» «
מקוננות
מה עושות המקוננות?



בעולם העתיק נהגו לא פעם להזמין, כשמישהו מת, את הנשים המְקוֹנְנוֹת (Mourning women). מקוננות היו בדרך כלל נשים שנהגו לבכות על המת בתשלום. תפקידן היה לפייס את נשמות המתים, לבכות את מותם ולעורר את הרגשות של האבלים כדי שיוכלו להתפרק.

כבר בספר ירמיהו מוזכרות נשים כאלה, כמי שתפקידן המרכזי בטקסי האבל היה לקונן על המתים. גם ההלכה קבעה שצריך לשכור מקוננות. גם בימי הביניים המשיך להישמר הקשר שבין אבל, קינה והנשים שזה תפקידן, מעצם היותן חזקות ברגשות ובכוחות הנפש והרוח, בניגוד לגברים שכוחם בכוחם הפיזי.

המקוננות נהגו להגיע לבית המת, שם מת או שלשם הביאו אותו כדי להיפרד ממנו. על פי המעמד והיכולת הכלכלית שלה, הזמינה המשפחה מקוננת אחת או מספר מקוננות. המקוננת הייתה בוכה ומקוננת, שרה על הנפטר או המת (נפטר אומרים רק על יהודי). המקוננות הטובות ידעו לחבר מילים של כבוד למת ואפילו להמציא להן לחן. כזו לדוגמה הייתה אהובה עוזרי, הזמרת שכבר בילדותה הייתה מקוננת מקצועית ואהודה על הקהילה התימנית. לא פלא שהלהיט הראשון והגדול ביותר שלה היה בעצם קינה לחייל, שהתפרסם והרטיט לבבות אחרי מלחמת יום כיפור.

זה מנהג מוזר. למה צריכה משפחה שאיבדה כרגע את אחד מיקיריה, להזמין זרים כדי שיבכו על המתים שלה?

כי התפקיד המעניין של המקוננת הוא לשחרר לבני המשפחה את הבכי. קשה להתאבל ולבכות כשהאירוע רק קרה. יודע כל מי שמבין באבל שהבכי והכאב הגדולים מגיעים במשך הזמן, כשמתחילים לתפוס שהאובדן הוא לא רק עובדה אלא חוסר וגעגוע קשים. המקוננת מסייעת לקרובי המת לשחרר את הכאב, להתחיל להתמודד עם המוות. הבכי והקינה של המקוננות הוא מעין פתיחת שסתום של כאב, משהו שפעם, בעידן שלפני האיפוק המודרני, היה עדות לאובדן.

על אף שבתרבויות מסורתיות הוא עדיין קיים, מנהג המקוננות הוא עולם שהולך ונכחד. אמנם במדינות המתקדמות האבל הפך מאופק יותר ומנהגי האבלות בעולם המודרני כבר לא מחייבים בכי וצעקות אבל עדיין, רבים חשים רצון להתאבל כך. מדי פעם הוא חוזר ומתגבר ואפילו באירופה, בה המנהג שרד מאז העת העתיקה והחזיק עד המאה ה-19, הוא מעולם לא נעלם לגמרי. בבריטניה של ימינו, למשל, פועל שירות להשכרת מקוננים ומתאבלים (Rent-A-Mourne) מקצועיים, כשהתשלום הוא לפי שעות...


הנה מקצוע המקוננות:

https://youtu.be/2XJspBi5dIw


מקוננת ותיקה מספרת את סיפורה:

https://youtu.be/hLUOmbrzNUk


מקוננות באי סרדיניה:

https://youtu.be/kJUQxelrZX4


המקוננת מספרת כיצד היא שולטת בסוד הקינה, הבכי והיגון להשכרה:

https://youtu.be/E5u2ntuK8no


מקוננות בלוויה בסיציליה:

https://youtu.be/8VevOqMPP5Y


בקניה יש גם מקוננים גברים:

https://youtu.be/xi3wSUjSv9Y


באנגליה יש היום מיזם מקוון של השכרת מקוננים - :

https://youtu.be/hggl2AlrvSA


להיט הקינה של אהובה עוזרי "היכן החייל שלי":

https://youtu.be/Itta6IJg4rs


ולחיוך, הנה מקוננות בסרט "סוף העולם שמאלה":

https://youtu.be/eCCo7cwRYrc
טורו נגאשי
מהם טקסי המנורות הצפות?



