הכנת יין (Wine) בימינו מתבצעת באמצעים מכניים. ישנן מכונות הסוחטות את המיץ מהענבים באמצעות לחיצה על הענבים ומעיכתם, עד שיוצא מהם המיץ. אבל בימים עברו, גם אם זה נשמע מעט מגעיל, נהגו לדרוך על הענבים ברגליים יחפות וכך להוציא את המיץ מהענבים. ודאי שגם אז שטפו את הרגליים היטב לפני דריכת הענבים. אתם שואלים ודאי למה לא ניתן היה לדרוך בנעליים.. מסתבר שאם היו דורכים על הענבים בנעליים, היו הגרעינים שלהם נשברים והיין היה הופך מר מדי.

ייצור היין בימי קדם נעשה בגת (Wine press). הגת הייתה מעין משטח סגור, קצת כמו אמבטיה, שעליו הניחו כמויות של ענבים שנקטפו מהכרם ודרכו עליהם, כדי להוציא מהם את המיץ. הגת שימשה גם כמשטח דריכה וגם כמקום התסיסה של מיץ הענבים, הנקרא גם תירוש. לאחר ההתססה היה המיץ יורד בתעלה או בצינורות, אל עבר בור האיסוף.

גם כיום דורכים ענבים במקומות שונים בעולם. במרביתם עושים זאת כאירוע קהילתי וחקלאי, חלק מחוויית בציר הענבים. עם זאת, במעט מקומות בעולם עדיין דורכים ענבים ומוותרים, לעיתים בשל מחסור כלכלי, על מכונות מודרניות.


הנה דריכת ענבים כמו פעם:

https://youtu.be/o6_4jN8hN4U


ואם מוסיפים לזה מוסיקה אז זו מסיבה..

https://youtu.be/2nH7jOQgHac


הנה גת עתיקה ביוון:

https://youtu.be/0uqOHQoK-Vs


גת ביזנטית בעיר העתיקה עבדת:

https://youtu.be/MrE9cAoAQCo


וכך מועכים את הענבים היום:

https://youtu.be/4UJmB3EqhU0?t=15m43s&end=16m58s

אחת המלאכות המסורתיות היא הקדרות, אומנות הכנת הכלים מחימר. באמצעות הקדרות יוצרים הקדרים כלי חרס. המילה "קדרות" באה מהמילה "קדרה" ובעלי המקצוע שעוסקים בקדרות נקראים בפשטות "קדר" או "קדרית".

תהליך הכנת הכלים הוא של יצירת הצורה של הכלי ואז הכנסתו לשריפה בתנור, כשהחום הגבוה ממצק אותו והופך אותו לכלי חרס.

אחת הטכניקות הקדומות ליצירה בחומר היא של עיצוב החומר בידיים או עם כלי עבודה כמו סכין, חוט, מסורית, מכחול וכדומה. שיטה זו מזכירה את הפיסול בחומר.

לכלי חרס עגולים משתמשים ב"אובניים", מכשיר שמסובב את החומר וכך יכול האומן לעצב אותו, תוך כדי סיבוב. את אנרגיית הסיבוב סיפקה בעבר דוושה שחוברה לציר סיבוב והקדר השתמש ברגלו כדי לסובב את האובניים. כיום מספק מנוע חשמלי את כוח הסיבוב.


הנה הקדר יוצר כלים מחימר:

https://youtu.be/dDreqXD4MoI


כלי גבוה:

https://youtu.be/2G3ePl3Dauw


אמן קדרות מטוסקנה שבאיטליה:

https://youtu.be/RSiNEZ5fKNU

בעיר העתיקה פז (Fez) שבמרוקו, עובדים ילדים בתעשיית הבורסקאות העתיקה בעולם. הבורסקאים הם מי שמעבדים עורות, מנקים וצובעים אותם לצרכי האדם. הילדים הללו עובדים לצד המבוגרים המקצועיים, כשוליות שלהם, ממש כמו שעבדו לפני אלף שנים ויותר.

