באמצעות נול, מבצע את האריגה, שהיא פעולה של שזירת חוטי הערב המתוחים לרוחב, בחוטי השתי המתוחים לאורך.
את נול האריגה המציאו במצרים העתיקה, אם כי ישנם סימנים לקיומם של נולים פרימיטיביים כבר בתקופה הנאוליתית.
כך פועל נול מהמאה ה-18:
https://youtu.be/FnbUF0wgIfw
וכך משתמשים בנול בקמבודיה:
https://youtu.be/Ih6y4LBhqNo