אחד מטקסי יום הזיכרון המרגשים בעולם מתבצע בהוואי. אלפי מנורות, כל אחת מוקדשת למת, נשלחות על פני המים. על כל מנורה כותבים בני המשפחה כתובות ומילות געגוע.

זה אינו טקס דתי אלא אזרחי-קהילתי. הוא נערך בצמוד ליום הזיכרון של ארצות הברית. עשרות אלפים מבני הוואי, ובשנים האחרונות יותר ויותר תיירים מכל העולם, מגיעים בו אל החוף עם פנס נייר, בעל בסיס מוצק ועמיד במים, שעליו הם כותבים הקדשה ליקיריהם, שאינם עוד איתם.

בטקס מהפנט ומרגש, ממש ברגע השקיעה, משחררים אז המשתתפים אלפי מנורות נייר, לצוף בהמוניהן על פני האוקיינוס. המים האינסופיים נראים לכמה שעות כמו שמיים זרועי כוכבים.

זה רק טקס אחד שבו משיטים על פני המים מנורות נייר צפות, לזכר קרובים שמתו או נפגעו במלחמות. בתרבויות שונות משיטים את אותן לנטרנות, עששיות נייר מסורתיות, במורד נהר או על פני ים ואגם.

למשל טורו נגאשי (Tōrō nagashi), בעברית "משט המנורות". זהו טקס יפאני שבו משיטים עששיות נייר, צ'וצ'ין כמו שקוראים להן ביפאן, במורד נהר. המטרה הטקסית של הטקס הזה נעוצה באמונה שכך מדריכים את רוחות המתים של השנה, אל העולם הבא. היפנים מאמינים שמוצא האדם הוא מהים והפנסים השטים מייצגים את גופיהם של המתים, החוזרים אל המים.

ביפאן משיטים לנטרנות כאלה, מנורות נייר טקסיות, גם באירועים אחרים. אחד מהם הוא יום השנה להטלת פצצות האטום על הערים הירושימה ונגסקי, שנערך ב-6 באוגוסט. היפאנים עושים טקס דומה גם לזכרם של הרוגי אסונות המוניים, כמו 520 הנספים בהתרסקות טיסה 123 של ג'פאן איירליינס, מה שנחשב האסון הקטלני ביותר של מטוס בודד אי-פעם.

טקס השטת המנורות על פני המים, לזיכרון המתים, מתקיים בכל שנה במגוון מקומות נוספים במזרח. במקומות שונים הוא מתקיים בסמוך ל-15 ביולי ובאחרים דווקא ב-15 באוגוסט. מעבר לזיכרון, המסר המשותף ברוב הטקסים הללו, הוא של חיבור בין אנשים וקידום השלום על פני כדור הארץ.


הנה יום הזיכרון של המנורות הצפות בהוואי:

https://youtu.be/2TK7WoDByw8


כך נראה טקס השטת המנורות בהוואי:

https://youtu.be/ahUDFDb-5-A?t=3m40s


וכך זה נראה מרחוק יותר:

https://youtu.be/8_7akAT7ImE


הקסם של האורות הצפים הוא מהפנט:

https://youtu.be/3kqu9BaW6gs


ומתקיים גם במקומות אחרים:

https://youtu.be/wQ9x9V25_yM


כמו ביום הזיכרון להרוגי הירושימה ונגסקי:

https://youtu.be/dfdHozuO7Q8
חניטה
למה חנטו המצרים את מתיהם?