הילדים הללו עובדים בעבודה פיזית קשה, בריחות רעים מאד, שהם אומרים שהתרגלו אליהם והם כבר לא מרגישים בהם יותר. העבודה היא בתוך מים, מה שלא פעם יכול להימשך שעות ארוכות ולא קלות. אבל שוליות הבורסקאים הללו נחשבים לברי-המזל של פז - הם הרי עובדים במים נעימים בימים החמים של הקיץ.

כשהעורות מגיעים לצביעה, הם נצבעים על ידי הילדים בבריכות צבע מיוחדות ואז מועברים לייבוש על גגות המבנים הסמוכים. אז ממשיכים הילדים הצעירים לעורות נוספים וכל התהליך חוזר על עצמו שוב.


כך עובדים הילדים בניקוי העורות:

https://youtu.be/WmN_2VXY23M


הסבר על העבודה בבריכות הצביעה של העורות בעיר העתיקה של פאז:

https://youtu.be/MeuMcYB4BL8


וכל תהליך עיבוד העורות:

https://youtu.be/UUunnTq9i10?long=yes

כדי לנפח זכוכית וליצור כלי זכוכית ובקבוקים, יש לחמם את הזכוכית על ידי להבה חזקה במיוחד, או בעזרת תנור עם אש בטמפרטורה של כ-500 מעלות. בחימום הזה נוצרת עיסה של זכוכית שאותה ניתן לעבד. כשהזכוכית מתרככת, ניתן לנפח אותה ולעצב אותה לכל צורה שרוצים.

מאז ימי קדם נהגו נפחי הזכוכית המומחים ליצור בנשיפה את הבקבוקים ואת כלי הזכוכית העתיקים ולעצבם. כך הם זכו לשם "נפחי זכוכית". בעידן המודרני עושים זאת באמצעות מכונות נשיפה.

הם נהגו לנשוף בעיסת הזכוכית עד שהולך ומתנפח גליל זכוכית חלול, לרוב באורך של מטר.

את כלי הזכוכית השונים, כמו בקבוקים, כוסות, כלי מעבדה מיוחדים מזכוכית וכדומה, הם מנפחים בעזרת מוט ניפוח חלול. הם נופחים בעיסת הזכוכית הנוזלית ומייצרים את גליל הזכוכית.

בהמשך הם משתמשים בשבלונות, מעין תבניות צורה שמביאים את הזכוכית המתנפחת לקבל את הצורה המבוקשת.


כך יצרו את הזכוכית בימי קדם ועיבדו אותה לכלי זכוכית שימושיים ויפים (עברית):

https://youtu.be/iNndTnXwlcM


באנגלית:

https://youtu.be/u_CvSfOKksw


אמן זכוכית בפעולה:

http://youtu.be/7wCAAtbzJmE


כך יצרו בעבר זכוכיות מוזאיקה:

https://youtu.be/5qgtWunYHwQ


ואמן זכוכית אחר שעובד עם זכוכית על עבודות עדינות מאד:

http://youtu.be/DGz88-mo_54

מה אתם יודעים על גז כבשים (Sheep Shearing)? - אתם ודאי יודעים שאת הצמר (Wool) מפיקים מגזיזה של צמר הכבשים (Wool harvest), אותה פרווה עבותה שהם מגדלים בחורף.

את הצמר גוזזים בעונת האביב, לקראת הקיץ החם. במהלכו לא יזדקקו הכבשים לפרוות הצמר המחממת שלהן וכבשים שלא יגזזו יסבלו מהחום מאוד.

לקראת הגז הנוקדים נהגו לקחת את הכבשים, אחת אחת ואחד אחד, ולגזוז מעליהם, במהירות ובמיומנות את הצמר.

אם בעבר גזזו את הצאן בכלים שונים הדומים למספריים, כיום משתמשים במכונת גז חשמלית, מעין מכונת תספורת מהירה ובטיחותית המיועדת למשימה.

בעבר היה הגז תהליך חגיגי ואף תחרותי. הנוקדים במקומות רבים נהגו להיפגש ואף לקיים תחרויות גזיזת צמר.

בישראל של שנות ה-50 נהגו ממש לחוג את חג הגז. בשעת בין הערביים נהגו אנשי הכפר או הקיבוץ להתכנס והמתינו משני צידי הדרך לשובו של עדר הצאן מהשדות. משהגיעו הנוקדים, האחראים על גידול הצאן, עם העדרים החלה החגיגה.

ליד הדיר המקושט קיימו אז טקס קצר שהוקדש לגז הצאן. הבנות נשאו על ראשן טסי קש צבעוניים. על כל טס כזה הונחו גיזות הצמר. אז התקיימו מעין עצרת חגיגית והטקס היה מסתיים במחול רועים.

לאחר הטקס התקיימה סעודה חגיגית של הקהילה. באוכל טוב ויין חגגו הנוקדים ואורחיהם את חג הגז והתפוקה של הצמר.

גם אם בימינו עדיין משתמשים בצמר לייצור בדים, השימוש בו בעידן המודרני פחת מאוד. במרוצת השנים החליפו סיבים סינתטיים את הצמר הטבעי. הם זולים יותר לייצור, קלים לטיפול וכביסה והסוודרים שעושים מהם דקיקים ומחממים, על אף שהם פחות כבדים.

אגב, באוסטרליה, מעצמת עדרים וצאן, הבינו שהצמר לא נחוץ יותר, לפחות לא בכמויות של פעם. לכן פיתחו מדענים מקומיים תהליך של גז ללא גזיזה. הם מזריקים לעדרים זריקה אחת של חלבון טבעי. החלבון הזה גורם לכבשים להשיל מעליהן את הצמר, ללא צורך בגז.


הנה כל התהליך - מהצמר אל הסוודר:

https://youtu.be/U7Tw4pqyhck


הנה הנוקדים גוזזים את הצאן:

https://youtu.be/Mddybz04D78


ראו כבש שנעלם, לא נגזז כמה שנים ואז נמצא כך:

https://youtu.be/kHu-r4gx2kI


וכך גזזו אותו כדי להציל את חייו:

https://youtu.be/eWdYZKyomn0


את הגמלים, לעומת זאת, אפשר לגזוז ביד:

https://youtu.be/S2mlSdHdMnA

ייצור הזכוכית מבוסס על עיקרון עתיק מאד, שנעשה בו שימוש כבר לפני כ-5,500 שנה במצרים ומסופוטמיה. כבר מימי קדם גילו את היכולת ליצור זכוכית מ... חול ים. יתכן שהאפשרות הזו התגלתה כשראו שברק שפוגע בחול יכול ליצור בו גוש זכוכית (ראו סרטון למטה).

ואכן, את הצורן הדו חמצני ניתן למצוא בחול. כך הפכו הפיניקים הקדומים בין השאר את אזור חוף אפולוניה בישראל לאחד ממפעלי הזכוכית הקדומים שלהם, בהם יצרו זכוכית מחול ים.

כיום אנו יודעים בפשטות שאם ניקח חול, סיד וסודה ונערבב אותם ונכניס אותם לכור היתוך בטמפרטורה של 1000 מעלות - נקבל עיסת זכוכית!

היום התהליך שופר כמובן, אך ביסודו הוא דומה. לייצור המסורתי של הזכוכית מתיכים חומר בשם צורן דו-חמצני ובטמפרטורה של עד 1,700 מעלות צלזיוס, הוא הופך לנוזל.

לאחר ההתכה מקררים את הנוזל במהירות, על ידי ערבוב בפחמת נתרן, ומקבלים עיסה של זכוכית.

עיסת הזכוכית הזו תנופח על ידי נפחי הזכוכית לבקבוקים וכלי זכוכית. חלקה ייפרס ללוחות זכוכית שטוחים.


כך ניפחו נפחי הזכוכית בקבוקים עוד בימי קדם:

https://youtu.be/QXQMc0jsl2E


ברקים יכולים ליצור בטבע זכוכית מחול:

https://youtu.be/OkKN8ih6Bsc


ייצור של זכוכית דקה במיוחד:

https://youtu.be/kzEcoH0O920


הדברים המופלאים שניתן לעשות בזכוכית, כמו שניתן לראותם במוזיאון המזגגה בנחשולים (עברית):

http://youtu.be/lunvPit5WLI


וכך מייצרים גולות מזכוכית:

https://youtu.be/1cXy7gxUtbU

אולי זה קצת אכזרי אבל בדרום אמריקה נהגו להכין מעל 1000 שנים מכנימות קקטוס את הפיגמנט האדום קוכיניאל (cochineal). חרקי הכנימות הללו גדלים על גבי קקטוסים. הכנימות מכילות כמויות גדולות של חומצה כרמינית (Carminic acid) שהיא חומר בצבע אדום חזק.