המצרים הקדמונים האמינו שאם ישומרו הגופות שלהם לאחר מותם, ייהנו המתים מחיי נצח, חיים שלאחר המוות. זה הוביל אותם לחנוט את הגופות, בכדי לשמר אותן במצב הטוב ביותר והקרוב ביותר למצבן בחיים. כך הגיעו המצרים לרמה גבוהה מאד של חניטה.

האמונה המצרית הייתה שנשמת האדם תמשיך להתקיים כל עוד גופו יהיה קיים. לפיכך הם עשו הכל כדי לשמר את הגוף. יחד עם הגופה נקברו גם כלי חרס, מלאים במזון ובמשקה. שכן המצרים האמינו, שלאחר מותו, תזדקק נשמת האדם לצידה ומזון במסע הארוך שאליו היא יוצאת.

שימור גופם של מלכי הפרעונים לקראת העולם הבא היה המושקע והמקצועי ביותר. טובי החונטים של מצרים העתיקה עבדו במשימות שימור גופות בית המלוכה הפרעוני. זו גם הסיבה שהחניטות המפורסמות ביותר הן אלו שהתגלו בקברים של פרעוני מצרים. קברים אלו נמצאו בפירמידות שבמצרים והמפורסם שביניהם הוא תות ענח' אמון, שזכה לחניטה המפותחת ביותר.

טכנולוגיות מודרניות מאפשרות לסרוק את המומיה כיום מבחוץ, מבלי לפגוע בה. כך ניתן לבנות תמונה די מדויקת שתתאר כיצד נראו המתים בעת שנקברו. כך התגלה הפער העצום שבין מראה המסכות שהוצבו על המומיה, שלרוב הראו את המת בימי צעירותו היפים, לבין מראה המת האמיתי, לרוב בזיקנה, עם מעט מאד שיניים שנשארו ומראה גוף מבוגר.


הנה החניטה המצרית הקדומה:

http://youtu.be/a4PLBpLBuCY


הנה אותו פרעה מרעמסס, שלפי התנ"ך הוא זה שהתעמת עם משה רבנו:

https://youtu.be/XA7jo8KdFC0
פסטיבל ניקוי הקברים
מהו פסטיבל ניקוי הקברים?



צינג מינג (Qingming), או פסטיבל ניקוי הקברים, הוא חג שחוגגים בסין פעם בשנה, בכל חודש אפריל. בחג מנציחים הסינים בדרך משונה מעט וחולקים כבוד לאבותיהם המתים. לאחר שהם מנקים את קבריהם, הם מתיישבים לארוחה עליזה ליד הקברים. הם מניחים על הקברים ומראים לקבורים את המאכלים שהכינו.

בסיום הארוחה מטילים החוגגים קוביות אדומות שמעידות האם האבות הקדמונים סיימו גם הם לאכול. הם גם שורפים מעט כסף, כדי שלא ייחסר בעולם הבא..


הנה סרטון אנימציה שמסביר מהו פסטיבל צינג מינג - פסטיבל ניקוי הקברים:

http://youtu.be/wTeoWgKc9b4


יום הזיכרון למתים:

https://youtu.be/f0PIjYMg_fQ


עוד הסבר על שורשי הפסטיבל:

https://youtu.be/4gfpF4620-w


ועוד סרטון קצרצר שמראה את בית הקברות עם המינחה שהשאירו על הקברים:

http://youtu.be/Nasx9FS6KqY

מנהגי אבלות

אכילת אפר הנפטר
מה עושים עם אדם שמת בשבט היאנומאמי שבאמזונס?



בשבט היאנומאמי (Yanomami) מאמזונס נהוג לשרוף את המת ולערבב את האפר שלו עם בננות טריות. את המאכל המסורתי הזה כולם אוכלים ובכך הם מוודאים שרוחו של המת תמשיך לחיות עימם גם בעתיד.

זהו שבט מהפרימיטיביים ביותר בעולם ותפיסתם את המוות מיוחדת בכל מקרה, אם כי לא יחודית. בתרבויות שבטיות חוזרים מדי פעם המנהגים של אכילת אברי ועצמות המתים, כדי להימלט מהרוחות, לזכות בכוחות רוחניים וכדומה.