להכנה של קילוגרם מהפיגמנט הזה נדרשו מעל 150 אלף חרקים. להכנת הצבע האדום, נהגו האינדיאנים להרתיח את החרקים במים ולייבשם בשמש. אז טחנו אותם לאבקה, שאותה הרתיחו בנוזל ושוב ייבשו לפיגמנט האדום.

לאירופה החלו הספרדים שכבשו את מקסיקו לייבא את הצבע האדום הזה והוא הפך למשאב שהכניס להם כסף רב.


הנה תולדות הצבע האדום שהוכן מכנימות הקוכיניאל הגדלים על הקקטוס:

http://youtu.be/1qSQuBW4GKk


כך זה נראה על ידו של מקסיקני שיוצר את הצבע ממעיכה של הכנימה:

http://youtu.be/PVBYqfaTeQ4


נשים מקסיקניות מדגימות כיצד הן מייצרות את הצבע מהכנימות הללו:

http://youtu.be/2k_FJoaOQGA


כך מכינים את הצבע האדום במיקסר:

http://youtu.be/-RhkebLW1ec

קדרות (Pottery), מלשון "קדרה", היא אומנות יצירת כלי חרס. בתחילת עידן הקדרות, חייבה הכנת הכלים את הקדר, האומן שמייצר את הכלים הפשוטים, לחפור בגוש חימר וליצור צורת כד. הכד הוכנס לשריפה בתנור וכך התקשה והפך לחרס חזק ושימושי.

אבל הכלים שיצרו כך היו פרימיטיביים, כבדים ומגושמים. המצאת הגלגל, לפני 5,500 שנה, היא ששינתה בהדרגה את המצב וחוללה מהפכה בתחום הקדרות. הגלגל המסתובב היה המצאה מהפכנית, ששימשה אז גם לצרכי הובלה של סחורה, שלפני כן היו צריכים להעבירה על גבם של אדם או בהמה. אבל בתחום הקדרות הוא אפשר את פיתוחם של האובניים, מתקן שמסתובב במהירות רבה ומאפשר לקדר ליצור כדים מעולים וסימטריים, בשלל צורות וגבהים. מעתה ניתן היה ליצור כדים טובים וקלים יותר, סימטריים ויפים להפליא. כך הפכה, בזכות הגלגל, גם יצירת הכלים לתהליך קל ומשוכלל מבעבר - שינוי טכנולוגי שהפך גם את עולם הקדרות למודרני.

כך נבנו לפני 5,000 שנה האובניים הראשונות. מדובר בשתי אבנים עגולות, התחתונה עם שקע והשנייה מסתובבת בתוכו. אדם שסייע לקדר נהג לסובב את האובניים במהירות והקדר היה יוצר את הכלים. בהמשך השנים פותחו האובניים כך שהקדר החל לסובב אותם בעצמו. הקדרות באמצעות האבניים המהירות, כמו גם שריפת הכדים והכלים בתנור, שיטות שריפה כמו שרפת עישון, שריפת רקו ושריפת משרי מלחים, טכניקות כמו הזיגוג, הצביעה והעיטור - כל אלו שכללו את הכלים ואת חוזקם ובמקביל הקטינו את משקלם, לעומת הכדים שיוצרו בעבר ללא אובניים.


רק גלגל וזהו - קדרות עתיקה ללא חשמל ומנוע:

http://youtu.be/588Mh7yzqVQ


שכלול האבניים בו מניע הקדר את הגלגל בכוח הרגליים:

http://youtu.be/0GQm3136pzg


אבניים מודרניות שעובדות בדיוק כמו האבניים העתיקות, אך עם מנוע:

http://youtu.be/dqllt3w_nxs


שיטה עתיקה לשריפת הכדים בתנור עצים:

http://youtu.be/O_pS4gifzTQ


וסרט ארוך על אשה איראנית שמייצרת בימינו כדים, בשיטה העתיקה של מסופוטמיה:

http://youtu.be/ueR4iwoj2FE

רוב מה שיצר האדם בתקופה הניאנדרטלית, הפלאוליתית התיכונה ובאלה שלפניה, היו דברים שימושיים. ואולם בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו גם פריטים יותר נדירים שהצביעו על כך שלראשונה נוצרו אז גם תכשיטים פשוטים, שיצר האדם הניאנדרטלי.

התכשיטים הללו נוצרו מעצמות, שיניים ושרידי בעלי חיים. אלה היו כנראה הצורות הראשונות של הבעת חוש אסתטי וביטוי סמלי בקרב בני האנוש. כנראה שהם גם שימשו ביטוי למעמדם בקבוצה, של מי שענדו את התכשיטים הללו.


הנה הסבר על התכשיטים שיצרו ניאנדרטלים מציפורני נשרים:

https://youtu.be/kvZI6TihvXI


עוד על אמנות הצורפות של הניאנדרטלים:

https://youtu.be/sJmTUJ_vRng


הסבר (רובוטי) על האמנות הזו שלהם:

https://youtu.be/SqNtTQeB8Cc


תכשיטים עתיקים פחות, החל מהאלף השני לפנה"ס:

https://youtu.be/Of3on3bru7Q


ומוזיאון קראפינה המציג ממצאים כאלה:

https://youtu.be/jMzhDm1gjj8

סִתּוּת (masonry) היא אמנות שבה מעבדים חומרים קשים, במיוחד אבן, לצרכי בנייה. הסתת מעבד את האבן כך שתתאם למידות הרצויות לבנייה או לריצוף.

בימי קדם השתמשו לסיתות באבן שנמצאה בדרך כלל במחצבות, בקרבת מקום הבניה ולעיתים, במיוחד כשמדובר בארמונות ומקדשים חשובים, גם באבן שהובאה ממרחקים. פעולת הסיתות הפכה את האבן הפשוטה לאבן בעלת צורה ישרה, כך שתתאים לבניית קירות וחומות.

עבודת סיתות האבן (Stonemasonry) היא אחת העבודות הקשות בעולם העתיק. רק משהומצא הבטון הלכה וירדה, בעיקר משום שניתן היה באמצעות מלט, ליצור לבנים בקלות רבה יותר.


כך עבד הסתת של ימי קדם ויצר אבנים ישרות:

https://youtu.be/RIYWTEiabpc


הטכניקה הזו של הסיתות היא בת אלפי שנים:

https://youtu.be/QoTvAQr4J1E


כך שוברים אבן גדולה:

https://youtu.be/v-NsirLXUMk


כך עובדים באמריקה:

https://youtu.be/wPfZNTSuY7E


סתת בעבודה:

https://youtu.be/T4eBMo3DNH4?t=2m40s


ובסיתות אפשר להגיע לדיוק של יצירת כתובות:

https://youtu.be/aEYZvadj42I

הנגר (Carpenter) הוא מבעלי המקצוע העתיקים ביותר בתרבות האנושית. בימי הביניים היו הנגרים בעלי מקצוע מאד חשובים. לא היה אז פלסטיק ומפעלים יוקמו רק במהפכה התעשייתית, מאות שנים אחר כך. הנגר הימי-בייניימי תחזק ובנה בטירות הקדומות לא רק את הרהיטים. הוא זה שטיפל גם בדלתות העץ, ברצפות העץ ועוד.

כמו כן יצר הנגר לא רק רהיטים, אלא גם כלי עבודה וחקלאות. הנגרים נהגו גם לתקן את הריהוט וחלקי העץ שבמרכבות ובציוד הצבאי של הלוחמים ומגיני הטירות.

אחרי מנהל התחזוקה של הטירה, הנגר היה אז בעל המקצוע הכי חשוב בטירה.