הנה סיפורם של אוכלי מרק העצמות משבט יאנומאמה:

https://youtu.be/To8OcA1_6YQ


עוד סרטון על בני השבט הזה:

https://youtu.be/19JireyiE_Q


שבט היאנאוואמה מהאמזונאס טוחן את עצמות המתים ואוכל אותם, כדי לקבל כוח:

https://youtu.be/GU_dAXqWwTo
תמונות מוות
מה מעניין, תמונות המוות מהתקופה הוויקטוריאנית?



תמונות המוות, או "תמונות הפוסט מורטום” כמו שכונו בתקופה הויקטוריאנית, היו תמונות שבהן הושיבו את המת לצילום אחרון אחרי מותו. המנהג הזה לא היה מתקבל יפה בימינו, אבל בעבר הוא היה מקובל. המשפחה הכואבת לא יכולה הייתה להיפרד מהבן או הבת המתים, מבלי להצטלם אתם בפעם האחרונה. פעמים רבות הייתה תמונה זו היחידה שבה צולם המת בכלל, כי באותה תקופה צילומים היו דבר יקר ונעשו אצל אנשי מקצוע בלבד.

למעשה, בשנים הראשונות של הצילום, היו צילומים כאלה מהשימושים הפופולאריים של המצלמה. הם גם עשו צדק חברתי, כיוון שאפשרו לבני המעמד הבינוני לשמר את זכר מתיהם, ממש כמו שהעשירים עשו, לפני המצאת המצלמה, כשהזמינו ציירים לתעד את יקיריהם המתים.

ברוב צילומי המוות נראות דמויות המתים ברורות וחדות הרבה יותר מהדמויות המטושטשות של בני המשפחה המצולמים לידם. הסיבה הייתה טכנית - לצילום בזמנים ההם נדרש זמן חשיפה ארוך מאד ודמות בני המשפחה הנעים ונושמים, נקלטה בצורה פחות חדה מדמותם של המתים, שלא זזו ולכן המצלמה תפסה אותה בחדות. פעמים רבות העמידו את המת לצילום כשהוא נתמך באמצעות דוכן, שהוצב מאחוריו. הצלמים גם עשו מאמצים לשוות למתים מראה “חי”, על ידי הוספת סומק ללחיים ולעיתים אפילו על ידי ציור עיניים על העפעפיים הסגורים שבתמונה.

תמונות אלה נקראו לעיתים “ממנטו מורי”, כשם הציווי התרבותי לחיות את החיים, כיוון שהמוות הוא בלתי נמנע ויכול לקרות בכל רגע. אם תחשבו על זה, הן אינן מפחידות, אלא יותר ביטוי של אהבה גדולה וגעגוע מיידי לאדם אהוב.


הנה הסבר התופעה של תמונות מוות בתקופה הוויקטוריאנית:

http://youtu.be/mYytf471Tf8


ותמונות מוות עצובות מהעבר הרחוק:

http://youtu.be/pH9bM4Kdwo4


אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

העולם הוא צבעוני ומופלא, אאוריקה כאן בשביל שתגלו אותו...

אלפי נושאים, תמונות וסרטונים, מפתיעים, מסקרנים וממוקדים.

ניתן לנווט בין הפריטים במגע, בעכבר, בגלגלת, או במקשי המקלדת

בואו לגלות, לחקור, ולקבל השראה!

אֵאוּרִיקַה - האנציקלופדיה של הסקרנות!

שלום,
נראה שכבר הכרתם את אאוריקה. בטח כבר גיליתם כאן דברים מדהימים, אולי כבר שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות טובות.
נשמח לראות משהו מכם בספר האורחים שלנו: איזו מילה טובה, חוות דעת, עצה חכמה לשיפור או כל מה שיש לכם לספר לנו על אאוריקה, כפי שאתם חווים אותה.