הנה הנגר של ימי הביניים מכין כלי נשק מעץ:

https://youtu.be/JEXv2eVoC4w


כך הפכו גזעי עצים אז לקרשים מרובעים:

https://youtu.be/aI8VWjpKBlA


הנגרים הוויקינגים היו מהטובים באירופה של אותם ימים:

https://youtu.be/58VYP7TrUc0


ואחת משיטות העבודה של נגרים בימי הביניים:

https://youtu.be/DS05eYpvT2s

כובען (Hatter) הוא בעל מקצוע היוצר כובעים וכיסויי ראש אחרים. כמו חייט וסנדלר, פעם המקצוע הזה היה יוקרתי והכובען יצר בשביל בעלי הממון כובעי יוקרה איכותיים וייחודיים משלהם.

זהו אחד המקצועות העתיקים שכמעט ולא שרד. לא שאין כובענים גם היום, פה ושם יש אפילו כוכבים, כמו הכובען המפורסם סטיבן ג'ונס, אבל הם מעטים מאד ועוסקים בעיקר בתפירה של כובעים מיוחדים לתעשיית האופנה העילית, לבתי עיצוב יוקרתיים ולזמרים ואנשי במה מפורסמים מאד.

עוד מהמאה ה-16 מתועדים בעלי מקצוע המייצרים קישוטי ראש וכובעים. הכובענים נהגו למכור את הכובעים שיצרו לנשים, גברים וילדים. אבל אם בעבר מכרו כובענים בחנויותיהם כובעים שייצרו ועיצבו בהזמנה גם לג'נטלמנים, כיום מוכר הכובען המעצב בעיקר כובעי נשים מיוחדים. מרבית הכובעים לגברים הם מוצרי מדף שאינם בעלי עיצוב חדש, מתוצרת מפעלים גדולים, ובעלי פסי ייצור המוניים.

כובענים ייצרו לאורך ההיסטוריה, מגוון של כובעים ששימשו לצרכים שונים. היו כובעים שנועדו להצביע על מעמד חברתי גבוה, דוגמת כובע הצילינדר, שהיה חלק מחליפת שלושת החלקים של הג'נטלמן האירופי. היו כובעי תפקיד צבאיים, כמו כובע הקצין וכומתת החייל, כובע הצבא הצרפתי וכובעי הצבא הטורקי - כולם דוגמאות לכובעים שהם חלק מהמדים. היו כובעים לבעלי מקצוע, כמו כובע הקאובוי של הבוקרים והמגבעת של הבלש הפרטי שהונצח שוב ושוב בסרטי ה"פילם נואר".

כמובן שהיו גם כובעים לנשים. לבעלות תפקיד, כמו האחיות והפקידה, היו כובעים שהצביעו על תפקידן. היו להן גם כובעי קוקטייל כחלק מלבוש הערב הנשי. המעצבת האגדית קוקו שאנל תרמה את חלקה להקטנת הכובעים האלה, במקום הכובעים הגדולים והמוגסמים של תחילת המאה ה-20.


כובען מודרני בעבודה:

https://youtu.be/pMfUVOZeIWw?t=30s


כובען שנזכר כמה הכובע היה חשוב פעם:

https://youtu.be/DGIG0X8MCfA


וכך מייצרים מגבעות:

https://youtu.be/h5dP2qRXdFY

נוֹל (Loom) האריגה, או פשוט "נול", הוא מכונה המשמשת לאריגה. זהו מכשיר שמאפשר לארוג בד באמצעים ידניים, או באופן ממוכן, עם הנעה מכנית, הנעת מכונה. הנול משמש ליצור בד, בטכניקה שנקראת "שתי וערב". השיטה היא לשזור את החוטים זה בזה, כשעל הנול מתוחים חוטי השתי לאורך וביניהם שוזרים את חוטי הערב, בשזירה רחבית.

הנול מאפשר להרים ולהוריד לחלופין את חוטי השתי, כדי לאפשר שזירה קלה של חוטי הערב בתוכם. חלק שנקרא "סירה" (בוכייר) משחיל בשורות חוטי השתי את חוטי הערב.

אריגת הבדים בנול היא מקצוע עתיק יומין. הנול הוא אחד המכשירים הוותיקים בתולדות האנושות. קיימות עדויות על נולים קדומים ומאד פרימיטיביים, שנבנו כבר בתקופה הנאוליתית. אורגי הבדים ליוו במשך אלפי שנים את האנושות. רק במאות השנים האחרונות יוצרו מכונות אריגה מכניות, שלא מחייבות את האורג לעשות את העבודה המכנית.


הנה קודמו הפרימיטיבי של הנול:

https://youtu.be/b5yxqsB2Txk


והנול מימי הביניים עם השחלת הסירה:

https://youtu.be/G_S7OmfJpeg


כך אורגים בנול גדול:

https://youtu.be/8ap0HfHYGKE


הנה הדרכה לאריגת נול:

https://youtu.be/bLAUqpEi3kA


ונול תעשייתי:

https://youtu.be/qS0BIZN3kws

בורסקאות (Tanning) הוא מהמקצועות העתיקים בעולם. מדובר במעבדי עורות, בעלי מקצוע שהופכים את עור החיה, שמגיע מלוכלך, מלא שומן ושיער והוא גס וקשה לעיבוד, לעור נקי ומעובד, חלק ומוכן לעבודה.

העיר העתיקה פז (Fes) שבמרוקו, פועלים מאחרוני הבורסקאים בעולם. העיר שהיא העיר הימי ביניימית הפעילה והגדולה בעולם, הם ממשיכים לעבד עורות כמו לפני אלף שנים ויותר.

במתחמי הבורסקאים של פז מאות בורות סיד לניקוי העורות וצביעתם. כל כמה בורות שייכים למשפחה אחרת, רובן של בעלי מקצוע שהם חלק משושלת ארוכה, בת מאות שנים.

אל בורות הסיד הלבנים מוכנסים העורות, להשריה בתוך תערובת של סיד, מים ולשלשת יונים, תערובת שמפרקת את השומן והשיער שצמודים אל העור ובכך מקלים את הסרתם ממנו.

לאחר מכן מועברים העורות לצביעה בבריכות צבע ולאחר שנצבעו הם מונחים לייבוש על גגות המבנים הסמוכים. אז יועברו אל בעלי המקצוע שיכינו מהם תיקים, נעליים, מעילים ועוד מוצרי עור.


הנה אחד מאזורי הבורסקאים בעיר פס שבמרוקו:

https://youtu.be/oFyknF8l2tI


תהליך עיבוד העורות:

https://youtu.be/MeuMcYB4BL8


בריכות הצביעה של העורות בעיר העתיקה של פאז:

https://youtu.be/lIIJst69Ovo


כל זה בעיר הגדולה ביותר ששורשיה בימי הביניים:

https://youtu.be/5fesOgYB0as


יש בה הרבה בעלי מקצועות עתיקים:

https://youtu.be/gQK8dX0AGXo


והנה סרטון תיעודי של כל תהליך העיבוד של העורות:

https://youtu.be/UUunnTq9i10?long=yes

לבנות גיטרה זה תהליך קשה, שדורש מומחיות רבה. בוני הגיטרות הם לרוב בעלי מקצוע מדויקים ומאד מיומנים. הגיטרה שהם בונים בעבודת יד היא מוצר מיוחד ואיכותי, בהתאם למומחיות של בונה הכלי.

משלב בחירת העץ, דרך הניסור, כיפוף, שיוף, חיתוך, עיטור, משיחת הלכה המיוחדת ועד חיבור המיתרים והכוונון המדויק - הכל מתבצע במומחיות שעוברת מאב לבן.


הנה בונה גיטרות ישראלי (עברית):

https://youtu.be/jO3RFHqje1M


כך בונה אומן גיטרות גיטרת פלמנקו בעבודת יד:

https://youtu.be/DAHzSysIweo


הנה תהליך ייצור הגיטרה כולו, בסרטון הבא:

http://youtu.be/R5AaECtDwWg?t=7


וכך בונים גיטרה פלמנקו:

https://youtu.be/fpfyF4gx3jw?long=yes

הנפח (Blacksmith) הוא מבעלי המקצוע הוותיקים בעולם. הנפחים עובדים עם "מתכות שחורות", לרוב ברזל, למטרות מגוונות כמו יצירה מברזל ופלדה ועיצוב במתכת. מקור צבען השחור של המתכות הללו הוא בשכבת התחמוצת שנוצרת על פניהן כשהן מחוממות.

חימום המתכת, עד לשלב שבו היא בוהקת בצבע כתום וניתנת לעיבוד כנוזל, הוא שמאפשר לנפח לעצב, לכופף ולעשות בה כרצונו. את החום הגבוה הדרוש לחימום המתכת הוא משיג על ידי חימום בגז, פחם וכדומה.

כשהמתכת מתרככת מספיק בכדי לעצבה, הנפח משתמש בכלים כמו פטיש ואזמל, בכדי לחתוך, לעקם ולשנות את צורת המתכת המוצקה. כך הוא יוצר חפצים מברזל או מפלדה.

עם כלי העבודה שלו, הנפח יצר בעבר החל מכלי נשק, כלי עבודה וכלים לבישול ועד חפצי נוי ומרכיבי בנייה כמו פסלים עשויי מתכת ורהיטי ברזל ועד שערי מתכת ורשתות אסכלה. בבנייה הציבורית הנפחים היו מי שבמשך שנים רבות יצרו את פסי הרכבת.

בימינו המקצוע עתיק היומין הולך ונעלם. במדינות המתועשות מחליפים אותו מפעלים תעשייתיים, המייצרים בסרט נע ובכמויות ענק את מה שפעם יצרו הנפחים בעבודת יד, יחידה אחת בכל פעם.

ובכל זאת, באירופה יש כיום תחייה של נפחים. הם רואים את עצמם כמעצבים במתכת ויוצרים - מיצירות אמנות עשויות מתכת ועד חפצי נוי ברמת ייצור גבוהה ובעבודת יד מוקפדת.


הנה נפח מספר על עבודתו:

https://youtu.be/wOx7m3D6guY


כך הוא יכול לעבוד על מסמר אחד:

https://youtu.be/ZBfkmPt-WYw


מתקופת הברונזה הנפחים החלו לייצר כך חרבות:

https://youtu.be/eEWIuyeNp2k


עבודתו של נפח:

https://youtu.be/ZPlOp7_745Y


והנה הזדמנות ללמוד איך להיות נפחים:

https://youtu.be/k-p0W4GB4pU

צבע אינדיגו (Indigo), שבין הכחול לסגול, הוא צבע יקר וקשה להפקה. כיום מייצרים אותו בשיטות מלאכותיות. אבל מעניין הקשר בין הצבע הזה לסמוראים ביפאן העתיקה.

בעיר טוקושימה שבדרום יפאן מייצרים כבר שנים רבות את האינדיגו. כאן שומרים עד היום כמה חקלאים על המסורת של גידול אינדיגו, שמתחילת המאה ה-17 התחיל לצבור פופולאריות ביפאן.

מי שהרבו להשתמש בו היו הסמוראים - הלוחמים הנועזים שנלחמו ושלטו בהמשך ביפאן. הם נהגו ללבוש בדים צבועים באינדיגו, מתחת לשריון הסמוראי. הסיבה הייתה שהצבע מקשה את הבד ומגן על פצעי הלוחמים מפני זיהום של חיידקים. באינדיגו השתמשו גם הכבאים, בשל יכולתו לעמוד בחום גבוה.

את האינדיגו מייצרים בתהליך ארוך מאד, שנמשך לא פחות משנה שלמה ושמושקעת בו עבודה עצומה. המקצוענים ביפאן יודעים לייצר ממנו גוונים שונים ומרהיבים במיוחד.

הייצור מתחיל בייבוש של העלים בשמש והיפוכם שוב ושוב, עד שהם מקבלים את הגוון המיוחד שלהם. והמדהים הוא שהצבע הזה, רק המקורי ולא החיקויים המלאכותיים שלו, מביא לכך שהבד שצבוע בו משתבח ונראה יפה יותר ויותר, עם הזמן.


כך מגדלים ומייצרים את האינדיגו ביפאן:

https://youtu.be/Aj5oA0YxCi0


הנה צביעה באינדיגו:

http://youtu.be/fuL5dqg2Buc


זהו צבע האינדיגו:

http://youtu.be/PaWxw6Oawi8